האמונות והדעות/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

האמונות והדעות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המאמר הראשון - החידוש

פתיחה

בשהנמצאות כלם מחודשות

אמר יהודה בן שאול, אמר מחבר הספר, הקדמת המאמר הזה, כי כל מעיין בו הוא דורש דבר שלא נפל עליו ראות העין, ולא השיגוהו החושים. אך הוא משתדל לקיים אותו מדרך הבאת הראיות מן המושכל. והוא איך היו הדברים לפנינו. ועיקר הדבר שהוא דרוש דק למאד. לא שיגהו החוש, והוא משתדל להשיגו במחשבה. וכיון שהענין המבוקש כן, היתה כוונת מבקשו, שימצאהו כאשר ימצאנו, על הצורה אשר בקש למצאו בה, אין ראוי להרחיקו ולא שיתעסק למצאו בצורה אחרת. וידיעת איך היו הדברים לפנינו, הוא דבר שלא ראה אותו אחד מן המדברים, אבל כלנו מכוונים להגיע כשכלנו אל דבר רחוק ועמוק מחושינו, וכאשר אמר החכם בזה (קהלת ז כד) רחוק מה שהיה ועמוק עמוק וגו'. וכאשר יצא לנו כי הדברים חודשו לא מדבר, וחושינו לא נפלו על דבר כזה. אין ראוי לנו להתרחק ממנו ולמהר לומר איך נודה בדבר שלא ראינו כמוהו, אך תנוח דעתנו עליו ונשמח בו, כיון שהגענו אל מה שבקשנו. והוצרכתי להקדים ההקדמה הזאת, שלא יקוה הקורא בספר הזה שאמציאנו דבר לא מדבר בראות עין, והקדמתי לו כי אלו היה זה אפשר, לא היה צריך לראיה, ולא לעיון, ולא להוציא דבר מתוך דבר. ועוד כי היינו אנחנו ושאר בני אדם שוים במציאותו, ולא היינו חולקין בדבר מעניניו. אבל הצטרכנו אל עיון שיגלה אותו לנו, ולראיה שתבארהו לנו, מפני שלא היה נראה ולא מוחש. ולא אנחנו בלבד הסכמנו עם נפשנו על הודאת דבר שלא ראינו כמוהו בתחלה, אך כל המעיינים והמביאים ראיות, הסכימו עם נפשם על כזה. כי אנשי הקדמות הם משתדלים לקיים דבר שאין לו תחלה ולא סוף, ולא נפלו חושיהם על דבר שחשו אותו והשיגוהו שאין לו תחלה ולא סוף; אבל הם משתדלים להשיג את זה בשכלם. ובעלי השניים משתדלים לקיים שני שרשים זה הפך זה מתפרדים, נמזגו והיה העולם. והם לא ראו שני דברים זה הפך זה נפרדים, ולא איך נמזגו ונתערבו. אך הם משתדלים להביא ראיה על זה בדרך השכל. ובעלי החמר הקדמון הם מכוונים לקיימו היולי, דבר שאין בו חום ולא קור, ולא לחות ולא יובש, נהפך בכח מהכחות, והיו בו אלה הארבעה. והם לא השיגו דבר אין בו אחד מן הארבעה, ולא איך יהפך ויתחדשו בו הארבעה. אבל כוונתם לעמוד עליו מדרך הקשת השכל וכן כל שאר הדעות, כאשר אני עתיד לבאר. וכיון שהדבר כן, כבר הסכים הכל עם נפשו על הודאת דבר בתחלה לא נפל עליו ראות עין. ואתה המבקש, ירחמך האל! כאשר יצא לך ממאמרנו כמו זה, והוא היות דבר לא מדבר, אל תמהר להרחיקו, כי כמו זה בקשת מתחלת בקשתך, וכל מבקש זולתך כן בקש. אך שמע והתבונן, כי ראיותיך חזקות מראיותיהם, ויש לך טענות שתשיב בהם על כל כת מהם, ואחר זה שאתה יש לך יתרון עליהם באותות ובמופתים שהתקיימו לך, החזק באלה השלשה דברים בכל שער מהספר הזה, והם, שראיתך יותר חזקה, ושיש לך תשובות על מי שחולק עליך, ואותות נביאיך מהיתרון:

א

וכאשר בארתי ההקדמה הזאת, אומר, כי אלהינו יתברך ויתעלה הודיענו כי כל הדברים מחודשים, ‏והוא חדשם לא מדבר כמו שאמר (בראשית א א) בראשית ברא אלהים וגו'. ואומר עוד (ישעיהו מ"ד:כ"ד ‏כ"ד) אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי וגומ'. ואמת זה אצלנו באותות ובמופתים וקבלנוהו. ואחרי ‏כן עיינתי בענין הזה, היתאמת בעיון כאשר התאמת בנבואה? ומצאתיו כן מפנים רבים, אקצר ‏מכללם ארבע ראיות:‏

הראשונה מהם, מן התכליות, והוא שהשמים והארץ כיון שהתברר שיש להם תכלית ‏בהיות הארץ באמצע וסבוב השמים סביבותיה, התחייב שיהיה לכחם תכלית; כי אי אפשר שיהיה ‏כח לאין תכלית בגשם בעל תכלית, ודוחה זה הידוע. וכאשר יכלה הכח השומר אותם התחייב ‏שיהיה להם תחלה וסוף. ואחרי שנגלתה לי זאת הראיה, התישבתי בדקדוקם, ולא מהרתי לגזור ‏אומר בה, עד שבררתיה, באמרו שמא הארץ אין לה תכלית בארך וברחב ובעמק? אחרי כן אמרתי ‏אלו היתה כן, לא היתה השמש מקפת אותה עד שהיא משלמת סבובה בכל יום ולילה פעם אחת, ‏ותשוב זורחת ממקום שזרחה ובאה למקום שבאה, וכן הירח ושאר הככבים. ואחר כן אמרתי שמא ‏המים אין להם תכלית? ואמרתי ואיך יהיה זה והם מתנועעים כלם וסובבים סביב הארץ תמיד כי ‏לא יתכן לחשוב כל הגלגל הקרוב אלינו הוא אשר יסוב, והשאר יותר גדול משיסוב, מפני שאין אנו ‏משכילים כי אם זה הדבר אשר יסוב, ולא נשכיל אחריו דבר אחר, כל שכן שנאמין שהוא שמים ‏ונאמר שהוא סובב. ואחרי כן חקרתי ואמרתי שמא יש ארצות רבות, ושמים רבים, יקיפו כל שמים ‏מהם הארץ שלהם, ויהיו עולמים שיאן להם תכלית. וראיתי זה נמנע מצד הטבע, כי לא יתכן להיות ‏עפר ממעל לאש בטבע ולא אויר תחת מים בטבע, כי האש והאויר קלים שניהם והעפר והמים ‏כבדים שניהם. וידעתי כי אילו הי בנמצא גוש עפר חוץ לארץ הזאת היה בוקע כל אויר וכל אש עד ‏אשר יגיע לעפר הארץ הזאת. וכן אם היה מקוה מים חוץ למים האלה היה בוקע האויר והאש עד ‏שיגיע למים האלה. ומצאתי המציאה הגמורה כי אין שמים בלתי אלה ולא ארץ כי אם זאת, וכי ‏השמים האלה יש להם תכלית, והארץ הזאת יש לה תכלית, וכאשר גשמיהם יש להם גבול, כן יש ‏לכחם גבול מגיע אל קץ ויעמוד אצלו, ולא יתכן להם לעמוד אחר כלות הכח ההוא ולא ימצאו קודם ‏היותו, ומצאתי הכתוב שהעיד עליהם בתכלית, באמרו (דברים יג ח) מקצה הארץ ועד קצה הארץ ‏ולמקצה השמים ועד קצה השמים. והעיד כי השמש תסובב סבוב הארץ ותשוב בכל יום: וזרח ‏השמש ובא השמש (קהלת א ה):‏

והראיה השנית מקבוץ החלקים והרכבת הפרקים, והוא, שראיתי הגשמים חלקים ‏מחוברים, ופרקים מורכבים, והתבאר לי בהם סימן מעשה העושה והחדוש. אחר כן אמרתי שמא ‏אלה הפרקים והחבורים אינם כי אם בגשמים הקטנים; רוצה לומר גשמי החוש והצמח. ופשטתי ‏מחשבתי אל הארץ והנה היא כן, כי היא עפר ואבן וחול והדומה להם מקובצים. ועליתי בה אל ‏השמים וראיתי בם כתות רבות מן הגלגלים קצתם בתוך קצם, יש בהם כתות מן המאורים ‏הנקראים ככבים, נגזרו, גדול וקטן, רב אור ומעט אור, והורכבו בתוך הגלגלים ההם. וכאשר נתברר ‏לי הקבוץ והחבור וההרכבה, אשר הם החדושים בגשם השמים וזולתם, האמנתי בעבור הראיה ‏הזאת עוד, כי השמים וכל אשר בהם מחודשים, ומצאתי הכתוב אומר כי פירוד חלקי החיים וחבורם ‏יורה על חדושם, והוא אמרו (תהילים קיט עג) ידיך עשוני ויכוננוני, ואמר בארץ, (ישעיה מה יח) ‏יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, ואמר בשמים, (תהילים ח ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח ‏וככבים אשר כוננת:‏

‏והשלישית מן הראיות, המקרים. והוא שמצאתי כל הגשמים לא ימלטו ממקרים שיקרו ‏בכל אחד, אם מעצמו ם מזולת עצמו, כמו שיולד החי והצמח ויגדל עד אשר ישלם, ואחר כן יחסר ‏ויתפרדו חלקיו. ואחר כן אמרתי שמא הארץ נמלטת מאלה המקרים? והשתדלתי בה ומצאתיה ‏שאיננה נמלטת מצמח וחיים שהם מחודשים, וידוע כי מה שאיננו נמלט מן המחודש שהוא כמוהו. ‏אחר כן אמרתי שמא השמים נמלטים מחדושים כאלה? והשתכלתי והנה אינם נמלטים מחדושים, ‏ועקרם התנועה הדבקה בהם, לא תנוח, אבל תנועות רבות שונות, עד אם תערוך אחת מהנה אל ‏האחרת; תדע כי יש להם אחור ומהירות, ומהם נפילת אור קצתם על קצתם, ויתחדש בהם האור ‏כירח. ומהם שמראה קצת הככבים לקצת האודם והלובן והירקרק והירוק. וכאשר מצאתי החדושים ‏שכללו אותם והם לא קדמו להם. האמנתי כל מה שלא קדם החדוש הוא כמוהו, בעבור שהוא נכנס ‏בגדרו, ואמר הכתוב בחדושי הארץ והשמים שהם מורים על תחלתם (ישעיה מה יב) אנכי עשיתי ‏ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי:‏

והראיה הרביעית מהזמן. והיא שידעתי כי הזמנים שלשה חולף ועומד ועתיד. ואף על פי ‏שהעומד פחות מכל עתה, שמתי העתה כנקודה. ואמרתי אם יהיה האדם משתדל ממחשבתו ‏לעלות מהנקודה הזאת למעלה, לא יתכן לו זה בעבור שהזמן אין לו תכלית, ומה שאין לו תכלית לא ‏תעלה בו המחשבה למעלה ותעבור בו. העלה עצמה תמנע שתלך בו ההויה למטה ותעבור בו עד ‏שתגיע אצלנו. ואם לא תגיע ההויה אלינו לא נהיה. ויהיה הדבר מחוייב שאנחנו המון ההוים אינם ‏הוים והנמצאים אינם נמצאים. וכאשר מצאתי עצמי נמצא, ידעתי כי ההויה עברה על זמן עד ‏שהגיעה אלי. ולולי שיש לזמן תכלית לא היתה ההויה עוברת בו, והיתה דעתי (בזמן) גם כן בזמן ‏העתיד, כאשר היתה דעתי בחולף בלא עכוב. ומצאתי הכתוב אומר כמו זה בזמן הרחוק (איוב ל"ו:כ"ה ‏כ"ה) כל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק; ואמר (שם ל"ו ג') אשא דעי למרחוק. והגיעני על אחד ‏מהמכחשים, ממי שפגע זולתי מהמאמינים שטען על הראיה הזאת, ואמר היתכן שיעבוד האדם מה ‏שאין לו תכלית לחלקיו בהליכה? כי כל מיל שילך אותו האדם או אמה, ויעל אותו על מחשבתו, ‏נמצאהו מתחלק לחלקים שאין להם תכלית. ומקצת המאמינים הוצרך להודות בחלק שאינו מתחלק. ‏וקצתם הודה בטפר"ה; פירוש הוא הדלוג מלמטה למעלה. וקצתם הודה בנפילת חלקים רבים על ‏חלקים. והשתכלתי בטענה הזאת ומצאתיה נבהלה, מפני שחלוק הדבר לאין תכלית אינו נופל כי אם ‏במחשבה, ולא יתכן שיפול בפועל, מפני שהוא דק מנפול הפעל עליו או החלוק. ואם הזמן החולף ‏עברה אותו הויה במחשבה לא בפעל, הוא בעיני דומה הטענה הזאת, ואם ההויה עברה בזמן בפעל ‏עד שהגיע אליו, תהיה זאת הטענה אינה שוברת טענותינו מפני שהיא במחשבה - ואחרי אלה ‏הראיות יש לי ראיות אחרות, מהם מה שכתבתיו בפרשת בראשית, ומהם מה שכתבתיו בפירוש ‏הלכות יצירה, וכתשובותי על חיוי הכלבי, חוץ מדברים אחרים תמצאם בשאר חבורי. ועם כל זה ‏אומר כי התשובות אשר אשיב בהם במאמר הזה על מי שחולק על הדעת הזה, הם כלם מחזקות ‏ומאמצות אותו, וצריך שיתבונן האדם בהם, ויחובר מהם אל הדעת הזה מה שהוא דומה לו:‏

ב

וכאשר התברר לי ברור גמור כי הדברים כלם מחודשים, עיינתי אחר כן, היתכן שיעשו את עצמם ‏או לא יתכן שיעשה אותם כי אם זולתם. ובטל אצלי שיהיו הם עושים את עצמם, מפנים אני זוכר ‏מהם שלשה. הפנים הראשונים הם שכל גשם שנכוין אליו מן הנמצאות וחשבנו שהוא יעשה את ‏עצמו, אנחנו יודעים שאחר הויתו יהיה יותר חזק ואמיץ על עשות כמוהו. ואם עשה את עצמו והוא ‏חלש ועשה כמוהו והוא חזק; וכאשר נלאה לעשות כמוהו והוא חזק, כבר נלאה לעשות כמוהו והוא ‏חלש. והפנים השניים כי כאשר נעלה במחשבתנו שיעשה הדבר את עצמו, זה שקר על שני חלקי ‏הזמן, כי אם נשתדל להודות בעשותו עצמו קודם שהיה, יודעים אנחנו כי אז היה נעדר, והנעדר לא ‏יעשה דבר, ואם נאמר כי אחר שהיה עשה את עצמו כיון שקדמה הויתו איננו צריך לעשות את ‏עצמו, ואין בכאן חלק שלישי כי אם עתה אשר איננה סובלת מעשה. והפנים השלישיים כי כאשר ‏נחשוב שהגשם יכול לעשות את עצמו, לא יתכן זה אלא עד שנחשוב עליו שהוא יכול לעזוב עשותו ‏את עצמו, ואם נחשוב עליו זה נמצאהו נמצא ונעדר יחד, מפני שמחשבתנו יכול לא יהיה כי אם ‏נמצא, וחברנו אליו מאמר שלא יעשה את עצמו הוא שנאמין שהוא נעדר, ומה שהביא לקבץ נמצא ‏עם נעדר לדבר אחד בענין הוא שקר משחת. ומצאתי הכתוב שקדם להכחשת הענין הזה; באמרו ‏‏(תהילים ק ג) הוא עשנו ולא אנחנו, ובקצפו על מי שאמר (יחזקאל כט ג) לי יאורי ואני עשיתיני, ‏וענשו אותו:‏

ואחר הפנים האלה אשר בטלו אצלי שיהיה הדבר מחדש את עצמו, וחייבו שזולתו עשהו, עיינתי ‏במלאכת העיון אם מחדשו עשהו מדבר, או לא מדבר כאשר נכתב בספרים? ומצאתי שנעלה ‏בשכלנו שחדשו מדבר טעות, מפני שהוא דבר סותר קצתו את קצתו, מפני שאמרנו חדשו מחייב ‏שיהיה העצם נברא מוחל. ואם נשער המאמר מדבר נחייב שחומר שלו קדמון לא נברא ולא מוחל, ‏וכאשר נעלה על השכל חדושו לא מדבר, נמצאהו דבר ישר. ואם יאמר לי אומר חייבת לדברים ‏עושה בידוע, מפני שלא ראית במוחש עשוי כי אם מעושה ולא פעול כי אם מפועל, ג"כ לא ראית ‏במוחש שיהיה דבר כי אם מדבר, ואיך שמת ראיתך שאין פעול כי אם מפועל, ולא שמת ראיתך ‏שאין דבר כי אם מדבר, והם שוים במציאה? אומר לו כי היות דבר מדבר או לא מדבר הוא המבוקש ‏אשר דרשתי להביא הראיות עליו, ולא יתכן שיהיה הדבר אשר יתעסקו להביא עד עליו שיעיד הוא ‏על עצמו באחת משתי המעלות, אבל מביאים עד מזולתו כאשר היה אין פעל כי אם מפועל לצד מן ‏המבוקש הזה אשר אנחנו מבקשים אמתתו, לקחתיו לראיה עליו ודן לי היות דבר לא מדבר. עם ‏שמצאתי קצת מהדברים אפשר שיאמר עליו ה, אלא שהמאמר דק יוצא חוץ לענין הספר והנחתיו ‏ולקחתי הגלוי. והתבאר לי עוד, כי כל מה שנחשוב שהנמצאות נבראו ממנו, כבר חייבנו שדבר ההוא ‏הוא קדמון, ואם היה קדמון ישתוה הוא והבורא בקדמות, התחייב שלא יוכל לו לברוא ממנו דברים, ‏ולא היה נשמע לו להפעל כרצונו ולהצטייר כחפצו, אלא שנחבר אליהם עלה שלישית למחשבתנו ‏הפרידה ביניהם, עד שהיה בה זה עושה וזה עשוי, ואם נאמר זה, נאמר דבר שאיננו נמצא, כי לא ‏מצאנו כי אם עושה ועשוי לבד. וזכרתי עוד כי עקר מבוקשנו היה מי עשה מדבר, כי העושה ראוי ‏שיקדם לעשוי, ואין א' מהם יותר ראוי להיות סבה להויית האחר ממה שיהיה האחר סבה להוייתו, ‏וזה שקר גמור. וזכרתי עוד, כי האומר שהוא ברא דבר מדבר, כשימשך האדם עמו ימשכנו עד ‏שיביאנו אל שלא ברא דבר כלל. והוא שהסבה המפלת בלב היות דבר מדבר, הוא המוחש כן ‏השגנוהו, ויאמר כי המוחש גם כן יושג שיהיה במקום ובזמן, והצורה מצויירת, ובשיעור משוער, ‏ובמצב נצב, ובצירוף מצטרף, ושאר התכונות הדומות לאלה, כי משפטם כלם בשער הזה, כמשפט ‏דבר מדבר. ואם נבוא להשלים כל משפטיהם עד שנאמר נברא דבר מדבר בזמן ובמקום ובשיעור ‏משוער ועל מצב נצב ובצירוף מצטרף והדומה להם, והיו כלם קדמוניות, לא נשאר אם כן דבר ‏לבורא, ותבטל הבריאה כלל. ודקדקתי עוד כי אם לא נודה היות דבר לא מדבר לפניו, לא יתכן ‏שימצא דבר כלל. והוא שאם נעלה במחשבתנו דבר מדבר יהיה דרך הדבר השני במאמר כדרך ‏הראשון ותנאו, שלא יהיה כי אם מדבר שלישי, ודרך השלישי כדרך השני ותנאו, שלא יהיה כי אם ‏מדבר רביעי, ויגיע הדבר עד אין תכלית. וכיון שמה שאין לו תכלית לא ישלם, כבר נתחייב שלא ‏נמצא, והנה אנחנו נמצאים; ולולי שהדברים אשר היו לפנים יש להם תכלית לא היו נשלמים עד ‏שנמצינו. ואשר יצא לנו מן המושכל, הוא הכתוב בספרי הנביאים, כי הגשמים תחלתם מאת הבורא, ‏כאשר נאמר (תהילים צ ב) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועל העולם אתה אל:‏

ג

וכיון שהגעתי לאמת אלה השלשה שרשים בדרך העיון, כאשר התאמתו בדברי הנביאים והמופתים, ‏והוא שהדברים מחודשים ושמחדשם זולתם, ושהוא חדשם לא מדבר, והיה זה הדעת ‏הראשון מן המאמר הזה אשר הוא העיון להתחלות. ראוי שאביא אחריו שנים עשר דעות, למי ‏שחלק עלינו באמונה הזאת, ויהיה הכל שלש עשרה. ואבאר בו כל מה שטען בו כל עם לדעתם ומה ‏שסתר אותו. ואם יהיה לו דומה מן הכתוב אבארהו בגזרת השם:‏

‏והדעת השני דעת מי שאמר שבורא הדברים יש לו גשמים רוחניים קדמוניים, מהם ברא ‏אלה הגשמים המורכבים. וטען על זה, מפני שלא יהיה דבר כי אם מדבר. וכאשר עלו במחשבתם ‏למעלה והתעסקו לדמות, איך ברא הבורא הדברים המורכבים מן הרוחניים, אמרו נדמה לנו שהוא ‏קבץ מהם נקודות קטנות, והם החלקים אשר לא יחלקו, והם מעלים אותם במחשבתם שהם דקים ‏עד מאד יותר דק מה שאפשר להיות מן האבק, ועשה מהם קו ישר, ואחר כן גזר הקו ההוא לשני ‏גזרים שוים. אחר כן הרכיב מן האחד מהם על השני הרכבה אלכסונית, עד שיהיו כצורת הסמך ‏היונית אשר היא כצורת אלף למד בערבי בלא תושבת כזה. ואחר כן סימר אותם במקום שנפגשו, ‏ואחר כן גזר אותם ממקום הסימור ועשה האחד מהם הגלגל העליון הגדול, ועשה מן האחרת ‏הגלגלים הקטנים. ואחר כן צייר מן החלקים ההם הרוחניים צורה אצטרובולית, וברא מהם עגלת ‏האש. ואחר כן צייר מהם צורה שמיניית וברא ממנה עגלת העפר, ואחר כן צייר מהם צורה שתים ‏עשרניי ושם עליה סבוב האויר, ואחר כן צייר ממנה צורה עשרימייה וברא ממנה כל הימים, וגזרו ‏בזה ושמו בזה אמונתם. והביאם אל המאמר הזה, שלא יודו במה שאינו בנמצא. ואלה הצורות אשר ‏טרחו בהבאתם לדמותם אל צורות הטבעים האלה הנמצאים. והנני מבאר מה שיש עליהם בשערים ‏האלה. ואומר, שיש עליהם במאמרים האלה שתים עשרה תשובות. מהם הארבעה הראשונות, אשר ‏הורו אותנו שהדברים מחודשים, ומהם האחרות אשר הורו אותנו שבורא הדברים בראם לא מדבר, ‏ואחר שיסבלו אלה השמונה תשובות, אני מוצא ארבעה תשובות אחרות שיתחייבו בם:‏

תחלתם שהם האמינו, במה שאין כמוהו בנראה, והם הרוחניים, אשר הם מדמים במחשבתם כאבק ‏ושכדק מכל דק, וכחלק שאין מתחלק, וזה דבר שלא יושכל:‏

והשנית אני רואה כי אלה הדברים אשר טענו, לא יתכן שיהיו חמים ולא קרים ולא לחים ‏ולא יבשים, מפני שה אומרים שאלה הד' טבעים מהם נבראו. ואני רואה עוד, שלא יתכן להיות להם ‏מראה, ולא טעם ולא ריח, ולא גבול ולא שיעור, ולא רוב ולא מיעוט, ולא במקום ולא בזמן, מפני ‏שאלה הדברים הם תארי הגשמים, והדברים ההם הם אצלם קודם הגשמים, וזה תוספת למה שלא ‏יושכל, וברחו מהיותו דבר לא מדבר, ונכנסו במה שהוא יותר רחוק ועמוק ממנו:‏

והשלישית שאני מרחיק ואחשוב לשקר, התהפכות דבר לא מצוייר בצורה, עד שיצוייר ‏בצורת האש המים והאויר והעפר, והצטיירות מה שאינו ארוך ולא רחב ולא עמק, עד שהיה ממנו ‏הארוך הרחב העמוק, וכן השתנות מה שאין לו ענין, עד שיהיו לו כל הענינים הנראים עתה. ואם ‏אצלם שנתקנו כל ההפוכים והשנוים, מפני שהבורא חכם יכול להפכם ולשנותם, חכמתו אם כן ‏ויכלתו לברא דבר לא מדבר. וננוח מאלה הרוחניים השקרים:‏

‏והרביעית שלא תתקיים מה שטרחו בו, מהאמנת החתוך והדבוק וההרכבה והסימור ‏והחתוך השני, ושאר מה שנסמך אל המעשים האלה. מפני שאין ראיה מעמדת על דבר מהם, אבל ‏הם מחשבות וסברות. אבל אני רואה שיש במלאכה הזאת סתירה, והיא, שהעושה אצלם אם הוא ‏יכול להפוך את הרוחניים גשמים, הוא יכול להפכם ברגע אחד, ובטלו אלו החלוקים. ואם הוא אצלם ‏אינו יכול להפכם כי אם מעט, כמעשה הברואים דבר אחרי דבר, כל שכן שלא יוכל להפכם מן ‏הרוחניות אל הגשמיות. וסבלו אלה השקרים כלם, מלבד עזיבת האותות והמופתים, ומן ההוראה ‏בבלתי המוחש לא נחו. והגיעני כי יש אנשים מעמנו, חשבו, כי הענין שאמר בו הכתוב (משלי ח' ‏כ"ב) י"י קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז ושאשר הפרה הוא ענין אלה הרוחניים. התבוננתי ‏בדבר, ומצאתיו שטעו בפירוש הענין הזה, מחמש עשרה פנים השנים עשר אשר בארתים מדרך ‏השכל, אך הג' אחרים, מדרך לשון העברים ודברי המקרא. תחלתם כי מלת קנני מורה על בריאת ‏הדבר, כמו שאמר (בראשית יד כב) קונה שמים וארץ. וכמו שאמר עוד (תהילים קד כט) מלאה הארץ ‏קנינך. ואם הם מחזיקים שהמלה הזאת מחייבת קדמות, יחשבו גם כן כי השמים וכל אשר בהם ‏קדמונים, ויבטלו בריאתם מרוחניים אשר היתה כוונתה אליהם. ואם תהיה אצלם מלת הקנין ‏בשמים ובארץ מחייבם בריאתם, היא עצמה תחייב בריאת הרוחניים. והשניים שמלת ראשית דרכו ‏מורה על ענין תחלת הבריאה, כי כמוה נאמר בגדול שבבהמות (איוב מ יט) הוא ראשית דרכי אל, ‏וכאשר ענינה שם שהוא תחלת מה שברא בבהמות יהיה גם כן ענינה הנה, כי זה הנזכר תחלת מה ‏שברא מהדברים. ואם אינם רוצים בפירוש הזה, יחייבו שהבהמה ההיא קדמונית. והשלישיים שזה ‏הענין הנזכר אוהב האמת ושונא השקר, כמו שאמר (משלי ח ח) בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ‏ועקש. ומי שאהבו אוהב את החיים, ומי ששנאו אוהב המות, כמו שאמר (שם שם ל"ה) כי מוצאי מצא ‏חיים וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות. והוא מצוה לבקשו ולהזהר בו. כמו שאמר (שם שם ‏ל"ב) ועתה בנים שמעו לי והקשיבו כל אמרי פי. ואם הם הרוחניים אין נמלטות המדות האלה שיהיו ‏להם, אם בענין פשיטותם או אחר הרכבתם, ואם נחשוב אותם להם בפשיטותם אין עמם בעת ההיא ‏צדק ולא טוב, ולא חיים ולא מות, ול אדם נמצא שיקשם ויגיע אליהם. ואם נחשוב שהם לחם אחרי ‏ההרכבה, החלק אשר יש לנו מהם אנחנו מגיעים אליו בהכרח, והחלק הנשאר אשר לא הורכב אי ‏אפשר להגיע אליו, כי המורכבות יבדילו בינינו וביניו כפי דבריהם. והגיעני שאחרים חשבו, כי פרשת ‏‏(איוב כח יב) והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה, ושאר הענין שהוא תאר הרוחניים, מפני ‏שאמר באחרונה אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. ומצאתי אלה גם כן טעו בפי' יותר מטעות ‏הראשונים, מפני שהענין הראשון אין מפורש בו שהיא החכמה. אעפ"י שעל האמת שאין בו ספק הוא ‏על החכמה, אבל הענין השני היה זכרון החכמה בו מפורש, ואיך הטעו עצמם בכנוייו? וראיתי עוד ‏שהכתוב מבאר על החכמה הזאת כי נמצאת עם הארבעה יסודות לא קודם, כאשר נאמר אלהים ‏הבין דרכה והוא ידע את מקומה, כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה; זכר השמים ‏והארץ, ואחר כן לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה; זכר האויר והמים, אחר כן ראה ויספרה ‏הכינה וגם חקרה, וכבר נגלה בטול סברת שני הענינים האלה ברוחניות, אם הם על החכמה; ואין ‏החפץ בה שהיא היתה לבורא ככלי שברא בה הדברים, אבל החפץ בה שהיא חדשה מבריאת ‏היסודות וסעפותם, ונתבארה חכמתו שבה הכל מתוקן:‏

‏והדעה השלישית דעת מי שאמר, שבורא הגשמים בראם מעצמו. מצאתי אלה האנשים ‏לא נתכן להם לכחש בעושה, ועם זה לא קבל שכלם כפי מחשבתם היות דבר לא מדבר, וכיון שאין ‏דבר כי אם הבורא, האמינו כי ברא הדברים מן עצמו. ואלה, ירחמך האל! יותר כסילים מן ‏הראשונים. וראיתי לגלות אולתם בשלש עשרה פנים; מהם הארבעה אשר על בעלי הרוחניים, ‏וארבעה ראיות החדוש, וארבעה ראיות היות דבר לא מדבר. אך אופני התשובה אשר על מי שאמר ‏בקדמות הרוחניים, אינם חייבים בהם, אך הם חייבים כמותם חמש ענינים כל אחד מהם הרחיק ‏אותו:‏

הראשון השתנות הענין הקדמון אשר אין לו צורה, ולא תכונה ולא שיעור ולא מקום ולא ‏זמן, עד ששב קצת גוף שיש לו צורה ושיעור וגבול ומקום וזמן ושאר מה שנכללו עליו הנמצאות, ואין ‏להעלות זה על הלב בי אם מרחוק שברחוקים:‏

והשני , בחירת האדם אשר לא ישיגהו שנוי, ולא יפעל ו פועל, ולא ישיגהו משיג, שישים ‏קצתו גוף, עד שישיגיהו המשיגים, ועד שיפעלו בו הפועלים, ועד שיסכל אחר החכמה, ויאנש אחר ‏המנוחה, וירעב ויצמא וידאג וייגע, וישיגוהו שאר הרעות, והוא היה רחוק מכל אלה, ואין לו צורך ‏לקנות מהם תועלת, אין אלה הדברים כי אם מעניני ההבל:‏

והשלישי , הצדיק אשר לא יעול, איך גזר על קצת חלקיו להפילם ברעות האלה? וכאשר ‏אשתדל לדעת זאת, לא אמצאהו שיעבור אחד משני ענינים, אם שבא עליו ה בדין והתחייב בו, לא ‏יהיה כי אם בעבור רעה שעשה או בחטאים שחטא, או שיהיה בלא חיוב, ויהיה זה חמס שחמסו ‏ועול שעול עליו. ועל אי זה משני הענינים שבא הדבר, מצאתיו מופסד ושקר:‏

והרביעי , איך קבל החלק ההוא מצות שאר החלקים עד שהטבע ונתקן ונצטייר וכנס תחת ‏הצער? אם היה זה בעבור פחד שפחד או תקוה שקוה, ואלו היה זה על אי זה משני הענינים, לא ‏ימלט שיהיה דרך הכל שיפחד ושיקוה, או שיהיה זה דרך הקצת לבד? ואם הוא זה דרך הכל, מאי ‏זה דבר יירא, ולמה יקוה ואין דבר זולתו. ואם יהיה זה דרך הקצת, לאי זו עלה שב הקצת מקוה ‏ומפחד והשאר לא יקוה ולא יפחד? ואם הקצת קבל מצות הרוב לא לתקוה ולא לפחד ולא ליראה, זו ‏רעה, מפני שאין לו עלה ידועה, וכל זה כזב ושקר:‏

‏והחמישי מי שיוכל להשיב חלקיו מן הצערים, והוא חכם, לא יתכן שלא ישיבם. ואם נעביר ‏על דעתנו שהוא יעשה כן, יבטלו הברואים, ואם אי אפשר בלעדיהם בסוף, כאשר לא היה אפשר ‏בלעדיהם בתחלה, יהיו אלה החלקים שהם גופים לעתים, וכל חלק מהם יצטייר ויתכן מדה מהזמן, ‏ואחרי כן ימלט ויסתלק ויכנס תחתיו חלק בהפעלות. ועם כל זה לא יתכן שיהיה תכלית לעתים ‏האל, מפני שהכלל אשר הם ממנו אין לו תכלית, וזה מה שידחנו השכל ותמאנה אותו המחשבות ‏הברורות. ואינני חושב הפתאים בברחם מהיות דבר לא מדבר, עד שהאמינו באלה האולתות כלם, ‏אלא כמי שבורח מן החום אל האש ומן המטר אל תחת, המרזבים חוץ ממה שדחו מדבר האותות ‏והמופתים:‏

והדעת הרביעית דעת מי שחבר בין אלה השנים, וחשב כי הבורא ברא הנמצאות מעצמו ‏ומדברים קדמונים. ויתחייבו באלה י"ז תשובות. הי"ב הראשונות אשר על בעלי הרוחניים, ואלה ‏החמש אשר על מי שחשב כי הבורא ברא הדברים מעצמו, והיה זה יותר סכל משתי הכתות ‏הקודמות. ואם אלה ההבלים כלם נטו אליהם, בעבור יכולת הבורא, וחשבו עליו שהוא יכול על כל, ‏שקר משנוי עצמו ומה שיתחבר אל זה. ואני רואה שיכלתו על היות דבר לא מדבר יותר קל על ‏הנפש, ויותר קרוב אל השכל, ויותר נאות לאותות ולמופתים:‏

והדעת החמישית , דעת מי שאמר בשני עושים קדמונים. ואלה, יישירך האלהים. יותר ‏סכלים במה שנטו אליו מכל מי שקדם זכרו. והוא שהם מדחיקים שיהיו שני פועלים מפועל אחד, ‏ואומרים כי לא ראו כזה, והסכימו על זה ואמרו; הנה אנחנו רואים הדברים כלם שיש בהם טוב ורע ‏נזק ותועלת, וכבר התחייב שיהיה הטוב אשר שט, משרש כלו טוב, ויהיה הרע אשר בם משרש כלו ‏רע. והביאם זה לומר כי מוצא הטוב אין לו תכלית מחמשה צדדים, והם המעלה ומזרח ומערב ‏ודרום וצפון, ויש לו תכלית מלמטה ממקום שהוא ממשש מוצא הרע; וכן מוצא הרע אין לו תכלית ‏מחמשה צדדים, והוא מטה ומזרח ומערב ודרום וצפון, ויש לו תכלית מלמעלה ממקום שהוא ‏ממשש מוצא הטוב. ואמרו עוד שאלה השני שרשים, לא סרו נבדלים זה מזה, ואחר כן נמזגו ‏והתחדשו אלו הגשמים מהמזגם. ונחלקו בסבת המזגם, שקצתם חשבו כי הטוב היתה סבתו ‏שירפא הצד הפוגש אותו מן הרע; ומקצתם חשבו, כי הרע היתה סבת המזגו לתקותו בטוב שיהנה ‏במה שבו מן הערבות. והסכימו כי זה המזוג לו עד זמן כשיהיה כלה, תהיה התגבורת לטוב ויחלש ‏לרע ויפסק מעשהו. והנני כותב מה שיש על אלה מן התשובות בכל שער ממה שטעו בו. ואומר כי ‏יש עליהם תחלה ארבעה פנים אשר הביאונום ראיה על היותם לא מדבר; ואחריהם החמש פנים ‏אשר על מי שחשב שהבורא יתברך בראם מעצמו, ואלה י"ג פנים, ועליהם אחריהם מה שהוא מיוחד ‏בהם ט"ו מינים מן התשובות במאמר הזה, חוץ ממה שיש עליהם במאמר השני. והוא שלקחתי ‏קטבי דבריהם, וסבבתי עליהם אופן העיון, ונתקו בו עד שלא נשאר מהם דבר. והשיבותי אל לבי ‏ראשון (ראשון), מה שחשבו כי אין בנראה שני פעלים זה הפך זה מעושה אחד. ומצאתי שהיות שני ‏פעלים מפועל אחד נכון מכמה פנים; אחד מהם שהאדם יקצוף ויכעס, ואחר כן ירצה וימחול, ויאמר ‏כבר רציתי וכבר מחלתי. ואם הטוב הוא המוחל הוא ג"כ היה הקוצף, ואם הרע הוא המוחל, כבר ‏היטיב כאשר מחל; ועל שתי הפנים יחדיו כבר היו שני המעשים לא'. ועוד כי אנו רואים האדם רוצח ‏וגונב, וכאשר יביאוהו להודות יודה במה שחטא ובמה שעשה; ואם הרע הוא שהודה כבר צדק, ‏והצדק הוא טוב. ואם הטוב הוא אשר הודה, הוא גם כן אשר רצח וגנב, ועל שני הענינים יחד כבר ‏התקיימו לאחד השני מעשים. ועוד שאם יהיה הכח הכועס איננו הכח הרוצה, וכן הכח הגונב, איננו ‏הכח המודה, ראוי א"כ שלא יזכור רוצה בעת רצותו מה שהיה ממנו בעת קצפו, ולא יזכור המודה ‏בעת הודאתו מה שהיה ממנו בעת חטאו, ואנחנו מוצאים המוחש בהפך זה כלו. ואחר כן השתכלתי ‏מה שהכשירוהו מהיות פועל א' לשנים, והנה הוא מופסד משני פנים. אחד מהם שאם נעלה בדעתנו ‏ששנים שיעשו עשוי אחד ונחשוב שאחד מהם עושה את כלו, והשני גם א עושה את כלו, יהיה כל זה ‏הבל, כי העושה את כלו לא נשאר לשני מה יעשה. ואם נחשוב כי א' מהם עושה את קצתו והאחר ‏עושה קצתו, כל העשוי א"כ כבר היה לעושה אחר ואין לו שותף בו:‏

והפנים השניים, כי המעלה על דעת שני דברים יעשו מעושה אחד, א"א לו שלא יחשוב לכל אחד ‏מהם שכמו שיכול שיעשה הדבר ההוא, כן הוא יכול שיעזוב עשותו. וכאשר נעלה על דעתנו שתי ‏בחירות זו הפך זו במעשה אחד, בחר אחד מהפועלים עשוהו, ובחר האחד שיעזוב עשותו, נראה ‏אותו בשכלנו עשוי, עזוב, בעת אחד, וזה הפך מבואר. והנה אתה רואה אותם, שהרחיקו מה ‏שהתקיים בעדות הנראה, והודו במה שבטלו הנראה:‏

ואלה חמשה תשובות, שלשה על הרחקתם שני מעשים מעושה אחד, ושתים על קיומם מעשה א' ‏לשנים. ואחר כן אומר, ברחו מהיות דבר לא מדבר, מפני שלא ראו כמוהו, והפילו עצמם בגומך לא ‏נראה כמוהו. ותחלת זה, שהם הודו כי כל אחד מהשנים אין לו תכלית מחמשה צדדים, אשר לא ‏ראו, והיה יותר טוב להם שישימם שיש להם תכלית, הקשה על הששית אשר ראו איתה, ודנו בהפך ‏זה. ועוד שהם במה שחשבו, כי הרב מכל אחד מהשנים נפרד בלתי נמזג; והם כל דבר שהשיגו ‏מהם לא השיגוהו כי אם נמזג, ועזבו להאמין כי הכל נמזג, הקשה על הקצת, ויחשבוהו בהפך זה. ‏ועוד כמה שחשבו, שהמזג חדש בלתי קדמון לא היה לפניו מזג, ומה הודיעם? ואולי שני הענינים לא ‏סרו נמזגים, ונפרדים עד אין מספר. ועוד במה שחשבום, שהם עתידים להפרד אחר זמן, ומה ‏הודיעם שזה יהיה? ואולי לא יהיו נפרדים לעולם, הקשה על הנראה לו, שמא יפרדו וימזגו בעתיד ‏לאין תכלית? ראה! איך ברחו מהיות דבר לא מדבר, מפני שלא ראו כמוהו בנמצא; והסכימו על ‏חלקים בלתי נמזגים, ושהם אין להם תכלית, ובמזג לא היה מזג לפניו, ובהפרד לא יהיה אחריו ‏מזג, ולא ראו דבר מזה לנמצאות, אך ראו הנמצאות בהפך זה. ואלה ארבעה תשובות אחרות. ואחר ‏כן עיינתי בשתי עלות המזג אצלם, ומצאתים נפסדות שתיהן, והוא כי הפועל אם היה כשאר אמרו ‏קצתם בכוון הטוב, כבר שב רע בהתערבו עם הרע בכוונו בקשת הרע, ואם הוא בכוון הרע כבר ‏נהפך המכוון מעצמותו; וזה מה שממאנים להודות בו. ועוד אם הוא המזג מפועל הטוב לא הגיע אל ‏מה שכוון (מהרעות) הצד הממשש אותתו. אבל אנחנו רואים צערו בהכנס הרע יותר גדול מהמשוש ‏וזה תאר עצל פתי. ואם הוא הפועל לרע כבר הגיע אל בקשתו, והנה אנחנו רואים אותו שיערב לו ‏הטוב ויאכלהו וישתהו וירוה אותו ויקרב אליו, ועל שני העיינים כבר נפל היאוש מגבור הטוב על ‏הרע. ואחרי כן התבוננתי אפני המזג אחר שהיו נפרדים, וראיתי המוחש דוחה את זה, כי אנחנו ‏רואים האש מתרחק מהתחבר אל המים, ונראה האויר בורח מהתערב בעפר, וכאשר יהיו חלקיהם ‏המעטים על זה ההמנע, כל שכן שימנעו חלקיהם הרבים ולא ישלם המזג לעולם וזה מבואר. ועוד ‏אם העם נתלים בהקשה יש לנו עליה אלה השלשה תשובות אחרונות; ואם מצד ההגדה אומרים ‏המאמרים האלה, ההגדה הברורה לא תהיה כי אם מדרך הנבואה, וכל נביא איננו כי אם אחרי ‏המזג, ובזה שלש טענות. הראשונים שאחרי הפרדו ממוצא הגמור אינו יודע מה יהיה מהמוצא ‏ההוא. והשנית כי בהתערבו עם הרע כבר נשתנה צדקו ולא יהיו הנפשות בוטחות בו. והשלישית כי ‏הנביא אין מתקיימת לו הנבואה כי אם באותות המלאות, והאותות המלאות לא תהיינה כי אם ‏בחדוש מה שאין בטבע ולא כמנהג, והם מכחישים מה שהוא הפך הטבע והמנהג, והם מביאים ‏ראיה תמיד במה שהם סוברים בטבע ובחק. וזה ממה שמרחיק אותם מטעות הנבואה, כי לא יתכן ‏אצלם להביא מופתים עליה, וזה השלמת החמשה עשר פנים. ואני עתיד לזכור אחריהם פנים ‏אחרים במאמר השני מאמר היחוד בעזרת האלהים ואמצתו. ולא תנוח דעתי אחר כן במקום הזה ‏על כל מה שזכרתי, עד שאבאר כי זה הדבר אשר החזיקו בו העם הזה, ר"ל: החשך, אינו הפך ‏האור, אבל הוא העדר האור. ואם יאמרו מאי זה טעם אתה אומר כי אין החשך הפך האור? אביא ‏בזה ג' ראיות. אחת מהן כי האדם אינו יכול לברא שרש, והנה אנחנו רואים אותו כשהוא עומד ‏לשמש וישים כפו האחת על השנית כמו קובה, יהיה מה שיש ביניהם חשך, והאדם אינו בורא שרש ‏החשך, אך סך בעד האור מהגיע אל האויר אשר בין כפיו, וחשך מפני שחסר האור. והשנית כי אני ‏רואה את האדם יש לו צל כשהוא עומד לפני נר א', ואם נקיפהו בנרות רבים לא יהיה לו צל, ואין ‏בכח האדם לכלות שרש מהשרשים, אבל המציא האור אשר היה נעדר בקצת האויר המקיף את ‏האדם. והשלישית כי לא ראיתי שני גופים זה הפך זה שיהפך אחד מהם וישוב האחר על השלמות, ‏כאשר לא יהפכו המים אש ולא האש מים. וכאשר ראיתי האויר החשוך ישוב מאיר, ידעתי כי החושך ‏איננו הפך האור אבל הוא העדרו. ואחר כן מצאתי שאר המוחשים על הדרך הזה, והוא שהאויר ‏מקבל הקול מן המדבר ומגיעו אלינו, ואם לא יקרעהו קול לא נשמע דבר, ולא נאמר באויר ההוא ‏איננו משמיע הפך הקול, אבל הוא העדר הקול. וכן המאמר בריח, כי האויר מקבלו באי זה מקום ‏שיהיה ומגיעו אלינו, ואם לא יהיה לא נריח דבר, ואין זה הפך הריח, אבל הוא העדרו. וכן האויר ‏מקבל האור ומגיעו אל עינינו, אם לא יהיה אור לא נראה דבר, אין זה הפך האור, אבל הוא העדר ‏האור. וכאשר ראיתי הגופים העבים מונעים האור ונדמה לבני אדם כי הצל יולד מהם, אמרתי אולי ‏יטענו כי החשך יולד מן העפר. והתבאר לי כי אם היינו לוקחים גוש עפר ועמדנו במקום השמש ‏וזרינו את עפרו באויר, לא היינו רואים לחשך מקום כלל. ונאמר עוד, אולי הם טוענים באדם אשר ‏הקיפוהו הנרות כי צלו שב אל גופו, וידעתי שאם היה זה כן היה משחיר הנראה מגופו. ואלה דברים ‏נראים מוחשים, דוחים התחדשות השבושים אשר נאמרו כי החשך באור, ואני יודע כי האלהים ספר ‏על עצמו (ישעיה מה ז) שהוא יוצר אור ובורא חושך. ואומר במה שהוא נאות למוחש הזה, כי הוא ‏ברא האויר המקבל האור והחשך במציאות והעדר, כאמרו אחריו (שם שם) עושה שלום ובורא רע. ‏ואנחנו מסכימים כלנו כי הבורא לא ברא רע, אך ברא לדברים אשר הם סובלים שיהיה לאדם בהם ‏שלום ורע בבחירתו, שאם יאכל המאכל כפי צרכו וישתה המים כפי צרכו יהיה זה שלום, ואם יקח ‏מהם מה שאינו סובל יהיה זה רע, וכאשר אני עתיד לבאר במאמר הרביעי בשאר הצדק, אבל יחס ‏האור והחשך לבריאתו, בעבור רוע מחשבת מי שהאמין בשנים, ועל כן אמר יוצר אור ובורא חשך, ‏והודיענו עוד כי יש לאור ולחשך תכלית, וכאשר השיבונו אל העם הזה באמרו (איוב כו י) חק חג ‏על פני מים עד תכלית אור עם חשך:‏

‏והדעת הששי דעת מי שהודה בארבעה יסודות. אלה חשבו שכל הגשמים מורכבים ‏מארבעה יסודות, והם החום והקור והלחות והיובש, שאלה הארבעה, היה כל אחד נפרד בתחלה, ‏ואחר כן התחברו והתחדשו מהם הגשמים. ומביאים ראיה על זה כי הם רואים הגשמים מקבלים ‏מחוץ חום האור וקורו, וכיון שהדבר לא יקבל כי אם הדומה לו, כבר נתחייב שיהיו בתוך גשמיהם ‏אלה הארבעה. ואלה סכלים מכל מי שקדם, בעבור דברים אני אספרם ואבארם עליהם, עזבו בהם ‏דרך הראיה ותעו מדרך האמת. ואומר תחלה, שהם הרחיקו היות דבר לא מדבר כדי שלא יודו ‏במה שלא נראה כמוהו, ונכנסו במה שלא נראה כלל והאמינו בו. והוא ששום אדם בעולם לא ראה ‏חום נפרד, ולא לחות גמור, ולא קור פושט, ולא יובש לבד, אך השיגו החושים, והם נקבצים נגשמים. ‏וטענו אלה כי בתחלה היה כל אחד מהם נפרד, ולא ראו מזה דבר. ואחר כן מה שהם מאמינים ‏שהתחברו, אחר שהיו נפרדים, הוא עוד בהפך המוחש, כי אנחנו והם לא ראינו מעולם מים ‏שהתחברו עם האש, ולא אש שהתחבר עם המים, עד שהמים והעפר אשר יתכן חבורם, ולא יפסדו ‏כשאנו מחברים אותם, ואחר כן נעזבם, הם מתחילים להפרד ושוקע העפר וצפים המים, ודבר שאם ‏יכרח להתחבר, יפרד, מן השקר שיבא הוא מאליו להתחבר עם הפכו ואחר כן עיינתי במה שזכרו ‏מן ההתחברות, ומצאתיו איננו נמלט משיהיה התחברותם לעצמם, או לדבר אחר זולת זה, ואם ‏ההתחברות ההוא לעצמם, בטל מה שאמרו עצמיהם לא סרו נפרדים, והתחייב שמאז המצאם הם ‏מורכבים. ואם התחברות לדבר זולת זה, אל הענין ההוא היה כונתינו ואמרנו כי יש להם בורא ‏בראם מחוברים. ואחר כן עיינתי בהפרד אשר שמוהו קדמון, ואם הוא לעצמם בכל עת שימצא ‏עצמם, לא יהיו כי אם נפרדות, ובטל החבור, ואם הוא לדבר אחר, תהיה עלה חמישית, צריך שיהיו ‏נתבעים לברר אותה, וזה מה שלא ימצאוהו. אבל הבאתם הראיות על מציאות אלה הארבעה ‏בגשמים, אין זו תשובה עלינו, אך אנחנו נאמר שהם נמצאים, יש להם ממציא המציאם. ואלה ‏התשובות עליהם, אמרו בכל א' מהן הפך הנראה, ומהיותו כל אחד מארבעה נפרד, ובואם מאיליהם ‏אל ההרכבה, והמיותם בכל ענין או לזולת עצמם. אלה התשובות עליהם עם השתים עשרה ‏הקודמות; ר"ל ד' ראיות החדוש, וד' ראיות שהדבר אינו עושה את עצמו, וד' ראיות היות דבר לא ‏מדבר, ואלה השתים עשרה, מלבד מה שהוא מתחייב באותות ובמופתים ומי שידעתיו מעמנו ‏שסבר קדמות דבר מהטבעים, לא מצאתיו שחושב כי אם קדמות המים והאויר, מפני שהתורה ‏ספרה על עגלת האש והעפר (בראשית א א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אבל סבר ‏על המים והאויר שהם קדמוניות, מפני שחשב שענין (שם שם ב') והארץ היתה תהו ובהו. ורוח וגו' ‏המים, שהם כן קודם הבריאה. וזה מאמרו אולת גמורה, כי התורה לא אמרה והארץ היתה, אלא ‏אחר שהקדימה בראשית ברא אלהים, והיתה הארץ כאשר נבראה עפר ימים ואויר, וכבר ספר ‏הכתוב על הרוח, באמרו (עמוס ד יג) כי הנה יוצר הרים ובורא הרוח. ועל המים התחתונים באמרו ‏‏(תהילים צה ה) אשר לו הים והוא עשהו, ועל העליונים באמרו (שם קמ"ח ד') והמים אשר מעל ‏השמים כי הוא צוה ונבראו:‏

והדעת השביעי דעת מי שאמר בארבעה יסודות וההיולי, ואלה הם יותר סכלים מכל מי ‏שקדם זכרם, מפני שקיימו העשוי עושה, וקיימו הדברים לא עצם ולא מקרה, ויתחייבו הי"ו. חייובים ‏אשר על בעלי הטבעים, ועמם החמשה חייובים שעל בעלי הרוחניים, ואלה אחד ועשרים. וכאשר ‏נאמר לאלה השתי כתות, כאשר אינכם רואים עושה הגשמים האלה, למה אמרתם שהטבעים עשו ‏אותם, ולמה לא אמרתם שאין להם עושה? נמצאם שאומרים אף על פי שלא ראינו להם פועל ‏בנראה, צריך שנאמין שיש להם פועל שאיננו נראה, שאין פעל הווה כי אם מפועל, וראיתם זאת ‏בעצמה מבטלת שיהיה הדומם עושה דבר, כי אין אנו רואים פועל כי אם בוחר, ונמצאם עוד אומרים ‏ראינו המים כשפוסקים אותם מן האילן לא יעשה פרי, והוא ראיה כי מעשה ההפרות למים. ונאמר ‏כי בורא הגוף בלא סבה יכול שיבראהו בסבה, כי לא יתכן שיהיה יכול הדבר הגדול וילאה מהקטן, ‏וכיון שאין פעל כי אם מבוחר, יתחייב שיהיה הבוחר הוא אשר עשה הפרי בסבה היא המים. ונמצאם ‏עוד אומרים, כבר הסכמנו כלנו על שהאש שורפת, ולמה יחסתם הפעל לזולתה? נאמר כאשר ‏הסכמנו על שהסכין כורת, והפעל איננו כי אם למניעו, ואפשר שיהיה למניע ההוא מניע אחר. כן ‏נאמר כי האש שורפת ולאש מניע הוא האויר, ולאויר מניע הוא הבורא, והפעל אם כן לבורא אשר ‏הוא המניע הראשון. וכבר אמר הכתוב במעשים שהם למניע הראשון, באמרו (ישעיה י טו) ‏היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל המשור על מניפו כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא ‏עץ. והבאתי אלה השבושים בסוף אלה הדעות, שלא יפגשום קצת התלמידים ויתבלבלו:‏

‏והדעת השמינית דעת מי שאומר, כי השמים הם הפועלים את הגשמים, והוא משים ‏אותם קדמונים, ואינם מאלה הארבעה טבעים; אך הם מדבר חמישי. וכאשר ישיבו עליו מחום ‏השמש, הוא אומר כי אין עצמה חם אבל היא מחמימות האויר מרב סבובה ויגיע אליו חומו. ואומר ‏זה, מביא ראיה על השמים שהוא טבע חמישי, מפני שהוא רואה תנועתה עגולה; בהפך תנועת ‏האש או האויר אשר הם למעלה; והפך תנועת העפר והמים אשר הם למטה. וכבר טעה טעות ‏מבוארת, במה שהביא ראיה ממנו, ובמה שהביא ראיה עליו. ואני מבאר הכל. ואומר: כי אופני טעותו ‏במה שהביא ראיה מן השמים, כי אלו היתה אש היתה תנועתה למעלה, כאשר אנחנו אומרים כי ‏תנועת האש עצמה הטבעית היא הסבוב, והראיה על זה תנועת השמים אשר היא אש גמורה, ‏כאשר התבאר לנו מתנועת השמש המוחשת, אך זאת התנועה שתראה לאש למעלה, היא מקרית, ‏בעבור שתצא מעגלת האויר, וכאשר תצא מעגלת האויר ותגיע אל מוצאה, תשתנה תנועתה ‏הסבובייה. וזה כמו האבן אשר אין לה תנועה במוצאה; אבל היא שוקעת, וכאשר ישליכוה למעלה ‏תתנועע למטה, עד שתצא מעגלת האויר, וכאשר תצא, ממטה יראה טבעה שאין לה תנועה. וכאשר ‏נראה האבן אשר אין לה תנועה, מתנועעת בהכרה עד שתגיע אל מוצאה, תהיה האש אשר יש לה ‏תנועה סבובייה יותר קרובה להבנתינו, שתתנועע תנועה זולתה, עד שתגיע אל מוצאה. הלא תראה ‏כי האיש הזה, בעבור זה הספק החלוש, חייב את נפשו להאמין בדבר חמישי שאיננו מושכל, ובא ‏ליחס חום השמש שהוא מוחש אל האויר, לא אל עצמו. וזה תמה מעצתו שישים הברור ספק, ‏והספק ברור קיים, ויברח מהיות דבר לא מדבר, מפני שלא ראה כמוהו, והוא מאמין בטבע חמישי ‏ולא ראה כמוהו. ויתחייב עוד בהפסד אמונתו, שעצם השמים יש לו תכלית, וכחו אין לו תכלית, ‏ובעבור זה אינם אצלו כלים, וזה תחלת מה שהקדמנו לסתור דבריו, ושאר השנים עשר מאמרים ‏הקודמים. ועם כל זה אשיב עליו במה שטען מקדמות השמים, הד' פנים אחרים. תחלתם סדור ‏הגלגלים, והוא שהדבר הקדמון לא תהיה קצתו יותר ראוי במעלה החשובה מקצתו האחרת, ואם ‏הפנימי הוא החשוב או החיצון, הוא מחוייב הטענה. וכן המאמר בסדור הכוכבים, כי קצתם בגלגלים ‏ורובם בגלגל החיצון. והשניים מהשיגנו השמים בעינינו. וידוע שעינינו אינם משיגים כי אם מה שהוא ‏מאלה הארבעה יסודות, כי טבעיהם מתחברים עם טבעי עינינו, אבל אם יהיה יסוד חמישי נמצא אין ‏לו בעינינו דבר דומה שידבק בו, ויראנו החוש, אלא אם יחשוב שיש בנו גם כן מאומה מן הטבע ‏החמישי, וזה שאינני חושב. והשלישיים מהתוספת והחסרון. והוא, שכל יום חולף מהזמן לגלגל, ‏הוא תוספת על מה שחלף וחסרון מן העתיד, ומה שהוא סובל התוספת והחסרון, יש תכלית לכחו, ‏ותכלית מחייבת החדוש. ואם יתגבר חושב ויחשוב כי חליפת יום מן הימים, לא תוסיף על מה ‏שחלף ולא תחסיר ממה שעתיד, נקח המציאה והנראה. והרביעיים מהתחלפות התנועות. והוא, ‏שהכח אשר אין לו תכלית לא יתחלף בעצמו, וכאשר ראינו תנועות השמים מתחלפות, עד שקצתם ‏נערכים אל קצת על שלשים כפל, ועל שלש מאות וחמישים וחמש, ועל יותר מזה, ידענו שכל א' ‏מהם יש לו תכלית. וביאור זה, שהתנועה המזרחיית לגלגל הגדול, תראה סובבת בכל יום ולילה ‏פעם אחת. והתנועה המערבית לכוכבים הקיימים, תנוע בכל מאה שנה שיעור מדרגה אחת. ועל ‏הערך הזה לא תסוב סבוב שלם כי אם באלף שנה, יהיו ימים י"ג אלף אלפים וק' מ' אלף יום. אלה ‏כפלי התנועה המזרחיית, מלבד מה שיש בין זה מן התנועות. ומה תאמר בכח שתעבור תנועתו זה ‏המעבר, איך לא יהיה לו תכלית? ואלה הי"ז פנים על האומר זה, מלבד טענת האותות והמופתים. ‏ואמרו הספרים כי השמים לא יעשו דבר וכל מעשיהם הם ליוצרינו יתברך, הוא אמרו (ירמיהו י"ד:כ"ב ‏כ"ב) היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה יי' אלהינו ונקוה לך כי אתה ‏עשית את כל אלה, ואמר עוד (ישעיה מה יב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים ‏וכל צבאם צויתי:‏

‏והדעת התשיעי דעת המקרה. אלא האנשים חשבו כי שכלם הורה אותם שהשמים והארץ ‏היו במקרה, בלא כוונת מכוין ולא פועל ולא בוחר ולא דומם. וכאשר שאלו אותם איך יעבירו זה על ‏דעתם, אמרו כי גשמים לא יודע מה הם, נקבצו אל המקום הזה ונדחקו ונלחצו, ומה שהיה מהם קל ‏מהר לעלות למעלה, ושב שמים וכוכבים, ומה שהיה מהם כבר שקע למטה, וצף עליו הלח והתמצע ‏בינם הרפה, וסבב אותם הוא האויר, והשוה אותם והעמידם. ואין ספק שאלה יותר סכלים מכל אשר ‏קדם זכרם. ויתחייבו מהתשובות עליהם השנים עשר פנים אשר הקדמנום, ומתחייבים עוד אלה ‏השלשה פנים אשר אני מספר אותם. תחלתם שהדבר הבא במקרה ייוחס אל דבר טבעי, ויהיה ‏הדבר ההוא בטבע, וזה במקרה, ואם יהיה כל דבר במקרה מה הוא הדבר שיהיה בטבע? והשני כי ‏הדברים הנופלים במקרה מעטים בשיעורם, ואם יהיו כל הגשמים הם הדבר המעט, א"כ מה הוא ‏הדבר הרב? והשלישי שהדבר הנופל במקרה אין לו קיימא, מפני שאין לו שורש הולך עליו, ולא ‏משך שמכלכל אותו ההתמדה, אם יהיה כל דבר אין לו קיימא, מה הוא אשר לו קיימא? ואלה, ‏ירחמך האלהים! דברים מופסדים, והויות שאין לחם קיימא בעת המבחן והנסיון. וכאשר בארתי ‏טעותם במאמרם במקרה, כן אבארהו בשאר מה שסברו וחשבו. ואומר, כי מאמרם כי הדברים באו ‏ונקבצו ונדחקו יראה לנו מאין באו, והם יודעים מקום שהיו בו זולת זה אשר קצתם מקום לקצתם, ‏ומאי זה דבר ברחו, ואיזה דבר היה סבת עזיבתם לראשון והליכתם אל השני. ואחר כן יאמרו איך ‏היו מקודם זה הקבוץ, העל מה שהם או על זולתו? ואם הוא ענינם בהפך מה שהם עליו, איך ‏חושבים האיכות ההיא? ואחרת מאולתם, אמרם כי כל דבר מזהיר חלק, עלה מהם למעלה, מורה ‏אמרם זה, על שהם סוברים שהכוכבים כשיעור החול או הבדולח אשר ימצא בארץ, ולא ידעו כי א' ‏מן הכוכבים ככל הארץ כפלים רבים, והם רחוקים מזה, והיא מהם והדומה לו מרומם. אחר כן ‏אומר, ואם הם אומרים אמת על המקרה, ימציאוהו שיתכן התחברות חלקי בית מאבנים ועצים ‏מעצמם, ויפסלו ויתרככו עד שיהיה בית, או יתחברו חלקי הספינה מעצים וברזל ויתחזקו מאליהן ‏ויבאו בים. וזה מה שלא ימציאונו נראה, ולא יכשירוהו במאמר שלא יחשבו לפתאים. וכאשר תחבר ‏אלה השבעה תשובות אל מה שקדם, תהיינה תשע עשרה; חוץ ממה שנתברר באותות ובמופתים:‏

‏ודעת העשירי הדעת הידוע בקדמות. והוא, דעת מורכב מצלעות רבות. אפשר ששתפוהו ‏עם ההיולי, ואפשר ששתפוהו עם הארבעה טבעים, ואפשר ששמיהו נפרד לבדו. ואומרים בעליו: כי ‏הדברים כלם לא סרו על מה שאנחנו רואים מהארץ והשמים והצמח והחיים ושאר המקרים, אין ‏להם תחלה ולא סוף. והגדולה שבטענתם, שהם אין מאמינים אלא במה שיפול עליו ראותם, ולא ‏השיגו חושיהם לגשמים האלה תחלה ולא סוף. ואלה, ירחמך האלהים! אשר אני חושב, שבבני אדם ‏מה שיחשב שהם מלאים, המתוכח עמהם שלא תתקיים עליהם טענה. ואבאר שאלה יותר סכלים ‏מכל מה שקדם זכרו, ובאלהים אעזר ואביאם במטה הויכוח, עד שאביאם אל ההודעה בידוע. ואומר ‏כי תחלת טעותם, שאחר שאמרו שלא נודה כי אם במה שיפול עליו חושינו, הודו במה שלא נפל עליו ‏חושם, כי לא אמרו: לא ראינו תחלת הגשמים וסופם, ויצדקו על חושם, אך הם אומרים; כבר ‏התברר לנו שאין להם תחלה ולא סוף, וזה ענין לא יתכן שיראוהו בחוש. וכאשר ישובו לטעון שהם ‏השכילוהו בשכל, הקשה על המוחש, יעזבו שורש טענתם, ויודו בידוע בלתי המוחש אך אני מוצא ‏ואתם סותרים דבריהם, שכל אחד מאמין שהמדינות אשר הלך בם, והמעשים אשר עשה, ובני אדם ‏שראה, והחשבון אשר חשב, וכבר רחקו מעיניו או מתו, אמת, והוא אינו רואה אותם בחושו, מפני ‏שרחקו ממנו, אבל הוא יודע בשכלו אשר קבל צורתם דמותם ונטבעו אצלו. אבל אני רואה אותם ‏סותרים דבריהם, אחר שישמעוהו ויראוהו. והוא, שחוש הראות אין לו ממשלת על השמע, וחוש ‏הטעם אין לו ממשלת על המשוש. וכאשר יגיעו חושי האדם לדבר שיש לו מראה וקול וטעם ומשוש, ‏אם לא יהיה הנה מדע תקבץ בו הנפש כל אלה המוחשים, לא תגיע אליהם. ואחר כן אני מוצא כל ‏אחד מהם כשהוא רואה אדם, ואחר כן ישאלוהו: הראית אותו, אומר כן, ואם המענה הוא לחוש, הוא ‏איננו מדבר, ואם המענה לדבור, הוא לא ראה מאומה. וזאת ראיה שיש הנה מדע צפנהו חוש ‏הראות והליץ בעדו הדבור. ובאמרם כי אין מדע כי אם מה שיפול עליו החוש, הם עוזבים זה ‏השרש. והוא שהם כשאין להם לקיים דבר כי אם בחוש, אם כן אין להם גם כן לבטל כי אם בחוש, ‏ומי יתן שיאמרו באי זה חוש בטלו כל מדה, בלתי המוחש, בראות או בשמע או בזולת זה; ובמצאנו ‏שהם יראים מהדברים שיש לירא מהם, כמו הבית הרעוע שיפול עליהם, ויקוו הדברים המקווים כמו ‏הזרע והלידה, ממה שיורה כי כלם מתנהגים במדע ולא בחוש לבד, כי אין החוש נופל על תקוה ‏ויראה. ובמה שאנחנו רואים אותם שהם מתרפאים בעת החולי וכ"ש ברפואות הנמאסות, אשר הם ‏מרגישים בצערם, והם חושבים שהם עושים בטבעם, ראיה שאינם סומכים על החוש, כי אם על ‏המדע. ובשאלנו אותם על השלג, אשר עינינו רואות אותו יורד מן האויר, אם הוא חלק מן האויר, ‏יתבאר ענינו שאם ישימוהו חלק מן האויר יבערו. ואם ישימוהו חלק מן המים ויאמרו, אבל האויר ‏הקפיאו, כבר הודו בידוע ועזבו המוחש. וכ"ש אם יודו בהיותו אד קודם היותו מים, ואי זה סבה ‏העלתהו מן הארץ, או היתה לסבה ההיא סבה אחרת, כ"ש שכבר הודה במה שיש אחר המוחש. ‏ואנחנו לא נסיר שוטינו מעליהם, עד שנביאם מהאמונה במוחש אל האמונה במה שסמוך לו. ואם יש ‏שם שלישי, אל מה שסמוך, למה שסמוך לו. ואם יש שם רביעי אל מה שסמוך, למה שסמוך לו, וכן ‏לעולם, עד אשר ישלם המדע, ונודהו בו על חדוש הדברים. ואלה השמונה פנים הם חייבים בהם עם ‏השנים עשר הראשונים, רצוני לומר: החדוש וארבע ראיותיו, וארבע ראיות המחדש, וד' דאיות היות ‏דבר לא מדבר, ויהיו עשרים. ומי שיש מהם שחבר ההיולי אל מאמרו, יתחייב במה שיש עליו מן ‏התשובה. ומי שיש מהם שחבר הטבעים אל מאמרו, יתחייב מה שיש עליהם מן התשובות. ‏והספרים כבר חברו הידוע אל המושכל ואל המוחש ואל הטבע, באמרו (איוב יב יא) הלא אזן מלין ‏תבחן וחיך אכל יטעם לו. (בישישים חכמה וארך ימים תבונה.)‏

‏והדעת האחר עשר הוא דעת בעלי העקשות. אלה שמים הנמצאות, קדמוניות מחודשות ‏יחד, כי אמתת הדברים אצלם אינה אלא כפי הדעות, והם יותר סכלים מכל שקדם זכרו. ותחלת מה ‏שאבאר מסכלותם, כי הדברים לא היו בעבור הדעות, אבל הדעות היו בעבור הדברים שיבינום על ‏אמתם, והפכו אלה הכסילים הדבר, ושמו הדברים הולכים אחר הדעות. וכבר הקדמנו בפתיחת ‏הספר הזה דברים קצרים בענין הזה, והנחתי דבר אחר בו אומר אותו הנה. והוא, שאלה חושבים כי ‏הדבר כשחולקים בו שנים. יאמינהו האחד על דרך אחת, ויאמינהו השני על דרך אחרת, יתחייב ‏שיהיה לדבר הוא שתי אמתות, ומאמרם זה מביא אל דרכים רבים מן ההפסד, ואזכור מהם שבעה. ‏אומר, כאשר מחייבים שתי אמונות, כן יהיו חייבים שהאמונות מחייבות לדבר עשרה אמתות. ואחר ‏כן התחייבו, שעצם הדבר אשר יש לו עשר אמתות בעבור עשרה מאמינים, שיהיה בכל עת שיראה ‏אדם אחר לדבר ההוא אמונת אחד עשר, תוסיף אמת אחת באמתותיו, ושיהיה בכל עת שתבטל ‏אצל אדם מן העשר אמונות, שתבטל בזה אחת מאמתותיו, ושלא יפסקו על דבר בעצמו כמה יש לו ‏מן האמתות, כי לא פגשו כל בני אדם וידעו כמה יש לו אצלם מפני האמונות. ויתחייבו עוד, שאם בני ‏אדם יהיו טרודים שלא יעיינו באי זה דבר ולא האמינו לו ענין כלל, שיבטל הדבר ההוא ולא תהיה לו ‏אמת כלל. וכאשר יתחייב, כי השתי דעות שהם בשתי ראיות, מקנים הדבר הא' שתי אמתות, ‏יתחייב כמוהו בשתי הדעות, שהאחד מהם בראיות והשני בזדון, רוצה לומר: שמזידים בו לומר ‏השקר, שיקנו הדבר שתי אמתות, ויהיה כזב, מי שכזב על פלוני החי ואמר שהוא מת, מקנהו ‏אמתת המות, כאשר הקנהו צדק, מי שצדק עליו החיים. וכאשר יתחייב זה בשני מאמרים האחד ‏צדק והאחד כזב, יתחייב גם כן בשני מאמרים שניהם כזב, ויהיה אז המראה האדום, כשיראו אותו ‏השנים, ומאמין האחד שהוא לבן, והשני שהוא שחור, יהיה המראה ההוא לבן ושחור יחד, ותבטל ‏אמתתו אשר היא האודם. חוץ ממה שהם חייבים במה שכתבנוהו מאמתות הדברים בפתיחת ‏הספר הזה, ומן הראיות הנזכרות בחדוש. ואמר הכתוב במי שחשב שהדבר הולך אחר אמונתו ‏ונעתק עם מחשבתו, (איוב יח ג) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ:‏

‏והדעת השנים עשר דעת העמידה. אלה האנשים חשבו, כי האמת הוא שיעמוד האדם ‏ולא יאמין בדבר, כי אמרו: כי העיון רב ספקות, ואנחנו רואים, כמו הברק הלוהט, לא יאצר ולא ‏יתפש, והראוי שנעמוד מהאמין. ואלה יותר סכלים מאנשי העקשות, מפני שהם חברו אל האמתת ‏הנמצאות שקרים, ואלה עמדו מהאמת והשקר יחדיו. וראיתי לבאר מה שיש עליהם בזה להשיבם ‏בו אל האמת, כי הם יתוקנו בדבר עמהם בדרך העיון, אם לא טבעו באולת שנתיאש מהם, כמו הכת ‏אשר אחריהם ואומר, אם תהיה אצלם אמתת כל דבר העמידה ממנו, הם חייבין שיעמדו מן ‏העמידה, ולא יגזרו עליה שהיא האמת, ולא דנתי עליהם בזה עד שדנתי בו על עצמי, כי כאשר ‏האמנתי כי המדע אמת, האמנתי שבו ידעתי שהוא האמת. ואחר כן אומר, כי דבריהם עם ‏המדברים עמם לחייבם בעמידה, יוצאים בזה ממה שטענוהו, ובאים להצדיק במדעים, ולולי זה לא ‏היו חושבים לקיים העמידה. ואומר עוד, כי רוצם עמנו אל שכלם, בעת הצרך אל ההנהגה; כאשר ‏הם רצים אל ראותם, בעת שהם צריכים לראות, ואל שמעם, בעת שהם צריכים לשמוע, יבטל ‏עמידתם ויאמת המדעים, כמו החושים. ואומר עוד: כי מה שהם שוכרים האומן הבקי והרופא ‏המומחה, והמשער המופלג, ממה שמורה כי לא יאמינו בענין העמידה, ואלו היה הדבר כן, היו ‏לוקחים כל מי שימצאוהו. ואומר עוד: כי זכרם מה שהיה מן הפעלים, ומה שקרה להם מן המקרים, ‏וכל שכן אם יגזרו עליו העדות, ממה שמבטל העמידה ויקיים האמתות. ואומר עוד: כי השתמשם ‏במחשבה בכל דבר שיש לו אחרית; מבקשים שתהיה אחריתו טובה ולא רעה, בטול העמידה והכנע ‏אל האמתות. ואומר עוד: כי מה שהם משבחים המטיבים, ומגנים המריעים, וכן שהם מצדיקים ‏הצדיקים, ומכזיבים הכוזבים, ממה שמבטל העמידה ומקיים האמתות. ואלה הארבעה עניינים עם ‏מה שקדם בפתיחת הספר, יעירום על אמתת האמת, ונורם בו על חדוש הדברים, וכמו שצותה ‏החכמה ואמרה (משלי ח ה) הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב:‏

‏והדעת השלשה עשר דעת הסכלים. והם העם אשר עם הכחשתם המדעים כחשו ‏המוחשות עוד, ואמרו: כי אין אמת לשום דבר כלל, לא לידוע ולא למוחש. והם יותר סכלים ממה ‏שקדם זכרם, כי הם כאשר יאמר להם, היתכן שיהיה הדבר הקדמון לא חדש, או חדש לא קדמון, או ‏חדש וקדמון יחדיו, או לא חדש ולא קדמון, יאמרו כן. וכאשר יאמר לאחד מהם, יתכן שיהיה האדם ‏ההוא אדם לא חמור, או חמור לא אדם, או אדם וחמור יחד, או לא חמור ולא אדם, אומרים עוד כן. ‏ומי שהביאתהו האולת, או הוציאתהו העקשות אל ענין כזה, אין אופן לדבר אתו, ולא תועלת ‏בהתוכח עמו, והוא, שכל ראיה שתשוב עליהם בה, מכחישים בה ומחזיקים בעקשות ובהבהלה, ‏ובכמוהם אמר הכתוב (שם י"ח א') בכל תושיה יתגלע. ואמר עוד (שם כ"ג ט) באזני כסיל אל תדבר ‏כי יבוז לשכל מליך. ומי שמתוכח עמהם ויאמר להם: במדע אמרתם שאין מדע או באולת? אז יהיו ‏במבוכה מפני שאין אצלם לעיון דרך אמת. אך הפנים, ירחמך האלהים! בזה, שירעבו עד שיתרעמו ‏מהרעב, ויצמאו עד שיגיע מהם הצמא, ויוכו המכות המכאיבות עד שיבכו ויזעקו. וכאשר יבטאו ‏להודאה בכאב, כבר הורו במוחש, וכאשר יבקשו המאכל והמשתה והמנוחה, כבר הודו בתחלת ‏דבר שסמוך למוחש. ולא נסור מהם להעלותם מדבר אל דבר, עד שנעלם אל המדע השלם, ונורם ‏בו שהדברים מחודשים. ואם הם לא יודו בדברים אלה, כבר נפלו ביאוש הגמור מהתקן, ובם אמר ‏הכתוב (שם כ"ז כ"ב) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו:‏

וראוי לבאר הנה דעות אחרים מלבד אלה השנים עשר, אבל אינם שרשים, אך קצתם סעיפים ‏משרש אחד, וקצתם סעיפים נקבצו משני שרשים א' משלשה, ואין צריך לזכרם הנה ולא להשיב ‏עליהם. אבל בזכרי אלה השנים עשר שרש, ובארתי השובר עליהם, בטלתי בזה סעיפיהם ונכרתו פארותם, והתקיים השרש הראשון, כי הדברים מחודשים, ושמחדשם חדשם לא מדבר, כאשר בארתי ופרשתי:

ד

וכיון שהשלמתי ביאור הדעות האלה, ומה שהביא ממנו ראיה כל א' מהם על דעתו, ומה שיתחייב לו ‏מן הטענות, אסמיך לדברים האלה, מה שאפשר שישאלו עליו קצת בני אדם בשער הזה. ואומר: כי ‏הם שואלים אם יהיו הדברים מחודשים, איך יאמר החכם (קהלת א ד) דור הולך ודור בא והארץ ‏לעולם עומדת? ואבאר ואומר: כי החכם לא רצה בזה עמידת הארץ לאין תכלית, אך שם המאמר ‏הזה ראיה על חדושה. והוא ממה שראינו אותה שאין החדושים נפרדים ממנה, כי דור הולך ודור בא ‏מאנשים ובעלי חיים וצמח, והיא כן עומדת עד סוף עולמה, התבאר לנו בזה שהיא מחודשת, כי מה ‏שאיננו נפרד מן החדושים מחודש, מפני שהחדוש כולל אותו. ואולי חושב יחשוב ויאמר: איך יבא ‏דבר לא מדבר? ונאמר: אלו היו הברואים מגיעים לעמוד על זה איך הוא, לא היינו חייבים שייחדהו ‏שכלנו לבורא הקדמון, כאשר נהיה כלנו משיגים, אבל דנו השכלים ביחד הבורא בפעל הזה, מפני ‏שאין דרך לנברא לעמוד עליו איך הוא, ומי שיצריכנו הראותו זאת האיכות, הוא מצריך שנשים ‏עצמנו ונשימנו בוראים. אבל נשקיף עליה בשכלנו, מבלי שנדמה אותה ולא נציירנה. או שמא יחשב ‏במקום הארץ, ויאמר: אי זה דבר היה במקומה זה? ומאמרו זה אמנם מביא אותו סכלותו בגדר ‏המקום. וסברתו כי ענין המקום הוא מה שהוא מושם תחת הדברים, והבקש נפשו מקום למקום, ‏ורואה שאין לזה תכלית, ויהיה נבוך:‏

ה

וצריך שאבאר כי אמתת המקום איננו כמו שחשב, אבל הוא פגישת שני הגשמים המתמששים, ‏ויקרא מקום משושם מקום. אבל ישוב כל א' מהם מקום לחבירו, והארץ עתה בסבובה קצתם מקום ‏לקצתה. וכאשר לא תהיה ארץ ולא גשמים יבטל שיאמר מקום בשום פנים. ושמא יחשב ג"כ בזמן, ‏ויאמר: קודם שהתחדשו (מקום) הגשמים האלה, איך היה הזמן ההוא ערום מהנצמאות כלם? וזה ‏עוד אין אומר אותו, כי אם מי שהוא סכל בגדר הזמן, ויחשוב כי הוא דבר יוצא חוץ לגלגל, ושהעולם ‏כלו בו. ואין אמתת הזמן כן, אבל אמתתו השארות הנמצאות האלה ענין אחד אשר מהגלגל ומה ‏שלמטה ממנו, וכאשר לא יהיו אלה הנמצאים, בטל שיאמר זמן בשום צד. ושמא עוד ימעטו בעיניו ‏אלה הגשמים ויאמר: זאת היא כל היכולת וכל החכמה? הנה נאמר לו, ברא מה שידע שנשיגהו ‏ונדעהו ונשמרהו, ויספיק לנו לקבל הודאה בו על אלהותו. ואם יאמר: ההניח דבר שלא ברא אותו? ‏נאמר, הלא הוא בורא כל דבר. ואולי יאמר: איך יקבל השכל, כי אין לעולם כי אם ד' אלפים ושש ‏מאות ותשעים ושלש שנה. ונאמר כי כאשר נאמין עולם נברא, א"א לו בלא התחלה, התראה אם ‏היינו אנחנו הברואים בשנת מאה לבריאת עולם, ההיינו תמהים ומכחישים את זה? כל שכן שלא ‏נכחישהו בזמן הזה. ואלי יאמר בלבו: כאשר יהיה אצלנו מי שעזב דבר, שהוא פועל בעזיבתו ההיא, ‏ולא סר הבורא עזב הדברים עד שבראם, וכיון שעזיבתו ההיא נקראה פעל, לא נעדר עמו פעל עם ‏ערך הזמן, ונאמר: כי לא היו ענינו בני אדם פעלים, כי אם לפני שהם פועלים המקרים, כי אם לא ‏ירצו יכעסו, ואם לא ישנאו יאהבו; אבל הבורא פעלו שיחדש הגשמים, והגשמים אין להם הפך ‏שיהיה, כאשר יעזבם כבר פעל אותם, אך כאשר יעזב לחדשם לא ימצא דבר זולתו. ואולי יחשב: לאי ‏זו עלה ברא הבורא אלה הנמצאות? ובזה שלש תשובות. הראשונה שנאמר בראם לא ‏לעלה, ולא יהיה עם זה לבהלה, כי האדם יהיה פועל לבטלה, כשהוא פועל ללא עלה, מפני שהוא ‏מניח תועלתו, וזה מרומם מהבורא. והשנית שרצה בזה להראות החכמה ולגלותה, וכמו ‏שאמר (תהילים קמה יב) להודיע לבני האדם גבורותיו. והשלישית רצה בזה תועלת ‏הברואים, במה שמנהיגם בו ויעבדוהו, וכאשר אמר (ישעיה מח יז) אני יי' אלהיך מלמדך להועיל ‏מדריכך בדרך תלך. ואם יאמר למה לא בראם קודם הזמן הזה? נאמר כי לא היה זמן שנשאל עליו, ‏ועוד כי זה דרך כל בעל בחירה שיעשה בכל עת שירצה:‏

נשלם המאמר הראשון

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף