דרך חיים/אבות/משנת כל ישראל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה מפרשי הפרק שנדפסו על הדף מפרשי המשנה רש"י מגן אבות (תשב"ץ) דרך חיים דפים מקושרים

דרך חיים אבות משנת כל ישראל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משנת כל ישראל

משנה הזאת היא משנה ראשונה של פרק חלק (סנהדרין צ.). ונהגו לאמרה קודם שמתחילין לומר הפרק. ואחר שמסיימין אומרים 'רבי חנניא בן עקשיא וכו'', והוא משנה בסוף מכות (כג:). ויש לשאול, מה ראו לנהוג כך. ואגב זה נדקדק במשנה זאת מה שראוי לדקדק בה; כי יש לדקדק, מה ענין המשנה הזאת למסכת סנהדרין. ורש"י ז"ל (סנהדרין צ.) פירש, מעיקרא איירי בארבע מיתות, ומפרש לכולהו, והדר מפרש הני שאין להם חלק לעולם הבא, עד כאן לשונו. ורוצה לומר, אחר דקתני אותם שחייבים מיתה בעולם הזה, בתר זה תנא אותם שאין להם חלק לעולם הבא, והם מתים ונאבדים מן העולם הבא. ולפי פירושו צריך לומר מה שלא התחיל התנא מן 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא', דאם כן הוי משמע שאם היה לו לזה שאמר 'אין תורה מן השמים', וחביריו, שאר מצות המכריעין לזכות, עד שהיה רובו זכיות, היה לו חלק לעולם הבא. כדאמרינן בפרק קמא דקידושין (לט:) אהך מתניתין 'כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו ונוחל הארץ'. ורמינהו, אלו דברים שהאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה וכו'. ומתרץ רבי יהודה, הכי קאמר; כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו וכו' ופריך, מכלל דהנך אפילו בחדא. ומתרץ, אמר רב שמעיה לומר שאם היתה שקולה, מכרעת, עד כאן. ושמעינן מזה אף על גב דקתני (פאה פ"א מ"א) 'אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם וכו'', אין פירושו בחדא בלבד, אלא איירי שחציו זכיות וחציו חובות, ואיכא בהדי זכיות חדא מאותן שאוכל פירותיהן בעולם הזה, מכרעת. והכי נמי הא דקאמר 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא', היינו דוקא היכא דחציו זכיות וחציו חובות, ובהדי חובות איכא חדא מהנך עבירות, מכרעת חדא מן הנך עבירות. אבל ברובו זכיות, אפילו איכא הנך עבירות, נחשב צדיק בשביל רוב מצות שעשה. וכהאי גונא צריך לומר כמו שנפרש לקמן בעזרת השם אצל הך משנה (אבות פ"ג מי"א) 'המחלל את הקדשים'. ולכך אשמועינן דבהנך חטאים (סנהדרין צ.) ליכא למימר הכי, אלא אף אם רובו זכיות אינו כלום, ואין להם חלק לעולם הבא. ולכך קתני קודם 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', ובתר הכי קאמר 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא'. וכונתו במה שאמר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', רוצה לומר מפני שיש עליהם שם 'ישראל', שהרי אמר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. וקאי סיפא על זה 'אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'', כי כל כך גדול רשעות של אלו, עד שאינם בכלל 'ישראל' נחשבים, ואין עליהם שם 'ישראל', שיוצאים מן כלל ישראל, עד שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו יש עמהם מצות ומעשים טובים הרבה, אין להם חלק לעולם הבא, שהרי יוצאים מכלל ישראל. ובלאו הכי נמי לא קשיא, דאין דרך התנא להתחיל בדבר שאין טוב, כמו 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא'. ולכך מתחיל התנא 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. וכך יש לפרש על דרך רש"י ז"ל.

אבל לפי הנראה אין התנא בא למתני אלו שאין להם חלק לעולם הבא, דלא נפקא מיניה בזה לענין דינא. ויותר נראה, שהתנא בא לומר דכל אשר חייב מיתה יש לו חלק לעולם הבא, ואפילו לא ידעו בית דין, ולא היה נדון למיתה בבית דין, מכל מקום יש לו חלק לעולם הבא. ולא יאמר הואיל וחטא ובן מות הוא, אין תקנה לו, ואחטא עוד. על זה אמר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', כאשר אין רובו עוונות, שאז יש לו חלק לעולם הבא.

ועוד קשיא, שאמר (ישעיה ס כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", מה ראיה הוא זה על העולם הבא, שהרי לא נזכר בזה העולם הבא. ועוד קשיא, שאמר (שם) "נצר מטעַי", הוה ליה למימר "מטעִי", העיי"ן בחירק, דלא קאי רק על הנצר, שהוא יחיד. ועוד, למה קרא הכתוב "נצר", ולא אילן.

אבל פירוש הכתוב, שרוצה לומר כי ישראל כולם צדיקים. ואין הפירוש שהם צדיקים על ידי מעשה, דהוי ליה לומר 'ועמך צדיקים ירשו ארץ', כי אי אפשר שיהיו כולם צדיקים. ומאחר שאמר "ועמך כולם", רוצה לומר שהם צדיקים בעצמם, בלא צד מצות ומעשים טובים, יש להם חלק לעולם הבא. והיינו מפני שהשם יתברך ברא את ישראל כסולת נקיה בלא פסולת. ומאחר שברא השם יתברך העולם הזה והעולם הבא, אם לא נברא העולם הבא לישראל, למי נברא. וזה שאמר (ישעיה ס כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", כי עמך צדיקים בעצמם, לכך ירשו הארץ. ומאחר כי ירשו הארץ, ראוים לעולם הבא. כי אין דבר שנקרא בשם "חיים" כמו הארץ, דכתיב בה (תהילים קמב ו) "בארץ החיים", (ישעיה נג ח) "כי נגזר מארץ החיים", (יחזקאל כו כ) "ונתתי צבי בארץ החיים". והטעם שנקראת הארץ "חיים", מפני כי יש בארץ מה שלא תמצא בכל היסודות, שהיא עומדת באמצע כל העולם, שהיא הנקודה האמצעית. ומפני שהארץ באמצע כל העולם, ואינו נוטה לאחד מן הקצות, אשר כל קצה הוא תכלית וסוף, שהרי הוא קצה, ואילו הארץ שהיא באמצע, כמו נקודה בתוך העיגול, אין שייך בה קצה וסוף, לכך יש בה החיים, שהחיים הוא דבר שאין לו סוף וקצה, כי הקצה הוא המיתה. ולכך אמר "לעולם ירשו ארץ", כלומר שיהיה להם החיים הנצחיים, ולכך ירשו הארץ, שהיא ארץ החיים.

ועוד כי כל דבר שהוא נח הוא יותר ראוי אל הקיום, כי הדבר שהוא בעל תנועה יש לו שינוי, כי כל מתנועע משתנה, וכיון שהוא משתנה אין לו קיום. ואין לך בכל היסודות שהוא נח עומד כמו יסוד הארץ, כי כלם הם מתנועעים, כמו האש היסודי, האויר, והמים, כולם מתנועעים, חוץ מן הארץ שהיא נחה, לכך כתיב (קהלת א ד) "והארץ לעולם עומדת". וזה שאמר "ועמך כלם צדיקים ירשו ארץ", שהוא קיימת, ובזה גם כן קיימים לעולם, כאשר ירשו דבר נח עומד קיים. ומפני שהם צדיקים, שהצדיק אינו יוצא מן היושר והצדק, לכך ראוי להם הארץ, שהיא עומדת באמצע גם כן, אינה יוצאת מן היושר. לפיכך יהיה להם גם כן החיים הנצחיים והקיום, כמו שיש לארץ הקיום, מפני שהארץ עומדת באמצע. וכך ישראל, שהם צדיקים בעצמם, נצחיים. וכך פירוש המשנה בסוף פרק קמא דקידושין (לט:), 'כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל הארץ'. ועתה קשיא, והלא כמה מתו בחוצה לארץ, ולא נחלו הארץ. אלא רוצה לומר כי ירשו הארץ, כדכתיב (ישעיה ס כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ". וכן פירש הרמב"ם ז"ל (קידושין שם) שרוצה לומר ארץ החיים.

ואמר "נצר מטעי", פירוש כי הנצר הוא ענף כאשר הוא יוצא מתחילה מן הארץ, קודם שיש לו ענפים לכל צד. ואלו הענפים שהם יוצאים לכל צד, הם נוטים אל קצה, שהרי הם יוצאים לצדדים. אבל "עמך כולם צדיקים", והם הנצר, שאין בו כלל ענפים היוצאים לקצה. וכבר אמרנו, כי כאשר אין יציאה לדבר לשום צד, אין לו קצה. והדבר שהוא יוצא לאחד מן הצדדין, יוצא אל הקצה, והקצה הוא סוף. אבל ישראל נקראים "נצר מטעי". ואומר "מטעַי" בלשון רבים, כלומר שהרבה נטיעות נטע הקב"ה בעולמו, ואותם הנטיעות נחשבים ענפים, שהענפים הם יוצאים לכל הצדדין, והנה יש להם קצה. אבל ישראל הם הנצר מן הנטיעות האלו, שאין לנצר שום קצה, ולכך הם נטועים עד שאין להם הסרה כלל.

ועוד יקראו ישראל "נצר מטעַי" בלשון רבים, והוא שפירש אחריו (ישעיה ס כא) "מעשה ידי", רוצה לומר שתי ידי נטעו הנטיעה הזאת, וזהו "מטעַי" בלשון רבים, על שתי ידים. ורמז בזה דבר מופלג אשר רמזנו למעלה. כי היד הוא צד וקצה, שהרי היד האחת היא לימין, והשניה לשמאל, וכל אחת היא קצה בפני עצמה. לפיכך אילו היתה הנטיעה הזאת מן היד אחת, לא היתה הנטיעה הזאת נטיעה נצחית, מפני שהיתה יוצאת לקצה אחד, אשר כל קצה יש לו סוף. אבל מפני שהיא נטיעה בשתי ידים, אין ליחס זה אל היד בלבד, שהרי בשתי ידים נעשה, רק יש ליחס דבר זה אל השם יתברך בעצמו, שבראם בשתי ידיו, ולא שייך בזה צד. כי הצד הוא צד אחד, שיאמר עליו שהוא נוטה לצד זה. אבל שתי ידים אי אפשר שיהיה נוטה לימין ולשמאל ביחד, שהם הפכים. ולכך בריאת ישראל הם בלא צד, רק מן השם יתברך בעצמו, שהוא כולל כל הצדדין המחולקים, וזהו "מעשה ידי". ולפיכך הם נצחיים, כי אין כאן שום קצה, והבן זה.

ואמר "מעשה ידי להתפאר". כלומר אי אפשר שלא יהיה אל ישראל הנצחית בעולם הבא, מפני כי הם מעשה ידיו יותר מן האומות, כי ישראל נקראים "בנים" אל השם יתברך (דברים יד א), ואם לא יהיה לישראל נצחית לעולם הבא, חס ושלום יהיה חסרון במעשה ידיו, ואין חסרון במעשה ידיו. ואף על גב כי כל הנבראים נאמר גם כן עליהם 'מעשה ידיו', כמו שאמרו רז"ל (מגילה י:) 'מעשה ידי טובעים בים, ואתם רוצים לומר שירה'. הפרש יש, כי אינם נקראים "בנים" למקום. ואם הם מעשה ידיו של הקב"ה, אינם מעשה ידיו בעצם, רק שנבראו בשביל לשמש את ישראל. לכך אין עליהם שם "מעשה ידיו", ואין צריך שיהיה בהם תפארת. אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה "בנים", וראוי שיהיה בהם התפארת, ולא יהיה בהם חסרון. כך הוא פירוש המשנה והכתוב בבירור. ובודאי יש עוד להאריך על משנה זאת, ואין כאן מקום להאריך.

וקבעו המשנה בתחילה, כי ראו חכמי הדור גלות ישראל וצרותם באורך הגלות המר הארוך הזה, וקבעו דברים אלו לנחם אותם על לבם, ויֵדעו מעלתם הגדולה העליונה. ואם בני אדם, שהם האומות, שמחים בהצלחתם ובעשרם, יש להם לישראל לשמוח בחלקם ובהצלחתם האחרונה. לפיכך סדר הדברים אלו זה אחר זה; תחלה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ואין זה שכר מצות כלל, רק מצד עצם בריאותם שברא השם יתברך אותם, וכמו שאמרו "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר". כי במה שהם מעשה ידיו, יש בהם המעלה העליונה, לכך זוכין לעולם הבא. וכך אמרינן בפרק חלק (סנהדרין קי:), קטן מאימתי בא לעולם הבא, רבי חייא ורבי שמעון בר רבי; חד אמר, משעה שנולד. וחד אמר, משעה שספר. מאן דאמר משעה שנולד, דכתיב (תהילים כב לב) "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ומאן דאמר משעה שספר, דכתיב (שם פסוק לא) "זרע יעבדנו יסופר לה' לדור", עד כאן. הרי לך כי מצד עצם הבריאה של ישראל, שהם נצר מטעי הקב"ה, ראוים לעולם הבא, ואין זה מצד המצוה והמעשים. ואחר כך יש להם מדריגה אחרת, הם המדות הטובות והישרות. ודבר זה נמשך גם כן לישראל, מאחר שהם בעצמם הבריאה הטובה והישרה, נמשך אחר זה המדות טובות. ולא למי שתחלת יסודו רע ומר, אין בהם מדות טובות, רק הם בעלי זנות, ושופכי דם, ובכל התועבות כולם אשר עשו אנשי ארץ (ויקרא יח, פסוקים ג, כז). הרי לך מדריגה שנית. הג', היא התורה, שהיא על הכל, אשר יש לישראל התורה. ולפיכך בא אחר זה דברי רבי חנניא בן עקשיא 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות'.

וכל אלו המדריגות נמשכים זו אחר זו; וכבר אמרנו כי המדות טובות נמשכים אחר הבריאה הטובה והישרה. ואחר דרך ארץ, נמשכת התורה, וכמו שיתבאר לקמן בעזרת השם אצל (פ"ג מי"ז) 'אם אין דרך ארץ אין תורה', עיין לקמן. וכן היה בעולם, כי תחלה נברא העולם, ואחר כך היה נוהג העולם בדרך ארץ בלא תורה, ואחר זה באה התורה, וכמו שהתבאר במדרש (ויקרא רבה ט ג) למעלה כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה, שנאמר (בראשית ג כד) "לשמור דרך עץ החיים", "דרך" זה דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים", שהיא התורה. ומזה יש להבין מה שאמר הכתוב (ישעיה ס כא) "נצר מטעי", כי המעלה הזאת מה שישראל ראוים אל עולם הבא מצד עצם הבריאה שבה נבראו מתחלה, מקודם שהגיע האדם למעלה, נקרא "נצר", כי הנצר הוא התחלת נטיעות העץ בלבד, ובנטיעה זאת שבראם הם נצר מטעי השם יתברך מעשה ידיו להתפאר. ואחר כך נצר גדול ונעשה ממנו עץ, וזהו כאשר האדם מקבל המדות הטובות, עד שנעשה גדול במדות טובות. וכאשר עושה פרי במצות ובמעשים טובים, שנקראו 'פירות', כדכתיב (ישעיה ג י) "אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", נקרא האדם 'עץ פרי', כמו שהתבאר. לפיכך סדר ג' מעלות אלו זו אחר זו; מעלת זכות עצמם מצד הבריאה, שבשביל זה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואחר כך סדרו הפרק, שהם המדות שהם לישראל. ואחר [כך] מדריגת התורה. הכל כדי שישמח האדם בחלקו ונחלתו, הוא עולם הבא.

וראוי להתענג בזה בשבת. ועוד כי ראוי לזה השבת, כי השבת אין ספק שהוא מורה על מדריגת ישראל, שנתן להם יום מנוחה שלא נתן לכל האומות. וכמו שאנו אומרים בתפלת 'ישמח משה' (שחרית של שבת); "ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, ובמנוחתו לא ישכנו ערלים, כי אם לזרע יעקב אשר בם בחרת". זכר ג' דברים; שלא נתן השבת לגויי הארצות, ולא אל עובדי פסילים, ולא אל ערלים. כי השבת הוא קודש אל השם יתברך, ולכן מי שהוא נוטה וסר מן השם יתברך, אינו ראוי לו השבת. וכנגד שבעים אומות, והם "גויי הארצות", אשר הם סרים מן השם יתברך לצד ימין. ולא נתן השבת לעובדי פסילים, אשר הם סרים מן השם יתברך לצד שמאל, גם כן אינו ראוי השבת. "וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים", שהם סרים מן השם יתברך מצד פחיתותם ושפלותם בעצמם, שהם ערלים, אינו ראוי להם השבת. והבן הדברים האלה, כי הם ברורים, כי לזרע יעקב שנקראו (דברים לב טו) "ישורון", שאינו נוטה לא לצד ימין ולא לצד שמאל, שייך השבת. ומפני כן המענג השבת נותנין לו נחלת יעקב, שהיא בלי מצרים (שבת קיח.), והבן זה. ומפני כי השבת מורה על מדריגת ישראל, לכך נהגו לומר בשבת אלו ג' דברים שאמרנו, שהם מורים על מעלת ישראל גם כן. ובפרט במנחה בשבת, שזמן מנחה של שבת מורה על המעלה והמדריגה היותר עליונה. ואם כי אין כאן מקומו, מכל מקום בשביל שנהגו לומר אלו דברים, שהם משנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", והפרק עצמו, ומשנה דמכות (כג:) "רבי חנניא וכו'", כדי שידעו ישראל מדריגתם העליונה, אף אם הם בגלות, יש לפרש דבר זה, להבין מנהג הזה למה נהגו כך.

הנה שלש תפלות תקנו אנשי כנסת הגדולה בשבת, חוץ מן תפלת המוספין, שהיא בפני עצמה; "אתה קדשת" (ערבית של שבת), "ישמח משה" (שחרית של שבת), "אתה אחד" (מנחה של שבת), וכל תפילה ענין מיוחד. ואלו ג' תפילות מורים על ג' מדריגות השבת, שכל אחת זו למעלה מזו; כי בתפלת "אתה קדשת" לא נזכר רק קדושת שבת מפני ששבת ממלאכתו, ולא נזכר בו יותר. וזהו מדריגה אחת לשבת, שהוא יום קדוש לפני ה'. ובתפילת "ישמח משה" תקנו "ולא נתתו לגויי הארץ וכו'", כדלעיל, כי זה השבת לא נתן השם יתברך כי אם לישראל, אשר בחר השם יתברך בהם, והם נבדלים מכל האומות אליהם. וכן יום השבת נבדל מן ששת ימי המעשה לעצמו. ולכך נתן השבת לישראל דוקא, אשר בהם בחר השם יתברך, וזהו המדריגה השניה שיש לשבת. המדריגה השלישית, כי השבת הוא אחד. והפרש יש בין מה שהשבת הוא אחד, ובין מה שנזכר לפני זה בתפילת "ישמח משה", שישראל בחר השם יתברך בהם, ונבדלים מכל העמים, וכן השבת גם כן נבדל מכל הימים; כי מה שבחר השם יתברך בהם, אין זה מורה על שישראל אחד לגמרי כאילו אין זולתם, עד שהכל טפל אצל ישראל. וזהו מעלת ישראל העליונה, שהם עם אחד, ואין זולתם. כי אף אם נבראו האומות, אינם רק לשמש את ישראל, אם היו ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שיהיה עוד בעתיד. ואין להאריך במקום זה. ובזה ישראל עם אחד שאין זולתם, וכן השבת הוא אחד. ודבר זה נוסף על המעלה שנזכר לפני זה אל השבת, שבו בחר השם יתברך, רק כי הוא יום אחד לגמרי, ואין זולתו.

וכן אמרו במדרש, שלשה מעידין זה על זה; שבת וישראל מעידין על הקב"ה שהוא אחד. הקב"ה והשבת מעידין על ישראל שהם עם אחד. הקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, כמו שהוא בטור אורח חיים (סימן רצב) ובתוספת פרק קמא דחגיגה (ג:). ומה שאמר הקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, דבר זה גם כן שהשבת הוא אחד כמו שיתבאר, כי מה שהוא יום מנוחה מורה שהוא אחד.

ופירוש המדרש הזה, כי אין במציאות רק השם יתברך, ואשר נמצאים מאתו. ואשר הם נמצאים מאתו הם שנים; האחד, כל הנמצאים שהם נמצאים בעולם. והשני, הוא הזמן. ואף שהזמן נברא, אינו כמו שאר נבראים, שאינו דבר בעצמו, רק שכל הנמצאים הם נמצאים בזמן, והם תחת הזמן. ויש לדעת כי הפעולה אשר נמצא מן הפועל, מתדמה אל הפועל, כאשר אותה פעולה היא עיקר ועצם פעולת הפועל. הלא תראה כי האש יפעול חום, וזה הפעולה הבאה מן הפועל מתדמה אל הפועל, שהוא האש, שהוא חם. וכן המים פועלים ליחות, כי הפעולה מתדמה אל הפועל. ומפני כי ישראל הם עיקר פעולת השם יתברך, ובשבילם נברא הכל, ראוי שתהיה מתדמה הפעולה אל הפועל. וכמו שהוא יתברך אחד (דברים ו ד), כך הפעולה, שהם ישראל, הם גם כן אחד. וכבר התבאר כי כל דבר צריך אל זמן, ויש לו עת מיוחד, כמו שאמר הכתוב (קהלת ג א) "לכל יש זמן ועת לכל חפץ". ואמרו ז"ל (להלן פ"ד מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום, ואין לך אדם שאין לו שעה'. שתראה מזה כי לכל דבר יש זמן מיוחד. והזמן והעת אשר הוא מוכן ומיוחד לישראל, הוא יום השבת. וישראל נשתנו מן האומות במה שלהם נתן תורת אמת, ובתורה נעשו לעם ישראל, דכתיב (שמות יט ה-ו) "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ולפיכך אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פו:) הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל. שבתורה הם עם ישראל, והם מיוחדים בתורה מכל האומות. הרי הוויות ישראל היה ביום השבת דווקא.

ולפיכך אמרו במדרש (בראשית רבה יא ח), אמרה שבת לפני הקב"ה, לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג. אמר הקב"ה, כנסת ישראל יהיו בן זוגך. וכשעמדו ישראל על הר סיני, אמר הקב"ה (שמות כ ח) "זכור את יום השבת לקדשו", זכרו שאמרתי לשבת כנסת ישראל יהיו בן זוגך. ורוצה לומר, כי הנמצאים שהם בעולם, אי אפשר בלא הזדווגות והתחברות, כי השם יתברך הוא אחד ואין זולתו, ואילו הדברים שהם בעולם הם זוגות. וכן אמרו בפרק הספינה (בבא בתרא עד:) כל אשר ברא הקב"ה, זכר ונקיבה בראם. כלומר כל מה שנברא בעולם יש לו זוג, ואינו יחיד בעולם, כי אם השם יתברך, שהוא יחיד מיוחד בעולם. ותמצא כי הימים הם מתחברים זוגות זוגות; א"ב, ג"ד, ה"ו, ואלו השבת אין לו זוג, והרי בעולם אי אפשר להיות כי אם זוגות. וזה שהשיב הקב"ה לשבת 'כנסת ישראל יהיה בן זוגך', כמו שאמרנו כי יש לכל דבר עת וזמן מיוחד, והשבת זמן מיוחד לישראל, והם מתחברים ביחד, השבת וישראל, במה שהזמן שלהם הוא יום השבת, כי ראוי ושייך זה לזה.

ובארנו זה במקום אחר והארכנו בזה, איך השבת בפרט שייך לשראל. כי בשבת בו הושלם העולם, וכן ישראל השלמת העולם, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל בעולם, ואז הושלם העולם לגמרי. כי כל האומות נעשו לעם, כי ישמעאל ואדום וכל האומות היו לעם קודם ישראל, שכך תמצא בכתוב שזכר ישמעאל (בראשית כה יב-יח) ואת זרע עשו בארצם (בראשית לו א-מג). וישראל הם האומה האחרונה מכל שבעים אומות, וישמעאל ועשו עמון ומואב, ולא תמצא אומה שהיתה אחר כך. ולפיכך עִם ישראל נשלם העולם, כי בבריאת עולם לא היו נמצאים האומות עד אחר כך. וישראל הם השלמת העולם, כמו השבת שבו היה השלמת העולם. ולכך ישראל נעשו לעם ישראל ביום השבת, כי ביום של השלמה היה הוויות ישראל, שהם השלמה לעולם. לכך בשבת נתנה תורה לישראל (שבת פו:), כי זהו הזמן הראוי להם. ומפני כך כנסת ישראל בן זוג לשבת לגמרי. והארכנו בזה במקום אחר, ואין כאן מקומו.

והשבת וישראל הם מתחברים, והם זוג ביחד, ואינם יוצאים מכלל שאר הנמצאים שהם זוגות, כי לא נמצא שאין לו זוג רק השם יתברך. וכמו שישראל הם עיקר פעולת השם יתברך בנמצאים, וכן השבת הוא עיקר הזמן, כמו שיתבאר. לפיכך השבת וישראל הם מעידים על הקב"ה שהוא יתברך אחד. כי הפעולה שהיא אחת, כמו השבת שהוא אחד, וכן ישראל שהם אחד, אף על גב שהם זוג ביחד, מכל מקום בנמצאים ישראל אחד, וכן השבת הוא אחד בימים, ולפיכך השבת וישראל מעידים שהוא יתברך אחד. כי הפעולה שהיא אחת, מעידה על הפועל שהוא אחד, כמו שהתבאר. והקב"ה והשבת מעידין כי ישראל הם אחד, כי הפועל שהוא השם יתברך, שהוא אחד (דברים ו ד), מעיד על הפעולה שהיא אחת, שהפעולה מתדמה במה אל הפועל. ולפיכך הקב"ה מעיד על השבת שהוא אחד. וכן השבת מעיד על ישראל שהם אחד. כי התבאר לך כי הזמן מתדמה אל דבר שהוא זמן אליו, והשבת זמן מיוחד לישראל. ולפיכך השבת שהוא אחד, מעיד על ישראל שהם אחד. והקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא אחד, כי הקב"ה מעיד על השבת, מצד כי הפועל שהוא אחד, הפעולה שלו גם כן אחד, כמו שהתבאר. וכן ישראל מעידין על השבת שהוא אחד, וזה כי ישראל מעידין על זמן המיוחד להם, כי אלו שני דברים מתדמים מתיחסים.

ותראה כי השבת אחד, כמו שישראל הם אחד. כי כל האומות לא נבראו אלא בשביל לשמש את ישראל כשעושים רצונו, וכך כל ימי המעשה הם נבראים לתכלית השבת, כי כל הימים הם לשמש השבת. וזה אמרם (ביצה טז.) מחד בשבתך לשבת. וכמו שאמר (שמות כ ח) "זכור את יום השבת לקדשו", ובמכילתא ובפירוש רש"י ז"ל (שם) 'אם נזדמן לך חפץ וכו'', שתראה כי ימי המעשה הם הכנה לשבת, וכדכתיב (שמות טז ה) "והיה ביום הששי והכינו וגו'", ובזה השבת הוא אחד. ולכן נתן השבת לישראל, שהם עם אחד. ואף כי נמצאו עתה האומות, הלא כאשר השם יתברך יהיה אחד ושמו אחד (זכריה יד ט), אז יהיו ישראל גם כן אחד לגמרי, ולא יהיה זולתם. ואז יהיה השבת גם כן אחד, שלא יהיה רק הכל שבת ומנוחה, ולא יהיה עמל ויגיעה, כמו שהוא עכשיו נמצאו ימי חול עם השבת, רק יהיה הכל מנוחה, וכמו שאמרו (סנהדרין צז.) ליום שכלו שבת. הרי השם יתברך שהוא אחד, וישראל שהם אחד, והשבת שהוא אחד, כל אלו שלשה נתלים זה בזה, כי כאשר השם יתברך יהיה אחד, אז יהיו ישראל אחד לגמרי, ואז יהיה שבת אחד.

וכנגד המעלה האחרונה תקנו במנחה בשבת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ומפני שישראל הם עם אחד, שייך להם מנוחת שלום ושלוה, מנוחה שלמה, כי הדבר שהוא אחד אין כנגדו דבר מתנגד לו, שהרי הוא אחד. וזה שאמרו בספרי (דברים לב יב) "ה' בדד ינחנו", 'עתיד אני להושיבכם בנחת רוח בעולם', עד כאן. הרי כי לשון "בדד", שהוא לשון יחידי, בא על המנוחה. ולפיכך השבת הוא יום מנוחה, כי הבלתי מנוחה היא מצד התנגדות שיש אל הדבר. אבל הדבר שהוא אחד, אין לו התנגדות, לכך יש בו המנוחה. ולכך השבת, שהוא אחד, ראוי שיהיה בו מנוחה, כי דבר זה תולה בזה. והפך זה, החלוק והפירוד, הוא הבלתי מנוחה. ומפני כך נתן לישראל בעולם הזה יום מנוחה, להודיע על מעלת ישראל, שהם עם אחד, ראוים אל המנוחה. ומפני זה כל ענין הברכה הוא על זה בפרט, על המנוחה ועל השלום שנתן לישראל. ומפני כי זה המדריגה האחרונה העליונה של ישראל, מורה על זה תכלית השבת, שהוא זמן מנחה אחר חצות, ולכן נהגו גם כן לומר בזה הזמן אלו ג' דברים, להורות על מעלת ישראל העליונה, שמורה עליו מנחה של שבת בפרט, ואין להאריך. ובודאי כאשר האדם ישים אל לבו דברים אלו, יאמר (ר' ישעיה כה ט) "הנה זה קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

הוריני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי (ר' תהילים קמג ח).

דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי (תהילים קיט ל).

שקר הסר ממני ותורתך חנני (תהילים קיט כט).

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף