דור רביעי/חולין/ב/א

דור רביעי חולין ב א

דף ב' ע"א

משנה: הכל שוחטין וכו'. הנה צריך ליתן טעם למה פתח התנא מסכת שחיטת חולין בדיני השוחט ולא בעיקר דין דשחיטה ונשחטים וכמו שסידר הרמב"ם ז"ל דינים אלו והתחיל במיני בע"ח הטעונים שחיטה ואח"כ מקום השחיטה ושיעורה וכו' ולבסוף מי הוא השוחט, ועיין מה שאכתוב בזה בריש פ' בהמה המקשה טעם עמוק שהי' לרבינו הקדוש בזה, וכאן בריש חיבורי אען במילי דאגדתא ודרך אגב לנעוץ סוף המסכתא המסיימת בדרשא דלמען ייטב לך ליום שכולו טוב לתחילתה.

הנה בפסחים מ"ט ע"ב איתא תני' רבי אומר ע"ה אסור לאכול בשר שנ' זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בהמה ועוף, והכוונה מבוארת כי הקב"ה לא נתן שליטה לאדם על הבע"ח להמיתם ולאכלם רק אם הוא אדם השלם כי ורחמיו על כל מעשיו כתיב וצער בע"ח דאורייתא ואין לאדם רשות להמית הבע"ח רק אם ע"י אכילת האדם יתעלה הבע"ח ממדרגת חי למדבר כי כך היא המדה הדומם יתעלה בצומח, הצומח בחי, והחי במדבר, ויתרון וזכות המדבר על החי תלוי במה שהמדבר משעבד כוחותיו הרוחנים הדעה והדיבור לתורה ולעבודה להיות שלם בגופו בממונו ובתורתו אבל עם הארץ של אותו הזמן שהי' רחוק מהת"ח בדעותיו ובמעשיו כרחוק מזרח ממערב לא הי' לו רשות להמית הבע"ח מפני שלא יתעלה על ידו ואין זה תיקון אלא קלקול, ויפה ביאר ק"ז בעל החת"ס זצוק"ל הקרא במשלי א' י"ז "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם", הכוונה, בעל כנף מקרי הנפש החיוני של העוף המרגשת בעצמה הצורך להתעלה ומבחנת בין מה שטוב לה ובין מה שרע לה, וקאמר אתה בן אדם שאינך כדאי לאכול ציד חי' ועוף בחנם אתה פושט את הרשת ללכוד בה את העוף", כי הם" ר"ל אע"פ שהבע"ח בעצמם "לדמם יארובו" ומצפים שיבוא מי שראוי' שישפוך דמם כדי שימצא תיקון לנפשם ממדרגת חי למדבר, אבל "יצפנו לנפשותם" שלא יצודו על ידך כי מזלייהו חזי שלא תתעלה נפשם החיוני בך ודפח"ח.

ויש לרמז זאת בקרא "ולא תאכל הנפש עם הבשר" ר"ל שלא תכלה הנפש של הבע"ח ע"י אכילת בשרו כי מי שאינו בבחינה זו שיוכל לתקן נפש הבע"ח מכלה עם אכילת הבשר גם את הנפש, ולכן אמר רבי דע"ה אסור לאכול בשר וע"ה מקרי מי שאינו לא בתורה ולא במע"ט המחזיקים את התורה כי בצל החכמה בצל הכסף אמר החכם והכוונה כי מי שהוא מחזיק את החכמה בכספו לא ימלט שלא יקבל לעומת זה מאור תורתו של המוחזק ממנו כמאמר התנא בפ"א יהי' ביתך בית וועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם, ממילא דהני תרתי החכמים והמחזיקים בעם מוקרי ורחמי רבנן המה ראויים לאכול בשר, אבל מי שמחזיק ת"ח וממאן לבוא בחבורתם ואינו מתחמם באור תורתם ומדמה בנפשו שיצא י"ח ע"י שמשפיע להת"ח מזון גשמי מבלי להיות מקבל ג"כ, או להיפך אותו החכם המקבל השפעה מן המחזיקים אבל אינו מתאמץ להיות ג"כ משפיע השפעה רוחנית על המחזיקים ומחזיק טובה לעצמו תועבת ד' גם שניהם ואינם ראויין לאכול בשר כי היתר אכילת בשר נבנה על השתתפות הענינים כי כל אחד מקבל ומשפיע דהאדם ניזון מן הבע"ח ונעשה מקבל ולעומת זה תתעלה נפש הבע"ח ועי"ז נקרא האדם משפיע הרי שניהם מקבלים ומשפיעים, ולכן רק אדם אשר הוא בבחינת מקבל ומשפיע רשאי לאכול בשר אבל מי שתחסר לו אחת מבחינות אלו ומכש"כ אם אינו מקבל ולא משפיע וגרוע מן הבהמה, שאסור לאכול בשר.

וכל זה מרומז במשנתינו דרך הקדמה למס' זו אשר עסקה בהכשר אכילת בשר", הכל שוחטין ושחיטתן כשרה" ר"ל כל אדם מישראל ראוי והגון לבוא ולאכול בשר "חוץ מחרש" שהוא אינו שומע ואינו מדבר רמז למי שאינו משפיע ואינו מקבל כי השמיעה רמז להקבלה והדיבור רמז לההשפעה", שוטה" הוא בחינת משפיע ואינו מקבל דאיזה שוטה המאבד מה שנותנים לו ולשוטה דומה מי שמחזיק את הת"ח ואינו מקבל ממנו חכמה דעת ומוסר השכל הרי שדי זוזי בכדי", וקטן" הוא בבחינת מקבל אינו משפיע כדאמרינן בסוכה דקטן אקנויי קנה ומקני לא מקנה והוא משל לת"ח שמקבל ומתהנה מאחרים ומחזיק טובה לעצמו ואינו משפיע מאור תורתו לאחרים, וכל הני שלשה מיני בני אדם אינם ראויין לאכול בשר שמא יקלקלו ולא יתקנו בשחיטתן ר"ל שע"י לא תתעלה נפש הבע"ח, וזה רמז נפלא ראוי' להתחלת מס' חולין, ובסיומה אומר למען ייטב לך ליום שכולו ארוך ליום שכולו טוב.

הנה אנו רואים כי לרוב הכשרים והראויין לאכילת בשר מצד מדרגתם אין פרנסתם מצוייה ומספקת והתורה אמרה כי ירחיב ד' את גבולך ואמרת אוכלה בשר ואמרו לקמן פ"ד ע"א דלמדך התורה ד"א שלא יאכל בשר אלא לתיאבון מתוך רחבת ידים ורובי ת"ח הלא אין להם אותה הרחבה הצריכה לאכילת בשר, גם אמרו חז"ל כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וחיי צער תחי' ובתורה אתה עמל, וא"כ תאמר בלבך אני מתיגע ללמוד כדי לידע איך להכשיר את הבע"ח לאכילה ואיך להגיע למדרגה להיות ראוי לאכול בשר ולבסוף אני רואה כי אחרים שאינם ראויין אוכלין בשר ולי אינו מגיע אף כפול, ע"ז קאמר בסוף המס' כדי להרגיע את רוח המדוכה הלזה באמרו כי על שאלה זו מדוע דרך רשעים צלחה וצדיק נגוע כל היום וחכמת המסכן בזוי' כבר התחכמו רבים ואין לנו ע"ז תירוץ מספיק אחר רק לומר למען ייטב לך ליום שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך ליום שכולו ארוך ובהאי אמונה צדיק יחי' כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ודו"ק.

„הכל שוחטין ושחיטתן כשרה”. שמעתי מהגאון מהר"י אסאד ז"ל שהעיר כי כאן בשחיטת חולין משתמש התנא בלשון שחיטה, ובזבחים שמדבר מקדשים משתמש בלשון זביחה", כל הזבחים שנזבחו" והוא היפך הקרא, דבקדשים כתיב ושחט את בן הבקר ובחולין כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך.

הנה דבר גדול דיבר השר, דניהו דקדשים הנאכלין לעולם נקראו גם בתורה זבחים ולרוב כתיב בהו לשון זביחה וכמו וזבחת פסח אשר תזבח בערב וכדומה הרבה ולכן יפה באר התנא בלשון זביחה על הזבחים לשון נופל על לשון, אבל בשחיטת חולין דילפינן מקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך וכדתני רבי בפ"ב דף כ"ח ע"א ודאי הוה לי' להתנא לבחור בלישנא דקרא ולשנות הכל זובחין וזביחתן כשרה. - אבל האמת יורה דרכו דכאשר ביארנו בפתיחה וכן לקמן שם על ברייתא דרבי דלר' ישמעאל וחבל תנאים שעמו דלא אישתרי נחירה במדבר כל הלכות שחיטה מושחט את בן הבקר ילפינן דלדידי' האי ושחט משום הכשר אכילה כתיב ולא שייך לעבודה ומה לי קדשים ומה לי חולין ולר"ע נמי דאישתרי נחירת חולין במדבר ושחט דוקא בקדשים דעבודתן בכך הלא וזבחת כאשר צויתיך פירושו כאשר צויתיך בקדשים וכאשר כתב הרמב"ן ז"ל עה"ת וא"כ ג"כ מושחט ידעינן הלכות שחיטה בשחיטת חולין, וכאשר אבאר במ"א, אבל אז אין שחיטה לעוף מה"ת, אבל רבי דמפרש כאשר צויתיך על פה בסיני רק לדידי' אין לנו מן הקרא דושחט מאומה אלא מקרא דוזבחת כאשר צויתיך, וכאשר ביארתי זאת בארוכה דרק לרבי יש שחיטה לעוף מה"ת וא"כ לישנא דמתני' הכל שוחטין באמת מורה דלא כרבי אלא כאינך תנאים אליבא דר"ע דסברו אין שחיטה לעוף מן התורה או כרי"ש ודעמי' דלא סברי כלל דקרא דוזבחת לשחיטת חולין אתא. ובזה הרווחנו נמי דלא צריכין לדחוק כרש"י ורשב"א ז"ל בריש פ"ב דה' דברים הפוסלים בשחיטה דאמר בגמר' דגמירי להו מהלכה דלאו דוקא, דהרי דרסה ועיקור מקרא דושחט ידעינן, דושחט ולא דרס ולא קרע, דכל זאת ליתא לרבי דהלכתא כוותי' דלא מצינן למילף מושחט דכתיב בקדשים מאומה דהרי מצד הכשר אכילה גם נחירה סגי ולא בעינן שחיטה אלא לקדשים מצד עבודה ולא להכשיר, ושפיר בעינן הלכתא על כל ה' דברים לרבי ואליבא דר"ע והא דדרש לקמן ל' ע"ב ושחט אין ושחט אלא ומשך הלא תדבר"י והוא רי"ש קאמר אבל לר"ע אליבא דרבי ליתא לדרשה זו לפסול דרסה ועיקור בחולין דלא מצינן למילף מקדשים וקצרתי כאן ובמ"א הארכתי ומשם תקח להבין הדברים על בוריין ודו"ק.

הכל שוחטין. פירש"י ז"ל היכי דקתני הכל כולהו מייתי וכו' והכל שוחטין דמתני' פליגו בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר. עכ"ל. עיין בראש יוסף ובלב אריה שתמהו על רש"י ז"ל מאחר דנחית להביא האוקימתות למה השמיט הני תרתי לישני דרבינא, עיי"ש שנדחקו בזה, ולפענ"ד הי' נראה דהנה הא דצריך לרש"י ז"ל להקדים לנו דהכל אתי לאתויי הוא משום דבגמ' שקיל וטרי אי האי הכל לכתחלה הוא או דיעבד דוקא ואי לאו דהכל לאתויי אתא איזה חידוש, איך מצי אומר הכל שוחטין בדיעבד דא"כ מאן לשחוט לכתחלה, ולכן באמת פירש"י ז"ל לקמן ג"כ בד"ה וכל הכל וז"ל: וה"ק "הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסולים דמתרבי תהי' שחיטתן כשרה" עכ"ל ולכן מקדים לנו רש"י ז"ל מיד דהאי הכל ע"כ אתי לרבויי איזה שוחט שיש לגמגם עליו, ומזה נבין איך הגמ' רצה לפרש הכל שוחטין בדיעבד משום דקאי אהאי שוחט שמרבינן, ולפ"ז נאמר דרש"י ז"ל נקט בדקדוק רק אותן הג' אוקימתות דאיכא לפרש אליבייהו הכל גם בדיעבד משא"כ הני תרתי לישני דרבינא א"א לפרש רק כפי המסקנא דהכל דהכא לכתחלה הוא, ונחזי הני אוקימתות כסדרן דרב"ע דמוקי רישא בטמא בחולין אם נפרשנה שהיא בדיעבד נוקמי בסכין קצרה וכאשר אפרש בזה לקמן בס"ד בד"ה אמר רב"ע עיי"ש, ולמ"ד בכותי או מומר נמי יש לאוקמי בדיעבד בחותך כזית בשר בכותי ובבדיקת סכין במומר ובכולהו איכא רבותא דשחיטה כשרה ושפיר דמי לפרש בדיעבד כמובן, משא"כ לתרתי לישני דרבינא דדיעבד היינו דצריך לבדקו או לשאלו מה אתא לאשמעינן בזה להתירא דהא פשיטה דאם יודע הלכות שחיטה שמותר לאכול משחיטתו ואי דלא צריך להיות מוחזק זה אפי' לכתחלה לא צריך לרבינא, ולחלק בין לכתחלה ודיעבד לענין מומחה או מוחזק לומר דבדיעבד סמכינן ארוב זה א"א לפי שיטת רש"י ותוס' כאשר נאריך בזה אי"ה בסוף הסוגי' דכולהו כרבינא לא אמרו עיי"ש, ולא עוד אלא דאז אין זה האוקימתא המוזכרת בגמ' ולכן שפיר עביד רש"י ז"ל שהשמיט הני תרי לישני דרבינא דלא קיימי רק למסקנא דהכל לכתחלה הוא אבל אי הכל בדיעבד לא מצינן לאוקמי הריבוי אאינו מומחין או אינו מוחזקין כפי מה דס"ל רבינא בלשונותיו עכ"פ ודו"ק.

עוד שם משנה, חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. שוטה הגרוע מכולן, ולכן יש להעיר למה מעמיד שוטה בין חרש וקטן - ויש ליישב, דלגבי הרבה דינים נקטם יחד כידוע, ויש מהן להחמיר ומהן להקל, וכמו במשנתנו דפסולין לשחיטה בינם לבין עצמם, ומכשיר את שחיטתן באחרים רואים אותם ואשמעינן דלא בעי כוונה לשחיטה וכדלקמן י"ב ע"ב, וכן בגיטין כ"ד קתני הכל כשרים לכתוב את הגט, ואפי' חשו"ק דהוא לקולא וא"כ בכל דין ודין הי' צריך לשנות הסדר, כדי שיהי' בדרך לא זו אף זו, וכדי להשוות הסדר הטיל שוטה באמצע למען יהי' לא זו אף זו בכ"מ במקום שמקיל הרי חרש ושוטה ובמקום שמחמיר הרי שוטה וקטן, ואידך כדי נסבה אטו הני תרתי.

ויותר נ"ל ליישב האי סדר, עפ"י מה שכ' ק"ז בעהחת"ס ז"ל אה"ע ח"ב תשו' ב' דשני מיני שוטים הם א' חסרי דעת והם ודאי גרועים מחרש וקטן שהם ג"כ חסרי דעת ולא כשוטה, ב' מי שנתוסף לו איזה שגעון והוא פקח לכל דבריו משיב ושואל כענין, אבל יש לו תוספת שגעון בענין אחד, (פיקסע אידעע), וזה עדיף מחרש וקטן ומ"מ פסול לכל מילי דבעי דעת, עיי"ש היטב, ולכן י"ל דכדי לאשמעינן דבכל מיני שוטה קאמר, הטילו בין חרש לקטן - וזה קרוב לשמוע - ודו"ק.

רש"י ד"ה לא שאדם רשאי להמיר דכתיב לא יחליפנו וכו'. עכ"ל. ויש להעיר למה הביא רש"י ז"ל כאן לאו דלא יחליפנו ולקמן בד"ה וסופג את הארבעים הביא הלאו דלא ימיר, אבל ניחא ע"פ מה שכתב המהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה וסופג דמש"ה לא לקי שמונים משום דהוה לאו הניתק לעשה ולא אייתר הלאו השני להוסיף עוד ארבעים כי צריך לתרי לאוי ללקות עכ"פ חדא, ולפי"ז ניחא דאלא שאדם רשאי להמיר דלא מיירי רק מאיסור גרידא מביא רש"י ז"ל הלאו דלא יחליפנו דכתיב ברישא דלענין איסורא לא איכפת לן אף שניתק לעשה אבל אהא דסופג את הארבעים מוכרח להביא הלאו השני דלא ימיר כי הוא גורם המלקות דבלא לאו השני הוה ניתק לעשה ודו"ק.

תוס' ד"ה הכל שוחטין, כתוב בה' א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות וכו' ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה דאמרינן בפ' כה"פ וכו'. עכ"ל. ראי' זו לא זכיתי להבין דאיך נוכל לומר דאגב נשים נקט לשון דיעבד דהא נשים נמי שוחטות לכתחלה עכ"פ בעוע"ג ובקדשים דאיכא קבלת הדם דהוא עבודה בכהן סתמא דמלתא הכהן עומד שם לקבל הדם ורואה ממילא השחיטה וניהו דאפשר שאינו מדקדק לראות השחיטה לידע אם נשחט כהוגן מ"מ כיון דסתמא דמלתא איכא עומד על גביו שפיר מצי לשנות דהפסולין שוחטין לכתחלה וגם נשים בתוכן כיון דאיכא עכ"פ מציאות דשוחטות לכתחלה בעע"ג דמדיני שחיטה גרידא לא מיירי הכא אלא מדיני שחיטת קדשים מצד עבודה ואיך נאמר דמשום נשים נקט לשון דיעבד שאינו מדוקדק, אולם לפי מש"כ הגמיי"מ בכוונת הלכות א"י דנשים דעתן קלות לפי שהם רכות לב ומיועדות לעילוף הי' ניחא דלגבי זאת לא מהני עומד על גביו דמ"מ אינם ראויות לשחיטת קדשים לכתחלה כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול, אלא דלפ"ז מצד אחר נפרכת ראי' התוס' דודאי אשה שמוחזקת שאינה מתעלפת שפיר דמי שתשחוט לכתחלה ואיך יתרץ הש"ס דמשום נשים נקט לשון דיעבד כיון דאיכא אשה דשוחטת לכתחלה וצ"ע.

בא"ד. בסוף דבריהם. בפרק כה"פ איצטריך למיתני נשים הואיל ובשאר עבודות פסולות ואפילו כהנות. עכ"ל. עיין באחרונים שנדחקו בכוונתם. ולפענ"ד הכוונה דנשים כהנות אינם פסולות לעבודה מטעם זרות אלא משום שהמה נקבות ולא זכרים כי כהנות אוכלות בתרומה ופוטרות פטר רחמן מבכורה הרי דאינה זרה ושם במשנה מנה כל מיני פסולים לעבודה שהמה כשרים לשחיטה ומנה זרים ישראלים ונשים כהנות וטמאים ונקט עבדים משום אינך או ג"כ עבד של כהן דאוכל בתרומה והוא זר, כנ"ל בכוונת התוס'.

אבל אני תמה עפ"י תוס' חגיגה י"ז' ע"ב ד"ה וסמך שהקשו דלמה לא נמעט נשים מהקישא דושחט וסמך דכמו שאינן סומכות כך אינן שוחטות, ותירצו דמרבינן דנשים שוחטות בקדשים בפ' כה"פ, ועל תירוצם זה תמהני דלא מצינן שום ריבוי פרטי לנשים רק ושחט והקריבו בני אהרן כתיב מלמד שמקבלה ואילך מצוות כהונה אבל השחיטה כשרה בזר וכיון דידעינן דלאו עבודה הוא ממילא אמרינן דכל הפסולין לעבודה כמו נשים ועבדים נמי כשרים לשחיטה וא"כ באמת עדיין קושי' התוס' במקומה עומדת דנמעט נשים משחיטת קדשים מהיקשא דושחט וסמך, אבל יהי' איך שיהי' מה דנדחקו התוס' כאן למה לי' למיתני' נשים בהדי הנך פסולים הוא פלא גדול הלא איצטריך טובא לאשמעינן לאפוקי מקושי' התוס' חגיגה הנ"ל וצע"ג.

ובגוף קושי' התוס' חגיגה הנ"ל נראה לי לתרץ עפ"י התוס' קידושין ל"ו ע"א ד"ה קבלות והזאות שהקשו למה לי מיעוטא דבני ישראל ולא בנות ישראל דנשים אינן בסמיכה תיפוק לי' דהוה מ"ע שהז"ג דנשים פטורות, ותי' דאיצטריך כי היכי דלא נקיש סמיכה לשחיטה ולומר דסמיכה נוהגת בנשים כמו שחיטה שמרבינן מושחט שהשחיטה כשרה בנשים עכ"ל והנה כאן יפה כתבו דאיתרבאי נשים מושחט דניהו דליכא רבוי פרטי עליהם אבל כיון דממילא איתרבאי הוה מצינן למידרש היקשא מסמיכה לשחיטה ולחייב בסמיכה שהוא לחומרא ולא להיפך להוציא נשים משחיטה כי היכי דאינן בסמיכה, - ועיין תוס' ב"ק ג' ע"א ד"ה דומי' דרגל דלעולם הקום ועשה הוא החומרא, עיי"ש, וא"כ כיון דיש לנו מיעוטא דבנ"י דלא נדרוש היקשא דסמיכה לשחיטה לחייב נשים ע"כ דנשים שוחטות, ואין להקשות דעתה שידעינן ממיעוטא דבנ"י שאין נשים סומכות נדרוש להפך דנשים אינן שוחטות, זה אינו דא"כ לכתוב קרא מיעוטא דבנ"י בשחיטה ולא בסמיכה, גם יש לדרוך דרך אחר ולומר עפ"י מה שכתב הריטב"א בסוגי' דמ"ע שהז"ג דלעולם אין לדרוש נגד הכלל אם יש לדרוש להפך, וא"כ ל"ל בני ישראל למעט נשים מסמיכה כי היכי דלא נדרוש היקשא לשחיטה לחייבם דהא ודאי נדרוש להפך להוציא נשים משחיטה כי היכי דלא נדרוש נגד הכלל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אלא ודאי דנשים בכלל שחיטה מ"מ לכן איצטריך ב"י בסמיכה למיעוטי נשים, וזה כעין מה שכתבו התוס' קידושין ל"ד ע"ב ד"ה ט"ו ט"ו מחג המצות עיי"ש ואפילו לפי הבנת הפ"י ז"ל שם בכוונת התוס' עיי"ש גם כאן ניחא דהא איכא ושחט דכולל גם נשים, ואולי כוונו התוס' חגיגה לזה במה שכתבו דאיכא ריבוי לנשים בפ' כה"פ וכוונתם דושחט ובני ישראל דכתוב בסמיכה הוה ריבוי בפירוש לנשים, ודו"ק, אבל עכ"פ דברי התוס' כאן לא נתיישבו איך העלימו עין ממה שכתבו בחגיגה וצע"ג.

תוס' ד"ה שמא יקלקלו בגמ' דייק וכו' וליכא למימר דדיעבד נקט משום טמא במוקדשין או אינו מומחין אבל חש"ו אפילו לכתחלה שוחטין באחרים רואין. עכ"ל. בתחלה עלה במחשבה לפני דכוונת התוס' להחמיר יותר בגדול אינו מומחה מבחש"ו משום דבגדול אפשר דלא ידקדקו הרואין כ"כ לכן אין ליתן לו לכתחלה לשחוט משא"כ בחש"ו מסתמא ידקדקו יותר ומצאתי פי' זה בפלתי סי' א' וכן בהגהות ק"ז רע"א זצ"ל ליו"ד ואע"ג שיש קצת סתירה לזה מתוס' לקמן ד"ה דליתא קמן עיין בפלתי ז"ל מה שכתב בזה, אולם אחר העיון אני רואה כי לא עלה על דעת התוס' לומר כן ובפרט אם הי' כוונתם לכנוס בפרצה דחוקה כזו להחמיר בגדול אינו מומחה יותר מבחשו"ק נגד הסברה החיצונה הי' מפרשים את זאת בפירוש ולא הי' סומכין בכעין זה על המבין מעצמו, אבל כוונתם פשוטה דהנה לאותן האוקימתות שמתרצים האי "וכולן" דקאי אטמא במוקדשין או אאינן מומחין ואינן מוחזקים הרבותא דמתניתין חומרא הוא ולא קולא דודאי פשיטא היא דאם אחרים רואין ומעידין שלא נגע ושחט שפיר דמהני לטהר ולהתיר דלא גרע מכל עדיות שבתורה דע"א נאמן באיסורין ומה לי הוא או אחר הרואה את המעשה אלא ודאי הרבותא לחומרא דצריכין אחרים רואין ולא סגי בלא"ה בליתא קמן ולא סמכינן לומר דודאי נזהר מליגע או דספק טומאה ברה"ר טהור ולרבינא דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה אבל לענין חשו"ק הוא להיפך הרבותא לקולא דאשמעינן דלא בעינן כוונה לשחיטה ולאפוקי מחכמים דר"נ דבעי כוונה כדלקמן י"ב ע"ב, אבל הא דבעינן אחרים רואין ליכא שום רבותא מאחר דכבר קתני ברישא שמא יקלקלו את שחיטתן וממילא ידעינן דבלא אחרים הוה עכ"פ ככל ספק בשחיטה דלהחמיר, ולפ"ז אי וכולן קאי רק אחשו"ק לחוד מוכח שפיר דאין מוסרין להם לכתחלה לשחוט באחרים רואין דאל"כ למה נקט בדיעבד דוקא ולא לכתחלה כיון דעיקר הרבותא השריותא היל"ל רבותא יותר דאפילו לכתחלה, משא"כ אי וכולן קאי נמי אטמא ואינן מומחין ומוחזקים הרבותא הוא לחומרא דצריך אחרים רואין ואיכא למימר שפיר דלכתחלה נמי שוחטין באחרים רואין והא דנקט בדיעבד לאשמעינן דאפי' בדיעבד צריך אחרים רואין בליתא קמן ולא סמכינן ארוב ודו"ק כי הוא ברור כשמש ופלא על הגאונים ז"ל שלא נחתו לעומק הפשט בזה.

בטור סי' א' פסק דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו אם שחט בינו לבין עצמו כשר בדיעבד, ותמהו עליו הא אין לקטן שום נאמנות, ותירץ הפלתי ז"ל דלגבי מומחה לא בעינן הגדתו דהא מצא תרנגולת שחוטה בשוק ג"כ כשרה וכן מומר ששחט אע"ג שאין לו נאמנות משום דכיון דמומחה הוא ודאי שחט שפיר ולא חיישינן לקלקול שאירע לו וה"נ בקטן שהוא מומחה ויודע לאמן את ידיו, עכתד"ק, ופלא גדול בעיני איך דימה הגאון זצ"ל דברים שאינן דומים ורחוקים זמ"ז כרחוק מזרח ממערב, דודאי גדול בר דעת שרוצה לשחוט כהוגן אין קלקול יוצא מת"י מן הסתם אבל קטן הגם שיודע לשחוט שחיטה הגונה כיון שאין לו דעת שלימה מאן לימא לן דלא רצה עתה לקלקל בידים כדרכן של קטנים לחבל ולהשחית, וצע"ג, ומכח זה נולד לי קושי' על הא דדייק בגמ' שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, והא שפיר נקט שמא יקלקלו כדי לכלול גם האי דינא של קטן אומן ומומחה שהוא ג"כ פסול לשחיטה מפני שהוא מועד לקלקל אשר ע"ז מורה לשון לכתחלה כמש"כ התוס' ד"ה התם כדקתני טעמא על הכל מעריכין וכן רש"י ז"ל לקמן על יקלקלו, כתב דמועדים הם לנבל בידים וא"כ טובא אתא לאשמעינן במה דנקט לשון לכתחלה, ואח"כ מצאתי שכוונתי בקושי' זו להגאון יריעות שלמה בבית יד שלו הי"א, ומה שתירץ שם הוא דוחק, ומה שנלפענ"ד הוא עפ"י מה שכתב החדושי ר"ן ז"ל הביאו הרא"י כמה פעמים בדפין שלפנינו דלגבי כותי ניהו דאינו חשוד לקלקל בידים רק כיון שאינו חושש אלפני עור אנו חוששין שישחוט בלי זהירות הראוי' וממילא יארע לו הקלקול ובזה חלוק כותי ממומר דמומר זהיר ומדקדק עד מקום שידו מגעת לשחוט כראוי משא"כ כותי כיון דלא איכפת לי' אם יקלקל השחיטה אינו זהיר כראוי ולפ"ז גם כאן בקטן ניחא דלא צריכין לטעמא דיקלקל בידים ובכוונה אשר ע"ז מורה לשון יקלקלו דבלא"ה לא עדיף מכותי ששחיטתו פסולה בלא עומד על גביו משום דאינו חושש אלפני עור וחיישינן שיארע לו קלקול ה"ה בקטן שאין לו דעת ובוודאי אינו חושש אלפני עור ולא עדיף מכותי ולכן שפיר קאמרינן דעדיין האי לשון לכתחלה שמורה קלקול בידים מיותר, ודעת הטור דקטן המוחזק אצלנו לבעל נאמנות כמו שסמכינן עליו להביא ע"י בשר ממקולין אפילו ברוב טבחי עכו"ם ה"ה בשחיטה בינו לבין עצמו כשהוא מומחה ורגיל, - ולא חיישינן שלא ידקדק בשחיטה או שיקלקל בידים ודוק היטב.

תוס' ד"ה התם כדקתני טעמא פי' בקונטרס וכו' ועוד וכו' והוה לי' לשנויי דתני לי' משום וסופג את הארבעים. עכ"ל התוס'. הקשו קושי' האחרונה הלזו לשיטתם שם בריש תמורה דמפרשים קושי' המקשן שם ע"פ המסקנא דהכא דידע דאיכא נמי הכל דיעבד אלא דקשי' לי' תרתי דיעבד ל"ל עיי"ש וע"פ דבריהם שם הוקשו הכא לרש"י למה לא מתרץ ר' יהודה שם כרש"י הכא דמשום וסופג את הארבעים נקט דיעבד דסיפא, אבל לפי פירש"י ז"ל התם דקושי' הש"ס שם כמו הכא דהכל לכתחלה ולא שאדם רשאי דיעבד כמו שמקשה הכא על משנתנו לק"מ קושי' התוס' דלפירש"י ז"ל מתרץ ר' יהודה הכל מתפיסין בגמ' דאיכא הכל דיעבד כמסקנא דהכא, ואי דל"ל תרתי דיעבד זאת לא חש להקשות ולתרץ ורש"י ז"ל מתרץ הכא דמשום וסופג את הארבעים נקט, אבל לא קשה לרש"י ז"ל למה לא מתרץ התם דדרך התנאים הוא זה כמו שפרש"י ז"ל, הכא בתירוץ הגמ' דהתם כדקתני טעמא דהתרצן דהתם רצה לתרץ כמסקנא דהכא דאיכא הכל דיעבד ממילא לא צריך לומר דדרך התנאים הוא זה, ורש"י ז"ל הוצרך לתירוץ זה רק לפי הס"ד דהשתא דכל הכל לכתחלה ובמסקנא גם רש"י השמיט סברא זו מאחר דמסקינן דאיכא הכל דיעבד תו ל"ל האי סברא ומיושב קושי' המהרש"ל כאן ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף