הון עשיר/בבא מציעא/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ בבא מציעא ד

א

הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. ה"ג הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף דה"ג בירושלמי בפירוש, ואמרינן התם (ה"א יג:) עלה, זהו כללו של דבר כל הירוד (פי' שפל) מחבירו, קונה את חבירו. אמר ר' חייה בר אשי מאן תניתא ר' שמעון ב"ר, אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא הזהב קונה את הכסף. אמר ליה לינא חזור בי, דעד דהוה חילך עליך אתניתי הכסף קונה את הזהב, ע"כ. וליכא למימר דש"ס דידן פליג על זה, ושלעולם גרסינן במתניתין הזהב קונה את הכסף, שהרי דבריה סתומין דה"ג בה (דף מד.) מתני ליה ר' לר' שמעון בריה הזהב קונה את הכסף, אמר ליה ר' שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף (בתמיה), בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר, בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא, בזקנותיה סבר כספא דחריף וכו', כפירוש הר"ב, דהכי הוי מסקנא דש"ס כזקנותיה. הרי דאין להוכיח משם היכי גרסינן במשנה דידן אי כילדותיה או כזקנותיה, אבל מדאמרינן בירושלמי מאן תניתה וכו' שמעינן מינה דה"ג במשנה, ואע"ג דבסוף ימיו חזר בו רבי ושתפסו בבבלי ההיא חזרה להלכתא, מ"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה דר"ש ב"ר היא, דהכי ס"ל כפי מה שלמד לו אביו בילדותו, והוה ליה כשאר המשניות דיחיד ורבים חולקים עליה דאין הלכה כמותו, דבכה"ג משנה זו אתיא דלא כר' ולאו סתימאה היא אלא יחידאה והלכה כר' מחבירו (ב"ב קכד:) וכ"ש מבנו.

מכל זה יצא לנו דהשונה במשנה הזהב קונה את הכסף משתבש, דהא רש"בר היא והוא איפכא ס"ל כמפורש בירושלמי הנ"ל, ואע"ג דמצינו אח"כ בבבלי (דף מה:) דמקשה מהאי מתניתין, וקאמר תנן הזהב קונה את הכסף וכו', אין זה קושיא, דמדאסיקו דהכי ס"ל לר' בזקנותו, עשו המסקנא ההיא עיקר כאילו היא מפורשת במתניתין, דסוף סוף ר' שחיבר מתניתין קאמר לה, ודחה מה שחיבר במשנה להפך. ומלשון המשנה עצמה יש להוכיח דרישא דידה אתיא כרשב"ר, ודגרסינן ברישא דידה הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף. מדלא עירבה בהדי סיפא דהנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת, משום דבענין זה אין לו מקום לערב שני הבבות אלו כאחד, משום דהכסף הנזכר בשניהם אין פעולתו שוה בשניהם, דברישא קונה ואינו נקנה, ובסיפא הוא להפך דנקנה ואינו קונה, אבל אי אמרת דגרסינן במשנה הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב, נמצא דאף ברישא הכסף נקנה ואינו קונה, וא"כ הוא לערבינהו ולתנינהו (הזהב) הזהב והנחושת קונים את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ואת הנחושת, שהרי הטעם שוה לתרויהו להיותם חשובים פירא לגבי כסף משום דהכסף חריף מהם, אלא ודאי מדלא ערבינהו ש"מ דכשסדר רבי המשנה על פי גירסת ילדותו סידרה, ואע"ג דאח"כ חזר בו לא רצה ליגע בה יד מכיון שכבר הורגלה בפי התלמידים, כמאמרם ז"ל בכמה מקומות (יבמות ל. ועוד) ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.

וטעמא דהאי מלתא נלע"ד, דהוא משום דקי"לן דנפקא מינה טובא לגירסא דינקותא, כמבואר בש"ס (עי' שבת כא:) דאינה באה לידי שכחה (רש"י שם ד"ה גירסא), ולכן חשש רבי שאם ימחוק המשנה ראשונה ויגרוס בה גירסא אחרת, וירגיל התלמידים לגרוס המשנה ולהרגילה בפיהם כפי גירסא השניה האמיתית, שמ"מ לא ישכחו הגירסא ראשונה להיותה גירסא דינקותא, ובאורך הזמן אחר ששני הגרסאות הם מורגלות בפיהם ישכחו ולא ידעו איזה מהם היתה ראשונה דלא כהלכתא ואיזו היא האחרונה כהלכתא ויבאו לטעות, ולכן אמר מוטב שיגרסו המשנה כפי מה שכבר הורגלו אף כי אין הדין כן, וידעו מבחוץ שאין הלכתא כאותה משנה, דבכה"ג לא אתו לידי תקלה דאין שגור בפיהם כי אם לשון אחד, וכאשר ידעו שאין הלכה כאותו לשון כבר ידעו אמתות הענין וא"א להם לבא לעולם לידי ספק, על כי לא הורגל בפיהם כי אם לשון אחד, וכשירצו לידע הדין אמת יחזרו המשנה השגורה בפיהם בעל פה ויעשו הפך השגור בפיהם, בזכרם דאין הלכה כאותו לשון.

וה"נ חשש ר' לחששא זו שאמרנו והניח המשנה ראשונה במקומה ולא שינה בלשונה כלום, שאם היה משנה הרישא ודאי שהיה משנה גם לשון הסיפא והיה מערבה בהדי רישא, מהטעם שכתבתי לעיל דפעולת הכסף לפי משנה אחרונה שוה בשניהם. ועוד מהטעם עצמו שכתבנו של חשש השכחה היה לו לעשות כן, כי בשנותו לבד לישנא דרישא ולגרוס במקום הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף, הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. קרוב הדבר מאד שישכחו התלמידים באחרית הימים איזה מהם קדם, בהיות שני הגרסאות שגורות בפיהם הגירסא דינקותא דלא זזה ממקומה והשניה אשר הורגלו בה בזקנותם והיא האמיתית, כי השינוי הוא שינוי קל וקל לשכח אמיתותו, משא"כ אם היה משנה הלשון ביותר במה שיכלול הסיפא עם הרישא כי היה צריך לכך כמ"ש לעיל, שבהיותו השינוי גדול לא היו באים לידי שכחה כל כך מהר, וכ"ש דהוה להו סימן בגויה דע"י שנוי זה נתגדלה הבבא ראשונה ממה שהיתה בראשונה, וזה סימן שהבבא גדולה זו אחר שנתגדל רבי והזקין אמרה, משא"כ אם לא היה משנה אלא בבא ראשונה לבד בהחליף קונה לאינו קונה ואינו קונה לקונה, דאין בה לא תוספת ולא מגרעת כי אם חילוף התיבות ממקום למקום, דהדבר קל מאד לבא לידי שכחה. ולכן הנכון הוא מה שהוכחתי על פי הירושלמי וגירסת המשנה שבו דהכסף קונה את הזהב וכו' גרסינן, דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה מהטעם שכתבתי בדרך פשט.

ועל דרך רמז וראיה מן התורה יש להעמיד ענין זה דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה, דבענין חרבן הבית מצינו שאמר הקב"ה בתחילה ועל [כל] איש אשר עליו התיו אל תגשו. וזה מפורש בקרא (יחזקאל ט, ו) ואח"כ כשחזר בו מחמת קטרוג מדת הדין צוה שאדרבא מהם יתחילו, וזה הצווי לא פירשו בכתוב אלא רמזו ברמז באמרו וממקדשי תחלו (שם. עי' שבת נה.), שלפי פשוטו נראה שמה שאמר מתחילה ועל [כל] איש אשר עליו התיו אל תגשו כך היה לו להיות דלא מצינו חזרה בו, כי פשוטו של מקרא וממקדשי תחלו אבית המקדש קאי, אלא שרז"ל (שם) הדורשים אף כתרי אותיות מצאו בו זה הרמז של מקודשי והם הצדיקים, ולא שתק הכתוב מאמרו הצווי הראשון שהוא וכל איש אשר עליו התיו אל תגשו בפירוש, אע"ג דלא הוה כן, והרי זו כמו משנה ראשונה לא זזה ממקומה, וברמז לבד רמז אח"כ שלא היה כן ולא בפירוש. וכה"ג לא שנה ר' הפך המשנה ראשונה בפירוש, במה שידחה גירסתו הראשונה וילמד לתלמידיו שיגרסו בתוך המשנה גירסא אחרת ושישגרו אותה הגירסא אחרת בפיהם וישלחו הראשונה, אלא רמז להם אמיתות הענין חוץ מן המשנה ראשונה, והניח לשון המשנה ראשונה במקומה.

ועל דרך דרש י"ל, דהגיד לנו בדרך זה שלא יבוש אדם לחזור בו במה שראה שלא כיוון לדין אמת בפירוש, כדי שילמדו ממנו בני אדם שלא לעמוד על דבריהם, וכדשנינו בעדיות (פ"א מ"ד), ולא יבקש עילות להסתיר ולהעלים טעותו הראשון מעיני בני אדם שלא ידעו בו כלל, אלא יודה ולא יבוש, ויזכה את הרבים בהודאה זו כי ממנו יראו וכן יעשו אף הם, ולכן אף כשיגלה בפירוש בתוך המשנה המשנה האחרונה, כדתנן בנזיר (עיי"ש פ"ו מ"א) ובמקומות אחרות אבל משנה אחרונה וכו', או שכתב משנה אחרונה סתמית במקום אחר מהמשנה כגון במסכת חולין ובמקומות אחרות, לא מנע עצמו מלשנות אף המשנה ראשונה, כדי שידעו הכל שאותה משנה נאמרה מפיו או מפי אחרים וחזרו בהם:

והרוצה ליכנס בפתח הרביעי של הפרדס הזה המקיף המשנה הזאת, כמדומה לי שיבא לידו מפתח הפתח הנסתר הנחבא אל הכלים הנשברים, כאשר ידע כי המשנה ראשונה אם הבנים העליונים, כאשר ילדה המשנה אחרונה רחל המבכה על בניה, ואתרע חזקתה של האמה עליונה כדין המשנה ראשונה שאתרע חזקתה מחמת דין המשנה אחרונה הסותרתה, לא זזה ממקומה העליון להתגלגל מעולם לעולם כמו המשנה אחרונה, אלא אף כי נחלשה נשאר בה כח לעמוד בהיכל המלך כידוע לי"ח. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת מיתת המלכים:

ב

מי שפרע וכו' הוא עתיד להפרע וכו'. התי"ט הרגיש אמאי לא תנן מי שנפרע, ותירץ מה שתירץ. אבל עדיין לא נתקררה דעתי בתירוצו, שא"כ הוא אף בסוף הל"ל הוא עתיד ליפרע, דומיא דרישא דמי שפרע דלפי דרכו עולה שפיר. ועוד שדרכו אשר דרך לא נתישבה על לבי כי לא מצאתי לה סמוכות. ולכן נלע"ד לישב על פי מה שפירש הרב בעל עשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק א' פ"ט) במאריך אפיה וגבי דיליה (עי' בר"ר פס"ז ד), דפירושו הוא שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו עם הרשעים ואינו מטרדם מן העולם מיד אחרי חטאם, כדי לגבות הנשמה שהיא שלו שתחזור בתשובה, שכשהנפש החוטאת היא תמות בחטאה אוי לה ולמזלה, נמצא שכשהרשע חוזר בתשובה הוא פורע להקב"ה, ונקרא הק"בה לגבי זה נפרע, שהרי הוא גובה נשמתו כמלוה הגובה חובו הנפרע לו מהלוה, אבל כשאינו כן אלא שהרשע הוצרך להתיסר ביסורים מאת ה' על כי לא חזר בו, אז הק"בה הוי לגבי זה פורע, כי הוצרך לשלוח בו חציו לפרוע לו גמול ידיו הרעים, ואינו נפרע אז שאין נשמתו חוזרת לו להיותה מלוכלכת, כי אחרי צאתה מן הגוף להיותה מסוכסכת בין הקליפות היא צריכה להיות נסרקת במסרק של ברזל ויסורין קשים וגלגולים מרים קודם שתתקן ותחזור למקום אשר חוצבה, וכבר ידענו שכל אלו היסורים הבאים על הרשעים הם ממש הכינו אותם בחטאם אשר חטאו מדה כנגד מדה.

נמצא שכשבאים עליהם הם נפרעים בשלהם ממש כי ברשתם אשר טמנו הם נלכדים, וכבר ידענו דאין נכון לאדם שיפתח פיו לשטן (ברכות יט. ועוד) אלא לעולם יטה פיו לכף זכות, כי ברית כרותה לשפתים (סנהדרין קב.), וידענו כמו כן שדור המבול ודומיו לא חזרו בתשובה כי הוצרך מדת הדין לדונם בדינים קשים קצתם במים קצתם באש וקצתם ביסורים אחרים, ולכן שייך לומר בהם מי שפרע שלא גבה הקב"ה נשמתו מהם ע"י תשובה, אלא פרע להם גמולם הרע ע"י יסורים קשים ומיתות משונות, וזה הפרעון אשר פרע להם היה מרכושם רע אשר רכשו בעוונם והוו היסורים ההם, ולכן אתי שפיר לומר מאנשי, שמשלהם ממש פרע להם, ולהיות כי אפשר שזה האיש אשר חטא במה שלא עמד בדבורו יעשה תשובה, ולפי זה נמצא שהקב"ה אינו צריך ליפרע לו, אלא אדרבא הוא גבי דיליה ונפרע ממנו, לכן אין אנו פותחים פינו לרעה באמור ליפרע, שבזה אנו מבשרים אותו שיצטרך להתיסר כי לא יעשה תשובה, אלא אנו אומרים להפרע המורה שיעשה תשובה, וממילא יודע שאם לא יעשה יחול עליו יסורי דור המבול ודומיו:

מאנשי דור המבול ומדור הפלגה. ומאנשי סדום ועמורה ומן המצרים ששטפו בים, כן העתיק הרב, והכי איתא בש"ס (דף מח.). וצ"ל דתני ושייר העונשים שלא היו לכל העולם:

דור המבול. הא דלא הזכירו עונש דור אנוש דקדם לדור המבול, שעלה אוקינוס והציף שליש העולם כדאיתא במדרש (עי' בר"ר פ"ה, ו. פכ"ג, ז. ילקוט יתרו רפו). י"ל משום דאינו מפורש בתורה כמו ארבעה אלו, אבל טעם ודמיון החוזר מדבורו לאלו החטאים לא יכלתי למצוא, כי אם למצרים כי ענשם ה' על מה שחזר פרעה מדבורו כמה פעמים אחר שהבטיח למשה להוציא את ישראל, ולפי זה אפשר לישב גם כן דנקט דור המבול וכו', כי אותם של הדורות ההמה הם היו אותם שנצרפו בגלות מצרים כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה (שעה"כ פסח דרוש א'). ועיין בספרי חושב מחשבות חלק קולות מים מאמר קול כתבי הקדש רמז קי"ח ותראה פירוש נפלא על זה:

ג

האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח. הא דהאריך להזכיר ההונאה במטבע, ולא קתני סתם ההונאה שתות למקח. י"ל דקמ"לן דשיעור הונאת חסרון המטבע הוא כשיעור הונאת המקח דהוא שתות, דהכי הלכתא כמ"ש הר"ב במשנה ה':

ד

רצה אומר וכו'. אלוקח קאי, ושייר המוכר כמ"ש התי"ט משמא דש"ס (דף נא.) משום דלא שכיח שיתאנה, משום דקים ליה בזבינתיה:

ה

ארבעה איסרין איסר לדינר. נראה דקמ"לן באמרו איסר לדינר, דאף בדינר שהוא מטבע קטן לא קפדינן אחסרונו כשהוא לערך זה של סלע, ולא אמרינן כיון שהמטבע היא קטנה אפילו חסרון מועט עושה רושם גדול בה והוי הונאה, וכה"ג יש לפרש בר"י ור"ש:

שני פונדיונות לדינר. כתב התי"ט בשם התוספות (שם: ד"ה שני פונדיונים) ז"ל והא דלא אמר מעה לדינר, משום דר' יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונות, עכ"ל. ותמהני אמאי לא אמר ארבע מעות מעה לדינר, ולא יחוש לר' יהודה כמו שלא יחוש ר"י לדר"מ, דלא אמר שמנה איסרין שני איסרין לדינר אלא קאמר ארבע פונדיונות פונדיון לדינר. ואין בידי לומר אלא דאפשר דבאתריהו דר"י ור"ש שכיחי פונדיונות הרבה, משום הכי תרויהו הזכירו פונדיונות שהם המטבעות הרגילות במקומותיהם:

ז

והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש. הקדים דין זה למוצא וגוזל דהם עיקר מכלתין, משום דלשון הקדש ומתקדשת שוה, ואל תתמה על מתקדשת עצמו, כי קודם לסדר זה, ולא הקדימה אף להודאה, משום דמהודאה סליק ולכן רצה לפתוח בה:

ח

והבכורים. שנויים הם בתורה אחר התרומה והחלה, משום הכי נשנו אחריהם הכא שלא כסדר מצותם:

ט

בהמה ומרגלית. הפסיק בבהמה בין ס"ת למרגלית, אע"ג דכתיב (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים. לגלות דטעמא דמרגלית אינו כטעם ס"ת אלא כטעם הבהמה, כמ"ש הר"ב:

יב

מחמש. וכן העתיקו המפרשים והפוסקים, ומלשון המשנה נראה דדוקא הוא, דעד חמש התיר ולא יותר, ומ"מ אין לי טעמא דמסתבר למנין זה על דרך פשוטו, ואין בידי לומר אלא דדבר סתר רמז לנו התנא במתק לשונו, והוא ענין השפע היורד מלמעלה למטה על ידי מי הוא נגיד ונפיק ובמה מתפשט, והוא כי הג"ר בסוד הדעת משפיעים ה"ח שהם תבואות הגורן וה"ג תבואות היקב לג' אבות וב' נביאי קשוט בין כלם ה', והתגר אשר הוא כרוכל יוסף בן רחל, לוקח אותם ונותנם לתוך מגורה אחת, הלא היא רחל אמו סוד המלכות, כוס מלא ברכת ה' כפיטם אחד מלא ממשקה ישראל נקי מכל סיג ושמר, ודוק:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.