הגדה של פסח (מעשה נסים)/מגיד/צא ולמד
הגדה של פסח || הגדה של פסח (מעשה נסים) 
והיא שעמדה • וירעו אותנו המצרים 
 |
|
מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר:
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר:
וַיָּגָר שָׁם מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן:
בִּמְתֵי מְעָט כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם:
גָּדוֹל עָצוּם כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
וָרָב כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבוֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
צא ולמד. הספיקות שבפיסקא הזאת הן רבים:
א) מה רוצה ללמוד מלבן אם מה שבכל דור ודור עומדים עלינו אין זה ראיה ממה שאירע כן ליעקב שהוא כן בכל דור.
ב) שא"צ ראיה כלל שעינינו רואין אותו בכל יום.
ג) שהיה לו להביא מעשה המן שרצה לאבד כל היהודים.
ד) במה רצה לבן לעקור אם במה שרצה להרוג אותם במה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע יותר יה לו להביא מקרא זה שהוא קודם לפ' מקרא ביכורים הרבה שהוא בפ' ויצא.
ה) הא גם פרעה רצה לעקור הכל כיון שביקש לאבד כל הזכרים.
ובהתרת כל זה נאמר. דהנה הכתוב שהביא ג"כ תמוה שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי. ולכאורה אין ענין זה לזה גם הלשון תמוה כי אובד לשון הוה היא והיה לו לכתוב ביקש לאבד אבי. ועוד דכתוב זה היא בפ' כי תבא שהצריכה התורה למביא ביכורים לומר וקשה הדבר כי למה היה לו להמביא ביכורים לומר זה. לכן נראה דהאי צא ולמד מוסב על הא שאמר מתחלה עובדי ע"א שפרשנו שמספר שגוף סבת מצרים היה לטובה כדי להתיך זוהמת אבות אמר ג"כ שמחמת שלבן היה אבי האמהות הוכרח ג"כ בסיבתו שיהיה ירידת מצרים כדי להתיך זוהמתו כי זוהמתו היה קשה מכל הזוהמת כי צא ולמד מה בקש לבן ארמי לעשות ליעקב אבינו כי מה שלבן לא היה רוצה להניח יעקב ובניו לצאת ממנו לא היה לאהבתו אותם רק שהיה משתדל להעבירם על הדת ולפתותם אחר ע"ז ולהקנות להם דיעות נכריות והאות על זה כי יעקב אמר לבניו הסירו את אלהי נכר אשר בתוככם ואפשר שמטעם זה נענש יעקב עד שאמר עליהן וסופי ללקות כנגדן מחמת הדבקו בלבן ונתרחק מהקדושה שכל זמן שהיה אצל לבן לא היה לו השראת שכינה ומחמת זה נתגלגל הדבר שנמכר יוסף למצרים והוכרח יעקב בעצמו לירד שם ונראה כי מחמת אברהם לא היה צריך יעקב בעצמו לירד למצרים רק בניו ומחמת שהיה יעקב בעצמו אצל לבן במקום טומאה והרחיק מהקדושה והכניס עצמו בסכנה עצומה אצל לבן שנתחכם עליו ועל בניו להעבירם מהדת גלל כן נגזר עליו לירד בעצמו למצרים. והנה מה שפרעה גזר על הזכרים. נראה דהנה הרמב"ן בפ' לך לך כתב דאם נביא רוצה להגיד נביאות שיתקיים צריך לעשות פועל דמיון כמו שעשה ירמיה שהשליך אבן ואמר ככה תשקע בבל. וכן נראה שאותן המתדבקין עצמו בסטרא דמסאבותא ועושין בחרשוי צריכין ג"כ לעשות פועל דמיון ופרעה שידע באיצטגנינות שלו שהישראלי ונקין סטרא דדכורא ורצה להגביר הטומאה לכן השליך הזכרים כדי להשליך היניקה מישראל ולא רצה כלל לעשות כן לעולם. אמנם לבן התחכם לבטל כל הקדושה אמר הבנים בני והבנות בנותי דהיינו שכוונתו היה להכניס כולם ח"ו תחת סטרא דמסאבותא דידיה והקב"ה הצילם מידו. וכן הוא ג"כ כוונה הכתוב שאמר ארמי אובד אבי כי אובד נקרא מי שיצא מהדת שהוא אבוד מהעולמות כמ"ש ובאו האובדים בארץ אשור דהיינו אותן שהועברו על הד"ת. וזהו מאמרו ארמי אובד (היה) אבי דהיינו לבן הארמי שהיה אבי היה בבחי' אובד (וכן פירש הראב"ע קצת בענין זה) ועי"ז וירד מצרימה דהיינו שעי"ז הוכרח יעקב לירד למצרים. והא שלא פי' וירד יעקב דדרך המקראות לקצר כשידוע מי היורד כמו שפירש"י בכמה דוכתי יאריך לזוכרם. ומספר אותו המביא בכורים לאשר שמספר גודל קדושת הארץ שבלתי אפשרי היה לבא לגודל קדושת של הארץ עד שהתיך מאתנו בתך כור הברזל של מצרים זוהמת לבן ברחמיו יתברך כדי להכניסנו לקדושת הארץ ומספר ירידת מצרים והעינוי והעבודה קשה. היא בכלל סיפור הטובות וחסדיו של הקב"ה כמו שפירשתי למעלה ולזה מביא המגיד מקודם קרא דיהושע שנאמר בו סיבת ירידת מצרים מחמת התכת זוהמת אבות. ומביא ג"כ קרא דארמי אובד אבי וירד מצרים להורות שהסיבה השני של ירידת יעקב למצרים הוא ג"כ מצד לבן כדמוכח מהכתוב שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי מוכח שזה היה סיבה לזה.
וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור. יפלא איך משמע מלשון וירד שהיה אנוס. אמנם לפמ"ש בפיסקא הקודמת א"ש דמוכיח דאם וירד היינו שברצונו ובחירתו ירד למצרים האיך תלה אותו במה שארמי אובד אבי. אלא ע"כ דוירד מצרימה מוסב על ארמי וכו' דהיינו כמו שפירשתי דמחמת שהיה בבית לבן נענש בוירד מצרימה.
ויגר שם. פי' דמוכח מדלא כתיב וישב שם דהיה משמע שקנה שם ישיבה וכתיב ויגר שם. משמע דכל ישיבתו היה בגירות שיהיב דעתיה מיד למיהדר למקום המקודש אך הקב"ה לא סיפק בידו ולא הניחו. ומביא ג"כ ראיה מקרא דויאמר אל פרעה וגו' עד כי כבד הרעב דמשמע שלא היה רוצין לישב שם רק עד שיעבור זעם הרעב.
במתי מעט. הספק הכולל כל הדרש שדורש מארמי אובד אבי שהיא בפ' כי תבא שאומר מביא הביכורים עד שגומר כל הפרשה כמבואר בש"ס פרק ע"פ במשנה. שאין זה ענין דרוש שאינו דורש וחוקר שום דבר רק שמביא ראיה מקרא אחד על קרא אחר ועל כיוצא בזה הקשו בש"ס קרא לקרא. ועוד קשה דלמא הביא סיום הכתוב דועתה שמך ולא היה לו להביא רק הא דבשבעים נפש ירדו. ועוד קשה דהיה לו להביא הקרא דבפרשת שמות כל נפש הבאה בית יעקב מצרימה שבעים ולמה לו להביא קרא דבפרשת עקב והוא תמהון גדול.
ובהתרת כל זה נאמר. דדרך של המגיד הוא כך שהיה קשה לו אקרא ומביא מקרא אחר יישב הקושיא והיה קשה לו בכאן דכתיב וירד מצרים ויגר שם במתי מעט דמשמע שכל ימי הגירות היה במתי מעט ובאמת לא היה רק הירידה במתי מעט דהא לא מצת יעקב עד שראה ששים רבוא יוצאי יריכו וכך היה לו לכתוב וירד מצרים במתי מעט ויגר שם ויהי שם לגוי וגו' לזה מביא קרא דבשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב שהוא ג"כ קשה מאוד מאי ועתה שמך דמשמע שעכשיו הושמו והא כבר בהיותם במצרים הושמו ואדרבה עכשיו נתמעטו ע"ד חלק חמישי עלו ממצרים כדכתיב וחמישים עלו בפרשת בשלח ע"ש ברש"י והיה לו לכתוב ושמך ה' וגו' וע"כ צל דהנה רש"י בפרשת שמות כתב וז"ל ואלה שמות אע"פ שמנאם בחייהם וכו' להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר וכו'. וא"כ במצרים לא היו אצלו ית' כולם בבחי' כוכבים להיות נמנין כל אחד ואחד במספר רק השבעים נפש שהיו צדיקים גמורים כמלך שאוהב לאחדים ואגבן מפרנס לבני משפחתו שאינו מונה רק האהובים אצלו אבל עכשיו שקבלו התורה הושמו כולם אצלו ככוכבים להמנות בפרטות לכל אחד ואחד. וזהו שנאמר כאן ג"כ ויגר שם במתי מעט שבכל הגירות לא היה חשובים אצלו יתברך רק למתי מעט שלא נמנו אצלו בפרטות עד אחר שיצאו וקיבלו התורה נמנו כ"א וא' בפרטות וכ"א נחשב ונמנה אצלו לגוי.
גדול מלמד שהיו. פי' שהיה קשה לו שאם גדול עצום ורב הכל נאמר על ריבוי הכמות הרי דיבר בכפל לכך פירש שמלת גדול נאמר על ריבוי האיכות שהיו חשובים ומצויינים. ועצום נאמר על ריבוי הכמות.
ורב כמה שנאמר. אין לומר שמביא ראיה מקרא דרבבה כצמח השדה שהיה ריבוי הכמות דזה נלמד מקרא דוירבו ויעצמו כמו שאמר בפיסקא הקודמת.
לכן נראה דהנה המפרשים תמהו אהא דאמרו בש"ס (יומא כ"ב) אקרא דוהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר כאן בעושין רצונו של מקום כאן באין עושין רצונו של מקום. דקשה וכי אפשר שברגע אחד ישתנו ממספר לאין מספר. וגם בלא"ה יש לתמוה האיך אפשר כלל שימצאו אישים אין תכלית למספרם כמ"ש במורה נבוכים חלק ב' וגם החוש מכחיש דהא יש מספר לישראל ואדרבה האומות שלא נתברכו הם יותר מישראל. וביישוב זה נ"ל. כיון שהש"י הבטיח לישראל שכאשר יעמיד השמים החדשים והארץ החדשה כן יעמיד זרעכם ושמכם וכיון שהיה הבטחתו שהישראל יהיו קיימים לעולם ולנצח נצחים ואפילו שבטא גמירי דלא כלה א"כ בודאי אין מספר לישראל בכללות מחמת הרבוי שיהיה להם עד בלתי תכלית משא"כ באותן שיהיו כלים ואובדים לבסוף ודאי שיש מספר לכללם. וזהו שאמרו בש"ס דלאותן שעושין רצונו של מקום אין מספר והוא מטעם שזכו להיות זרעם קיים לעולם משא"כ באותן שין עושין רצונו ערירים ימותו ויכלו זרעם ויש להם מספר וא"כ אפילו לאיש אחד צדיק שייך לומר עליו שיאן לו מספר כיון שהוא כחני על דבר שאין מספר ואין לו תכלית כיון שיזכה להיות זרעו קיים לעולם כמו אברהם. וזהו שאמר ורב כמ"ש רבבה כצמח השדה פי' שכולם היו מאותן שהם כחנים שיזרעו זרע וזרע זרעי' עד בלי תכלית כעשב השדה שהוא כחני להיות חוזר ומצמיח ולא כעשב הארץ אשר עולה מאליו אשר סופו להיות כלה כן לא היה בישראל אנשים אשר יהיו בכלל ערירים ימותו שלא יהיו כחנים.
עוד יש לפרש דהנה יש צמחי השדה וצמחי יער וצמחי השדה מחמת שעובדין סביבם הם גדולים וטובים ויפים משא"כ בפירות היער. וזה אומרו ורב כמ"ש רבבה הצמח השדה פי' שהרבוי היה מטובים וראוים לקבל השראת קדושה כצמחי השדה ולא כצמחי יער. וכמו שסיים הכתוב ותבואו בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח דהיינו שהיו מוכנים לקבל השראת קדושה.
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף