האלף לך שלמה/אורח חיים/מב
|
< הקודם · הבא > |
שאלת שמנהגו לומר ק"ש בטלית ותפילין בבוקר השכם אך שמתנה אם יתפללו הצבור קודם העברת זמן ק"ש לא יהי' יוצא בזה רק עם הצבור ואח"כ עלה בלבו ספק דאולי תליא זה בדין ברירה.
הנה נעלם ממנו הטו"ז באו"ח סי' תפ"ט סק"ו שכתב דאין להתנות למצוה מספק עיי"ש אך עיין במג"א סק"ז שכתב דיתנה אם אזכור בלילה לא אהי' יוצא בזה, מוכח דמהני בזה תנאי ולא אמרינן בזה אין ברירה. ואין לומר דכוונתו כיון דספירה בזה"ז דרבנן לכך יש ברירה, ז"א דאם כוונתו שם כן, א"כ מה זה שכתב ונראה דאזיל למ"ד מצ"כ ואם ספירה דרבנן הרי הוא עצמו כתב בסי' ס' דדרבנן לכ"ע ל"ב כונה דבזה דינו כשל תורה, וכן מחלק הש"ס פ"ג דעירובין בין עיקרו דאורייתא או לא, א"כ ה"נ לענין ברירה הוי כן דבמה דהוי עיקרו דאורייתא הוי כשל תורה ואין ברירה, ואעפ"כ כתב שיתנה תנאי בזה, וא"כ דינו מפורש במג"א.
ובדין שלו אני תמה ביותר דבשלמא בנדון המג"א אם נימא א"ב וכבר יצא שוב אסור לו לברך ויהי' ברכה לבטלה לכך הי' מקום לחוש לברירה אבל בנ"ד אף אם כבר יצא ידי ק"ש הרי הברכות לא אמר ואין כאן אח"כ ברכה לבטלה וא"כ אף אם א"ב מ"מ שוב יצא ידי ק"ש בתחלה דאדרבא אם א"ב ושוב כיון דלא קלקל יוצא ידי ק"ש בזמנו מה איכפת אם מתנה כן לשופרי דמלתא דהרי לרוב הפוס' מה דקיי"ל א"ב הוי רק מכח ספק וא"כ אולי י"ב ויהי' יוצא עם הצבור.
ומלבד כ"ז אינו נופל בדין ברירה, חדא די"ל דדומה למ"ש הר"ן ר"פ השותפין דאף דקיי"ל א"ב קיי"ל התם כראב"י מכח דזה ידוע מתחלה דפעם ישתמש זה ופעם זה הוי כעיקרו מבורר מתחילתו כן ה"נ כיון דשכיח הוא דפעם מאחרין זמן תפלה ופעם מקדימין א"כ עיקרו מבורר בתחלתו ורק מיעוטו מבורר בסופו איזה יום כך ואיזה כך בזה קיי"ל כראב"י די"ב.
ועוד נ"ל דברירה לא שייך רק בדבר התלוי במעשה ולא בדבר התלוי במחשבה דהנה בגט וכדומה הוי מעשה וכן בתרומה כיון דאמרינן בפ"ג דקידושין דמחשבה דתרומה כמעשה דמיא ולכך תליא בדין ברירה, אבל במה דאינו מעשה רק במחשבה וכונה על כונה ומחשבה י"ב.
וראי' ממ"ש בפ"ב דפסחים בחלת תודה עשאן לשוק יוצא בהם ומפרש בש"ס הטעם דכל לשוק אמלוכי אמליך אם לא מזדבן איפוק בהו אנא, והקשיתי בחי' הרי א"ב, ונראה דא"ש כיון דבמעשה שוה ואין החילוק רק אם הוי לשם תודה או לשם מצוה וזה אינו נופל בדין ברירה ומהני הכונה.
ועוד ראי' מפ"ט דפסחים בשכח מה אמר לו רבו ילך אצל רועה ויאמר אם טלה שלו וגדי שלי וכו', והרי א"ב ומה יועיל אח"כ שיבורר מה שאמר לו רבו איך יחשב למפרע הפסח ע"ש עבדו הרי א"ב, ובע"כ כיון דהמעשה שוה ואינו תלוי רק בכונה אם הוי לשם זה או זה ודאי אמרינן ברירה.
וטעם הדבר נ"ל דענין ברירה הוי רק כעין מחשבה וכמו דקיי"ל דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כן ה"נ אין ברירה דאינו מוציא מידי מעשה אבל בדבר דתלוי רק במחשבה מהני ברירה דבזה מחשבה מוציא מידי מחשבה ולכך נ"ל דאין חשש במנהגו: