הון עשיר/מכשירין/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ מכשירין ב

א

זיעת האדם. לא רצה התנא לכלול זיעת האדם בהדי זיעת בתים וכו', אע"ג דבשניהם קתני טהורה, לבל ישים הבעל חי המדבר החשוב מכל הבריות, בהדי דומם הגרוע מכלם:

ג

מחצה למחצה וכו'. עיין מ"ש בפ"ט דכלאים (מ"א) ופ"ד דמקואות (מ"ד):

מי שפיכות וכו'. מלבד הדוחק שסובל פירוש משנה זו כמו שהזכירו התי"ט, לשון המשנה עצמו אינו מתישב על פי פירושם ז"ל, שהרי האי דתנן אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כל שהן למי שפיכות טמא. פי' הר"ב ז"ל אבל אם קדמו מי גשמים, אפילו נפלו עליהם משהו מי שפיכות טמא, עכ"ל. נמצא שכל שהן אמי שפיכות קאי. וא"כ קשה מאי למי שפיכות, מי שפיכות הל"ל. והיה אפשר לתרץ זה, בפרש כל שהן אפילו הרבה, ואחרים כיוצא בזה מצאנו במשנה, ולומר אבל אם קדמו הגשמים אפילו הרבה למי שפיכות. פירוש, שקדמו למי שפיכות טמא, ופשוט הוא לפי פירושם כשנפלו המי שפיכות לתוכם.

אבל בהיות שה' האיר עינינו שנוכל לפרש האי כל שהן כמשמעותו הפשוט, וגם שלא יבא הדין הזה כל כך דחוק, נלע"ד שטוב הוא להזכיר הפירוש הזה אשר חשבתי אולי יתישב על הלב, והוא דתניא בתוספתא (פ"א ה"ה) מי פירות שנפל לתוכן טיפת מים כל שהן טמאין (פי' הר"ש מכשירין) דברי ר"מ, וחכ"א הולכין אחר הרוב, ראב"י אומר אפילו בור ציר (נ"א סיד והוא מלא מי פירות, הר"ש) שנפל לתוכו טיפת מים כל שהוא טמא, נפל לתוכה יין דבש וחלב הולכין אחר הרוב, ע"כ. הרי מבואר מכאן שכשנפל דבר המכשיר תוך הדבר שאינו מכשיר, לרבנן הוא ברוב ולר"א בכל שהוא. וכזה נ"ל שהוא פירוש המשנה, דמי שפיכות אלו הם מים הנשפכים כגון מהסלי זתים וענבים, דכל שלא כנסם אינם מכשירין כדתנן לקמן בסוף פ"ה ופ"ו, ופסקו הרמב"ם בפ"י מה' טומאת אוכלין (הי"ד), והם דומים למי פירות דתוספתא דאינם מכשירים. והשתא קאמר דכי נפל בתוכם מי גשמים המכשירים אזלינן בתר רובא, דסתם לן רבי כחכמים דתוספתא, אבל אם קדמו מי גשמים למי שפיכות, אף כי יהיו המי גשמים כל שהן שהם דבר מועט ונפלו בתוכם המי שפיכות, לעולם הוא טמא, דבענין זה להחמיר אמרינן קמא קמא בטיל, ואין ספק שאף ר"מ מודה בזה במכ"ש, שאפילו בטיפה מועטת של מים במי פירות דהוה לן למימר דאף אם ירבה עליה' המים אמרינן קמא קמא בטיל, מחמיר להטמא בכל שהוא, כ"ש כשהמי פירות הם הנופלי' במים שיאמר שטיפת מים כל שהוא מטמא אפילו הרבה מי פירות, שהרי בעת נפילתם בתוך המים קמא קמא בטיל. דאי לא תימא הכי אלא שתפרש מי שפיכות כמו שפירשו הם ז"ל שהם מים הטמאים וכנגדם הם המים הנזכרים בתוספתא, והמי גשמים למים הטהורים וכנגד' הם המי פירות דתוספתא, אמאן תרמיה למשנה זאת לא רבנן ולא ר"מ, דלר"מ בעל כרחנו צריכים אנו לומר דבשני החלוקות הם בכל שהם כמו שהוכחנו לעיל, וא"כ רישא דמתניתין דנפלו המי גשמים הטהורים במי השפיכות הטמאים דהם כמו פירות במים דדיינינן להו ברובא, בעל כרחין לא אתיא כר"מ. ואם נאמר דאתיא כרבנן ודסלה"ו דבענין זה אזלינן בתר רובא להקל, אימא סיפא אבל אם קדמו וכו', דהוי על פירוש זה כמו מים במי פירות, הוי בכל שהו, וזה הוא דווקא כר"מ שזה הוא המציאות עצמו של התוספתא, דרבנן פליגי אר"מ וס"ל דהוי ברוב, רישא רבנן וסיפא ר"מ, הא קי"לן דניחא לן לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי ולא לאוקמה בתרי תנאי. ולכן נלע"ד דמ"ש הוא הנכון, דבזה אין אנו צריכים לדחוק מתניתין לא בתרי תנאי ולא בתרי אוקמתי, וגם לשונה יהיה מדוקדק:

י

המוציא פירות וכו'. חוץ מן הכלכלה, דבכלכלה יש להם דין אחר, כמבואר בירושלמי פ"ב דמעשרות (עי"ש פ"א ה"ד ד:). וטעם שינוי הדין דכלכלה, נלע"ד דהוא תלוי במאי דקי"לן התורם בתוך הכלכלה נאסרה כל הכלכלה לאכול, ואם תרצה לעיין ע"ש, ופירוש משנתינו כלה כתבתיה בפ"ג דדמאי משנה ג' ע"ש, כי שם הארכתי:

אם רוב מכניסין לבתיהן. כתב הרב בפ"א ז"ל: אבל כשמכניסין למכור דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכך כשנופל מהם אינו בחזקת מעושר, עכ"ל. ואנכי לא ידענא מאי קאמר, שהרי בפ"א דמעשרות, תנן איזה גרנן למעשרות וכו'. ופי' הר"ב אימתי הוקבעו הפירות למעשר ואסור לאכול מהם עראי, הקשואין והדלועין וכו', ואח"כ תנן בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו וכו', ופי' הר"ב במוליך לשוק למכור. הרי מבואר שכל שמוציאם מן השדה כדי למכור אסור לאכול מהם עראי, אם לא שנאמר דדוקא הוא מוליך לשוק דתנן התם, אבל במוליכם לביתו אעפ"י שדעתו אח"כ להביאם לשוק למכור אוכל מהם עראי, אבל סוף סוף עד שמגיע לביתו תנן שאוכל, נמצא שאף הם כשהכניסם לביתו הוקבעו למעשר כמו המכניסים לבתיהם. ודוחק הוא לפרש מתניתין בד"א במוליך לשוק כמו שאמרנו, אבל במוליך לביתו כדי לאכול בביתו, וכשמוליכם לביתו על דעת למכור שלא יהיה נזכר דינו במתניתין, ויהיה דינו דאפילו יביאנו לבית לא יוקבע עד שיקחנו מביתו כדי להוליכו בשוק למכור. כי זה דוחק גמור, ואף הרמב"ם בחבורו (ה' מעשר פ"ג ה"ב) העתיק המשנה בלשון זה, בד"א בגומר פירותיו למוכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר וכו'. הרי מבואר דכל שגמרם על דעת כן כבר נתחייבו אף אם יביאם באיזה מקום שירצה, ואין להאריך כי כבר פירשתי מתניתין יפה יפה בפ"ג דדמאי:

אם רוב נכרים ודאי. כתב התי"ט בשם הר"ש לפי שיטת הבבלי (עי' ע"ז כא. ועי' תוס' גיטין מז. ד"ה אמר רבה) דס"ל לר"מ דיש קנין לגוי דודאי ר"ל אינו מעושר הוי, ע"כ. ואני הצעיר אף כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ומכיר אני את ערכי השפל כי מה אני ומה חיי רמה ותולעה לעמוד נגד ראשי עם קדש לסתור דבריהם, מ"מ כבר קדמונו רבנן (עי' יומא עב: אדר"נ פמ"א) כי כתר תורה מונח לכל כל הרוצה ליטול יבא ויטול. ולכן אם הייתי שותק במה שנלע"ד שאינו מתישב, בהיות המגיד קדוש מדבר או אדם גדול, בעיני נראה לי שהייתי נחשב לחנף גדול ומזלזל בתורה בחשבה אותה בעיני פחותה מהאיש המדבר, להיות שלכבודו איני מדקדק בה לראות אם בדקדוק דברה. ולכן נא בלשון בקשה הנני שואל מחילה מהחיים ומהמתים שלא ידונו אותי לכף חובה כי תורה היא וללמוד אני צריך, ולכן בדבר (שאני) [שאיני] רואה בו ראיה גמורה או שמץ מנהו מרז"ל הקדושים המקובלים איש מפי איש אלא סברא בעלמא, הטבע אשר הטביע בי הקב"ה מכריחני לצאת ממחיצתי שאם אין אותה הסברא מתישבת על לבי אני סותר אותה בראיות הנראות לע"ד, כי באמת לבי אומר לי שאין זו הבנת אותו הענין, ולא ח"ו להתגדל להיות גם אני נמנה בין בעלי הסברות הטובות המה אם רעות, שאם דעתי כך הוא אני מקבל עלי את הדין שלא יאבה ה' סלח לי, אבל הוא הוא הבוחן לבות וכליו' ויודע כוונתי ובו בטחתי שלמען רחמיו יצילני משגיאות.

והנה אומר איך אפשר שיעלה על הדעת לפרש משנה זו על פי פשוטה, על פי הדעת הזאת דקיימא ליה לבבלי דאף לר"מ יש קנין וכו', דהרי באמרו ודאי לפי פירוש הר"ש ור"ל שאינו מעושר, אם כן הוא פטור, ומי שׂני ליה לר"מ לומר פטור כדתנן ברישא. ועוד מכיון דקיל"ן דר"מ חייש למעוטא להחמיר למה פוטר הכא ולא חייש למעוטא דישראל, וכ"ש כשהוא מחצה על מחצה דקתני ודאי, דלפי פירושו א"א לפרש אלא פטור, דאם תאמר ודאי ממש וכי יחמיר במחצה ישראל יותר מברוב דהוי דמאי. ולע"ד בכגון דא צ"ל דלבבלי ס"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר"מ, והאי תנא דהכא ס"ל דר"מ ס"ל דאין קנין, כי זה ודאי יותר טוב מלדחוק המשנה עד שיכנס פילא בקופא דמחטא, דאין זו דרכה כי כל דבריה שקולים הם בשקל הקדש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.