דרישה/אבן העזר/קיג

דרישה ‏ אבן העזר קיג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואם התנה בשעת נישואין כו' פירוש בפ' מציאת האשה דף ס"ח תניא האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לי פירש"י האומר בשעת מיתה ומשום דמזונות מתנאי כתובה משתעבד אין שומעין לו משא"כ פרנסה שאינה חוב עליו אלא חוב על היתומים הוא היכא שלא צוה האב שלא לפרנסה וכתב הרא"ש שרבינו האי גריס איפכא ומפרש שאמר והתנה כן בשעת נישואין שלא יהא להן מזונות בתנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון תנאו קיים אבל פרנסה לא מכח הכתובה היא באה אלא תקנת חכמים שתקנו לבנות ישראל ונתנו להן חלק בממון אביהן להיות נשאות בו אין בידו להפקיע תקנת חכמים ואע"ג דגלי דעתא בשעת נישואין שאינו רוצה שינשאו בנותיו מנכסיו וקיימא לן דבפרנסה שמין באב ה"מ כי גלי דעתיה בתר נישואין כשהשיא בנותיו או שראינו ותרנותו או קמצנותו או שצוה בשעת מיתה אבל גילוי דעתא בשעת נישואין לאו מילתא היא דאפשר שהיה בדעתו שלא לעשות חוב על בניו עוד אפשר כשהיה רואה בנותיו שהגיעו לפירקן היה מרחם עליהן ומשיאן הלכך תנאי של שעת נישואין לא חשיב גילוי דעת ע"כ וכתב ב"י ואפשר דלאו לרבינו האי בלחוד הוי דינא הכי אלא לכ"ע דהא כיון דפרנסה לא מכח כתובה קא אתי אלא מתקנת חכמים כי אתני בשעת נישואין עם האשה מאי הוי והכל תלוי במה שאומר בשעת מיתה עכ"ל גם הר"ן כתב שם ז"ל והדין דין אמת בין שהגירסא כן או לא כו'. ורבינו שכחב לרבינו האי אין שומעין לו נראה משום דס"ל דאף שמן הסברא כן הוא הדין לכ"ע מ"מ קשה להוציא ממון מחזקתו שהוא בחזקת היתומים מן הסברא בלי ראייה משום הכי כתב דלר' האי הדין כן פשוט מכח גירסת ברייתא הנ"ל והשתא א"ש דלא כתב רבינו לעיל סימן קי"ב במי שהתנה בשעת נישואין שלא יתנו מזונות לבנותיו דשומעין לו לר' האי משום דסבירא ליה לרבינו דישמעו לו בענין העמדת נכסים אחזקתייהו דיתומים פשיטא דשומעין לו לכ"ע ולא אתא אלא לאשמעינן חידוש דאין שומעין לו ומוציאין מחזקתייהו והיינו דוקא לר' האי שהוא גורס כן אבל לגירסת רש"י יכול להיות שאין הדין כן:

ב

ואם היה עשיר והעני או ותרן ונשתנה דעתו אומדין אותו אחר דעתו וממונו האחרון. ק"ק פשיטא. וי"ל משום דשם במשנה קמיפלגי רבי יודא אמר אם השיא בתו ראשונה ינתן לשניים כדרך שנתן לראשונה וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה (ר"ל העישור נכסים וכמ"ש הרא"ש אח"כ) ומפרש הגמרא דמ"ש חכמים פעמים שאדם עני והעשיר כו' רצה לומר עני בדעת ועשיר בדעת שהיה קמצן ונעשה ותרן או איפכא דאי עני ועשיר בנכסים קאמר מכלל דרבי יודא סבירא ליה עשיר והעני כמעיקרא יהבינן לה והא לית ליה ור"ל כיון דלפעמים נשתנה דעתו לכן יתן לעולם שיעור הקצוב עישור נכסים. אבל רבי יודא דקפליג עמו לא חש לקושייתם דחכמים וסבירא ליה דהולכין בתר אומדן ואם אירע דנשתנה דעתו הולכין בתר דעתו האחרונה ומש"ה אחר שכתב רבינו דעת רבי יודא דאמר אם השיא בת ראשונה הולכין אחריו ואם לא השיא הולכין אחר אומדן דעתו מסיק וכתב נמי דאם נשתנה הן שהיה עשיר והעני בנכסים בין שהעני בדעת בתרוייהו הולכין אחר דעתו האחרון ולאשמועינן אתא דאע"ג דיש שינוי דעת פעמים כן ופעמים כן לא ס"ל כדעת חכמים ליתן דבר הקצוב וקבע לעולם אלא ס"ל כרבי יודא ואם נשתנה דעתו הולכין בתר דעתו האחרונה וק"ל: (כתב המרדכי פרק נערה שהיו נוהגין לנדות על כל מי שמוסיף הרבה יותר מדאי לנדן בתו כי אין ראוי לעשות כן ועיין בר"ן פרק מציאת האשה דף ת"ק ד"מ כ"פ):

ג

כששמין הנכסים וי"א אף כששמין אין שמין אלא מן הקרקע והוא דעת הרמב"ם פ"ב מה"א. ואם היה כאן בעל חוב (וכתובת) אשה יכולים הבנים לסלקו בקרקע כדי שישארו המטלטלים לבנים (כן הוא בתשובת מוהר"ם ומטעם דאסמכתייהו על הקרקעות כ"כ) וה"ה לשטר חצי זכר שאין נוטלין הבנות חלק בקרקע דיכולין הבנים לסלק הב"ח במטלטלים כדי שיודחו הבנות מקרקעות רמ"א (ואע"ג דסמיכת הב"ח היה על הקרקעי כנ"ל דאמרינן כמו שאביהן הוי מצי לסלק אותן בזוזי כן הרשות ביד היתימים דהנכסים בחזקת היתומים קיימי ויד בעל השטר על התחתונה ד"ע כ"פ):

ד

וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וכתב מ"ו לאו בכל אומדנות קאמר כו' אבל הר"ן בר"פ מציאת האשה דף ת"ק אחר שהביא דעות האומרים שאפילו להוסיף על עישור נכסים אמדינן באב כתב וז"ל ואני תמה היאך נלך אחר דעתו של אב להוסיף דהא לעיל בפרק נערה שנתפתתה אמרינן מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ומשני הא נמי דאורייתא מדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ועלה אמרינן עד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים ומשמע ודאי דה"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא עבורי אחסנתיה ומהדרינן עד עישור נכסי אבל טפי מהכי לא כו' ומסיק משמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בבת הראשונה היאך ניכוף את הייתומים בכך באחרונה וכי זיכה אותן האב מחיים או בשעת מיתה עכ"ל ואם כן צ"ע די"ל שגם כן דעת כל שאר הפוסקים שכתבו שלא ליתן לה לפי האומד אלא עד עישור דעתם נמי שאפילו נתן לבת הראשונה יותר אין להלך אחר דעתו ורבינו בשם הראב"ד דלעיל אפשר שכתב לפי אותן גאונים שפסקו שהולכין אחר האומד אפילו להרבות על העישור וכ"כ הר"ן שם וב"י הביאו דהראב"ד סבירא ליה ששמין להוסיף וכן מוכח בגמרא דזה בזה תליא וכן מוכח באשיר"י שרבינו נמשך אחריו בהדיא. דשם דף קל"ג ע"ג כתב דברי שמואל דאמר לפרנסה שמין בדעת האב ומסיק הגמרא דשמואל סבירא ליה כרבי יודא דמתניתין דאמר אם השיא האב בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתנו לראשונה. ולימא הלכה כרבי יודא אי אמר הלכה כרבי יודא ה"א דוקא השיאה דגלי דעתיה אבל לא השיאה לא קמ"ל דטעמיה דרבי יודא דאזלינן בתר אומדנא ל"ש השיא ל"ש לא השיא והא דקאמר רבי יודא השיא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיא דגלי דעתיה סבירא להו דלא אזלינן בתר אומדנא ומסיק רבא דהלכה כרבי יודא ופריך ומי אמר רבא הכי הא פסק רבא כרבי דאמר נותנין לה עישור נכסים ל"ק הא דאמידנא וידעינן דעתיה הא דלא אמידנא. וכתבו הרי"ף והרא"ש אחריו דקצת גאונים סברי דאזלינן בתר אומדנא דעתיה דאב אפילו להוסיף על העישור ויש מהגאונים סברי דוקא לגרוע מהעישור ולא לאוסופי כו' ומסיק הרא"ש וכתב וז"ל ואי תקשי לך מתניתין דקפליג רבי יודא אחכמים וסבירא ליה דינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ואפילו טפי מעישור נכסים וי"ל דודאי ל"ק רבי יודא שינתן לה טפי מעישור אלא שחכמים סבירא להו דלעולם נותנין להבת עישור ורבי יודא פליג וקאמר אם לבת ראשונה נתן לה פחות מהעישור גם לשנייה אחרי מותו לא יתנו יותר ממה שנתן לראשונה ולעולם לפחות מהעישור ולא להוסיף ומסיק הרא"ש וכתב ז"ל ודעת התוספות נוטה לסברא זו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסים עכ"ל בקיצור הרי לפנינו דהוקשה להרא"ש מרבי יודא דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כו' למ"ד דס"ל דאין מוסיפין על העישור ולא חילק בין אומדן זה שעשה מעשה שנתן לבתו ראשונה סך כזה ובין אומדן דעת דאב דעלמא כמו שחילק מ"ו אלא ודאי שוין הן וכמ"ש נמי בהדיא בגמרא דשמואל דאמר אזלינן בתר אומדן דאב כרבי יודא ס"ל דמיירי בהשיא בתו. והא דקאמר אם השיא כבר בת סתם ול"ק דאזלינן בתר אומדן דאב משום להודיע כחן דרבנן. מכל זה מוכח דאין לחלק מש"ה נראה פשוט דמ"ש רבינו מתחלה דעת הראב"ד לא כתבו אלא לסברת הגאונים דס"ל דהולכין בתר אומדנא דאב אפילו לאוסופי אעישור והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה מתחיל כדברי רבי יודא דמתני' דאם השיא כבר בת בחייו כו' וכתב עליו דעת הראב"ד דס"ל כאותם הגאונים דאמרינן אפילו לאוסופי ומשום דהראב"ד הכריז בדבריו דאפילו לא הניח יותר אפילו הכי כופין את היורשין ליתן לבתו את כל אשר הניח אביהן משום הכי נקט דבריו בפרט ולא הניחו בכלל שכתב בשם הגאונים לבסוף. ואח"כ כתב רבינו דברי שמואל הנ"ל דאמר שמין באב והיינו אם לא השיא בחייו וכמו שאוקמוה בגמרא הנ"ל. וזה שאמר רבינו ואם לא השיא כו' וגם על זה מסיק וכתב דיש גאונים דסבירא להו דהולכין בתר האומדן בזה בין להוסיף בין לגרוע וכדעת הראב"ד הנ"ל. ועל כל זה מסיק רבינו וכתב די"א שאין הולכין אחר אומד דעתו אלא לגרוע בין השיא בין לא השיא כי י"א הללו שהביא רבינו פליגי אכל הנ"ל וכמו שמבואר בדברי הרא"ש הנ"ל. ומסיק וכתב שכן הסכמת הרא"ש וכמו שכתב בדבריו הנ"ל ודוק שזה נלע"ד ברור. שוב מצאתי שגם רמ"א ז"ל בשלחן ערוך בהגהותיו סוף סעיף שם השוה יחד וכתב י"א דוקא לגרועי וי"א אפילו להוסיף אפי' אין כאן אלא מה שנתן לראשונה וכו' ש"מ שסבירא ליה שדין אחד להן וק"ל:

ה

ה"ג ואם בגרה ואח"כ נישאת אפי' כו' עד אלא א"כ מחתה "ומיהו במחאה לחוד סגי כו' ולא כאשר נדפס בדפוס ב"י האי ומיהו במחאה לחוד כו' אחר בבא דוכן נמי מיד כשבגרה כו' דמוכח מיניה וביה דט"ס הוא דא"כ האי ומיהו הוא מיותר דהא מרישא שכתב וכן נמי מיד כשבגרה אבדה פרנסתה אלא א"כ מחתה ש"מ דבמחאה אבדה ומיירי אפילו אין לה עוד מזונות מדכתב אחר זה או שפסקו ליתן לה עוד מזונות שמע מיניה דברישא מיירי בדלית לה מזונות מדכתב "או וק"ל. וצ"ע בל' ב"י ובראיותיו שהביא אזה שמשמע משם דסבירא ליה הגירסא שבדפוס שלו עיקר גם ברי"ף וברא"ש לא כתבו האי ומיהו כו' אבגרה וניסת ולא נכתב האי ומיהו כלל ולגירסא שלפני צריך ראיה מנ"ל לרבינו שמועיל מחאה לחוד בבגרה ואח"כ נשאת וצ"ע:

ו

הפסידה עישור שלה שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה ונסתפקו התוס' אם נשארו י' בנות דליכא רווח ביתא. ור"ל אם הניח י' בנות ובן אחד והניח מאה זהובים ונשאה ראשונה ולקחה עישור נכסים דהיינו י' זהובים ומת הבן ואי לא מת הבן היה נוטלת כל אחת עישור מנכסים שנשארו דהיינו השנייה ט' זהובים והשלישי' ח' וכן כולן היו פוחתין והולכין והשתא שמת ואין לבנות דין עישור זה על זה הואיל והן שוות בירושה וכמו שכתב רש"י בהדיא שם פרק מציאת האשה דף ס"ט ע"א מש"ה מסתפקין התוס' אם נאמר שתטול כל אחד מהצ' הנשארות עשרה זהובים כמו שהגיע לזו שנשאה ולא יתן לאותה שנשאת כלום דהרי אין רווח ביתא ביותר ממה שלקחה הראשונה או נאמר שלא תקח כי אם מה שראוי לה בעישור אם היה הבן קיים והמותר יחלקו בשוה וק"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.