דור רביעי/חולין/מב/ב

דור רביעי חולין מב ב

דף מ"ב ע"ב

גמרא והא איכא בהמה שנחתכו רגליה. הראש יוסף ז"ל הקשה למה לא נימא דתדבר"י כר"ע לאחר חזרה לא מנה נקה"וו ופסה"ג בין החי"ט, משום דהני נבלות הוה, ותמורתם נוכל להכניס שתים אחרות, והנה לשיטת התוס' דנקה"וו ופסה"ג טרפות נמי הוה, לא הקשה, וע"כ רק לשיטת הרמב"ם, דאין בהם משום טרפה אלא משום נבלה, וע"כ דלא נמסרו בהלכה בין החי"ט, וזה אמת וצדק, אלא דמה"ט גופא מאן דמקשה לא חש לקמחי' דכאשר ביארנו הא דכתב הרמב"ם דהוה נבלה מחיים משום דס"ל דכל טרפה תחלת נבלות הוא, דהרי מביאו לידי נבלות, אלא דחילקן הכתוב לשנים משום דאפשר בשחיטה המטהרת מידי נבלה ולכן נקה"וו ופסה"ג דאין להם שחיטה, משום דכבר שם נחירה על האי טרפות, לכן מיד קרואים נבלות וע"כ אתה אומר דעכ"פ נקה"וו ופסה"ג אינם חיין, דאם נאמר דחיים וטרפות לא הוו אלא שאין שחיטה מועלת בהן, כיון דתחלת שחיטה פסולה איכא בהו, וכסמנים עקורים לבה"ג דכשר אלא שאין שחיטה מועלת, וא"כ מ"ש דושט נקב בעלמא שם פיסול שחיטה עליו, ומ"ש פסה"ג דבעינן דוקא רובא, אלא ודאי דבעינן אינם חיין, כי לולי זאת לא מקרי פיסול במקצת השחיטה, ואם נקב בושט אינם חיין ודאי דה"ה בשאר נקובים, כמו ניקב הלב שבו עיקר משכן החיות, וכן אם פסה"ג אינם חיין, ה"ה פסיקת החוט השדרה כן הוא דמ"ש, ולכן תדבר"י דס"ל ט"ח, לא מצי סבר כר"ע לאחר חזרה, והוא נקודה נפלאה דכל הני אמוראי דס"ל ט"ח אליבא דר"ע קודם חזרה אמרו למילתייהו, וצע"ג.

ומה שכ' הראש יוסף, דלמעלה ממקום שחיטה איכא עכ"פ טרפיות בושט וגרגרת, הוא אמת וצדק וכמש"כ הכ"מ והפר"ח, והפלתי החולק בזה במחכ"ת טעה טעות גדול, וכאשר ביארתי כל זאת בסוגי' דמוגרמת לעיל דף י"ט עיי"ש ודו"ק.

רש"י ד"ה ארכובה, מקום חיבור השוק והירך. ויש לי תימא רבתא, דכאן פרש"י אליבא דעולא לקמן ע"ו ע"א, ודלא כרב שם, דארכובה הוא האי דנמכרת עם הראש, ושם פסק רש"י כרב ולחומרא עיי"ש, והנראה לפע"ד דהאי סוגי' ע"כ אליבא דעולא אזלה, דשם בסוגי' פריך עולא לר"י, לדידך מאי וכן שניטל צומת הגידין, ומשני לי' ארכובה בלא צוה"ג וצה"ג בלא ארכובה, ופריך והא נחתך קתני אישתיק, הרי דלרב האי נחתך לאו דוקא, אלא גם בלא צוה"ג לחוד נמי טרפה, ומעתה י"ל דהא דרשב"א פליג ומכשיר רק בחד מנייהו, אבל אם נחתכו רגליה ממש באופן דאיכא כאן ב' טרפיות לת"ק, לא מסתבר לומר דפליג ומכשיר, אבל אי הסוגי' אזלה לעולא דארכובה הוא שכנגדו בגמל ניכר, אין בחתיכת הרגל למעלה שום טרפות מצד צומת הגידי, ורק למעלה מן השוק יש משום חתיכת הרגל, שפיר מצינן למימר דרשב"א מכשיר, אבל עדיין יש לתמוה על רש"י כיון דסתם סוגי' דהכא, אזלה אליבא דעולא, לא הי' לו לפסוק כרב אף דלחומרא הוא ודו"ק.

ד"ה ופרכינן אע"ג דיכולה ליכוות, קשיא היא דאפ"ה איכא למימר דאטרפה לא פליג ר"ש, דלמאן קמותבינן אתנא דבר"י וכו'. עיין מהרמ"ל, ופלא שלא הביא הברייתא המפורשת ביבמות ק"כ, דרשב"א אומר לענין היתר אשה יכול ליכוות ולחיות, אלא דא"א לומר דכאן בתוספתא שמדבר מבהמה, יאמר רשב"א יכולה ליכוות ולחיות כדי לידע שלא להתיר אשה ע"ז, ועיין בחי' ק"ז זצ"ל שמביא דברי הרשב"א יבמות, שכ' דהאי תוספתא דהכא משובשתא היא, והכא לא קתני אלא רשב"א מכשיר בלי נתינת טעם, אלא שם ביבמות קאמר רשב"א יכול ליכוות ולחיות והש"ס כאן הביא תחלת דברי רשב"א מיבמות וע"ז פריך מנין דמכשיר לענין טרפה, וצ"ל דקאמר, למאן קאמר לה וכו' לרווחא דמלתא קאמר, דהא רשב"א אינו משועבד לתדבר"י, והוול"ל דלמא אטרפה לא פליג דאפשר ס"ל טרפה חיה.

אלא לרש"י א"א לפרש כן דהא הביא התוספתא דהכא כצורתה דקתני בה רשב"א מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות, ומ"מ כתב כיון דהש"ס לא הביא אלא סוף דבריו דיכולה לכוות ולחיות, קפריך דילמא אטרפה לא פליג, אבל לפע"ד נראה דהכי קא קשי' לי' דלפי הס"ד דרשב"א לא קאמר הכא אלא יכולה לכוות ולחיות, הי' סובר דאפשר דהמסדר התוספתא העמיד הכא דברי רשב"א מיבמות, משום דהוא סבר טרפה אינה חיה, וא"כ מכללא הבין דרשב"א פליג גם אטרפה, ולכן פריך דלפי תדבר"י דטרפה חיה אפשר דרשב"א לא פליג אטרפה, רק המסדר התוספתא העמידו הכא, ורמז ע"ז דאין אלו דברי רשב"א כאן אלא לקוחים מיבמות מדלא קאמר רשב"א מכשיר שהוא הדין, וקאמר רק הטעם דיכולה לכוות ולחיות, וע"ז משני דלא היא אלא דבאמת קתני מכשיר וכו' וכיון דאיכא מאן דמכשיר, מצי תדבר"י סובר כוותי' ולא מטעמי'.

ודע דממתני' דיבמות דמחלק נמי, בין מן ארכובה למעלה ובין מן הארכובה ולמטה, יש להוכיח כעולא דארכובה עליונה קאמר, דלגבי אדם ארכובה דלמטה בשכיבה ולא בזקיפה כבבהמה, עיין בשו"ת ק"ז ז"ל וא"כ לא שייך לישנא מן הארכובה ולמטה, אם לא שנדחק כיון דאמר למעלה אמר נמי למטה אף שאינו מדוקדק ודו"ק.

תוס' ד"ה והא איכא, תימא דלא פריך מניטל צומת הגידין וכו', וי"ל דהוה בכלל בהמה שנחתכו רגליה. עכ"ל. דבריהם מוקשים דבין לרב ובין לעולא דלקמן, אין לחשוב הני תרתי בחדא, דלא מבעי לעולא, דנחתך למעלה מצוה"ג כשר, ודאי דתרתי נינהו, אלא גם לרב דנחתך בכ"מ טרפה, מ"מ הרי קאמר שם נחתך בלא צוה"ג, וצוה"ג בלא נחתך טרפה, הרי שהם שני טרפיות חלוקות, וכפי הנראה התוס' נחתו לזה שהרי כתבו בקושיתם, תימא דלא פריך מניטל צוה"ג דתנן בהדי' בפ' בה"מ דטרפה, והאי בהדי' דקאמרו הוא שפת יתר, כיון דהוא סיפא דהאי מתני' ועיין ברשב"א ובח' ר"ן ז"ל, דהקשו סתם, למה לא פריך נמי מצומת הגידין כדתנן שם בסיפא דמתני', אבל התוס' כיוונו דלא נימא דנחתכו רגליה היינו ניטל צוה"ג לכן כתבו, דקתני שם בהדי' צוה"ג בפ"ע, אלא דמ"מ תירצו, דהוה בכלל בהמה שנחתכו רגליה, והוא פלא, אבל כוונתם כמש"כ בח' הר"ן, דהוה בכלל קושי' הגמ' דנקט רישא דמתני', אבל כוונת המקשן גם על צוה"ג, ולא צריך לפרש זאת, כיון דמתרץ סבר לה כרשב"א דמכשיר, הרי מתורץ נמי מצוה"ג, אלא דהר"ן ז"ל לא ניחא לי' בזה, משום דקשי' לי' מסוף הסוגי', דקאמר אלא הנך תרתי דאפקת לא תיפק, והוא נחתכו רגליה וגלודה, וא"כ עדיין הרי איכא צוה"ג, לכן מתרץ הר"ן כיון דבחד אבר יחשב לי' בחדא, ולא ידעתי מה יענה לניקב הריאה וחסרה, וכן חרותא שהיא בריאה דהכל בחד אבר, וחשב לי' בתלתא, לכן נראה לפע"ד דהתוס' לא חשו לקושי' הר"ן דבאמת י"ל דהנך תרתי, נחתכו רגליה וצוה"ג קאמר, ולא חש למי שמקשה לי' והא איכא גלודה דממילא יבין דאיכא למימר, דסבר לי' כר"מ דמכשיר בגלודה, ועוד הרי לרבנן דר"ש ליכא בריאה חסרה, הרי אפשר דתדבר"י כרבנן דר"ש ס"ל, דחסרון בפנים ל"ש חסרון, וכמש"כ התוס' בד"ה אפיק חדא, ועיין לקמן מה שכתבתי בזה ודו"ק.

ד"ה ואר"י א"ש וכן לטרפה, באה"ד א"נ לענין טרפות אדם וכו', לענין הורג את הנפש וכו' ולענין עשה חבירו טרפה. עכ"ל. דעת התוס' נפלא ממני דהרי לגבי רוצח, לא אזלינן בתר האי הלכה של חי"ט, לא לקולא ולא לחומרא, דכן מוכח מפשטות לשון המשניות והסוגי' בסנהדרין, וכן מבואר בפסקי הרמב"ם, דאם אמדוהו הרופאים למיתה ולא קם ממטתו עד שמת נהרג הרוצח, אפילו לא נמצא בו אחת מהני טרפיות המנויות כאן, ולהיפך כל שקם ממטתו והולך בשוק על משענתו, דהיינו משענת ברייתו, אפילו עשאו אחת מן הטרפיות, ומת אח"ז לא נהרג הרוצח עליו, ולא עוד אלא שכבר הבאתי דברי הרמב"ם בהל' רוצח, דאפילו הורג את הטרפה, כל שלא אמדוהו הרופאים את הנרצח למיתה מכח האי טרפיות, אנו הורגין את הרוצח, אע"פ שהרג את מי שהי' בו אחת מחי"ט, ומכש"כ טרפה שהרג דהדין כן, דאם הרופאים אמדוהו לחיים, נהרג אע"פ שיש בו מחי"ט כי האי הלכה רק לענין טרפות בהמה מקובלת, ולא לשאר דיני תורה, כאשר הוכחתי זאת מכמה פסקי הרמב"ם, עיין בעיקר יו"ד, והדבר מוכרח דלמה לא נאמרה האי הלכה ברוצח שהוא המקצוע היותר חמור, ונלמד משם על טרפות בהמה חיה ועוף וכן מבואר בסוגי' דיבמות הנ"ל ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז סעי' ל"א ול"ב דאין מעידין על מי שדקרוהו וירו בו חיצים אף בעשאו טרפה, ומה שמחלקין ע"פ מימרא דרבא בין סכין מלובנת לאינה מלובנת, לגבי טרפות בהמה לא שמענו לחלק בזה, ואדרבה מימרא דר"ז לעיל דף ח' מוכח דאין חילוק דאי לאו דחדודה קודם ללבונה הוה טרפה, אע"פ שלגבי אדם אמרינן דאפשר שיחי', וגם בנחתכו רגליו קמתמה הכ"מ, למה מעידין, עיי"ש בב"ש סקצ"ז, ועיין בח' ק"ז החת"ס ז"ל כאן מה שתמה על הב"ח, והדבר צריך עיון, דהלא בעיננו רואים, נכה רגל ורגלים בריאים וחיין עד זקנה ושיבה, ולפע"ד הי' נראה דרק במים שאל"ס דבלא"ה מה"ת אשתו מותרת סמכו אם העלו מן המים רגלו מארכובה ולמעלה, אלא דמן הסוגי' שם לא משמע הכי, וצ"ע ודו"ק.

בא"ד. וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי ולחשוב גלגולת. עכ"ל. הראש יוסף ז"ל מקשר דברי התוס' אלמעלה, דבלא הקדמתם ריא"ש ממתני' דייק, הוה מצינן לתרץ דחסרון גלגלת הוה בכלל גלגלת שנחבסה דפריך מני' בשב שמעתתא דבחד אבר כחדא חשיבה, אבל עתה הקשו כיון דמתני' היא, הי' לפרוך חסרון בגלגלת בתוך בסג"ר ולא לכללו בנחבסה שהיא שמעתא דאמורא עיי"ש ולפע"ד לא הועיל בפירושו כלום, דאפילו לא דייק ריא"ש דחסרון בשדרה טרפה ממתני', מ"מ חסרון בגלגלת ודאי מתני' הוא דהא קתני כדי שינטל מה"ח וימות, אלמא דאיכא חסרון בגלגלת הממית, אבל ראיתי במהר"ם שיף ז"ל דדרך דרך אחרת לקשר קושי' התוס' אשלפניו, אלא דקיצר כדרכו, ולכן אבאר כוונתו בתוספת ביאור משלי והוא, דבלא הקדמת ריא"ש מדייק ממתני' היינו מתרצים דלא פריך הש"ס מחסרון גלגלת משום דהתם עם הקרום קאמר, ולגבי טרפה הלא נקיבת הקרום לחוד טרפה, ואי קשי' לך דאיזה שיעור קיהיב לחסרון גלגלת בשיעור מיתה כיון דבנקיבת הקרום לחוד מת, (וניהו דודאי לענן טומאת אוהל דמיירי התם בעינן כדי לטהר חסרון, אבל כדי שינטל וימות אין זה שיעור, ועיין בפלתי סי' ל' שכ' דאי עם נקיבת הקרום מיירי למה לי חסרון עצם, ולא דק בלישני' ודו"ק). זה ליתא דהא לתדבר"י קיימינן דס"ל ט"ח וא"כ שפיר נתן שיעור כדי שימות ואע"פ שטרפה הוה בלא שום חסרון ע"י נקיבת הקרום לבד, אלא דאז גם בחסרון בשדרה י"ל כן דמיירי עם פסוקת החוט, וניהו דפסוקת החוט לחוד טרפה אבל אינו ממית אלא עם חסרון חולי' אחת למר ושתים למר, וריא"ש דאמר וכן לטרפה לא ממתני' קדייק אלא מסבריה דנפשי' אומר כן, אבל אחר שהקדימו דמש"ה מסדר הש"ס האי דריא"ש בתוך בסג"ר משום דדייק ממתני' דבשיעור מיתה תלי' מלתא דהוא טרפה אינה חיה ס"ל ושפיר מדייק כן, א"כ קשה גם מגלגלת ליפרך בין בסג"ר, ואין להקשות דא"כ בלא"ה לק"מ על תדבר"י דס"ל ט"ח ולדידי' אין לדייק משם לא לענין חסרון שדרה ולא לענין גלגלת, דהש"ס ידע דליכא פלוגתא במנין הטרפיות בין הני מ"ד ט"ח וטרפה אינה חיה וכאשר ביארנו זאת כבר למעלה, זה כוונת דברי המהר"ם שיף.

ומה שהקשה על שכתבו התוס' בתירוצם, ס"ד דאם נקובת הקרום וכו', והא לפי האמת נמי כן הוא ועוד דאם לפי האמת אינו כן לא הי' קשה כלום מעירובין, עיין בזה בפלתי הנ"ל וזה דלא כמש"כ למעלה.

אבל לפע"ד נראה לפרש בכוונתם שכתבו ס"ד, כיון דעתה ס"ד דשם מיירי עם נקיבת הקרום, שוב ליכא בבהמה שום טרפות בחסרון גלגלת בלא קרום, ולכן לא פריך מחסרון גלגלת אבל לפי האמת י"ל דאיכא טרפות באיזה שיעור, ולא שיעורא דמלא מקדח דמתני', דהאי ע"י הקרום ובאדם קאי, אבל בבהמה מצי להיות טרפה בשיעורא אחרינא בלא קרום, והוה בכלל נחבסה הגלגלת, ומ"מ שפיר הקשו מעירובין דשם קאמר דאיכא תרי חומרא דסתרי אהדדי בגלגלת הנצמח מפלוגתת ב"ש וב"ה, דמה ענין טרפות הגלגלת בבהמה דע"כ הוא שיעורא אחרינא, לפלוגתא זו דמיירי באדם ועם נטילת הקרום ודו"ק.

ד"ה אפיק חדא ועייל חדא, ולמ"ד חסרון בפנים לא שמיה חסר וחסרון דמתני' לר"ש, דלרבנן הוי בכלל נקובה, צ"ל דהך סוגי' כר"ש, דלרבנן ליכא רק י"ז. עכ"ל. כוונתם מבואר, דניהו דמוקי לתדבר"י כיחידאי דלא פסקינן כוותי', כמו כרשב"א דמכשיר בנחתכו רגלי', וכר"מ דמכשיר בגלודה, היינו כדי להשוות חי"ט דקאמר תדבר"י עם המנויים במשנתנו, אבל כאן דבלא"ה מכניס טרפות חדשה שלא נמנה במשנה, למה לי' לעשות מהמסס ובה"כ דחשבם התנא בתרתי, חדא כיון דלרבנן דר"ש ליכא רק י"ז, אלא ודאי דסוגי' ס"ל דמתני' אתי' כר"ש שחסרה הריאה הוה בכלל חי"ט, אלא דלולי דבריהם הי' נלפע"ד דקושיתם לק"מ דהא באמת גם לרבנן איכא חסר או חליף דאונות, וכאשר באמת מפרש כן הרמב"ם בפיה"מ, והא דלא קאמר בגמ' דמשנתינו דקתני או שחסרה, על חסרון אונות קאי, נלפע"ד משום דא"כ לקמן במשנה דאלו כשרות בעוף הוו"ל לחשוב חסרה ריאה דהרי בעוף אינו פוסל חסרון אונה, אבל לעולם ההלכה באה ע"כ גם על חסרה ריאה במנין האונות, וכעין זה מצאתי ג"כ בהגהות מלא רועים, כל זאת כתבתי בימי חרפי, אבל הדרנא בי, דבאלו כשרות בעוף לא שייך למתני חסרה אונות כיון דלית בהו מנין קבוע, מה חסרה שייך בהו, והא דלא מתרץ הש"ס דחסרה אאונות קאי כאשר מפרש כן הפיה"מ לרמב"ם, הוא מטעם שאבאר, דהנה הרשב"א בתשו' שהזכרתי לעיל, אזיל ומודה דחסר בתולדה מצי לחיות כחול ומים, דהרי הידועה לכל, א"א להכחיש, אלא שכ' דכך היה הלכה לממ"ס, דכל שניטל ביד טרפה, גם חסר או יתר טרפה, עיי"ש, אמור מעתה, איך אפשר דבתוך החי"ט אתא חסרה אונה כיון דלזה הי' צריך הלכה מיוחדת, דחסר כניטל, ועל ניטל ביד הלא א"צ בריאה, כיון דנקב בעלמא פוסל בה, אבל הרמב"ם לשיטתי' לא ס"ל כנ"ל דהרי כתב דבכ"מ ששנינו ניטול, חסר בתולדה כשר, ולדידי' גם יתר כניטול אינו מכח הלכה מיוחדת, אלא כמו דחסר טרפה לאו מצד דחסר כניטול, אלא שהוא טרפות בעצם ה"ה יתר כן, ולדידי' ל"ק לי' והא אנו רואין דבין יתר ובין חסר חיין הן, דהרי גם בנקובים כן אנו רואין שחיין ומ"מ אתא ההלכה שבכלל טרפיות הן, ולכן שפיר מצי מפרש דחסרה אונה בכלל חי"ט נאמרה, ולא חש להא דלא מתרץ הגמ' כן, כדרכו בהרבה מקומות.

אבל דע דהא דפריך הש"ס מחרותא קשה טובא דהא ע"כ בכלל חסרה או נקובה היא, וכמש"כ רש"י בסוף הסוגי' דכל טרפיות הריאה בכלל חסרה או ניקבה נינהו, והרמב"ם מנה חרותא בכלל חסרה, ותדע דעולא רק ח' מיני טרפיות מנה ואין חרותא בכלל, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, אבל מה שנלפע"ד הוא דלקמן נ"ה ע"ב מייתי עובדא דרבב"ח שאל בבי' מדרשא, ואמרי לי' דיש לחרותא בדיקה אי בידי שמים או בידי אדם היא ע"י מים פושרין, וכתב שם הר"ן ז"ל דהאי בדיקה רק בספק אי בי"ש או בי"א, אבל בודאי בי"ש לא צריכא בדיקה, ובודאי בי"א לא מהני בדיקה, דאפילו הדרה בריא, לא יצאה מכלל טרפה ודברי הר"ן מוכרחים, דכיון דתנא סתם חרותא בי"ש כשרה ובי"א טרפה ע"כ דהלכה כך היתה, ולכן אין בידנו להקל אפילו הדרה בריא, כמו בכל ודאי טרפות דלא מהני י"ב חודש דודאי הדרה בריא, וא"כ ע"כ הוא טרפות בפ"ע כמו דרוסה שכתבו התוס' לעיל דלא מטעם סופו לינקוב או לחסור, וכאשר כתבנו שם בפי' דבריהם, כן אתא הלכה על חרותא בי"א, כי כל מה שאנו מטריפין משום דסופו לינקוב, ודאי הי' מהני שהיית י"ב חודש אם הי' במציאות לידע שנעשה כן קודם י"ב חודש, דכל שלא בא ההלכה בפירוש אלא דאנן אמרינן דסופה להיות כך, אם חזינן דלא כן הוא, למה נטריף אותו, ומכש"כ הכא דאיכא חרותא דהדרה בריא וחרותא דלא הדרה, והאי בי"ש ובי"א אינו הלכה, אלא סימנא בעלמא הוא, כל שאנו רואין ע"י פושרין דהדרה בריא, מה לי בי"ש או בי"א, וזה ברור, ולכן חרותא אינו ע"ש סופה טרפה אלא הוא טרפות גמורה אם היא בי"א, כי כן אתא ההלכה, ועולא דלא מנה זאת למין טרפות כמו דרוסה, משום דהוא באמת ל"ל דחרותא היא חד מחי"ט דאתו מהלכה, אלא דהוא כמו לקותא דרכיש, ומה דלא קאמר לאפוקי חרותא, משום דודאי אמתני' לא פליג אלא דס"ל דהוא בכלל חסרה כמש"כ הרמב"ם, אבל הש"ס מדייק מדלא קתני במשנה חרותא שהדרה במים פושרין כשרה, אלא קתני חרותא בי"ש כשרה, ובברייתא קתני דבי"א טרפה, ע"כ דהלכה כך היתה, ולא מצד סופה להתחסר אלא, משום דצמקה שם טרפות בפ"ע המה, ודו"ק.

ד"ה סימנים שנדלדלו ברובן וכו' שנתפרדו זה מזה. ויש לי ראי' להאי פירושא דאי כרש"י האי תרתי נינהו חד בושט וחד בקנה, ואיכא ח' שמעתתא, ולא שב, ודו"ק.

ד"ה א"ש נעקרה צלע מעיקרה. עיין מה שכתבתי על דבריהם שבכאן, לקמן דף נ"ב ע"א ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף