שאגת אריה החדשות/הגהות אשר
|
< הקודם · הבא > |
- חדושים והערות מאת הגאון המפורסם מו"ה אשר בן של הגאון המחבר ז"ל אב"ד בקרלסרוא ומדינת באדען וקרא בשם הגהות אשר:
אמר אשר בן הגאון המחבר ז"ל מה שכתב אאמ"ו ז"ל סימן ב' בתשובה י"ד (כ"ד ע"ב) דבע"כ הא דאסור לקיים כלאי' בכרם אינו אלא מק"ו דכלאי זרעים דאין אסורים בהנאה אסור לקיימן כה"כ שאסורים בהנאה לא כ"ש לכאורה יש לעיין בהא בתרתי חדא דא"כ אין מלקות במקיים כלאי הכרם אפילו לר"ע כיון דלא אתיא אלא מק"ו כדקי"ל בכל מקום אין מזהירין מן הדין ואפילו למ"ד עונשין מ"ה מ"מ לכ"ע אין מזהירין מן הדין כדאיתא במסכת מכות (דף י"ז ע"ב) ובשאר דוכתי והא באמת אין חילוק לר"ע בין מקיים כלאי זרעים למקיים כלאי כרם דבתרווייהו לוקה כדמוכח להדיא בסוף מסכת מכות (דף כ"א ע"ב) דתנן התם במתניתין יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאווין החורש בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם וכו' ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה ואמר ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו יש חורש תלם א' וחייב עליו וכו' וכלאים בכרם האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה לאו דמיכסי בהדי' דאזיל ואמר ליה ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה הוי אמינא מתני' מני ר"ע היא דתניא המנכש והמחפה בכלאי' לוקה ר' עקיבא אומר אף המקיים הרי להדיא דאף במקיים כלאים בכרם דבהכי מיירי מתניתין דיש חורש תלם א' ס"ל נמי דלוקה לר"ע וכמו דלוקה במקיים כלאי זרעים לר"ע ואמאי והא אין מזהירין מה' ועוד אם איתא להאי ק"ו שהמציא אאמ"ו הגאון זלה"ה לענין מקיים (וליכא שום פירכא ולא שום יוכיח מחד משאר כל איסורים) א"כ קשה לכאורה למה לי דכתב רחמנא הלאו דלא תזרע כרמך כלאי' להורות עיקר איסור זריעת כלאי הכרם הא ודאי שפיר איכא למילף איסור זריעה גופיא בכלאי הכרם מכלאי זרעים מהאי ק"ו עצמו דיליף לה למקיים כה"כ והשתא כיון דנפקא לן לאיסור הנאה בכה"כ מקרא דפן תקדש המלאה דדרשינן תוקד אש כדאמרינן בקידושין (דף נ"ו ע"ב) למה לי תו דכתב רחמנא הלאו דלא תזרע כרמך על איסור זריעה ת"ל דזורע ומקיים כלאים בכרם תרווייהו נוכל למילף דכלאי זרעים דאין אסורים בהנאה זורע ומקיים אסור כה"כ שאסורים בהנאה לא כ"ש ואמרתי לקיים מילי דאבות והני תרי קושיות חדא מתורצת בחברתה ע"פ דברי המהרש"א שכתב לבעל סמ"ג במסכת סנהדרין (דף ס"ד ע"ב) בד"ה ומזרעך ולא כל זרעך ומזה נראה לתת טעם הא דאמרי' בכל דוכתא אין עונשין מן הדין אע"ג דקל וחומר מדה היא בתורה בכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה חמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה עכ"ל וא"כ אתי שפיר דודאי הוצרך רחמנא למכתב לאו מפורש על זריעת כה"כ גופא והוא קרא דל"ת כרמך כלאי' כדי ללקות עלה דאי מק"ו דכלאי זרעים הא אין מזהירין מ"ה אבל לבתר דכתיב ל"ת כרמך כלאים וידעינן מזה העונש דזורע כה"כ וחזינן דאפילו זורע גופא דחמיר יותר ממקיים גרידא נמי מתכפר במלקות שוב ממילא שפיר איכא למילף מקיים כה"כ ממקיים כלאי זרעים דקילי שמותרים בהנאה ואפילו למלקות נמי דלא שייך הכא כלל למימר אין מזהירין מ"ה לגבי מקיים דטעמו של דבר כמו שכתב המהרש"א דאימא אדרבה מפני שהלמד הוא חמור מהמלמד אינו מתכפר בעונש המלמד דקיל מיניה שהרי השתא חזינן דאפילו זורע כלאי כרם דחמיר טובא ממקיים מתכפר במלקות וכ"ש מקיים גרידא וכל זה לבתר דכתיב לאו מפורש שעונשו מלקות על זריעת כה"כ גופא ומש"ה הוצרך רחמנא למכתב ל"ת כרמך כלאים וממילא אף במקיים כה"כ דאתיא מק"ו דכלאי זרעים נמי לוקה ולק"מ:
אמנם כל זה לפי דברי המהרש"א הנזכרים אבל הבעל הליכות עולם והקרבן אהרן כתבו טעם אחר והוא מפני שק"ו ניתן לדרוש מעצמו וכיון שהוא מסור לסברא פעמים שאדם דן ק"ו פריכא ואולי הפירכא נעלם מאתנו ומש"ה אין לענוש בעבורו לא עונש מיתה ולא עונש מלקות אלא די באיסורא בעלמא ולפ"ז אין לקיים הקל וחומר שהמציא אאמ"ו הגאון זלה"ה לענין מקיים כה"כ, דקשה כדאמרן וע"כ לשיטה זו ליתא להאי קל וחומר כל עיקר ואין להקשות לשיטה זו דע"כ ליתא להך ק"ו א"כ באמת ההיא דמקיים כלאים בכרם לר"ע מנ"ל והרי ההוא קרא דמייתי הגמ' על הא דאמר ר"ע אף המקיים בכלאי זרעי' כתיב כדאמר' מ"ט דר"ע דתניא שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל וכו' והאי קרא בכלאי זרעים נאמר ואכתי מקיים כה"כ מנין דאפילו מלקות נמי איכא עלה לר"ע וכדאמרן זה אינו קושיא כלל מפני שראיתי הדבר מפורש בירושלמי מביאו הר"ש בפ"ח דכלאים משנה א' וז"ל ירושלמי כתיב לא תזרע ולא כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים עכ"ל והא לך לשון המפרש על הירושלמי ת"ל כרם ולא כלאים כלומר דאלו כתיב ל"ת כלאים כרמך ה"א דלא קפיד קרא בכלאים רק לזריעה והשתא דכתיב כרמך קודם כלאים ומפסיק בין לא תזרע לכלאים משמע כלאים בכל מקום אפילו בלא זריעה אלא אפילו מקיים עכ"ל. הרי הדבר מפורש בירושלמי דיליף לה לאיסור מקיים כה"כ מקרא דכלאי כרם עצמו ופשיטא דממילא לוקין עלה לר"ע מילפותא זו והנה שם תיכף בסמוך מביא הירושלמי האי פלוגתא דמקיים כלאים דר"ע מחייב וחכמים פוטרי' ויש להבין לחכמים דפליגי עלי' דר"ע לענין מקיים א"כ מאי עבדו להו בהך דיוקא דכתיב כרמך קודם כלאים דמיניה יליף ר"ע למקיים כה"כ וכדאמרן ובמאי פליגי ר"ע וחכמים בזה דמר דייק ליה הך דיוקא בקרא ויליף מיניה דמקיים חייב ומר לא דייק הכי בקרא ויש ליתן טעם בזה והנה לשיטת הירושלמי גופא ודאי אתי שפיר דהא ס"ל שם דלא פליגי חכמים ור"ע אלא במקיים שלא עי"ד מעשה ולענין מלקות אבל הכל מודים באיסור שאסור מדאורייתא כשלא קיים עי"ד מעשה אלא דאין לוקין עלה לרבנן משום דהוי לאו שאין בו מעשה ולר"ע לאו שאב"מ לוקין עליו ומעתה במקיים עי"ד מעשה אף לרבנן נמי לוקה וא"כ לא פליגי כלל רבנן ור"ע במשמעות ההיא דרשה בדיוקא דקרא דכתיב כרמך קודם כלאים ואיצטרך הא אף לרבנן למילף מיניה מקיים כלאים בכרם אי עי"ד מעשה אפילו למלקות ואי בשלא עי"ד מעשה לאיסור לאו גרידא ואין בין ר"ע לרבנן במשמעות הך דיוקא ולא כלום דהא לא פליגי אלא לענין מלקות בלאו שאב"מ אמנם מה שאני מהדר לדעת בהא טעמייהו דרבנן ור"ע הוא לשיטת תלמודא דידן לפי מה שהוכיח אאמ"ו הגאון זלה"ה בסימן הקדום ובטורי אבן במגילה שם (דף י"ג) דע"כ ס"ל לתלמודא דידן דלרבנן דפליגי עליה דר"ע אפילו איסורא נמי ליכא במקיים כלאים וכאשר הביא על זה כמה ראיות וכן מסיק עוד לקמן בסימן וכן דעת בעל משנה למלך בה' כלאים והביא שם ג"כ הראי' ממס' ע"ז שמביא בטורי אבן שם במגילה מההיא דרוצה הגמ' לפשוט דשרי לשכור ביי"נ הואיל ומיעטי תפלה הוא מהא דתניא אין עודרין עם הנכרי בכלאים ע"ש וכיון שכן מעתה לפי שיטת בעל הליכות עולם וקרבן אהרן בטעמא דאין מזהירין מ"ה דלדידהו ע"כ ליתא לקל וחומר שהמציא אאמ"ו ז"ל במקיים כה"כ לענין, מלקות וכמו שכבר אמרנו וע"כ צ"ל אף לתלמודא דידן דסבר במקיי' כה"כ דלוקה לר"ע ס"ל נמי בהא דילפינן לה מהך דיוקא דדייק ליה התלמוד ירושלמי מדכתיב כרמך קודם כלאים והא תלמודא דידן ס"ל בפלוגתא דר"ע ורבנן דלא כירושלמי דאיסורא איכא לדברי הכל אלא לרבנן דפליגי עלי' דר"ע אפילו איסור גרידא נמי ליכא מדאורייתא וע"כ לרבנן אין זה דיוקא כלל הא דכתיב כרמך קודם כלאים ולר"ע הך דיוקא מילתא היא ויליף מיניה דמקיים כה"כ לוקה ועל זה אני דן באיזה טעם או סברא פליגי ומ"ט למר דייקינן הכי ולמר לא דייקינן הכי אלא מותר לקיים כה"כ מה"ת לרבנן ואומר אני דבאמת אף לרבנן דר"ע הא דכתיב. כרמך קודם כלאים דיוקא היא אלא דילפי מיניה ילפותא אחרינא דהנה בפ"ז דמס' כלאים תנן במשנה ד' וה' המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כלומר כיון דבשביעית הכל הפקר הוי כדבר שאינו שלו ואינו אוסר וכתב הר"ש שם בטעמא דת"ק וז"ל וטעמא דת"ק מרבי בירושלמי מקרא דאמרינן לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים עכ"ל והא, לך לשון הירושלמי עלה דהאי מתני'. כתיב ל"ת כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כרם ולא כלאים ופי' המפרש וז"ל כרם אחר מנין ת"ל כלאים ה"ג הר"ש ז"ל ומדכתיב כלאים בתר כרמך הוא דדייק לה ויש ליישב הלשון כרם ולא כלאים שאמר כרמך קודם שאמר כלאים משמע כלאים בכל מקום אפילו אינו שלך עכ"ל ויש לדקדק גם כאן איך דרשו ר"ש ור' יוסי ור"ע להאי קרא ומאי עבדו להו להאי דיוקא דכתיב כלאים בתר כרמך דמיניה יליף ת"ק דאדם אוסר כרם של חבירו בכלאים ובמאי פליגי עם ת"ק במשמעות דרשה זו ונראה לי דהני תנאי כהני תנאי וההיא פלוגתא במקיים תליא באידך פלוגתא דאין אדם אוסר שאינו שלו בכלאים והיינו דלת"ק במתני' דהמסכך כיון דאיהו יליף ליה מההיא דיוקא מדכתיב כרמך קודם כלאים דאדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים ממילא תו ליכא למילף מדיוקא זה גופא אידך דרשה דדריש הירושלמי על מקיים כלאים ואף לתלמודא דידן נמי ע"כ מהאי דיוקא גופא אתיא במקיים כלאים בכרם דלוקה לר"ע לשיטת בעל הליכות עולם וכדאמרן והאיך אפשר למילף מחד דיוקא הני שתי דרשות כיון דבגין כל חד מהני שתי דרשות הוצרך קרא למכתב כרמך קודם כלאים ושתים לא שמענו אלא ע"כ צ"ל באמת דת"ק דס"ל אדם מקדש דבר שאינו שלו ויליף הואיל דכתיב כרמך קודם כלאים לדידי' המקיים כה"כ אינו עובר בלא כלום וס"ל כחכמים דפליגי אר"ע במקיים וגם חכמים דר"ע דס"ל במקיים ליכא אפילו איסורא וכתלמודא דידן דקיימינן ביה השתא ס"ל כת"ק במתני' דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ולהורות דאדם מקדש דבר שאינו שלו בכה"כ כתב רחמנא כרמך קודם כלאים ומאן דס"ל המקיים בכלאים חייב ויליף לה בכה"כ מהך דיוקא גופא מדכתיב כרמך קודם כלאים ס"ל באמת כמ"ד במסכך גפנו אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולהכי ר"ע דס"ל מקיים חייב אזיל לשיטתו וס"ל באמת בכה"כ אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכמו שאמר במתני' להדיא בההוא מעשה שזרע אחד כרמו בשביעית ובא המעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו והשתא מיושב כל מה שדקדקנו והשתא נחזי אנן לר' שמעון בההיא מתני' דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דאיהו ס"ל נמי דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו בע"כ לדידיה הא דכתיב כרמך קודם כלאים לחייב מקיים בכלאי כרם קאתי וכמו לר"ע ומעתה מה טוב להבין פלוגתא דר' שמעון ואיסי בן יהודא גבי בשר בחלב דפסחים (דף כ"ד) יליף לה איסי בן יהודא לאיסור אכילה בב"ח מגזירה שוה נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה ל"ת מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בה. עבירה אסורה בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שיהא אסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בב"ח שה"ל שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שה"ל שעת הכושר ואסור בהנאה מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת תאמר בב"ח שאינו ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת ואסור בהנאה ובחולין ובמנחות ובכורות (דף י') אמר ר' שמעון בב"ח מותר בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה ולהלן הוא אומר ואנשי קודש תהיון לי מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה וכתבו התוס' שם תימא דבפרק כל שעה דריש איסי בן יהודה איסור אכילה מהכא ואיסור הנאה יליף מק"ו דערלה והשתא במאי פליגי ע"ש שמהדרים אחר טעם במאי דפליגי ר"ש ואיסי ב"י ולפי מה שאמרנו אתי שפיר די"ל ר"ש אזיל לשיטתו ולדידי' האי ק"ו דאיסי בן יהודא מעיקרא מופרך הוא דהנה לכאורה יש להקשות על האי ק"ו דמאי קאמר כלאי הכרם יוכיחו הא איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שכן אסור אפילו לקיימן והרואה כלאים בכרמו אסור לקיימן אפילו ואם הוא לא זרען תאמר בב"ח שמותר לקיימו והא ודאי פירכא גדולה היא ואין לומר לאיסי ב"י היא גופא ניליף דאף בב"ח אסור לקיים דהא ודאי י"ל כל שאר איסורי הנאה וחמץ בפסח יוכיחו דמותרין לקיימן ולא אסרה התורה להניח חמץ בביתו אלא תוך פסח לבד דעובר בב"י וב"י וא"כ פשיטא דליכא למילף בב"ח במה מצינו מכה"כ למיסר לקיימו וכעין זה כתבו התוס' שם בד"ה מה לכלאי כרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דליכא למימר היא גופא ניליף במה מצינו מכה"כ ללקות על בב"ח שלא כדרך הנאה די"ל שור הנסקל וחמץ יוכיחו והכי נמי הכא אמנם בלא"ה נמי הא ודאי לא מסתבר כלל לומר דבב"ח לאיסי ב"י אסור לקיימו וקשה הא דאמרן אבל לפי מה שהוכיח אאמ"ו הגאון ז"ל ובעל משנה למלך ז"ל דתלמודא דידן ס"ל דרבנן דפליגי על ר"ע במקיים כלאים לדידהו אפי' איסורא דאורייתא נמי ליכא ודלא כהירושלמי דס"ל דאף לרבנן איסור מיהת איכא וכאמור לעיל א"כ לק"מ די"ל דאיסי בן יהודא לא ס"ל כר"ע במקיים כלאים אלא כרבנן דפליגי עליו ואפילו איסורא נמי ליכא מדאורייתא במקיים כלאים ושפיר יליף לה להנאה בבב"ח מקל וחומר וליכא שום פירכא ומעתה כיון דכבר שמעינן לר"ש בההיא מתני' דהמסכך גפנו דסבר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וע"כ הא דכתיב כרמך קודם כלאים למיסר בכלאי כרם אף מקיים קאתי וכר"ע וכנזכר לעיל וא"כ לדידי' דכה"כ אסור לקיימן מדאורייתא וכר"ע הק"ו דאיסי ב"י מופרך דמה לכה"כ שאסור לקיימן ומש"ה ר' שמעון לשיטתו שפיר אמר דבב"ח מותר בהנאה ובהכי פליגי ר"ש ואיסי ב"י דאב"י ס"ל כחכמים דפליגי על ר"ע במקיים כלאים ור"ש אזיל לשיטתו וס"ל כר"ע דמחייב במקיים וא"ש ומוכח גם מכאן כדעת אאמ"ו הגאון ז"ל דתלמודא דידן לרבנן דר"ע במקיים אפי' איסורא נמי ליכא מה"ת דאלו לשיטת ירושלמי דאיסורא לדברי הכל איכא א"כ איסי בן יהודא דלא כמאן והק"ו דיליף לבב"ח מופרך דמה לכה"כ דאיסור תורה מיהת איכא לקיימן לדברי הכל או דתלמודא דידן פליג בהא אתלמוד ירושלמי והוא נכון לפענ"ד ודוק בעיקר דברינו האמורים לעיל בגוף ענין זה אבל בהא שאמרנו דלר"ש לשיטתו דמקיים בכלאים אסור מה"ת לדידיה הק"ו דאב"י למיסר בב"ח מופרך משום האי פירכא הדרנא ביה דזה נסתר דהא אכתי י"ל שור הנסקל יוכיח ואי תימא מה לשור הנסקל שלא היה לו שעת הכושר לאכילה וכמ"ש התוס' שם בפסחים בד"ה מה לחמץ י"ל הדר דינא חמץ בפסח יוכיח דכיון שכבר אמרנו שור הנסקל יוכיח הדר תו אין מקום לפירכא כל דהו דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט"ו) שכן גדולי קרקע ע"ש ובאמת תמה אני על דברי הגאון בעל צל"ח שכתב בפסחים בסוגי' זו והוא בד' (מ"ג ע"ב) לדפי הספר צלח בסוף עמוד וזה לשונו ודעת הרמב"ם נלענ"ד דס"ל דליכא למימר שור הנסקל יוכיח דמה לשור הנסקל שנעבדה בו עבירה חמורה שיש בו מיתת ב"ד וא"כ צריך שוב למימר ערלה יוכיח ופרכינן כל דהו עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי כלל דאיזה פירכא כל דהו יש למיפרך אם לא ההיא דאמרינן בפרק כל הבשר שכן גידולי קרקע והא זה לא שייך בשור הנסקל ודבריו תמוהים ולכן אמינא ליישב קושי' תוס' שהקשו מ"ט דר"ש דלא יליף איסור הנאה בב"ח מק"ו כמו אב"י באופן אחר והיינו לפי דברי התוס' בפרק כל הבשר שם בד"ה כה"כ יוכיחו הקשה הר' יעקב מאורלינ"ש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בב"ח שהותר וכו' ע"ש ויש לי עיונים רבים על תירוצם שכתבו דדווקא בב"ח דכתיב כל קרוי הותר מכללו ואין כאן מקומו להאריך בזה אבל נ"ל לתרץ קושי' הר"י מאורלינ"ש ע"פ דברי בעל צל"ח שכתב בפסחים בגמרא (דף כ"ב) בד"ה והרי דם וכו' ע"ש שהעלה דלר' יהודא דס"ל לכם דכתיב גבי ערלה אתי להוציא הנטוע לרבים א"כ ערלה קרויה הותר מכללו ע"ש והשתא י"ל דאיסי ב"י ס"ל בהא כר' יהודא ולק"מ קושי' הר"י מארלינ"ש ור' שמעון ס"ל כחכמים דפליגי עלה דר' יהודא וס"ל לכם גבי ערלה לרבות הנטוע לרבים וא"כ הק"ו דאיסי מופרך כקושיא הר"י מאורלינ"ש דהא שור הנסקל ושאר אסורי הנאה לא הותרו מכללן וא"ש:
עוד לעיל בסימן זה בדברי קדשו כתוב לאמר וזה לשונו והשתא נמי א"ש דברייתא דמיירי בשל איסור נקט מבריך ומרכיב וכו' ותו איסורא אחרינא ליכא בגוף הנטיעה אם לא בנוטע בשבת או בשביעית דכל כה"ג אין גוף הנטיעה אסורה אלא יומא הוא דקא גרם ליה ואפשר דחוזרין עלי' עכ"ל ולכאורה איכא עוד איסורא אחרינא דלאו יומא קא גרם כשבת ושביעית אלא בגוף הנטיעה איכא איסור לעולם והיינו הנוטע בנחל איתן דעביד איסור דאורייתא דהתורה אמרה אשר לא יעבד בו ולא יזרע ותנן בפרק עגלה ערופה ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ומרבינן שם בגמ' מקרא כל עבודה שהיא בגופה של קרקע ונוטע בכלל וכן כתב להדיא הרמב"ם בפ"י מה' רוצח הלכה ט' הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע וכל העובד שם וכו' כגון שחרש או חפר או זרע או נטע וכיוצא באלו ה"ז לוקה ומ"מ דברי אאמ"ו ז"ל ברורים ויש לדחות הא שאמרנו ובפרט לפי מה שכתב רבינו שמשון בסוף ספרו ספר כריתות וז"ל דבהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר כל קבוע אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור וכו' וכתב הפרי חדש בי"ד סי' ק"י ומ"ש הרב ז"ל כי הנזרע בתוכו אסור נראה דמפיק לה הרב מדאמר בפ' כל הבשר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן התם דכלאי זרעים הם עצמם תועבה וליתסרו דהא תעבתי לך הוא ומשנינן דאיתקוש לכלאי בהמה וכו' וא"כ הכא גבי נחל איתן דליכא קרא למשרי הנזרע לתוכו אסור דהא תעבתי לך הוא עכ"ל והשתא לר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע א"כ הא ודאי דהנזרע תוך נחל איתן או הנטוע בו כמו שאסור באכילה מל"ת כל תועבה ה"נ אסור בהנאה וכמו דאמרינן התם בפ' כל הבשר לענין בב"ח ותו ממילא הוי הנוטע בנחל איתן כמו כלאי כרם האסורין בהנאה ולא איצטריך עלה מיעוטא דלא חילל ולא חיללו דת"ל בלא"ה אין חוזר עלה כיון דאסור בהנאה ומטעמא שכתב אאמ"ו הגאון ז"ל בכה"כ וא"ש הברייתא דנקט מבריך ומרכיב דבנוטע לא משכחת לה של איסור אם לא שהוא איסור הנאה ועל זה ל"צ קרא דלא חילל ולא חיללו ואתיא הך ברייתא כשאר תנאי דס"ל ע"כ כר' אבהו בפ' כל שעה ע"ש ברש"י ותוס' (דף כ"ב ע"א) בד"ה ור"ש נמי בסוף דבריהם שכתבו דלכאורה נמי לא אתי חזקי' כר"מ וכו' ע"ש ואע"פ דרש"י כתב שם בריש עמוד ב' ולחזקי' למאי איתקש דם למים וכתב רש"י ומנבילה לא אותביניה לחזקי' למאי איצטריך וכו' ואי כר"מ ס"ל איצטריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי מ"מ הא בלא"ה ודאי איכא עכ"פ חד תנא דע"כ ס"ל כר' אבהו ולא כחזקי' ומאן ניהו ר"י הגלילי דאמר שם (דף כ"ג ע"א) דקרא דיעשה לכל מלאכה להיתר הנאה קאתי וע"כ, כר' אבהו ס"ל ולא כחזקי' אמנם יש לי לעיין טובא לכאורה על עיקר דברי רבינו שמשון והפרי חדש דהא אמרינן שם בסוף הסוגי' (דף כ"ג ע"ב) מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקי' ור' אבהו במאי פליגי וכו' מכדי בין למר ובין למר אסורי' בהנאה מאי בינייהו והשתא לפי מאי דתפס רבינו שמשון להלכה דהנזרע תוך נחל איתן אסור מלא תאכל כל תועבה א"כ מ"פ מאי בינייהו לימא איכא בינייהו אליבא דהלכתא לענין הנזרע בנחל איתן דלר' אבהו אסור באכילה ובהנאה ולחזקי' באכילה אסור מל"ת כל תועבה אבל בהנאה מותר ולא היה צריך הגמ' לומר א"ב חולין שנשחטו בעזרה שזה אינו אלא אליבא דר' יהודא דאמר דברי' ככתבן אבל לא לר"מ אלא ה"ל לומר איכא בינייהו כדאמרן לפי מאי דתפס רבינו שמשון להלכה ההיא דל"ת כל תועבה למיסר מיניה מה שנזרע בנחל איתן ואין לומר דהא מיניה ביה מוכח דסוגיא זו ע"כ לא ס"ל האי דרשה מל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בב"ת דאל"כ איך אמר חשב"ע א"ב ות"ל דחשב"ע לר' אבהו נמי דאורייתא מדרשה זו גופא דל"ת כל תועבה לפירש"י דלאו דאורייתא היינו הנאה וא"כ הא מיקרי תועבה דהיא גופא נמי קשה על רבינו שמשון דתפס דרשה זו להלכתא מדוע באמת לא אמר הגמ' א"ב אליבא דהלכתא ולענין נחל איתן ובסוף הגהה זו אדבר בזה עיין שם ולכאורה יש ליישב זה דמשו"ה לא אמר התלמוד הזורע בנחל איתן איכא בינייהו משום דאף לחזקי' אסור בהנאה כמו לר' אבהו והיינו אכילה מל"ת כל תועבה והנאה מקל וחומר דאיסי בן יהודא שהבאנו לעיל בדברינו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה זה שנעבדה בו ערלה לא כ"ש ואין לומר א"כ גם קושי' התוס' לקמן שם בד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה וחמץ עי"ד תערובת דמרבינן בריש אלו עוברין מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקי' מותר בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה והניחו בקושיא ומאי קשה הא אכתי אף לחזקי' אסור בהנאה מק"ו דערלה זה אינו די"ל דהרשב"א דמקשה הכי ס"ל כר"ת בריש פ' אלו עוברין דאלו עוברין היינו מעל השולחן אבל בל יראה ליכא בנוקשה ותערובת א"כ לא נעבדה בהן עבירה ושפיר הקשה גם אין לומר אם איתא דחזקי' ס"ל דהאי ק"ו מילתא היא א"כ איך אמר חזקי' מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ות"ל בלא"ה איסור הנאה בחמץ בפסח מק' דערלה ובאמת כבר הקשו כן המפרשים וכבר תירצו זה עיין באור חדש ובספר צל"ח על פסחי' (דף כ"ח) בתוס' בד"ה וחד לפני זמנו כתב בדעת תוס' דהם סברי דליכא למילף חמץ מערלה וכה"כ דמה להני שלא קבע הכתוב זמן לאיסורן דכל אימת שנוטע עץ וכל אימת שזורע כלאים בכרם אסורין משא"כ חמץ שקבע זמן לאיסורו דאפילו לר' יהודא דחמץ אסור לעולם היינו חמץ שהי' בפסח אבל אם חימץ אחר פסח הא ודאי שמותר וא"כ איצטריך קרא לתוך הפסח וכו' עכ"ל ע"ש. גם בהא דאמרינן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כבר הרגישו המפרשים נמי למה לא ילפינן לה מק"ו דערלה וכבר עמדו על זה ובאמת לפי שיטת התוס' שם בפסחים (דף כ"ב ע"ב) בד"ה חולין ש"ב לאו דאורייתא שהוכיחו דלגמרי לאו דאורייתא קאמר ואף השחיטה נמי לא א"כ לא נעבדה בהן עבירה כלל ובלא"ה נמי כבר תירצו המפרשים קושי' זו ואני ג"כ כבר כתבתי בחידושי דלק"מ מחשב"ע אפי' לדעת רש"י דס"ל לאו דאורייתא היינו איסור הנאה עכ"פ הא ודאי לכאורה יש ליישב מה שהקשתי על רבינו שמשון לגבי הנזרע בנחל איתן וכדאמרן ואין לומר אכתי איכא נ"מ בנזרע בנחל איתן בין חזקי' לר' אבהו דלר' אבהו אם נהנה דלוקה עלה אבל לחזקי' דיליף לה לאיסור הנאה מק"ו דערלה אין לוקה עלה דאין מזהירין מן הדין ואכתי לימא הא איכא בינייהו זה אינו די"ל דס"ל לרבינו שמשון כמו שכתב בעל כה"ג שהקשה בשם הרא"ם למה לן ג' פעמים לא תבשל וחד על אכילה ת"ל מל"ת כל תועבה ותירץ דבעי קרא ללקות עלה דעל לאו דל"ת כל תועבה ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות ע"ש וא"כ אף לר' אבהו נמי ליכא מלקות בנהנה מן הנזרע בנחל איתן ואפי' באכילה נמי לא ואפי' לדעת הרא"ה בס' החינוך (ע"ש בפ' ראה מצוה תס"ט) דהלאו דל"ת כל תועבה לא הוי לאו שבכללות מ"מ אכתי בלא"ה נמי הא י"ל דס"ל לרבינו שמשון כדעת הרמב"ם דבכל איסורין אין מלקות כלל על הנאה כנודע ואתי שפיר ולק"מ על רבינו שמשון מהאי סוגיא ולפ"ז הא דקאמר רבינו שמשון כי הנזרע בתוכו אסור ע"כ כוונתו אסור בהנאה נמי והיינו אי כר"א דלא תאכל אף הנאה במשמע ואי כחזקי' מק"ו דערלה דהא בין לר"א בין לחזקי' לתרווייהו ע"כ גם בהנאה אסור וכדאמרן:
ודע דכעין זה בע"כ צ"ל לפי מה שכתב הבית חדש בטור י"ד סי' ט"ז לדעת בה"ג לענין שחיטת אותו ואת בנו דאוסר לאכול השני בו ביום וכתב הב"ח וז"ל וכתב הר"ן דקנס הוא וכו' ולפענ"ד יראה דבה"ג מפרש הא דקאמר בפרק כ"ה או"ב ליתסר דהכי פריך ליתסר השני לעולם משום דנעבדה בו עבירה וה"נ פריך גבי שלוח הקן כדפירש"י שם ומשני מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והלכך לא נאסר לעולם מיהו בו ביום ודאי אסור מטעם דכל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל וכיון מ הוא שלא לישחטו ביום אחד אסור לאכלו ביומו עכ"ל והנה להב"ח שיצא לחלק על' כל שאר רבוותא שהבינו בדעת בה"ג שאינו אוסר אלא מדרבנן ומשום קנס ומפרש איהו דעת בה"ג דאיסורו מדאורייתא משום לא תאכל כל תועבה בודאי צ"ל דס"ל לבה"ג דהלכה כחזקי' ולא כר' אבהו וכמו שפסקו כן הרי"ף והרא"ש מדלא אוסר גבי או"ב השני אלא לאכול לבו ביום ואינו אסרו בהנאה לבו ביום אבל קשה לכאורה א"כ מה פריך הגמ' חזקי' ור"א במאי פליגי ומאי בינייהו לימא הא איכא בינייהו דלר' אבהו השני אסור אפילו בהנאה לבו ביום ולחזקי' אינו אסור אלא באכילה והשתא טובא איכא בינייהו אליבא דהלכתא למאי דתפס הבה"ג להלכה דאו"ב אסור לבו ביום מל"ת כל תועבה לפרוש הב"ח וע"כ צ"ל כדאמרן דאם הוא אסור לבו ביום באכילה מה"ת מקרא דל"ת כל תועבה שוב ממילא אף בהנאה אסור ואפי' לחזקי' נמי מקל וחומר דערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה או"ב דנעבדה בו עבירה לא כ"ש וליכא למימר דהא איכא בינייהו אלא דזה אינו אלא לר' שמעון דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת דפשיטא דהאי ק"ו מעליא הוא והכי הלכתא דקיי"ל כר"ש דחמץ שע"ע הפסח מותר מה"ת וא"כ ליכא למיפרך מה לערלה שכן אין היתר לאיסורו תאמר באו"ב שיש היתר לאיסורו שאין איסורו אלא בו ביום דהא י"ל חמץ בפסח יוכיח דיש נמי היתר לאיסורו לאחר פסח ואפ"ה אסור בהנאה אבל לר' יהודא דסבר חמץ שע"ע הפסח אסור מה"ת א"כ הא ודאי הך ק"ו מופרך הוא דמה לערלה וחמץ וכה"כ ושור הנסקל וכל שאר איסורי הנאה שכן איסרם איסור עולם וצ"ל דמשמע לי' להגמ' דפריך חזקי' ור' אבהו במאי פליגי דע"כ לא פליגי הני אמוראי אלא בדבר דאיכא נפקותא אליבא דהלכתא וכיון דהלכה כר"ש דחמץ שע"ע הפסח מותר מה"ת ואין איסורו איסור עולם א"כ במאי פליגי חזקי' ור"א דשוב אף לחזקי' או"ב אסור בו ביום אף בהנאה מק"ו דערלה דאם תאמר מה לערלה שאיסורו איסור עולם חמץ יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת כה"כ ושור הנסקל יוכיחו ושוב ליכא אפי' פירכא כל דהו ובפרט למאי דדייק בעל צל"ח בדברי חזקי' דנקט מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה ולא נקט נמי שור הנסקל כמו ההוא מרבנן דנקט תרווייהו בסוף הסוגי' ובעי למימר משום דחזקי' ס"ל כר"ש דחמץ שע"ע הפסח מותר ע"ש הרי דחזקי' גופא סבר כר"ש וא"ש ולכאורה נכון הוא מצד עצמותו דכפי הנראה הא ליכא שום פירכא לדידן להך קל וחומר אבל בכל זאת כיון דחזינן דהבה"ג אינו אוסר לבו ביום שחיטת או"ב אלא באכילה בלבד כנראה מדבריו להדיא וא"כ בע"כ צ"ל דס"ל דאיכא איזה פירכא אף דאנן לא ידעינן מה היא מ"מ בע"כ איהו ס"ל הכי להלכה וא"כ אכתי קשה לימא דהא איכא בינייהו בין ר"א לחזקי' דלר"א אסור בהנאה ולחזקי' מותר בהנאה ואינו אסור אלא באכילה וכפסק הבה"ג לפי שיטת הב"ח לכן נ"ל ליישב שיטת הב"ח לדעת הכה"ג באופן אחר עפ"י מה שראיתי בצל"ח בפסחים (דף כ"ג ע"א) דפריך הגמ' על ר' אבהו והרי חדש דרחמנא אמר לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה הרי דמותר בהנאה ומשני שאני התם דאמר קרא קצירכם שלכם יהא וחזקי' אמר קצירכם דכל ישראל משמע ומביא הגאון בעל צל"ח שם דברי הירושלמי דמשני על קושיא זו מחדש דשאני חדש שקבע הכתוב זמן לאיסורו ואין איסורו איסור עולם אלא יש היתר לאיסורו ביום הנף ולכך אפילו בזמן איסורו עכ"פ מותר בהנאה ובאיסור כהאי גוונא אף ר' אבהו מודה דל"ת אינו אף הנאה במשמע וכתב הגאון הנ"ל וז"ל ועיקר דברי הירושלמי לחלק בין קבע זמן ללא קבע זמן נראה דהיינו אליבא דר' יהודא דסבר בנבילה דברים ככתבן ואיסור הנאה יליף מאותו. אתה משליך לכלב בזה שייך לחלק בין דבר שקבוע זמן דאנן דדרשינן אותו למעוטי שאר איסורין דכוותי' דבשר בשדה טריפה והכי דרשינן אותו שהוא איסור עולם אתה משליך לכלב ואי אתה משליך שאר איסורים שהם איסור עולם לכלב אבל לר"מ דגמר מדאיצטריך בנבילה לגר וגו' מכלל דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע א"כ משמעות המלה של לא תאכל הוא איסור הנאה כמו אכילה ובמשמעות הדבור לא שייך לחלק בין איסור זמן לאיסור עולם וכו' אבל תלמודא דידן רוצה לתרץ גם אליבא דר"מ ולר"מ משמעות המלה דלא תאכל הוא גם הנאה לכן הוצרך לתרץ קצירכם דכל ישראל וכן שוב לא הקשה בירושלמי מתרומה ונזיר משום דהני ודאי אינם דומיא דטריפה שאסור לכל ישראל ובתלמודא דידן שהקשה מכל אלו היינו לר"מ וכמו שכתבתי לעיל אבל אליבא דר' יהודא גם תלמודא דידן מודה לדברי הירושלמי דכל הני אי אפשר למילף מאותו עכ"ל ע"ש ובסוף הסוגי' בתוס' בד"ה מ"ב שעל יסוד זה מתרץ התימא לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה ע"ש והשתא גם אני אענה אבתרי' כיון שהתוס' כתבו לעיל (דף כ"ב ע"א) בד"ה ור"ש דאליבא דר"מ מודה חזקי' י"ל דגם הבה"ג ס"ל ככל זה וכיון דחזקי' ור' אבהו לא פליגי רק אליבא דר' יהודא דאמר דברים ככתבן ולדידיה בין להירושלמי בין לגמרא דידן לא תאכל הנאמר גבי איסור שאינו איסור עולם אינו אסור אלא באכילה דליכא למילף מאותו אלא דומיא דטריפה ולכן בחדש אף ר' אבהו מודה וממילא הוא הדין לאותו ואת בנו דאין איסורו אלא לבו ביום אפי' ר' אבהו מודה אליב' דר' יהודא דאין במשמעו אלא איסור אכילה מקרא דל"ת כל תועבה ולענין או"ב לא נשמע כלל הנאה ושפיר פריך במאי פליגי חזקי' ור"א כיון דלא פליגי אלא אליבא דר' יהודא ולדידי' או"ב דיש היתר לאיסורו ליכא למילף כלל מאותו למיסר בהנאה ובין לר"א ובין לחזקי' מותר בהנאה לפום מאי דקיימינן השתא כדעת בה"ג דע"כ ליתא לדידי' ק"ו מערלה כאמור לעיל והוצרך הגמ' לשנויי חולין שב"ע איכא בינייהו והיינו לר' יהודא דאמר דברים ככתבן ואפי' לדעת רש"י דס"ל דחזקי' אתיא אפי' כר"מ נמי א"ש אף די"ל דהגמ' דפריך חזקי' ור"א במאי פליגי היינו מאי איכא בינייהו אליבא דר' יהודא דיליף מאותו משום דס"ל דברים ככתבן ובזה הלכה כמותו דר"מ ור"י הלכה כר"י בכל מקום ובאמת אליבא דר"מ כבר ידע הגמ' די"ל או"ב א"ב אבל הגמ' דפריך חזקי' ור"א במה פליגי היינו למאי דקי"ל כר"י דברים ככתבן ולדידי' טעמ' דר' אבהו מאותו ודווקא דומי' דטריפה שאיסורו לעולם ואין למילף מיני' או"ב א"כ מאי בינייהו ועל זה קאמר הש"ס חשב"ע איכא בינייהו דזהו אינו אלא אליבא דר"י ולא לר"מ ואדרבה השתא ניחא טפי דבין לר"מ בין לר"י איכא נפקותא בין חזקי' לר"א והיינו אליבא דר"מ א"ב או"ב ואליב' דר"י חשב"ע והוא נכון ואל ידחני המתעקש לומר כיון דבכלל לאו זה דלא תאכל כל תועבה י"ל דיש בכללו עוד שאר דברים הקרוי תועבה שאיסורן איסור עולם וממילא אינהו שפיר יש למיליף מאותו אתה משליך לכלב למיסר בהנאה לר' אבהו גם אליב' דר' יהודא א"כ שוב אין לחלק ולהוציא מן הכלל או"ב אף על פי שיש היתר לאיסורו כיון שהוא בכלל לאו זה דל"ת כל תועבה לדעת בה"ג דודאי זה אינו דזה אולי הי' אפשר לומר אם במשמעות המלה של לא תאכל היה הנאה נמי במשמע כמו לר"מ אבל לר"מ' כל זה אינו וכל דברינו אינם אלא לר' יהודא דיליף מאותו ולא תאכל באמת אין במשמעו רק אכילה רק מאותו דדרשינן דאי אתה משליך לכלב כל איסור אכילה שאיסורו איסור עולם דומיא דטריפה א"כ מה בכך אם איסור אחד שאינו איסור עולם נכלל בלאו אחד של לא תאכל עם שאר איסורים של איסור עולם הני ודאי יש למילף מאותו למיסרייהו בהנאה משום דהוין דומי' לטריפה אבל האיסור שאין איסורו של איסור עולם בהיתר הנאה קאי משום דליכא למעוטי מאותו דלא דמיא לטריפה וזהו ברור:
וראיתי להרמב"ם בפי"ח מה' פסולי המוקדשים דין ג' שכתב כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה עכ"ל והנה בהא ודאי ליכא נ"מ בין חזקי' לר' אבהו דהא אף לחזקי' נמי בלא"ה אסור בהנאה בהא מטעם אחר והוא משום דקי"ל כל פסולי קדשים בשריפה כדאיתא בפסחים (דף ד"ד ודף פ"ב) תניא ר"ש אומר וכו' וממילא דאסורי' בהנאה ואעפ"י דמסקנת הגמרא בפסחים שם (דף פ"ב ע"ב) דהא דכל פסולי בקודש בשריפה לא שנא קדשים קלים ולא שנא קדשי קדשים גמרא גמירי לה וא"כ אם לא שרף ונהנה אעפ"י שעבר על דבר הלכה מ"מ הא ודאי אין לוקה דהא קי"ל אין עונשין על הלכה למשה מסיני וכן כתב הר"ן בפרק כלל גדול ואפי' בהני פסולים דכתיב שריפה מפורש בקרא כמו בנותר ובטומאות בשר דכתיב בפירוש באש תשרף הא אין זה אלא בעשה מ"מ אכתי ליכא נ"מ דהא אף לר' אבהו נמי בהנאה ליכא מלקות לשיטת הרמב"ם דסבר דאין לוקין על הנאה בשום איסור הנאה ונלענ"ד דמסוגי' זו למד הרמב"ם דין זה דאעפ"י דכל מקום שנאמר לא יאכל או ל"ת א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע לר' אבהו שזה אינו אלא לענין איסור הנאה אבל מלקות ליכא עלה דלכאורה מנ"ל לחלק בהכי והתוס' באמת לא ס"ל חילוק זה ככתוב באריכות בזה בדברי בעל משנה למלך בפ"ה מהל' יסודי תורה אבל מסוגיא זו גופ' יש לעשות סמוכים לדבריו דלכאורה יש להבין מה פריך מה בינייהו אימא פסח שנתבשל ונהנה ממנו איכא בינייהו דהתורה אמרה אל תאכלו ממנו בשל מבושל והא ודאי אין לחלק בין אל תאכלו ללא תאכלו וא"כ אם בשלהו ונהנה ממנו לר' אבהו לוקה אם איתא דלוקין על הנאה כדעת החולקים על הרמב"ם דאל תאכלו אף הנאה משמע אבל לחזקי' דלא תאכל אין הנאה במשמע אין לוקה בפסח שבשלו ונהנה ממנו דאעפ"י דודאי אף לחזקי' נמי איסורא מיהת איכא להנות ומטעמא דאמרן ולא יצא זה מכלל שאר פסולים בקודש דבעו שריפה והכי מבואר להדיא כדברי רש"י במס' חולין בפ' כ"ה אמר ריש לקיש מנין לבב"ח שאסור ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאין ת"ל מבושל ומה ת"ל מבושל לומר לך יש לך בשול אחר שהוא כזה ואי זה זה בב"ח אמר לי' ר' יוחנן כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בב"ח הכתוב מדבר וכו' ומשני אי מההיא ה"א ה"מ באכילה אבל בהנאה לא קמ"ל פירש"י קמ"ל מהאי קרא דכתיבה אזהרה דידי' גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוי' לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אף זה אסור בהנאה עכ"ל הרי להדי' דפסח שנתבשל אסור בהנאה מטעם שיצא לבית השריפה משום דכל פסולים בקודש בשריפה ומ"מ הא ודאי אי משום הא אם עבר ולא שרפו ונהנה ליכא מלקות וכדאמרן והרי אמרינן במס' בכורות (דף ט"ז ע"א) מנין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא ופריך הגמ' חמש חטאות מתות הלכתא גמירי לה ומסיק שם הגמ' דאיצטרך, קרא ואיצטרך הילכתא דאי מקרא ה"א לרעייה קמ"ל הילכתא למיתה ואי מהלכתא ה"א היכי דעבר איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו פירש"י דאיכא לאו ל"ת ממעלה הגרה עכ"ל והוא הדבר ממש בענין שלפנינו לגבי פסח מבושל דכיון דהא דפסולי בקודש בשריפה הילכתא וא"כ אי איקרי דעבר ולא שרף ונהנה לאו ליכא ואין לוקה עלה לחזקי' אבל לר' אבהו כיון דאל תאכלו ממנו אף הנאה משמע אם נהנה לוקה. והשתא הא טובא איכא בינייהו אלא הוכיח הרמב"ם מזה דאין לוקין כלל על שום הנאה ואפי' לר' אבהו נמי ליכא מלקות אם נהנה מפסח מבושל ואיסורא אפי' לחזקי' איכא וכדאמרן וליכא בינייהו מידי בהא ומשו"ה אמר הש"ס חולין שנשחטו בעזרה איכא בינייהו וצריך עיון על החולקים על הרמב"ם וסוברי' דלוקין על הנאה ודע דהא שכתבתי דאף. לחזקי' איסור הנאה ממילא נשמע בפסולי קדשים מדבעי שריפה מכלל דאסורי' בהנאה אף דודאי כן נראה להדיא מדברי רש"י שהבאנו בההיא דריש לקיש דיליף איסור הנאה לבב"ח מבשל מבושל דגבי פסח שהוכיח רש"י דפסח מבושל אסור בהנאה מהא דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה יצאו לבית שריפה ונראה להדיא מדבריו דבכל מידי דאמר רחמנא דבעי שריפה ממילא ע"כ נשמע איסור הנאה ועיין בפסחים (דף ד"ב ע"א) בתוס' בד"ה אותו ע"ש ועיין עוד בפסחים (דף כ"ד ע"א) בתוס' בד"ה ואם ענין לאכילה לא א"ש וכו' ועוד שם בד"ה הקישא הוא וי"ל דצריך הקישא משום איסור הנאה דלא תוקי קרא דוהבשר לאיסור הנאה שיהא בלאו ועיין שם במהרש"א דמבאש תשרף דכתיב בי' לא הוי ידעינן אלא איסור הנאה בעלמא בטמאה ולכך איצטרך וכו' ע"ש. עכ"פ איסור ודאי שמענא בהנאה מדבעי שריפה אבל ראיתי שם לבעל צל"ח ברצותו ליישב מה דקשה על הרמב"ם דסבר דהיכא דכבר איכא איסור עשה מזהירין מן הדין דא"כ נסתר קושיית הגמ' דפריך וכ"ת אין מזהירין מ"ה דהא כאן כתיב באש תשרף וידענו איסור אכילתו ול"ל לא יאכל הא ק"ו הוא מן מעשר הקל שכתב ליישב וז"ל ונראה עפ"י מש"כ התוס' בד"ה היקשא הוא דהך דבעי למילף קדש ממעשר היינו לאיסור הנאה א"כ שפיר קאמר אין מזהירין מ"ה דאיסור הנאה לא ידענו אף דכתיב באש ישרף אכתי אימא בשעת בעורו ליתהני מיני' וצריך למילף ממעשר וכו' עכ"ל ומ"מ דברינו אתו שפיר וקיימים הם אף אי נימא דלא נשמע איסור הנאה בדבר דמצריך בי' רחמנא שריפה דאימא בשעת בעורו מתהני מיני' ואף דאכתי יש לדחות ולעיין בזה מ"מ בלא"ה א"ש בפשטות דהא שם בפסחים וכן במכות (דף י"ח) אמר ר' אלעזר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו והיינו מדכתיב כי קדש יתירא מרבה מיני' שאר כל פסולי קודש וכן כתב הרמב"ם בפי"ח מפה"מ הלכה יו"ד האוכל כזית מבשר קדשי' שנותר במזיד חייב וכו' והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ונותר במלואים שהרי נאמר שם לא יאכל, כי קדש הוא להזהיר על כל שפיסולו בקדש שהוא בל"ת על אכילתו עכ"ל והרי במקרא זה הנאמר בפ' תצוה ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר וגו' לא יאכל כי קדש הוא כתיב בי' לא יאכל בציר"י ואף חזקי' מודה דאף איסור הנאה משמע וכמו דאמר בחמץ משום דכתיב בי' לא יאכל חמץ בציר"י ואם כן כיון דפסח מבושל לא נפקא מכלל שאר כל פסולי קדשים אף לחזקי' אסור בהנאה מהאי קרא דלא יאכל כי קדש דכתיב בי' לא יאכל בציר"י. ואם כן לענין איסור שפיר אמרנו דאין נפקא מיני' בין חזקי' לר' אבהו בפסח מבושל לגבי הנאה אבל אכתי לענין מלקות טובא א"ב כיון דבהא דאמר ר' אלעזר כל שבקדש. פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אין לוקין עלה משום דהוי לאו שבכללות כדאמרינן שם בגמרא בפסחים להדיא אם כן אכתי איכא נפקא מיני' בין ר"א לחזקי' בנהנה מפסח מבושל דלחזקי' דלא עבר אלא על הלאו שבכללות דלא יאכל כי קדש הכולל כל שבקדש פסול אין לוקה ולר' אבהו דהלאו דאל תאכלו המפורש בפסח גופי' אף הנאה במשמע לוקה עלה וה"ל להגמ' למימר הא איכא בינייהו ואפילו למ"ד לוקין על לאו שבכללות אף דאין הלכה כוותי' נמי טובא איכא בין חזקי' לר"א והיינו אם התרו בו משום לאו דאל תאכל ממנו בשל מבושל אי נמי אם התרו בו משום הני תרי לאווי לוקה שמונים לר' אבהו ולחזקי' אינו לוקה אלא ארבעים משום לא יאכל כי קדש ואליבא דמאן דאמר לוקין על לאו שבכללות ואליבא דידן דהלכתא דאין לוקין אלאו שבכללות ליכא מלקות כלל לחזקי' על הנאת פסח מבושל אלא ש"מ כהרמב"ם דליכא מלקות כלל על שום הנאה ותיובתא על החולקים עליו בזה ובשלמא משאר פסולי קדשים לא קשה עליהם אף את"ל דיודו להרמב"ם דאיתנהו בכלל לא תאכל כל תועבה וכמ"ש הרמב"ם והוא מספרי די"ל דס"ל דהלאו דל"ת כל תועבה הוי לאו שבכללות וכנזכר לעיל בדברי כה"ג והשתא שפיר לא אמר הש"ס א"ב הני דבעי למימר איכא ביניהו אליבא דהלכתא ואנן קיי"ל אין לוקין אלאו שבכללות ואיסורא איכא גם לחזקי' זולת קרא דל"ת כל תועבה מקרא דלא יאכל כי קדש דכל שבקדש פסול יש למיסר גם בהנאה מקרא זה אף לחזקי' דלא יאכל בציר"י כתיב ומלקות ליכא בשניהם משום לאו שבכללות אבל מפסח מבושל ודאי קשה על החולקים על הרמב"ם וסברי דלוקין על הנאה א"כ לימא נ"מ בין חזקי' לר' אבהו פסח מבושל אי לוקה על הנאתו משום לאו דאל תאכלו דהא לענין מבושל דמפורש בלאו לד"ה לוקה עליו כדאיתא בפסחים (דף מ"א) ולא הוי לאו שבכללות ע"ש. ויש לי להאריך בסוגי' זו כולה בעיונים רבים בפלפולא רבה ויבאו בחבור בפני עצמו אם אזכה להוציא חדושי בס"ד כי בהגהותי האלה דברי אינם אלא סניף לדברי קדשו של אאמ"ו הגאון זלה"ה ויראתי למלל רברבין בגשתי אל הקודש ע"כ דברי מעוטים:
אמנם בענין זה טרם אני אכלה לדבר צריך אני להבין בין בסוף הסוגיא דקאמר הגמ' חשב"ע איכא. בינייהו דלחזקי' דאורייתא מאותו ולר' אבהו ע"כ ל"ד והיינו לר"י דאמר דברים ככתבן ואותו למעט שאר איסורי' ובין בריש הסוגיא (דף כ"ב ע"א) דפריך ואידך והיינו ר' יהודא ומשני חשב"ע ל"ד וקשה מנ"ל להגמ' הא דר' יהודא ס"ל חשב"ע ל"ד ומה מקשה ואידך אימא דר' יהודא אית ליה ההיא דל"ת כל תועבה ומפיק מיניה איסור חולין שנשחטו בעזרה לאכילה ותו אתיא הנאה מקרא דאותו ע"כ איסורי' שבתורה ובפרט לרבינו שמשון דנפקא ליה מהא איסור לנזרע בנחל איתן ולבה"ג לדעת ב"ח אסרינן מיניה או"ב לבו ביום ותפסו להלכה דרשה זו דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כאמור לעיל ואמאי לא אמר התלמוד הכי אליבא דר' יהודא לענין חשב"ע נמי ויש ליתן עוד תבלין בזה דר' מאיר דמפיק חשב"ע מאותו דאסור בהנאה אזיל לשיטתו דמפיק מההיא דל"ת כל תועבה דרשה אחרינא כדאמר ר"מ גופא במס' ע"ז (דף ס"ז) מנין לאיסורי' שמצטרפי' זה עם זה שנאמר ל"ת כל תועבה וא"כ איצטרך ליה האי קרא דל"ת כל תועבה להא ולא דריש כלל דכל שתעבתי הרי הוא בבל תאכל ולזאת הערני הבעל אור חדש שהזכיר סברא זו בסוגי' זו בתחילתה לגבי ענין אחר ע"ש שכתב דר"מ דבעי ההיא דל"ת כל תועבה על איסורי' שמצרפים זה עם זה אין למידרש תו מיניה כל שתעבתי לך ולמילף מיניה איסור בשר בחלב עכ"פ אנן בדידן הכא לר"מ יהי' איך שיהי' הא ודאי צריך ביאור מנ"ל לתלמודא הכא דר' יהודא סבר חשב"ע ל"ד אימא דיליף לה שפיר מל"ת כל תועבה ועתה אפרש שיחתי הנה קושיתינו זו היא לבד לפירש"י דפירש בהא דמשני אליבא דר"י חשב"ע ל"ד היינו איסור הנאה לחוד ל"ד אבל השחיטה וגם אכילה אסור מדאורייתא מכי ירחק דא"כ חשב"ע הא ודאי מיקרו תועבה כיון דכבר נשחטו בעזרה בעבירה מקרא דכי ירחק ושוב ממילא הרי הן בכלל לאו דל"ת כל תועבה ואית בהו לאו על אכילה וממילא אסורין בהנאה מאותו דגבי טריפה דהשתא הא מפורש בהן לאו באכילה ואין ביניהם לבין שאר אסורים שנאמר גביהם לאו באכילה ולא כלום. ומהראוי לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה וגם חשב"ע בכללם כמו אחד משאר כל איסורים לר' יהודא דלפי פשוטן של דברים נראה ברור כמו שכתב הכא בעל צל"ח וז"ל בתוס' בד"ה חולין שנשחטו וכו' דע כי החילוק שבין רש"י לתוס' הוא שנחלקו בסברא דלרש"י אם הברירה חפשית בידינו לאוקמי אותו למעוטי שור הנסקל וחמץ או לאוקמי על חשב"ע אז מצד הסברא מוקמינן לה על שור הנסקל וחמץ שהם איסור לאו כמו טריפה ולא מוקמינן על חש"ב שהוא רק עשה ולכן פירש"י דלר"י חש"ב ל"ד היינו ההנאה אבל גוף איסור חש"ב שפיר הוא מה"ת לאסור האכילה בעשה ואעפ"כ לא מוקמינן אותו לאסור בחולין שנ"ב ההנאה שכל זמן שיש בידינו לאוקמי על איסור לאו לא מוקמינן ליה על איסור עשה רק לר"מ דלא צריך למילף איסורי לאו מאותו דכבר נ"ל מנבילה על כרחך מוקמינן אותו על חשב"ע אבל התוס' ס"ל דאם הברירה חפשית בידינו יותר מוקמינן אותו למעוטי חש"ב שהוא איסור מחיצה כמו בשר בשדה טריפה ולא מוקמינן ליה על שה"נ וחמץ שאינם איסור מחיצה ולכן לפי סברא זו צ"ל דר"י ס"ל חש"ב ל"ד היינו לגמרי אפילו איסור אכילה ולכן ליכא שום איסור מחיצה דומיא דבשר בשדה בתורה וע"כ מוקמינן אותו על שאר איסורים עכ"ל והשתא לפי מה שאמרנו כבר הא גם חשב"ע כבר יצאו מעשה ובאו לכלל איסור לאו דל"ת כל תועבה ומהראוי למעטינהו מאותו כמו שאר כל איסורים ולאוסרם בהנאה ואדרבה השתא אפשר דמהראוי שלא למעט מאותו רק חשנ"ב לבד דדמיא לבשר בשדה טריפה בשני צדדים דהשתא אית בהו איסור לאו דל"ת כל תועבה וגם איכא גבייהו משום איסור מחיצה כמו טריפה לגמרי מה שאין כן שאר איסורי' דלא דמי' לטריפה אלא בחד צד דאיתנהו בלאו אבל איסור מחיצה אין בהם אבל עכ"פ אף אי נימא דבההוא צד הדמיון דאיסור מחיצה לא איכפת ליה כלל לרש"י אלא אידך גיסא הוא העיקר וכל היכא דאיכא לאו באכילה די לנו בדמיון זה לטריפה למעטו מאותו מכל מקום מהראוי שלא להוציא חולין שנשחטו בעזרה משאר כל איסורי תורה ולמעטינהו כולם מאותו כיון דלאו דאכילה בחולין שנשחטו בעזרה שמענו מלא תאכל כל תועבה דהא לשיטת רש"י ודאי קרוים חולין שנשחטו בעזרה תועבה ופשיטא דקשיא לרש"י מנ"ל להגמרא לומר אליבא דר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לענין איסור הנאה אבל לשיטת תוספות דפירשו הא דקאמר הגמרא לר' יהודא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו אפילו איסור שחיטה נמי לאו דאורייתא ולית ליה כלל כל עיקר ההיא דרשה דכי ירחק ממך המקום בריחוק מקום ולא בקירוב מקום השתא לפי זה לא מיקרו כלל תועבה וליתנהו כלל בכלל לאו דלא תאכל כל תועבה והרי לפי מה שהניח הגאון בעל צל"ח כנזכר בדבריו שהבאנו לעיל סברת התוספות היא דכל כמה דמצינו למעוטי מאותו חולין שנשחטו בעזרה לא ממעטינן מאותו איסור אחר ומשום הכי הוצרך הגמרא למימר אליבא דר' יהודא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא והיינו לגמרי לאו דאורייתא אפילו שחיטה לא וליכא שום איסור מחיצה וע"כ אותו לכל איסורין שבתורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לגמרי ולא קשה מידי לשיטת תוספות אבל לרש"י קשה כדאמרן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |