דרישה/חושן משפט/רפז

דרישה ‏ חושן משפט רפז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים כו' דע שברמב"ם פ"ט דנחלות ליתא האי בד"א ששבחו כו' וג"כ לא ס"ל הכי ובג' דברים מחולק הרמב"ם עם מש"ר כאן בדין זו והוא מפני שהיה לו גירסא אחרת בגמרא ותלוייה בו הג' דינים וכאשר יראה לעינים ע"פ מה שאעתיק לשון הגמרא ודברי הרמב"ם והוא זה דבפ' מי שמת דף קמ"ה תנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן והקשו בגמרא והאר"ח אפי' הניח להן אודייני (פירוש כסא גדול שיושבים עליה שומרי גנות) השכר לאמצע והא אודייני מחמת עצמן היא ותירצו שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצו למנטריה ביה ע"כ גירסת כל הספרים והדברים הללו הן עצמן שכ"ר כאן אבל הרמב"ם פ"ט כתב ז"ל השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה שבח מחמת היצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע עכ"ל וז"ל הראב"ד שם על דברי הרמב"ם אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב ז"ל וזהו שיבוש הוא עכ"ל והמ"מ כתב שם על הראב"ד ז"ל ולפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו מוחלפת משלנו והוא גורס לפי הנראה בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופי' מחמת נכסים מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פי' מחמת עצמן של אותן נכסים זזה מורה ל' רבינו ז"ל עכ"ל ביאור דברי המ"מ דהרמב"ם [ס"ל] דבמסקנא הל"ש קאי אסיפא אהא דתנן אם אמרו ראו כו' שהשבח לעצמן וברישא דמתני' דתנא השביחו לאמצע הוא בכל ענין אפילו כשהשביח הגדול מכיסו או בגופו ומש"ה ליכא לאקשויי מאודייני דשם לא אמרו ראו וק"ל ועוד מוכח כן מדכתב המ"מ דגירסת הרמב"ם הוה אלא אי איתמר הכי איתמר כו' כלומר לא כדקס"ד דהל"ש קאי ארישא דז"א (דהרישא בכל ענין מיירי) אלא אהסיפא איתמר ומדכתב הרמב"ם ע"ז והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע ש"מ דגרס ג"כ בל"ש דבסיפא כגירסתינו שבגמרא הנ"ל אהרישא אלא שפירש הגירסא בפי' אחר והוא דמחמת נכסים היינו ממונו של המשביח עצמו שאינו בא מאלו נכסים עצמן שהשביח וכמ"ש המ"מ ונראה דלפירושו גם לפי מה שס"ד מתחלה דהל"ש קאי אהרישא פירשו הרמב"ם כן אלא שגרס איפכא ל"ש (דהשבח לאמצע) אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו מחמת נכסים השביחו לעצמן דאלת"ה אלא שגרס ופי' כגירסא ופי' הנ"ל ק' למה לא גרס ופירש הרמב"ם כאן כאוקימתא דאסיפא קאי ע"פ גירסא ראשונה והכי הול"ל ל"ש אלא שהשביחו מחמת עצמן כו' ודע שהכ"מ כתב שם באמת שגירסת הרמב"ם בסיפא כך היה ודלא כמ"ש המ"מ אבל לא דק דהא סיים הרמב"ם וכתב ז"ל אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לאמצע ושם בדברי הכ"מ לא הול"ל בלשון לעצמן כיון דלשון זה בגמרא מתפרש דהיינו מחמת נכסים שהניח וק"ל. נמצא למדין דבתלתא מחולק הרמב"ם עם הרא"ש וסייעתיה. חדא מ"ש רבינו שבאם אמרו ראו כו' שלהרא"ש וסייעתיה בכל ענין הוא של עצמן ולהרמב"ם דוקא בתנאי שהשביחו המשביח לשלו. והשני ברישא אם משביחו סתם דהוא לאמצע דלהרא"ש וסייעתיה היינו דוקא כשהשביח משל תפיסת הבית ולהרמב"ם אפילו השביחו אותן גדולים משלהם גם הוא של אמצע (אלא שההוצאות ודאי נוטלים הגדולים בראש). השלישי דאין הרמב"ם מחלק בין מה שהקטנים היו יכולים לעשות בעצמן או לא דהא ע"פ גירסתו לא גרסינן האי חילוק בשינויא דאודייני הנ"ל וזה הדבר השלישי הוא בכלל השני כיון דלהרב רבינו משה בר מיימוני כשהשביחו בסתם בכל ענין הוא לאמצע אף כשהשביחו הגדולים מחמת הוצאתן תו אין מקום לחלק בין דבר שהקטנים יכולים לעשות או לא וגם כן נלמד מזה ממילא שפליג גם בסיפא באשה יורשת שכתב הרב רבינו משה בר מיימוני שם בהדיא דאם אמרה כו' והשביחה משלה ולרבינו איירי אפילו כשהשביחה מן האמצע כמו ביתומים גדולים שאמרו ראו כו' וכנ"ל ובהיות כן הוא מהתימה שרבינו הביא דברי הרמב"ם לפלוגי אמ"ש בסיפא באם אמרו ראו כו' ולא הביאו לפלוגי אמ"ש ברישא (ואפשר משום דלא עמד רבינו על דעת הרב רבינו משה בר מיימוני וכמו שלא עמד על דעתו הראב"ד וכתב עליו ששיבוש הוא מש"ה לא הביא דברי הרמב"ם אלא במ"ש בפירוש ודוק) בהשביחו בסתם וצ"ל דה"ט דכתבו במקום שהרמב"ם גילה בו דעתו וממילא נלמד מיניה שחולק אמ"ש ברישא ודוק:

ג

ואם אמרו ראו מה שהניח כו' ושתקו כשא"ל לעצמי אני עושה כו' ל' זה משמע דוקא כשמדבר עמהן ולפניהן לעצמי אני עושה הוא דמהני משום דשתקו ומחלו אבל ממש"ר אח"כ ז"ל ור"ח פי' שצריך שיאמר בפני ב"ד לעצמי אני עושה וא"א הרא"ש ז"ל [כתב] שאם הם כולם גדולים א"צ שיאמר בפני ב"ד רק בפני עדים כו' ומשמע דעדים עכ"פ צריך ואי אמר כן בפניהן מהיכי תיתי דיצטרך ב"ד וגם אפילו עדים למה צריך ואי משום שלא יכחישו אותו לזה לא הול"ל צריך וכי לעולם ברשיעי עסקינן אלא נראה דכשאמר לפני ב' אתם עדים שאמרתי בפניכם לעצמי אני עושה הו"ל כאילו אמר לפניהם ושמעו ושתקו ומשום דחברא חברא אית ליה וכדאמרינן בפ' חזקת הבתים במחאה וכ"ר לעיל בסימן קמ"ו וכן משמע ל' המשנה דקתני ז"ל ואם אמרו הגדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים ומדקאמר הניח אבא ולא קאמר הניח אבינו נשמע מיניה דלאו עם אחיהם קמדברים כי אם העדים דא' מהגדולים אמר לעדים ראו מה שהניח אבא ומש"ר והרי אנו עושים ואוכלים לשון המשנה הוא ונוסח זה דהניח אבא סתם ג"כ הרי"ף והרא"ש וע"כ אנו צ"ל כן במשנה דהרי מיירי בקטנים ואמירתם עם הקטנים לאו כלום היא אלא צ"ל שמדברים הגדולים עם הב"ד ודכוותיה כתב הרא"ש דאם הם גדולים א"צ ב"ד שידבר בפניהם גם הנ"י כתב דבעדים בלחוד סגי דלא בעינן אלא גילוי דעת דאין כוונתם להשביח להם עכ"ל הרי דכתב דבגילוי דעת סגי והיינו אפילו שלא בפניהן ואע"פ שי"ל שהב"י לשיטתו כ"כ דס"ל דגם אחר שאמרו כן אין נוטלין כל השבח אלא בחלקם ע"ש מ"מ זה דוחק דהא מתחלה כ"כ ואח"כ כתב דעת החולקין בזה ושמסתבר ליה שלא יטלו אלא חלקם ודוק גם מתוך פירוש דברי המ"מ משמע כן ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.