דבר אברהם/א/הערות ומלואים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א הערות ומלואים

הערות ומלואים לחלק ראשון

א

לסימן א אות ג': הערות ע"ז ותשובה עליהן בחלק שני סימן י' אות א' וב', סי' כ' אות א' וסימן כ"ו אות א' וי"א:

'שם אות ד': הערות ע"ז ותשובה עליהן בחלק שני סי' י"ג, סי' כ' אות ג' וסי' כ"ו אות ב':

שם אות ה': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ו אות ג':

שם אות ז': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ו אות ט':

שם אות י': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' ו' אות ד':

שם אות ט"ז: הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ו אות י':

שם אות י"ח: הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ' אות ב':

ב

לסימן ב:

במה שחקרנו אם שהיי' פוסלת בין סימן לסימן בעוף שכבר נו"נ בזה האחרונים ז"ל אם הוא נידון כשהיו במיעוט בתרא והארכנו שם בזה. הנה עתה כשנדפס תלמוד ירושלמי לחולין מצאתי שהדבר מפורש שם (פ"ב ה"ג) [בדפוס ס.־וואראהל דף י"ז ע"א] ותני כן שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה, ובושט אפילו משהו שחיטתו פסולה, שחט אחד או רוב אחד ושהה שחיטתו פסולה גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה. והנה הא ודאי דשחט אחד או רוב אחד מיירי בעוף, חדא דנראה דהוי סיפא דברייתא דקתני בה ברישא להדיא עוף, ועוד אי בבהמה מיירי היכי מתכשרא בשחט אחד וגמרו לזמן מרובה, אלא ודאי מיירי בעוף ושחט אחד או רוב אחד ושהה פסול משום שהיי' במיעוט בתרא, ואם גמרו אז מרובה כשרה משום דסילק כבר את ידיו מן השחיטה ונגמרה כולה ושוב אין שהיי' במיעוט בתרא פוסלת, ומסייע לי' להשבו"י (ח"ב סי' נ"ד) שהבאנו באות ז' דפסק הכי מסברא דנפשי' ע"פ דקדוק לשון הראשונים ז"ל יעו"ש. וראיתי שהרגיש בזה כבר הגאון מוהרש"מ מברעזאן ז"ל בהגהותיו לירושלמי שם. ואין לומר דלעולם מיירי סיפא דברייתא בבהמה והא דתני גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה לא קאי אאחד אלא ארוב שנים, חדא דדוחק גדול הוא, ועוד דנראה דברייתא זו היינו היא השנויה בתוספתא דמכילתין ריש פ"ב והתם תני להדיא גם בתחלת הסיםא עוף, דז"ל התוספא שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ שהיא [ובאור הגנוז ומנחת בכורים גרס ששהה] לזמן מרובה שחיטתו כשרה. ואף שאין גירסת הירושלמי בסיפא עולה בקנה אחד עם התוספתא שלפנינו בכ"ז יראה הרואה דחדא היא והתם מבואר להדיא דסיפא מיירי נמי בעוף כמ"ש. ועיי' בחולין (דף כ"ח ע"א) דמייתי הש"ס לברייתא זו ג"כ בשינוי לשון ולא איתני התם עוף גם ברישא ואמרינן עלה מאי לאו בעוף ומאי גמרו גמרו לקנה כו'. ולמדנו אפוא מדברי הירושלמי, א) דשהיי' בין סימן לסימן בעוף דינה כשהיי' במיעוט בתרא, ב) דבסילק ידיו מן השחיטה וגמרו לזמן מרובה כשרה כהשבו"י. אחרי כתבי דברים אלו יצאו עוררין על אמיתת הירושלמי הנ"ל ואין אני מומחה לדון בדבר זה:

שם אות ב': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי י' אות ג:

שם אות ב' בהגה"ה: הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ' אות ד'–ז':

שם אות י"ב:

במה שכתבתי ליישב דעת הסמ"ק דס"ל דשהיי' בין סימן לסימן פוסלת גם בעוף דלא תקשי עלי' מזבחים (ס"ח:) דשהיי' בין סימן לסימן במליקה לא מעכבא עפימ"ש הרשב"א בחי' לחולין (דף כ'.) על הא דאמרינן התם אר"י אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה הא פסול בשחיטה פסול במליקה למעוטי מאי כו' למעוטי ראשי כו' וכדר"ה אר"א הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, וכתב עלה הרשב"א וז"ל והא דאפשיטא לי' טפי בשחיטה מבמליקה משים דשאר הלכות שחיטה אן נוהגות במליקה דהיינו שהיי' דרסה חלדה שפוסלין כשחיטה ואינן פוסלין במליקה עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים דע"כ לא עסקינן בסוגיא דזבחים אלא בסימן שני בעולה הא בסימן ראשון לית מאן דפליג דשהיי' פוסלת במליקה כבשחיטה. וצ"ל דכוונתו הוא שאין השהיי' במליקה בגדר פסול כמו שחיטה אלא דחשובה כהפסק ונחלקה המליקה ונמצא שגמר מליקה נעשה בטרפה, ונ"מ לטהרה מידי נבלה לר"מ בזבחים (ס"ט), וכן משמע מחי' הר"ן לחולין שם וכדר"ה אר"א כו' ואצטריך לאשמועינן שלא תאמר כיון שחלדה ודרסה נמי דפסלי בשחיטה לא פסלי במליקה שאף בהגרמה נאמר כן קמ"ל כו' ומיהו שהיי' ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך לי' לאשמועינן דכיון דחלק חציו של סימן ואיטרפא לה ושהה אח"כ כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טריפה קא מלק והרי הוא כאלו נטרפה מעיקרא עכ"ל. משמע דפסול רק משום חילוק השהיי' וקרבן טריפה הוי אבל פסול בגופה של מליקה כמו פסול בשחיטה לא הוי, וא"כ אין זה שייך אלא כששהה בתוך שיעור מליקה אבל סימן שני שאינו אלא למצות הבדלה ולא שייך בי' הפסק החליקה לא איכפת לן אם שהה בי', משא"כ בשחיטה, יעוש"ה בדברינו.

ועתה ראיתי לאחי הגאון מוהר"ר יעקב נ"י בספרו נאות יעקב (סי' י"ז) שתירץ נמי הכי על יסוד דברי הרא"ה שבחי' הר"ן והזכיר שמצא כמו"כ בספרי. ודחה תירוץ זה דאין כוונת הרא"ה כלל לחלק במהות פסול השהיי' בין שחיטה למליקה, דזה לשוט ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה אלא דלא איצטריך לי' לאשמועינן כו', הרי דבתחלה כתב ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה דמשמעו שפסולה במליקה כמו בשחיטה וטעם אחד להם, ואי דבשחיטה היא מוספת פסול ה"נ במליקה דדינן אחד, אלא דלבתר הכי כתב דבמליקה לא אצטריך לאשמועינן דבלא"ה כיון דשהיי' מפסקת הרי הוי כמלק את הטריפה, והיינו דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה, ואין לנו צורך לדין השהיי' שהוא בגדר פסול, הרי מפורש מדבריו ההיפוך דמה שכתב לפסול מטעם דכי מלק טרפה קא מלק הוא רק דבשביל זה לא אצטריך לאשמועינן פסיל שהיי' במליקה אבל באמת פסול השהיי' במליקה דינו וטעמו כמו בשחיטה, וא"כ אין כל יסוד לתירוץ הנ"ל. עכ"ד.

ואני תמיה על אחי הגנ"י שכתב שאין כל יסוד לתירוץ זה. דאיך שהי' ביאור דברי הרא"ה ולאיזה סונה שנשיאם מ"מ עיקר התירוץ קיים ויסוד מוסד לו, שהרי אנכי הבאתי תחלה דברי הרשב"א וע"ז בניתי עיקר יסודי וסיימתי רק דכן משפע מחי' הר"ן, והעיקר נסתייעתו מזה להחידוש דבשהיי' דמליקה מלבד ענין יש בו גם מענין הפסק דלאחר שנעשה הפסק טרפה קא מלק, ושפתי הרשב"א ברור מללו דאין שהיי' פוסלת במליקה וי"ל דהסמ"ק נמי ס"ל כהרשב"א, ובכן מה זה שכתב שאין כל יסוד לתירוץ זה אטו סניא לי' ההיא דהרשב"א ז"ל:

ולא עוד אלא דגם בכוונת הרא"ה ז"ל קרוב יותר לומר כמ"ש, דהמעיין בדבריו ובדברי הרשב"א יראה שבכללן הם עולין לקנה אחד ומשמעות הלשון בלחוד איכא בינייהו, והיינו נמי טעמא דהרא"ה דלא איצטריך לאשמועינן כו' משום דכיון דעיקר פסול השהיי' במליקה גם אליבא דאמת הוא רק משום הפסק לא איצטריך לן לאשמועינן פסולו מצד הדמיון לשחיטה דפשטא היא דהוי כמולק את הטריפה, ובאמרו דלא איצטריך לאשמועינן כוונתו היא דלא איצטריך לדמות לשחיטה כיון שהפסול הוא משום הפסק, ויותר מזה מהרהר אני די"ל דמוכרח לפרש כן. דעל מ"ש אחי הגנ"י דכוונת הרא"ה היא דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה ואין לנו צורך לדין השהיי' שהוא בגדר פסול, יש לדקדק לפמ"ש אחי הגנ"י אח"ז בעצמו דהרא"ה ס"ל דנקובת הושט טרפה ומהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה אכתי משכחת נ"מ גם לר' יוסי במה ששהיי' פוסלת מתורת פסול ולא רק מתורת הפסק, כגון ששהה במיעוט קמא שנשאר הכשר שחיטה וגמר בשחיטה דאי אמרת דאין שהיי' פוסלת ונעשית רק טריפה מצד ההפסק שחיטה שאח"כ מטהרתה מידי נבלה, כמבואר בזבחים (ס"ט.) דשחיטת קדשים בפנים מטהרת, [ולגבי השחיטה שלבסוף לא נחשבה השהיי' שבתחלת המליקה כשהיי' במיעוט קמא משום דמליקה במחובר היא ואין שם שחיטה עלה כלל ודמי לגבי השחיטה שלבסוף כניקבה תחלה ע"י קוץ], ואי אמרת דשהיי' פוסלת במליקה בגדר פסול כבר נתנבלה במיעוט קמא דמליקה ושוב אין שחיטה מטהרתה. ואפילו אי סבר הרא"ה נקובת הושט נבלה נמי משכחת נ"מ הנ"ל גם אליבא דר' יוסי לפמ"ש בספרי שם דלמאן דסבר דשהיי' פוסלת במליקה נראה דפוסלת גם במליקת הבשר והעורף דמעשה המליקה כולה במקום שחיטה היא ובזה לכו"ע אם אין שהיי' פוסלת לא הוי ע"י ההפסק אלא טרפה ומהניא שחיטה בתרה לטהרה מידי נבלה. וא"כ טובא איצטריך ר"י אמר שמואל לאשמועינן דשהיי' פוסלת במליקה כה"ג, אע"כ דכוונת הרא"ה כמ"ש דגם אליבא דאמת לעולם אין פסול שהיי' במליקה אלא מתורת הפסק כמ"ש הרשב"א והא לא איצטריך לאשמועינן בתורת דמיון לשחיטה כמו שכתבנו. מיהו איכא למידחי דשהיי' במיעוט קמא אינה פוסלה בתורת שהיי' אלא כשגמר אח"כ כל הכשר שחיטה דאשתכח דהוה שם שחיטה גם על מיעוט קמא אבל אם לא גמר כל הכשר שחיטה אין זו שהיי' בשחיטה כלל, ולכן כי מלק ושהה במיעוט קמא וגמר בשחיטה אין כאן פסול שהיי' מצד המליקה אפילו אי שהיי' פוסלת בה, משום דלגבי מיעוט קמא דמליקה חשובה השחיטה שאח"כ כמאן, דליתא ודמי כמלק רק מיעוט קמא והניחה כך, וממילא מהניא שחיטה שאח"כ לטהרה מידי נבלה למאן דסבר נקובת הושט טרפה ובבשר ומפרקת לכו"ע. ויש להאריך בזה אלא שאינו נוגע לדברי דכבר כתבתי שבדברי הרשב"א מפורש הכי וע"ז תמכתי יסודי:

ומצאתי להרדב"ז (ח"א סי' רנ"ד) שהבין ג"כ בכוונת הרא"ה כמו שכתבתי, שנשאל על דין השהיי' במליקה והשיב דבר"ן מבואר להדיא דפוסלת וז"ל שוב ראיתי שכתב הר"ן ז"ל כן בהדיא וז"ל ומיהו שהיי' ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך לי' לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואטרפה לה ושהה אח"כ כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טרפה קא מלק והוי כאלו נטרף מעיקרו הרא"ה ז"ל, וה"ה והוא הטעם אם מלק שדרה ומפרקת ושהה טרפה קא מלק ואם מלק שורה ומפרקת ורוב בשר ושהה מתה קא חלק עכ"ל הרדב"ז, הרי שתפס להדיא דגם אליבא דאמת להרא"ה אם שהה במליקת שדרה ומפרקת פסולה משום דאח"כ טרפה קא מלק ולא מתורת פסול אע"ג דגם זה בכלל המליקה הוא כמש"ל, ולא עוד אלא שדן לה בה"ה והוא הטעם לסימנים ומבואר להדיא דגם שהיי' בסימנים רק משום טרפה קא חלק פוסלת. אולם באמת קשה להסתייע מדברי הרדב"ז דנראה שלא ירד לחלק כלל בין פסול השהיי' שבגדר חידוש פסול בשחיטה ובין פסול שבגדר הפסק, דבתר הדברים הנ"ל הוסיף בזה"ל והכי מסתברא לי דכל היכא דלא אשכחן דמחלק' מליקה משחיטה מסתמא אית לן לשווינהו עכ"ל, הרי דפוסל במליקה מצד הפסק וקאמר דבזה היא שוה לשחיטה וכן מקמי הכי כתב דבדין שהיי' במליקה פליגי בה דהרשב"א ז"ל מכשיר במליקה [ומביא דברי הרשב"א הנ"ל שעליו בנינו את יסודנו] אבל מדברי רש"י ז"ל משמע דשהיי' פוסלת במליקה שכ' באותה סוגיא וז"ל אא"ב טרפה בעלמא היא אי נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטרפה ליכא למימר שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות וכן בכל השוחטים משניקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהיי' ע"כ, הרי לך כי לענין שהיי' שחיטה ומליקה שוין הם עכ"ל. הרי דמשוה פסול שהיי' במליקה שהוא מטעם טרפות ע"י ההפסק לפסול שהיי' בשחיטה, ונראה שתופס דגם בשחיטה רק מטעם הפסק הוא וכמו שהאריך בזה אחי הגנ"י, וא"כ ליכא לסיועי מיני' ולא מידי ולפ"ז דברי הרדב"ז תמוהים מאד ומרפסן איגרא שתפס דלהרשב"א אין שום פסול שהיי' במליקה ואפילו משום הפסק גרידא ואיך יפרנס סוגיא דזבחים דמבואר להדיא דבסימן ראשון לכו"ע שהיי' פוסלת במליקה, וכן איך יבאר לפ"ז דברי הרא"ה במ"ש דלא איצטריך לאשמועינן, דאי כל שהיי' דעלמא נמי מטעם הפסק הוא שפיר איצטריך לאשמועינן:

ג

לסימן ג' אות ה': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ט:

שם אות ו': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' י' אות ד':

ד

לסימן ד' אות ד': במה שכתבתי על קושית הכ"מ (פ"ט מרוצח ה"ב) למה השמיט הרמב"ם דין המשנה אע"פ שאינו איתן כשר ופירש"י משום דלא כתיב בי' עכובא ולא נאמר אלא למצוה, וכתבתי דהרמב"ם בפיה"מ אמנם מפרש לה בדרך אחרת ולאו בלכתחלה ודיעבד מיירי מתני', ונד מפירש"י משום דאמרינן בכריתות (כ"ה.) אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה מחיים כו' ומסקינן תנאי היא, וא"כ סברה מתני' דהכא דע"ע אינה נאסרת מחיים ולא הויא כקדשים אלא מעריפה ואילך ולא בעינן שינה לעכב:

הנה צריך להוסיף לביאור הדברים, דאע"ג דהרמב"ם גופי' פסק כרב המנונא דירידתה לנחל איתן אוסרתה ומ"מ פסק כמתניתין דנמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר, וא"כ מוכח דלית לי' הא דרבא דמתני' סברה דוקא משעת עריפה נאסרה אלא מצי נמי סברה דמחיים נאסרה וממילא הויא כקדשים גם קודם עריפה ושוב לא שייך תירוצנו כמה שנד מפירש"י דהשתא שפיר י"ל דהפי' דאע"פ שאינו איתן כשר היינו בדיעבד ומשום דבעין שינה הכתוב לעכב, מ"מ מדרבא אוקים למתני' דלא נאסרה מחיים. ע"כ מוכח אליבי' מיהא דהא דקתני אע"פ שאינו איתן כשר אין פירושו כרש"י בדיעבד כמש"ש, ולכן אע"פ שבעיקר הדבר לא פסק כרבא מ"מ בפירושא דמתני' תפס כוותי' דבזה ליכא מאן דפליג ומדרבא מוכח שאין פירושה להכשיר בדיעבד. ואף שלענין דינא י"ל דלהרמב"ם אמת איתן [לפי פירושו שוטף בחזקה] אינו מעכב ואע"פ שאינו איתן כשר דהא בעינן שינה לעכב [משא"כ לרבא אליבא דמתני' דלא הויא כקדשים עד שעת עריפה אפשר דשוטף בחזקה מעכב גם בדיעבד], מ"מ לא הי' להרמב"ם להזכיר אע"פ שאינו איתן [שוטף בחזקה] כשר כיון דלפי פירושו לא נזכר דין זה במשנה ואין דרכו להביא מה שלא בא בש"ס:

ואגב אזכיר מאי דתמיה לי בסוגיא דכריתות דעל הא דאחר רבא מנא אמינא לה מדתנן ע"ע אינה כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אחאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה, אמרינן תני עד שלא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה [פירש"י נערפה אין לא נערפה לא] תני משנראית לעריפה א"כ אימא סיפא שעל הספק באה ה כיפרה ספיקה והלכה לה ואי מחיים עדיין לא כיפרה ספיקתה. דהנה ע"ע אחר עריפה צריכה קבורה, ולמ"ד ירידתה לנחל אוסרתה אם נשחטה או מתה [או נמצא ההורג] אחר ירידה נמי צריכה קבורה. אבל נראה דחילוק גדול יש בין קבורה שלאחר עריפה ובין קבורה שלפני שריפה. דקבורה דלאחר עריפה דרשינן מקרא וערפו שם שם תהא קבורתה (כריתות ו'.) ולכן צריכה קבורה במקומה דוקא, אבל קבורה דקודם עריפה אינה אלא ככל איסורי הנאה מן הנקברין ואפשר לקוברה בכ"מ ולאו דוקא בנחל, [דרק בהנאה נאסרה משעת ירידה כקדשים אבל שאר הדינים תליין בעריפה, ופשוט דהנחל לא נאסר בעבודה וזריעה אלא לאחר עריפה ולא משעת ירידה], וכן נראה מלשון הרמב"ם (פ"י מרוצח ה"ו) דזה לשונו עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה כו' ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה ה"ו אסורה בהנאה ותקבר, הרי דברישא קתני נקברת במקום עריפתה ובסיפא קתני תקבר סתמא. וא"כ היכי אמרינן תני משנראית לעריפה והרי קתני עלה תקבר במקומה ואי משנראית לעריפה אמאי בעינן קבורה במקומה דוקא. ואפשר דה"ה דהוה מצי הש"ס למיפרך הכי אלא דעדיפא מינה פריך מכיפרה ספיקה.

אמנם הרווחתי בזה ליישב קצת קושית התוס' חולין (דף פ"ב ע"א ד"ה לישני) דאמרינן התם ועגלה ערופה לאו שחיטה ראוי' היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר אחר רשב"ל משום ר"י עגלה ערופה אינה משנה ומי אחר ר"י הכי והאר"י כו' ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואם איתא לישר כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה, וכתבו התוס' תימה הא על כרחך מתני' דכריתות מוכחא דלא מיתסר מחיים כדדייק התם מסיפא דקתני דכפרה ספקה והלכה לה. ולפמ"ש י"ל דהש"ס חולין סבר דרישא דנמצא ההורג עד שלא נערפה עד שלא נראית לעריפה היא דהיינו קודם ירידה לנחל איתן כדבעינן למימר בסוגיא דכריתות, וסיפא דמשנערפה תקבר במקומה מיירי לאחר עריפה ממש וע"ז סיימה המשנה שפיר שעל הספק באה כיפרה ספיקה והלכה לה. וכ"ת מאי איריא נערפה ממש וכיפרה ספיקה אפילו לא נערפה אלא שירדה לנחל איתן ונראית לעריפה נמי תיאסר, י"ל דלענין איסור ההנאה שבה אה"נ דמשנראית לעריפה נאסרה והא דקתני מתני' נערפה ממש הוא משום דתקבר במקומה אתא לאשמועינן דלא תימא דכיון דנמצא ההורג היתה העריפה שלא כדין ובטעות ולא קרינן בה וערפו שם שם תהא קבורתה ולא יהא בה אלא דין איסור הנאה שחל עלה מחיים ולא פקע עוד ותקבר בכ"מ שיהי' ככל הנקברין אבל קבורה במקומה לא ליבעי דלא הוה בה עריפה כדינה, קמ"ל מתני' דתקבר במקומה משום דעריפה כשרה היא שעל הספק באה כיפרה ספיקה והלכה לה.

ועפ"ז יש מקום קצת ליישב מה שתמה הכ"מ שם על הרמב"ם דמזכה שטרא לבי תרי שפסק כרב המנונא שירידתה לנחל אוסרתה ופסק גם כמתני' שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר שהוא נגד סוגית הש"ס בכריתות, ולפמ"ש י"ל דהרמב"ם תפס כסתמא דהש"ס חולין דמאי דקתני במתני' עד שלא נערפה היינו עד שלא נראית לעריפה ומה שכ' הרמב"ם עד שלא תערף כוונתו נמי עד שלא נראית לעריפה. אלא דק"ק דהו"ל להרמב"ם לפרושי עד שלא נראית לעריפה ולא לנקוט סתמא כלשון המשנה:

שם: הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ' אות י"א:

ה

לסימן ה' אות א': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ' אות י"ב:

שם אות ב': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ז אות א' וב':

שם אות ד': הערות ע"ז ותשובה עליהן בח"ב סי' כ' אות י"ג וסי' כ"ז אות ג':

שם אות ח': הערות ותשובה ע"ז בח"ב סי' כ"ז אות ד' וסי' כ"ח אות א' וב':

ז

לסימן ז' אות א': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ד אות י"א:

שם אות ה', ו': הערות ע"ז ותשובה עליהן בח"ב סי' כ"ד אות ט"ו:

שם אות ט': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ד אות י"ג:

ט

לסימן ט' אות ג': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ' אות י"ד:

י

לסימן י' אות ה' בהגהה: הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סימן כ' אות ט"ו וט"ז:

שם אות ט"ו: הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ' אות י"ח:

יא

לסימן י"א אות ח': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ו' אות ג':

יב

לסימן י"ב: הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ' אות י"ט:

יג

לסימן י"ג אות ד': במה שהסברתי דענין שליחות גרידא וענין שלוחו כמותו שני ענינים נפרדים הם, ולפ"ז לא שייך לומר דאין שולחים מנות ע"י קטן. מצאתי אח"ז בחי' חת"ס לגיטין (דף כ"ב ע"ב) שהסביר ג"כ הכי והביא נמי לדמיון ענין משלוח מנות, ומסיים שכבר טעו בזה גדולים וטובים:

שם: הערות ע"ז ותשובה עליהן בח"ב סי' ח', סי' כ' אות כ' וסי' כ"ז אות ה':

טו

לסימן ט"ו אות א': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ו' אות ב':

שם אות ג':

במה שהבאתי מהשמ"ק ריש תמורה, העירני הרה"ג מוהר"ר נחום גינצבורג נ"י הגאבד"ק אופינא שכ"כ גם התוס' מנחות דף צ"ג:

שם אות ה' בהג"ה: הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ד אות א' - ז':

טז

לסימן ט"ז אות ז': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' י"ד:

שם סוף אות י"ג:

בהשמטות ומלואים לאות הנ"ל הבאתי מס' אפיקי ים שהביא משם מו"ח הגאון הגדול זצ"ל שדחה לדברי הטו"א לחגיגה (דף י') באבני שהם שהק' אמתני' דתרומות (פ"ג מ"ח) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין, ומשמע דגם מחשבתו בטלה ואמאי כיון דמחשבה מהניא בתרומה וקדשים א"כ דל דיבור מהכא דהי' בטעות במחשבה גרידתא נמי סגי, ומזה הוכיח דהיכא דגמר כלבו להוציא בשפתיו לא מהניא המחשבה גם בתרומה וקדשים, וע"ז אמר מו"ח הגאון זצ"ל דלק"מ דכבר הרגיש בזה הר"ש במקומו וכתב דדוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז אבל לא מכמיש זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפ' שבועות שתים דמהני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו. והוסיף לומר דבזה מדויק לשון המשנה, דבתרומה וקדשים תני לה באופן דפיו סותר ללבו דתרומה ומעשר ועולה ושלמים בדבר אחד לא משכחת וסתרי אהדדי, ובקונמות תני לה באופן שאין פיו מותר ללבו שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה שאינם סותרים זא"ז דמשכח"ל לאסור כניסתו לשני הבתים והנאתו לשני האנשים. ולמ"ש הר"ש מדויק היטב, דבתרומה וקדשים דמהניא בהו מחשבה אפילו כשגמר בלבו הוציא בשפתיו בע"כ מוכרח לצייר באופן שפיו ולבו מכחישין א"ז דאל"כ היתה מחשבתו קיימת לכה"פ, משא"כ בקונמות ולא מהניא בהו מחשבה כלל עד שיוציא בשפתיו לכן אפשר לצייר גם באופן שאין פיו ולבו מכחישין זא"ז ומ"מ דיבורו ומחשבתו בטלים. וע"ז השגתי שם בהשמטות ומלואים דלפי דבריו ז"ל דבסיפא שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה לא הוי כפיו ולבו מכחישין זא"ז משום ואפשר שיאסרו שניהם ולא מקרי מכחישין זא"ז אלא ברישא בא"א לדבר אחד שיהי' שלמים ועולה או תרומה ומעשר כאחת, א"כ נמצא דדינא דרישא דמתכוין לומר עולה ואמר שלמים דלא אמר כלום לא שייך אלא באומר הרי זה ולא בהרי עלי, דאם מתכוין לומר הרי עלי עולה ואמר הרי עלי שלמים הוי ממש כאיני נהנה לזה ואמר לזה שאינם מכחישין זא"ז דאפשר שיהיו שניהם קיימין ויתחייב בשניהם בעולה ובשלמים, ולהדיא מצינו להרמב"ם ז"ל (פי"ד ממעה"ק הי"ב) דגם באומר הרי עלי לא אמר כלום. הנה עתה הודיעני גיסי הרב הגאון מוהר"ר אליהו פערלמאן נ"י האבד"ק גאראדיא שבסדרו את כתבי אביו הוא ניהו מו"ח הגאון זצ"ל מצא בתשובה אחת שערך להגאון מוהר"ר בנימן זקהיים נ"י את הדברים שהובאו משחו בס' אפיקי ים באריכות קצת, ושם הביא להגר"א בשנות אלי' על המשנה דתרומות דמשמע מדבריו דאף דאפשר לקיים את שניהם מ"מ כיון דאינו רוצה שניהם אלא אחד מקרי פיו ולבו מכחישין זא"ז. וכ"נ מדברי הש"ך יו"ד (סי' של"א ס"ק ע"ה ע"ו) דנראה מדבריו דבהך דסי' ר"י נמי מקרי מכחישין זא"ז. אמנם הביא למ"ש הש"ך (סי' רנ"ח סק"ה) על מ"ש הרמ"א ואם רצה לומר על סלע זה והוציא בשפתיו על אחר הוי טעות ואינו כלום וכתב ע"ז הש"ך פי' ואותו שהוציא בפיו בטעות אינו לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה, ויקשה על הש"ך דפיו סותר למה שבלב ולמה מהני מה שגמר בלב, ומזה נראה דס"ל להש"ך דלא מקרי סותר ומכחיש אלא היכא דא"א לקיים שניהם אבל היכא דאפשר לקיים שניהם אף דלא נתכוין אלא לאחד לא מקרי מכחישין זא"ז ומהני מה שחשב בלבו, (והש"ך סותר א"ע למ"ש בסי' של"א כנ"ל). והביא ראי' לדברי הש"ך אלו מדברי הרמב"ם בפיה"מ לתרומות שם שכתב כ"ז מבואר והעיקר אצלינו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, דלכאורה תמוה טובא דזה יועיל לסיפא בנדרים ושבועות אבל ברישא בתרומה וקדשים מאי איכא למימר, וע"כ כתי' הר"ש הואיל ומכחישין א"כ גם בסיפא לא צריך לזה העיקר. אמנם להש"ך נכון מאד דבשלמא ברישא שפיר מקרי מכחישין זא"ז הואיל דא"א לקיים שניהם אבל בסיפא דאפשר לקיים שניהם א"כ לא מקרי מכחישין זא"ז ואמאי לא מהני מה שגמר בלבו, ולכך כתב הרמב"ם דלא מהני בזה גמר בלבו ואשה"ט. והגאון ר' בנימן הנ"ל עמד כבר על דברינו והשיגו מח"ש הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק באומר הרי פלי עולה כו' דמוכח דגם באפשר, לקיים את שניהם מקרי מכחישין זא"ז כמו שכתבנו, ומו"ח הגאון ז"ל הסכים על ידו דכן מוכח מדברי הרמב"ם אלו וכמ"ש השנות אלי' והש"ך ס' של"א, ודברי הרמב"ם בחיבורו סותרין לדבריו שבפיה"מ הנ"ל:

עוד שם בדברי בהשמטות בהביאי מס' אפיקי ים מה שדקדק מו"ח הגאון ז"ל במשנה תרומות שניתי מדברי הס' אפיקי ים כמ"ש שם בטעם הדבר בסוגר, ועתה ראיתי בגוף דברי מו"ח הגאון ז"ל שכן הוא כמו שתיקנתי ובס' אפיקי ים אגב ריהטא שנה בציורו מדעת עצמו:

שם אות ט"ו: הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' י' אות ה', ו':

שם אות כ"ד בהג"ה:

במה שעמדתי על פי' הרא"ש למתני' דמדות איש הר הבית כו' ניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות הי' לו לשרוף כסותו, וכתב הרא"ש ואין כאן משום בל תשחית שהפקר ב"ד הפקר, והקשיתי מה מועיל בזה הפקר, ב"ד אטו משחית דבר הפקר או שלו אינו עובר בבל תשחית, ותו דלא הוי בל תשחית כלל כדאמרינן בשבת (דף ק"ה ע"ב) דמותר לשבר כלים למירמי אימתא, אאינשי ביתיה וה"נ אין איסור דבודאי עשו כן בכדי לזרז את השומרים להבא. כתב אלי שארי מחו' הרב הגאון מהר"ר אברהם מאיר אשכנזי נ"י אבד"ק לאהויסק שתמה הוא על תמיהתי, דהא הפקר ב"ד ילפינן מקרא דכל אשר כו יתרם כל רכושו וכשם שיש להם כח להפקיר כן יש לב"ד, כח להחרים שיהא מותר להשחית אח הדבר, וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פכ"ד מסנהדרין הלכה ו') וז"ל וכן יש לדיין תמיד, להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כו' וכה"ר בעזרא וכל אשר כו' יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר, הרי מפורש שבכלל הפקר ב"ד גם לאבר הדבר ואין בזה משום בל תשחית, עכ"ד. והשבתי לו דממה שמותר לב"ד לאבד לא מוכח כלל שמותר להם לעבור על בל תשחית, דשפיר י"ל שאסור להם לעבור בבל תשחית ומ"מ מותר להם לאבד משום שין כאן במציאות השחתה כל עיקר, לפי שאין ב"ד מאבדים אלא לצורך, לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק (לשון הרמב"ם שם), ובכה"ג בעלמא נמי ליכא בל תשחית כמו למירמי אימתא אאינשי ביתיה ומכ"ש ב"ד בכדי לגדור פרצות הדת שתיקונם מרובה על קלקולם ואין כאן השחתה כל עיקר, ולכן אין הפירוש דיש כאן דין מחודש שנתנה תורה כח לב"ד לעבור על בל תשחית מדינא דהפקר ב"ד אלא דגבי ב"ד אין השחתה במציאות אמנם יש לדון שהותר לב"ד גם עיקר האיסור של בל תשחית, דהרי הותר להם להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה בכדי לעשות סייג לתורה (סנהדרין מ"ו.) והתם לא שייך למימר דבשביל צורך סיג איו איסור רציחה ולא יוסיף כל עיקר דאיסורים אלו לא הותרו בעלמא לצורך וע"כ דדין מחודש הוא דנתנה תורה רשות לב"ד לעבור על איסור רציחה לצורך סייג וק"ו לבל תשחית. איברא דגם זה יש נדחות די"ל דהיא הנותנת, דרציחה ולא יוסיף שאסורין בעלמא גם לצורך ע"כ התירה תורה לב"ד אבל בל תשחית דבעלמא נמי אין איסור לצורך לא הוצרכה תורה להתיר כלל לב"ד עיקר האיסור שהרי תמיד השחתת ב"ד לצורך היא. אך אפי"ת דנילף מק"ו מרציחה גם היתר. גוף האיסור דבל תשחית לב"ד מ"מ הא מיהא אחת רלא משכחת לי' גבי ב"ד במציאות עבירת בל תשחית כל עיקר דהא ב"ד עבדי תמיד לצורך ובכה"ג אין איסור בל תשחית גם בעלמא כמ"ש, וא"כ תמיהתי על דברי הרא"ש בשרפת כסותו קיימת, דאי חשיב להאי שריפה שלא לצורך סייג או זירוז ומשו"ה קרי לה השחתה מאי הועיל בתירוצו דהפקר ב"ד הפקר והרי שלא לצורך בודאי אין לב"ד רשות (עיי' תוס' כתובות כ"ט.), ואי חשיב לה לצורך למה הוצרך להפקר ב"ד הרי בעלמא נמי ליכא בכה"ג בל תשחית דאין זו השחתה כל עיקר כמ"ש:

שם אות כ"ט. הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ו' אות א':

יח

לסימן י"ח בסופו. הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ט"ו:

כא

לסימן כ"א אות ט"ז:

במה שכתבתי דהני דאית בהו גזל רק מפני דרכי שלום אין פירושו שתקנו חכמים שהוא קונה אלא איסורא בעלמא אתמרו רבנן לכתחלה אבל מקני לא קנינהו גם מדרבנן ונסתייעתי מדברי התוס' ב"ב ע"ט. יש להעיד ע"ז מב"ק (דף קי"ד ע"ב) וכן נחיל של דבורים מאי וכן ה"ק אפי' נחיל של דבורים דקנין הוא כו' דרבנן בעלמא הוא דקני לי', ופירש"י דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום דהא הפקר נינהו ותניא יוני שובך ויוני עלייה אין בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום, וכ"ה בלשון הרמב"ם (פ"ו מגזלה הי"ד) יש בהן קנין מדבריהם. איברא דבתוס' גרסו דתקנה בעלמא תקנו לי', אבל גם זה אינו מוכיח כ"כ, דה"נ גרס באו"ז לב"ק שם וכתב עלה ודל שאני נחיל של דבורים דתקנתא דרבנן כלומר קנין דרבנן הוא עכ"ל, וכן נמצא ע"ז עוד בראשונים לשון קנין ובתורי"ד גיטין גופי' נמי נאמר מתחלה לשון קנין יעו"ש. ומתוס' ב"ב שהק' היאך יכול להקדיש יוני שובך כיון דאין בהם זכיי' גמורה אין סייעתא כ"כ לדברינו, דמ"מ כיון שהגוזלן אין מוציאין מידו בדינים לא הויא זכייה גמורה בכדי להקדיש. ולפ"מ שמצאתי בשמ"ק ב"מ (דף ק"ב ע"א) משום נימוקי הרמב"ן שמתחלה רצה לומר דכל שחצירו קונה לו רק מפני דרכי שלום אין אוירו קונה לו כלל בלא"ה אתיין שפיר דברינו שם, דשפיר קנה המגביה אע"פ שהם באוירו של מוכר יעו"ש. אמנם אפילו אי הוי נמי קנין דרבנן מ"מ יש לקיים דברינו, דכיון דאינו קנין גמור והגוזלן אינו מחזיר בדיינין אין חצר כזה מעכב קניית הקונה. וכ"נ קצת מסנהדרין (דף כ"ה ע"א) מאי מפריחי יונים הכא תרגימה אי תקדמי' יונך ליון רחב"א אמר ארא מ"ד אי תקדמיה יונך ליון מ"ט לא אמר ארא אמר לך ארא חפני דרכי שלום בעלמא, ובחי' הרמ"ה שם וז"ל ולא זכה בהן בעל השובך וכיון דאין להן בעלים אשתכח דלית בהו צד גזל כלל עכ"ל. [ודוחק לומר דתליא בפלוגתא זו ולמ"ד ארא יש בו מעין קנין גמור לשעה]:

וראיתי בשמ"ק ב"ב ע"ט משם עליות דר"י ז"ל שעמד ג"כ בקושית התוס' היאך מהני הקדש ליוני שובך ותי' דהא קיי"ל כר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם מדבריו למדנו דלאו בהני דשנויין במשנה דגיטין בלחוד פליג ר' יוסי אלא בכ"מ שאמרו גזל מפני דרכי שלום פליג ר' יוסי וסבר גזל גמור מדבריהם, דהא יוני שובך תוספתא היא ולא איתנייא במתני' דגיטין. אמנם מ"ש בפשיטות דהא קיי"ל כר' יוסי תמיהא קצת, דהרי סתמא דגמ' בב"ק בנחיל של דבורים קאמר דהוי רק מפני דרכי שלום, [דאי גזל גמור מדבריהם פשיטא], וכן בסנהדרין שם, ואמרינן התם עוד הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גזלן דאורייתא הוא לא נצרכה אלא למציאת חש"ו מעיקרא סבור כו' א"נ מפני דרכי שלום דאורייתא, וצע"ק:

כד

לסימן כ"ד אות ו':

במה שכתבתי לבאר דברי הרמב"ן ע"פ שיטת הריב"ש דגוזז חייב אפי' באינו צריך לשער אלא ליפות הפור והוי מלאכה הצריכה לגופה, הנה עתה מצאתי להדיא שכן היא שיטת הרמב"ן ז"ל מפורש כהריב"ש, והוא בחי' הרמב"ן לשבת (דף ק"ו) וז"ל דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומה דומה לזה הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חי"ב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת כו', וכתב עוד שם וז"ל וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל ומן התימא על המג"א ריש סי' ש"מ שלא הזכיר שכן היא גם שי' הרמב"ן:

שם סוף אות י"ג: שוב ראיתי במאירי ביצה ריש פ' אין צדין שכ' וז"ל מעתה בכל תיקון אוכל נפש א נו מציירין כו' וכן כל צידה הוה לי' כקצירה בדגן והיינו דאמרינן בירושלמי פי כלל גדול לענין שבת האי מאן דצייד נונא בשבת חייב משום קוצר אלמא שכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, ואע"ג דצידה גופא הויא אב מלאכה מיחייב נמי משום קוצר, והלכך כל צידה אע"פ שהוא שוה יותר ביומא איתסרא לי' ביו"ט ואפילו אין בה דין מוקצה עכ"ל. אמנם דברים אלו כודאי צע"ג, ועיי' בשמ"ק ביצה שם שכ' רק דצידה הויא כעין קצירה, ויעוי' במלחמות ובר"ן שם וברשב"א שבת (דף צ"ה ע"א):

כה

לסימן כ"ה אות ה': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' י"ז:

כו

לסימן כ"ו אות ב' בסוגר:

במה שכתבתי דפשוט הוא דאפילו אי סוף ביאה קונה מ"מ כשמקדש בביאה אינו לוקה משום לא תהי' קדשה על ההעראה כיון שמקדשה אח"כ בסוף ביאה, הנה מצאתי עתה בחי' הרי"מ להלכות קידושין (סי' כ"ו סעי' ד') שכ' על הא דחכמים אסרו לקדש בביאה דאי לא תהי' קדשה הוא העראה בל"ז אסור כיון דסוף ביאה קונה ועובר על לא תהי' קדשה בהעראה, וסוף דבריו חסר, אבל פשוט הוא כמו שכתבתי:

שם: הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ג:

שם אות י': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ו' אות ה':

שם אות י"ב:

במה שכתבתי דכיון דפסול ערל אינו אלא מדברי קבלה אין לומר דקאי עלי' ריבויא דקרא להכשר עבודתו בדיעבד, שבתי וראיתי שכעין זה מבואר בנזיר (דף ס"א ע"ב) אימא בני ישראל מדירין בניהם בנזיר ואין העובדי כוכבים מדירין בניהם בנזיר כו' האמר ר"י הלכה היא בנזיר, וכתב המפרש הלכה היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא ליכא לך למימר דבני ישראל אתא למימר דישראל מדירין את בניהם בנזיר ולא העובדי כוכבים והתוס' שם (ד"ה אימא) כתבו וז"ל הא אתמר עלה אר"י הלכה היא בנזיר א"כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל אין סברא דליתי מיעוטא למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני עכ"ל. אמנם בזבחים (דף ה' ע"ב) אמרינן ואלא הוא (דכתיב גבי אשם) למה לי לכדרב הונא דאר"ה א"ר אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר ניתק אין לא ניתק לא מ"ט א"ק הוא בהוייתו יהא, וכתבו התוס' (ד"ה ניתק) וז"ל ור"ת לא גריס כאן ניתק אין לא ניתק לא כו' ובא לפרש טעם למה הוא כשר כיון דגמירי דבאשם רועה ומפרש משום דכתיב הוא דמשמע בהוייתו יהא פירוש בהוייתו מה שסופו להיות דהיינו עולה שסופו עומד לכך לכשיסתאב ויכלו דמיו לנדבה, ואין לחוש אי קאי קרא אהלכתא דכה"ג אשכחן בפ' הלוקח עובר פרתו דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא עכ"ל, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליונו שם. ונהי דמסתירת דבריהם אין תימא דבזבחים משמי' דר"ת קאמרי לה ואפשר דהתוס' נזיר פליגי עלי' ומגוף הסוגיא דזבחים לא מוכחא מידי כדפירשו לה התוס' התם בנישנא קמא וה"נ יפרשו לה התוס' נדר, אבל מסוגיא דבכורות דמינה מסתייע ר"ת קשה אתוס' נזיר. אולם נראה דמהתם לק"מ ואדרבא איכא לתמוהי לכאורה אר"ח דמסתייע מינה. דאמרינן התם (דף ט"ז ע"א) מנין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא חמש חטאות מתות הילכתא גמירי לה כו' ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הו"א לרעיי' קמ"ל הילכתא למיתה ואי מהילכתא הו"א היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו, ואין זה שייך כלל לענין התוס' נזיר ולהא דר"ח, דשפיר איכא למימר דאין סברא דאתא קרא למעיטי דבר שאינו אלא הלמ"מ, והוא משום דקרא באפי נפשיה קאי ולא משתעי אלא ממילי דמפורש בתורה ולא ממילי דהלמ"מ, וכיון דאי לאו הלמ"מ לא ידעינן מקרא דאב מדיר את בנו בנזיר אפילו בישראל לא שייך לומר דאתא קרא דבני ישראל למעוטי עכו"ם מהאי דינא, וה"ה בההיא דר"ת שייך לומר כן דאין לומר דאתא קרא הוא בהוייתו יהא לרמוז על ההוי' דעולה שהיא רק מהלמ"מ, יעוי' בתוס' תמורה (דף י"ח ע"א ד"ה ניתק) וש"ד, משא"כ בההיא דבכורות דקרא לא תלי כלל בהלכתא דחמש חטאות מתות ולא סמיך עלה, דאפילו אי לאו הך הלכתא שפיר שיך דינא דקרא שאם אכל מחמש חטאות אלו חלא תאכלו ממעלי הגרה ומלתא באפה נפשה היא ולא אתיא הלכתא אלא למימר דמתות כמבואר, ומאי שייטא היא להא דר"ת דאי לאו הלכתא אין מקים לקרא דהוא בהוייתו יהא לעולה כמ"ש, וצע"ק:

אמנם לקושטא דמילתא נראה דמסוגיא דנזיר לא מוכח כלל דאין סברא לומר דקרא קאי אהלכתא ולא קשיא מינה אר"ח, די"ל דכוונת הש"ס היא דגם בלאו קרא דבני ישראל הוה ידעינן שאין העכו"ם מדירין אם בניהם בנדר דפשיטא היא דכל הלמ"מ לא נאמרה אלא בנוגע לישראל ולא לעכו"ם, וכן משמע מתחלת דברי התוס' שכתבו א"כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל, וכ"מ מחי' המאירי שם, ודלא כהבנת הגרעק"א ז"ל בדבריהם דבדרך כלל אמרו דלא קאי קרא אהלכתא אלא שסוף דבריהם נוטין קצת לדרך אחרת, ויש לדחוק ודו"ק:

ובנוגע לדברינו בפנים להכשר עבודת ערל בר מן דין י"ל דלא שייך לכל זה ואפילו אי לא קאי קרא אהלכתא מ"מ כיון דכולל להכשיר עבודת כל הפסולין מזרע אהרן ממילא גם פסולים מהלכה ליתכשרו ולא יהו חמורין מפסולין דקרא:

כז

לסימן כ"ז אות א'.

במה שהקשיתי בב"ב דף קכ"ב או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים מהא דטומטום שנקרע כו', מצאתי שכבר הובאה קושיא זו בס' קול יהודה בשם הגאון מהר"א ברודא ז"ל:

כט

לסימן כ"ט אות ד': במה שהקשיתי על הראב"ן מיבמות דף י"ד ע"ב העירני שארי מחו' הרב הגאון מוהר"ר מאיר אשכנזי נ"י אבד"ק לאהויסק שבעיקר ההערה קדמני המקנה קידושין דף י"ב ע"א, אבל הוא לא הביא אח הראב"ן והקשה רק על רש"י מצד דענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה הוא משום דאדעתא דרבנן מקדש והכא במקום ב"ה, לא מקדשי אדעתא דב"ש ואין מקום להפקעת הקידושין גם לב"ש, ובאמת על רש"י לא קשה כ"כ ורק על הראב"ן קשה טובא, ועיי' בהפלאה לכתובות דף ג':

ל

לסוף סימן ל':

אח"ז מצאתי בס' יד דוד להגאון הגדול מוהר"ד מקארלין נר"ו ח"ב פ"ה בקונטרס ברירה שעמד בזה יעו"ש:

וראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בספרו טו"ט ודעת מהדו"ג ח"ב סי' קנ"ב שנשאל באחד שהי' לו ב' פרות מבכרות ומכר לעכו"ם אחת ואמר לו זו שתלד ראשונה מכור לו וילדה אחת, ומסיק דאין ברירה ומ"מ פטורה מבכורה דכיון דאין ברירה א"כ הוי לעכו"ם זכות בשתיהן דהרי מה"ט קיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן מכח כיון דאין ברירה היי לכל אחד חלק בכולי, וא"כ אם אין ברירה הוי שייכות לעכו"ם בכל בהמה ובהמה והוי יד עכו"ם באמצע. ולפי דברינו לא מוכחא מילתא דתחול אפילו עיקר ההקנאה מעיקרא, די"ל דהקנאה על תנאי ברירה לא חלה כלל לדידן דקיי"ל אין ברירה, ואין זה שיך כלל לאחין שחלקו דבא להם בירושה ואם אין ברירה בודאי הוו שותפין בכולה ואינו ענין לכאן. ואולם להסוברים דלדידן דאין ברירה הוא רק מצד ספק בדינא הנה כשהי' העכו"ם מוחזק יש לצדד דפטורה וצ"ע ואכמ"ל:

לא

לסימן ל"א אות ה': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ח אות ג' וד':

לג

לסימן ל"ג: הערות על הדין המחודש שבסי' זה ותשובותי עליהן בחלק שני בהסימנים א', ב', ג' ד':

לח

לסימן ל"ח אות א': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ד אית י"ד:

שם אות ד': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ד אות ח' - י':

לט

לסימן ל"ט סוף אות י"ז:

הבאתי שם דברי המהרי"ק דסבר דתליזהו וזבין זביני' זביני אע"ג דלא יהיב לי' כל שווי' וסיים המהרי"ק דכן יש לדקדק מתשובות הרשב"א, והבאתי דבנימוק"י מבואר דפלוגתא דרבוותא היא והריטב"א לא ס"ל הכי ובשמ"ק מובאים דברי הריטב"א אלו בשם הרשב"א ונראה להדיא דהרשב"א לא ס"ל כהמהרי"ק, וסיימתי דאולי ט"ס הוא בשמ"ק ובמקום הרשב"א צ"ל הריטב"א. הנה מצאתי שכדברי המהרי"ק מבואר בחי' הרשב"א גיטין (דף נ"ח ע"ב ד"ה נכרי) וז"ל אבל לדברי רבותינו בעלי התוספות שפירשו אנפרות שנותנין קצת דמים אני תמה למה אמרו אין בו משום סיקריקון ומאי בבל בכ"מ נמי דהלוהו וזבין דזביניה זביני עכ"ל, וע"כ צ"ל דט"ס הוא בשמ"ק כמ"ש או דרשב"א אחר הוא:

לסימן הנ"ל:

אח"ז מצאתי בס' ברית יעקב חיו"ד (סי' ע"ב) שהרגיש במקצת מהדברים שכתבנו:

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף