דברי חמודות/נדה/הלכות כלאי בגדים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דברי חמודות נדה הלכות כלאי בגדים

דף זה מכיל את 'דברי חמודות' על כל הלכות כלאי בגדים (הנד' בתוך פסקי פרק תשיעי) - בעתיד הוא יפוצל לפי סימני הרא"ש

(א) וכיון דלא ידיע אימור כו'. כבר כתבתי בזה במ"י דהך אימר כודאי חשבינן ליה והב"י כתב דמדברי הטור סימן ש"ב משמע דה"נ מיירי בכלאים דרבנן כי הך אוקימתא דלקמן בסמוך אבל בכלאים דאורייתא אין הולכין בספקן להקל וכך פסק רמ"א בהגהותיו ועי' בסמוך:

(ב) והא כיון דנתקיה נתקיה. כתב הב"י דמדקדוק הלשון הזה משמע דלא שרי לכתחלה למנתקיה אלא שהטור כתב דינתק משמע דלכתחלה נמי שרי למנתקיה והרמב"ם השמיט דין זה דהיכא דנתקיה ולטעמיה אזיל שסובר דאף מדאורייתא לא בעי שוע טווי ונוז כמו שיתבאר לקמן בסמוך וסובר שמימרא זו אינה לשון הגמ' ואע"פ שבפי' המשנה שלו לא נמצא כך כבר נמצא נוסחא ערבית שכתוב שם בהפך ושמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' אבל הוא לשון איזו מפרש ע"כ ומיהת משכחת להא דלעיל דהוה מדבריהם לפי שאע"פ שלהרמב"ם לא בעינן לכולהו שוע טווי ונוז היינו שסובר דשוע לחוד סגי אבל נוז בלא טווי מודה דלא סגי לתסר מדאורייתא ואע"פ שלהרמב"ם הא דלעיל שרי אפילו במדאורייתא משום דמקל בספק כזה כמ"ש במ"י אפילו הכי הוצרכתי לפרש כך לפי שבעל הש"ע השמיט להך דהכא שנראה לפי שסובר בזה כהרמב"ם דס"ל דהך הוה כלאים דאורייתא כיון שהוא טווי ונוז וכן לא העתיק אלא לשונו של הרמב"ם בביאור איזהו כלאים דאורייתא ואעפ"כ לא נמנע רמ"א ז"ל בהגהותיו וכתב אהך דלעיל שלא הותר אלא בכלאים דרבנן וזה דלא כהרמב"ם שהתיר הא דלעיל אף בכלאים דאורייתא לכך הוצרכתי לפרש דמשכחת לה להא דלעיל אפילו להרמב"ם שהוא בענין שאינו אלא כלאים דרבנן:

(ג) ופיר"ת שעטנז יחדו כו'. אבל הרמב"ם כתב בפ"י מהל' כלאים וז"ל כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה הכלאים מן התורה כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדים הרי אלו כלאים טרפן וטווה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים ע"כ דס"ל דהא דתנן הלבדים אסורים מפני שהם שועים מן התורה קאמר וכן נמי מדתנן אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז משמע דטויי ונוז לחודיה הוה כלאים וכן שוע לחודיה כההיא דהלבדים כו' ומיהו בארוג לחודיה אינו חייב אא"כ שהיה טווי גם כן כדאמר הרמב"ם וטווה אותן כא' וארג כו' והב"י נדחק למצוא טעם בדבר וקאמר דשע דכתיב ברישא דתיבת שעטנז אלים לאשמועינן דמחייב עליה לחודא עוד כתב פי' אחר דיש לומר דהרמב"ם סובר דעל אריג לבדו נמי חייב ולא קאמר וטוה אותן כאחד וארג כו' אלא לומר דעל טווי זה אע"פ שהוא טרוף אינו חייב אלא א"כ ארגו אבל אה"נ שעל הארוג לחודיה חייב אפילו לא טוואו דלא גרע משוע דלבדים וכן הוא נוז ג"כ נכתב בשלמות בתיבת שעטנז כמו שע ע"כ ומ"מ על הפירוש הראשון כתב שנראה לו יותר ובספרו הש"ע העתיק לשון הרמב"ם בריש סי' ש' ותמיהני על רמ"א שלא הגיה עליו שם ובסי' ש"א סעיף ב' הגיה שיש מחלוקת על הלבדים דיש אומרים שאין איסורן אלא מדברי סופרים ועיין עוד מדיני כלאים דאורייתא בשם הרמב"ם בסעיף ל"ב:

(ד) ולא צמר גמלים וארנבים ונוצה של עזים. וכל שאר מינים מותרים בפשתן וכן קנבוס וצמר גפן וכל שאר מינים מותרים אפילו בצמר רחלים ואילים לשון הש"ע ריש סימן רצ"ח וגרסינן בפ"ב דבכורות דף י"ז דרחל בת עז אין לוקין על צמרו משום כלאים וכתבו שם רבינו וכתב הרמב"ם שאסור מיהת מדבריהם מפני מראית העין ועיין לקמן סי' ו':

(ה) שטרפן זה בזה. וטווה מהן טווי. הרמב"ם והטור:

(ו) ואם רוב מן הרחלים. או אפילו במחצה מן הרחלים כ"כ הרמב"ם והטור ופשיטא לי מלתא שיצא להם מכל הני דתנינן בפ"ב דמכשירין דמחצה כרוב לחומרא:

(ז) כי נתבטל צמר רחלים ברוב. ולשון הרמב"ם מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימין של צמר המעורבות בהן מפני שאינן חוטין צמר וכתב הכסף משנה פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכ"כ סמ"ג דתני בתוספתא עליה דמתני' במה דברים אמורים שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פי' חוטי חשיבי ולא בטלי עכ"ל הסמ"ג וכתב עוד הרמב"ם לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים אע"פ שתופרים אותן בפשתן מותרים ואין חוששין לנימין של צמר אע"פ שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן ע"כ:

(ח) אם רוב קנבוס כו'. ואם היו מחצה למחצה אסור. הרמב"ם:

(ט) אפי' חוט אחד בכל הבגד כו'. וכתב רבינו בתשובה כלל ב' סימן ה' על בגד שהשתי הוא של פשתן והערב של משי שאסור לתופרו עם הצמר אפילו אם רובו של משי דאמתני' דאם רוב מן הגמלים מותר שנינו בתוספתא במה דברים אמורים שהביא פשתן עמהם וטרפן זה עם זה פי' ואינו ניכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וכו' כדלקמן ומסיק רמ"א דלכן אסור לעשות טליתות מבגדים שקורין פרכו"ט כי הערב של פשתן והוי כלאים עם הציצית:

(י) פי' ששני חוטין של צמר ושל פשתן זה אצל זה. אבל הרמב"ם אסר בארג חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן בצד זה ובאמת שכן הוא הלשון בהתוספתא וגם הר"ש כך העתיקה אבל פירשה כמ"ש רבינו וכתב רמ"א דנוהגין להקל:

(יא) אף אין לי אלא כל דבר המהנה כו'. עיין לקמן סעיף ט"ז:

(יב) אבל אם אדם רואה כו'. והרמב"ם כתב הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו הוא בשוק קורעו מעליו אפילו הוא רבו שלמדו חכמה וכתב ב"י נראה שטעמו מפני שהוא ז"ל גורס בההיא דרב יהודה המוצא כלאים פושטו אפילו בשוק ואינו גורס בבגדו והמוצא כלאים על חבירו קאמר דמפשיט אותו אפילו בשוק ומשמע ליה דפושטו ע"י קריעה קאמר כההיא עובדא דאיתא התם דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא אתתא דהות לבישה כרבלתא בשוקא קם קרעיה מינה ומה שכתב אפילו הוא רבו שלמדו חכמה נראה שלמד כן מדסיים רב יהודה במילתיה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב עכ"ל ובש"ע סתם כהרמב"ם והגיה עליו רמ"א לדברי רבינו בשם יש אומרים אבל בהלכות טומאת כהנים סימן שע"א סתם ופסק כך דעל השוגג אין להפריש כשיש בזה כבוד הבריות:

(יג) כתב הרמב"ם המלביש את חבירו כלאים אם היה הלבוש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור ורבינו בתשובה כלל ב' דין י"ז תמה עליו דמנין מלקות זה למלביש דלא תלבש אלובש קאי וכו' והכסף משנה הליץ בעדו ולא ראיתי להאריך במאי דלא נ"מ האידנא אבל מ"מ יצא לנו דהמלביש את חבירו כלאים איסורא קא עביד:

(יד) אבל אסורים מפני מראית העין. משי עם הצמר וכלך עם הפשתן דדמי הכלך לצמר והמשי לפשתן כמו שכתבתי במעדני יום טוב וכתב עוד הרמב"ם וכן השירים והכלך אסורים זה עם זה מפני מראית העין:

(טו) לפי שאין בגד קנבוס מצוי כו'. וכתב רמ"א ובמקום דשכיח שרי וכדמסיק רבינו במשי וכך כתב הר"ר עובדיה בפירוש המשנה שכן ג"כ הקנבוס שרי בין בצמר בין בפשתן שהכל מכירים בו:

(טז) אבל מותר להציע תתתיך. ובכלל הדיוק מלא יעלה עליך הפשלת הקופה דלעיל סימן ה' בשם הירושלמי ועוד אמרו בירושלמי אהלים אין בהם משום כלאים וכתב הרמב"ם שהטעם מפני שהיא עלייה שאינה דרך לבישה וגם המרדכי כתב בסוף פרק קמא דביצה בשם ראבי"ה שמותר לפרוש בגד כלאים על הגיגית שרוחצים בו משום דאינו אלא מעמיד החום בעלמא וכן הדעת נוטה שהרי אפקיה בלשון לבישה ע"כ וכן כתב שם בהגהות אשר"י בשם א"ז:

(יז) ומפרש בירושלמי דוקא בריקן וכו'. ונשאל הרשב"א על מה סמכו העולם להתיר כרים וכסתות של כותים שהן תפורין בפשתן והשיב הדברים עתיקים ונתלים באילני הגדולים מכלל זה כובעי לבדין שעושה שפה לפיהן של עור ותפורים בחוט של פשתן ונהגו בהם היתר בכל ארצינו ונהגו לישב על כרים וכסתות במלאים ונתונים על גבי מטה ובשר נוגע בהם ולפי הירושלמי קשה איך נהגו היתר וכל שכן בכובעים שאדם נושא על ראשו ויש לומר שאפשר דכרים וכסתות שלהם היו דאורייתא שמא שוע טווי ונוז היו אלא שהיו קשים וכל שהם קשים לא גזרו בהם כו' אבל כרים וכסתות שלנו שהם קשים ואין בהם כלאים דאורייתא שאינן שוע טווי ונוז לא גזרו כלל עד כאן לשוע בתשובות סימן תשס"ב וכבר כתבתי לעיל סעיף ב' המחלוקת של הרמב"ם לענין כלאים דאורייתא עיין שם וכתב רמ"א בשם הכלבו דמ"מ לכתחלה לא יעשה של כלאים ועיין עוד לקמן סימן כ' גם בענין הכובעים עיין בסעיף ל"ח:

(יח) וגדול יוצא בו עראי. כבר פירשתי במ"י דה"ק הגדול עכשיו כשלובשו יוצא בו עראי אבל מ"מ אין מדרכו של גדול ללבשו אפילו עראי אלא שעכשיו הוא שעשה כן:

(יט) אם ישראל חכרו כו'. עיין מ"ש בפ' הגוזל בתרא סי' י':

(כ) והלכתא כמתני' דלקמן דקי"ל כר"ש כו'. אבל הרמב"ם לא פסק כן אלא כמתני' דהכא דלא ילבש כו' וכתב דאם לבשו דלוקה ואע"ג דבמוכרי כסות דלקמן פוסק כההיא מתני' דשרי ותירץ הב"י דנראה לי שטעמו מפני שסובר דהך מתני' דהכא דלא ילבש כו' ליכא מאן דפליג עלה ואפי' יש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מודה בהא דאסור דכיון שהוא לבוש ממש כלאים הרי עבר על לא תלבש ובין מתכוין ובין שלא מתכוין לוקה אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש הכלאים אלא מעלים אותם עליהם שלא כדרך לבישה מותר אם אינו מתכוין ולפי זה נראה לי דלית ליה מה שפירש הטור במוכרי כסות או שלובשים אותם כדי להראות מדתם אלא מפרש כפי' הראשון שכתב שמעלים עליהם בגד כלאים כשמוליכים אותם למוכרם ע"כ ועיין סעיף כ"ו וסעיף מ"ב והוא כתב בספרו הש"ע ללשון הרמב"ם סי' ש"א בסעיף ה' ורמ"א בסעיף ז' כתב לדברי רבינו ועיין בפ"ב דמסכת ע"ז סימן ד':

(כא) מטפחת הידים. מפה שרגילים לפרוש על השלחן ולקנח כו' ובתשובות כלל ב' סימן ו' העתיק לשון הר"ש בזה הלשון מפה שפורסין על השלחן אי נמי דרך בני אדם מכובדים כשמביאים להם פת ובשר משיטין להם במפה ע"כ וכן יש לתקן בפירוש הר"ש ובהגהת אשר"י פרק בני העיר כתוב מפה שפורסין על השלחן לאכול עליה מפני שפעמים מחמם בה ידיו שכורך סביב ידיו בימות הקור ע"כ ולשון הרמב"ם מטפחות שמקנחין בהם את הידים:

(כב) מטפחות ספרים שמשימין על ספר תורה. ולשון הגהות אשר"י פרק בני העיר וצריך ליזהר שלא יהיו מטפחות של הספרים של שעטנז וכן בגד שפורסים על גבי בימה של עץ ונותנים עליה ספר תורה וקורין בו אבל מפה או מעיל שפורסין בארון הקודש תחת ס"ת או סביב ס"ת אין בו משום כלאים ע"כ ועיין לקמן סעיף ל"ז:

(כג) מטפחות הספג שמסתפגים בהן אחר הרחיצה. ול' הרמב"ם שמספגים בהם הכלים והקרקעות:

(כד) יש מקומות שמטפחות שלהן יש להן בית ראש וכו'. והטור לא העתיק אלא ללשון הזה שאם יש לו ביח ראש ולובשין אותו כו' ולא הזכיר לשונו של הירושלמי שמתכוין למלבוש נראה מזה דלאו בכוונה תליא מלתא אלא הירושלמי הכי קאמר כשהוא עשוי בענין שראוי ללובשו:

(כה) מכלל דבמרדעת אפי' בשרו נוגע בהן שרי. אבל הרמב"ם כתב דגם במרדעת אסור כשבשרו נוגע בו ס"ל דמתני' נקטיה בכרים וכסתות וה"ה במרדעת וכ' הב"י שכן נראה מדברי הר"ש כדעת הרמב"ם וכך סתם בשו"ע:

(כו) מוכרי כסות מוכרין כדרכן. לשון הטור שמעלים עליהם בגדי כלאים כשמוליכים אותם למוכרם או שלובשין אותם כדי להראות מדתם ע"כ וכבר כתבתי בסעיף א' דלהרמב"ם אסור ללובשם להראות המדה אבל הר"ר עובדיה כתב ג"כ שלובש כדי להראות המדה וכ"כ בהגהותיו:

(כז) הלכך בגדים הנקחים כו'. וכתב עוד בתשובה כלל ב' סי' ז' וז"ל מה ששאלת אם כותי מל"ת אומר זה שאני מוכר הוא קנבוס אני רגיל תמידי להורות שאין להאמינו כי הוא ידוע לכל הכותים שחייטי ישראל מחזרים על הכפרים לקנות מהם מטוה של קנבוס לתפור בו כי אינו מצוי כמו הפשתן הלכך איכא למיחש דכותי כדי להשביח מקחו הוא אומר כן וכתב עוד שם דיש מקומות שאין נמצא בו רק קנבוס ואותו מקום א"צ להתיר התפירה והר"ש כתב דבמקומו יש לסמוך להתיר לפי שהפשתן ביוקר מן הקנבוס וטוב יותר לאומן לתפור בו לפי שהוא חזק החוט בשעת תפירה וכ"כ סמ"ג בשמו וכתב עוד וגם מורי ר"י בר יצחק היה אומר כן מפני שרובם תפורים בקנבוס ע"כ וכתב הרשב"א בתשובה סי' תשס"א שאין לסמוך על החייט כותי למסור לו בגדי צמר ולומר שיתפרנו בקנבוס אע"פ שהקנבוס יותר בזול מן הפשתן דנקל לו לתפור בפשתן מן הקנבוס ויוצא שכר הקנבוס בהפסדו יותר מה שמרויח החייט בדמי הקנבוס מפסיד בעמל תפירתי כי יתפור בפשתן בשעה מה שלא יתפור בקנבוס בשעה וחצי ועל כן אין לסמוך עליו במקומות שהפשתן מצוי כקנבוס ושדמי הקנבוס קרוב לדמי הפשתן גם אפשר שא"א כן לסמוך על הכותי בכך לכתחלה ולא אמרו אלא בדיעבד כההוא מעשה דארבא דמורייסא בפ"ב דמסכת ע"ז וזה קרוב בעיני ותדע בעיר שטבחים ישראל כו' בשר הנמצא ביד כותי מותר כדאיתא פ' ג"ה ואפ"ה נראה שאין משלחים שם לכתחלה בשר ביד כותי בלא חותם וצא וראה בכל המקומות אע"פ שיש להם שכונת ישראל והשכונה בעיר אחת בפני עצמה שהיא מיוחדת לישראל ואין דרך הכותים מפהקת ואפ"ה לא ראינו מי שסמך לכתחלה לשלוח בשר ביד כותי בלא סימן ואע"פ שבדיעבד יש להתיר מפני שאמרו ובנמצא הלך אחר הרוב ואמרו בפ' גיד הנשה בנמצא ביד כותי ע"כ וכתב הר"ן בריש חולין דמסוגיא דשמעתא דהתם נראה שמותר לתת לחייטים ישראל החשודים לתפור בחוטי פשתן חוטי קנבוס דלחלופי לא חיישינן אע"פ שהרשב"א מפקפק בדבר ואומר שאע"פ שמצד החוט בעצמו אינן חשודים להחליף שמא מתוך שתפירת הפשתן קלה אצלם הן מחליפין ולא מחוור דמ"מ מאיזה טעם שהיו מחליפים גזול הוא בידם ועל הגזל לא נחשדו מיהו בחשודים על הגזל הדבר ברור שאין מפקידין אצלם דכ"ש שהן חשודים להחליף כדאמרי' בגמרא אלא שאפשר לדון להלכה דכל שהוא אומן בין כותי בין ישראל שרי מדאמרינן פ' התכלת גבי ציצית דנקחים מן האומן ולא חיישינן לקלא אילן עכ"ל ורבינו ירוחם בהל' ציצית הביא דברים אלו מבואר שם בדבריו שמ"ש שאפשר לדון להלכה פירושו להלכה ולא למעשה ובמגיד משנה פ"ח מהמ"א כתב לדברי הרשב"א שמפקפק לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אם הוא חשוד שתופר בגדים בפשתן שאפשר שמפני טרחו מחליף ובודאי אסור לומר לו לתפור בחוטי קנבוס שלו וכתב עלה וז"ל וראיתי עכשיו שנהגו בהרבה מקומות לסמוך בזה אף על חייט כותי שקונה חוטי קנבוס ותופר בינו לבין עצמו ואפשר שכיון שיש היכר בין של קנבוס לשל פשתן מרתת ולא אתי לאחלופי דהא מרע אומנותיה ונתפס עליו ולא אמרו לחוש אלא בדבר שא"א לעמוד עליו אבל בדבר שיש לעמוד עליו ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה מיד ושל קנבוס הולך ונשרף מתירא הוא להחליף ובעל נפש יחוש בדבר כנ"ל עכ"ל ואף רמ"א כתב שכן נוהגים ושמעתי מחייטים ישראלים שבודקים הקנבוס בענין זה שמושכין החוט עד שנמשכים כמין שערות ואם אותן שערות מרובות הרבה בידוע שהוא קנבוס וכתב עוד רמ"א בשם מהרי"ל שיש להחמיר שלא לתפור בגד צמר בקנבוס לבן שלא יחשדוהו שהוא פשתן ולכן צובעים הקנבוס:

(כח) הלבדים אסורים מפני שהן שועים. ואע"פ שאין בהם טווי ונוז אסורים מדרבנן וכדכתב רבינו בהדיא לקמן סי' כ' ולעיל סעיף ב' כתבתי שדעת הרמב"ם שהלבדים אסורים הם מן התורה מפני שהם שועים:

(כט) עשה חוטים כו' אסור. לכאורה נראה דאסור מדרבנן קאמר והיינו מפני שהן חוזרין לאריג ודומים כאריג אבל הטור סי' ש' פי' דמיירי שתכפו בשתי תכיפות וא"כ איסורו איסור תורה:

(ל) וכן כתב העושה בגד מצמר גמלים כו' וארג בו חוט של צמר מצד זה כו' אסור כו'. ומסיק הטור דרבינו לא השיב על דבריו של הרמב"ם בזה והיה חוכך להחמיר בדבר ולכך היה מחמיר על עצמו ולא היה תופר עורה התפירה בפשתן תחת בגד של צמר לפי שהתפירה מחברת העור ובגד הצמר ביחד אבל לא היה מורה להחמיר לאחרים והרמב"ן התירו להדיא וכן נוהגים עכ"ל הטור וכתוב בתרומת הדשן דכיון דשאר גאונים מתירין אין לחוש דבא"ז גדול ובאשר"י התיר להדיא ואת"ל שע"י ריבוי התפירות אתרמי שיתחברו חוטי פשתן עצמן תפירות העורות אל הבגד מצאתי בא"ז גדול דר"ש התיר מטעם שהחוטין שבהם העורות תפורים לא חשיבי ובטלים הם לגבי העור הואיל ואין באים רק לחבר העורות ואין בהם משום כלאים והביא ראיה על זה מאיסטמא (דפרק במה אשה) ובפי' משניות דרבי' שמשון מצאתי ופוק חזי מאי עמא דבר כו' והשתא כיון דכתב כ"כ בפשיטות והתיר גם בסמ"ג ותשו' הר"ח דבגדים שלנו אינם שזורים ואין בהם כלאים דאורייתא אין להחמיר תמורת המנהג אמנם מצאתי תשובת מהר"ם שכתב דברי הר"ש והשיב עלה דהוא היה מחמיר בדבר כן הוגד לי משם הר"ר חזקיה שהיה מחמיר כמו כן ע"כ ואני מצאתי בספר האבן העזר להראב"ן שנדפס פה פראג שכתב בסי' קט"ז שהוא מותר והביא ראיה לדבר מן הירושלמי דאמתני' מנעל של זרב כו' וגם רמ"א כתב שהמנהג להתיר וכן ראיתי לרבים גדולים ז"ל שנהגו היתר בעצמן ועי' בסעיף נ"ב אם כפל בגדי צמר ופשתן יחד וקשרו כו':

(לא) ואינן אסורים אלא ללבוש או להעלות עליו. כמ"ש הר"ר עובדיה וכ"כ הרמב"ם וכתב אבל מותר לעשותה ולמוכרה:

(לב) אבל אם העביר כו'. והרמב"ם כתב בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות ה"ז כלאים וכתב הכ"מ דמשמע ליה להרמב"ם דעד כאן לא הצריכו שיעשו שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היה שתי תכיפות אפי' לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים ע"כ ובספרו הש"ע סתם כדברי הרמב"ם ורמ"א הגיה כדברי רבינו ולא הכריע ורמ"י ז"ל סתם כדברי רבינו וכתב עוד הרמב"ם וז"ל תפר בגד הצמר בשל פשתן אפי' תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הרי אלו כלאים והעתיק דברים הללו בשו"ע ריש סי' ש' וכתב עוד שכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מ"מ כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי צורך הכתוב להתיר כלאים בציצית כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפ' ציצית אלא להתיר כלאים בציצית והציצית חוטין קשורים בלבד הן מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד"ס ע"כ. ובסי' ג' נתבאר שאין כן דעת שאר הפוסקים בכלאים דאורייתא ועיין בסעיף ב' והש"ע לא העתיק מ"ש הרמב"ם אם כפל כו' ונ"ל משום דסובר דאתיא במכ"ש מהא דאם קשר גדיל שכתב הרמב"ם שהעתיקו רבינו לעיל סי' יד וזה כתב הש"ע בשם הרמב"ם בסעיף ה' דסי' ש' אבל נ"ל דלדידן דלא קי"ל כהרמב"ם בהא דקשר גדיל כו' כמ"ש בסעיף כ"ט מ"מ בענין אם כפל בגדי צמר כו' וקשרן י"ל דלמאן דאסר לקמן גבי שני חלוקים כו' אם קשרן בקשר של קיימא כמ"ש בסעיף ל"ה דה"ה נמי הכא אם קשרן בקשר של קיימא שהוא אסור וכתב בתרומת הדשן שמי שיש לו יופ"ן פשתן מותר לחבר בו בתי זרועות של צמר על ידי קרסים שקורין קנופי"ל ד' או ה' סביב לזרוע והוא שיהיו הקנופי"ל רפויים בתוך הנקבים שיוכל לפרקן באצבעותיו ואע"פ שהבתי זרועות אדוקים מאוד ביופ"ן ואינו מפרקן משם לא בפשיטה ולא בלבישה ע"כ וכתב עוד שם ומודינא שאם לאחר שהכניס הקנופי"ל בנקב יתפור הנקב שיהיה קצר עד שלא יוכל מאז הקנופי"ל להתפרק ממנו אלא ע"י קריעה פשיטא דבכה"ג הוי חבור ע"כ:

(לג) פי' שחבר מאני דעמר כו'. בשתי תכיפות ואח"כ הקיף כו' אבל הרשב"א כתב שנראה לו יותר דאפי' בלא תכיפות הוא אלא מפני שהוא חוגרן ביחד קאמר והא דקא מהדר ליה ר"י הן הן בנשוך בתמיה קאמר כלומר אין זה יחדיו שאין כלאים אלא כשנושכין זה את זה ונשוך היינו שמחוברים חבור קיים כ"כ שאם תמשוך ותרצה להפרידן זה מזה יבא מזה עם זה כנושך את חבירו וחותך ממנו בשיניו ע"כ וכתב הב"י דנראה דלפי פי' זה אם תכף בגד זה עם זה בב' תכיפות אע"ג דלא עגל על תרויהון הוי כלאים וזהו שהשיב לו ר"י דאע"ג דעגל עמר על תרויהון אינו כלאים כיון שאינו נשוך דאין כלאים אלא בנשוך דהיינו תוכף ב' תכיפות וכל שהוא תוכף ב' תכיפות דהיינו נשוך הוי כלאים אע"ג דלא עגל עמר על תרויהון דעיגול זה אינו מעלה ואינו מוריד ע"כ וכתב עוד הרמב"ם השמיט הירו' הזה ונראה שטעמו מפני שהיה מפרשו כפי' הרשב"א דהשתא אין שום חידוש בדין זה דבכלל מ"ש דתוכף ב' תכיפות הוי חבור לכלאים הוי כל מילי דעלמא בכל ענין שיהיה צמר מחובר לפשתים ע"י ב' תכיפות ע"כ וכתב עוד דלכל הפירושים משמע ליה דאב ובנו דנקט בירושלמי לאו דוקא דה"ה לשני אנשים בעלמא כו' כמ"ש במ"י:

(לד) ואע"פ שתופר המכסה כל סביבותיו. הואיל אם עושים קרע קטן מוציאין אותו דרך הקריעה דחד מסריך סריך לחבירו אבל אם היו משימין בהן חתיכות קטנות של בגד צמר ודאי שיהא אסור כ"כ התוס' ספ"ק דביצה וכתב רמ"א שאפי' תחב התפירה בצמר עצמו מותר דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת התפירה ע"כ כלומר ע"י קרע קטן כמ"ש התוס' והתפירה שבעצמה אינה מעכבת ומתוך לשון התוס' אתה למד דכלאי בגדים אסורים אפי' כשאינו תוחב התפירה בעצמה ורמ"י ז"ל טעה בדברי רבו בזה במה שראה בדבריו שאחר שכתב ההיתר בתחיבת התפירה בצמר עצמו כתב דכלאי בגדים אסורים וסבר רמ"י דקאי אדסמיך ליה וכתב אבל בכלאי בגדים של צמר שנתן לשם אסור לתחוב התפירה בהם כו' ואינו כן אלא כלאי בגדים אסורים אף בלא תחיבה שבהם כמבואר מדברי התוס':

(לה) הוי כשק של פשתן שמלאן צמר כו'. אבל הרמב"ם כתב שאפי' נתן צמר ופשתן בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים ומבואר בדבריו שהם כלאים דאורייתא וכבר כתבתי לעיל סעיף ל' דבגדולה מזו לא נהגו כמותו:

(לו) כלומר שיקשור שתי חלוקים יחד כו'. וז"ל הטור סי' ש' מותר ללבוש חלוק של צמר ע"ג חלוק של פשתן ולקושרו יחד אע"פ שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ובלבד שלא יהא הקשר של קיימא ע"כ והב"י דקדק מתשובת הרשב"א שסובר דמותר ללבוש חלוק של צמר על של פשתן אפי' קשרן קשר של קיימא כלומר המשיחה שקושרין בה קשר בקשר של קיימא ודלפי זה צריך לפרש הא דקתני בתוספתא ובלבד שלא יטרוף המשיחה כו' היינו שלא יחברם זה לזה במשיחה בשתי תכיפות ע"כ וכתב רמ"י שנוהגין להקל וכתב רמ"א נ"ל דאותן בתי שוקים שעושין במדינות אלו וקורין אותן פירטקי דהיינו שעשויין של צמר ועושים בהן משיחה שעוברת בהן הנה והנה כמו רצועה במעברתא דתפילין דמותר אפי' המשיחה של פשתן או איפכא דמאחר דאפשר להוציא משם המשיחה בלא התרת התפירה אינו אלא כחוגר במשיחה של פשתן ע"ג חלוק של צמר ואע"פ שקושר המשיחה כשלבשן לא מקרי קשר של קיימא אבל אם עושה קשרים בב' ראשי המשיחה נראה דאסור דהא א"א להוציא משם עכ"ל כלומר כשעשה הקשרים עבים כ"כ עד שא"א להוציא משם לאפוקי כשהקשרים אינם מעובים כ"כ אלא שהם עבים קצת בכדי שלא יוכלו להשמט לפנים מאליהן וכתוב בהגהות אשר"י ספ"ק די"ט אסור ללבוש אנפלאות של צמר ע"ג אנפלאות של פשתן א"ז ע"כ וכתב ב"י דטעמו מדגרסינן בירושלמי פ' בתרא דכלאים מודה ר' אילא בהן דלביש דרדסין דעמיר ע"י דרדסין דכיתן דהוא אסור דלא שלח עילייא אי לא שלח ארעייה ונראה דה"פ דלא אסור אלא כשהם צרים ודחוקים שא"א לחלוץ העליונים אלא א"כ יחלצו התחתונים עמהם דאז חשובים כתכופים זה לזה ב' תכיפות ויותר הא אם אינם צרים כ"כ מותר ולפי זה יש קיצור בדברי א"ז שה"ל לפרש חילוק זה ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיט הירושלמי הזה ושמא י"ל דס"ל דר"י דאמר גבי אב ובנו וההן בו נשוך פליגא אהא ומשמע ליה דכל שאינו תכוף ב' תכיפות אינו אסור בשום פנים ופסקו כר"י עכ"ל הב"י אבל רמ"א ז"ל כתב דהב"י מפני שלא ראה דברי הא"ז עצמו רק הגהות אשר"י בשמו לכך כתב כן אבל הוא עד וראה להא"ז עצמו דמסיים ביה בזה הלשון דדוקא חלוק ע"ג חלוק שרי דאפשר לפשוט התחתון בלא העליון מה שאין כן בבתי שוקים והביא לזה הירושלמי לראיה לדבריו בא"ז וכתב עוד רמ"א שאין פי' הירושלמי כפי' הב"י אלא ה"פ אם לא שלח העליונות לא יוכל לפשוט התחתונות ולכך אסור מה שאין כן בחלוק ע"כ בד"מ שלו וע"פ זה כתב ג"כ בהגהותיו ובודאי שיש לתמוה דהיאך אפשר בחלוקים שנים זה על זה לפשוט התחתון בלא העליון מפני בתי הזרועות שבו וכך תמה עליו רמ"י ז"ל לכך אני אומר שפירוש הב"י בהירושלמי הוא נכון ושגם הא"ז כך דעתו בפירוש הירושלמי ושז"ש דאפשר לפשוט התחתון בלא העליון סרסהו וגרס ביה העליון בלא התחתון כך נ"ל פשוט וברור ומ"מ מ"ש רמ"א דנכון ליזהר ורמ"י ז"ל הקשה עליו הא אנן קי"ל כר"י דנימוקו עמו אני אומר במחילה מכבודו דנימוקו אין עמו בזה דלא זה הוא ר"י התנא בר פלוגתייהו דר"מ ור' יהודה שאמרו עליו בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) דהלכה כמותו מחבירו אלא זהו אמורא שהרי השיב על בעיא דר' ירמיה ור' חגי שהם אמוראים ומשום כך לא קשיא על הא"ז שפסק דלא כמותו וגם הב"י לא אמר אלא ששאר הפוסקים פסקו כמותו ולא אמר דקי"ל כמותו והקרוב אלי דר"י זה הוא ר' אסי המוזכר בבבלי שהיה בימי ר' ירמיה:

(לז) וילון אסור כו'. וכבר כתבתי במ"י דגירסת התוס' וילון טמא ואין בו איסור כלאים וכ"כ רבינו בתשובה כלל ב' סי' ו וילון העשוי למחיצה ואין מתחממין בו כלל אין בו משום כלאים ע"כ וא"כ דבריו סותרים זה את זה וכבר תמה על זה הב"י שדבריו שבתשו' הם הפך מדבריו שבפסקים וכתב דשמא י"ל דה"ק וילון שהוא קשה עד שאינו ראוי להתחמם בו ע"כ וז"ל הרמב"ם הפרוכת שהיא כלאים אם היתה רכה אסורה שמא יסמך לה השמש ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת ע"כ וכתב רמ"א דפרוכת שלפני ארון הקודש מותר להיות מכלאים ומכלל לשון הגהות אשר"י שכתבתי לעיל סעיף כ"ב הוא שלמד כן וע"ש:

(לח) הם בגדים לבדים והם קשים וכו'. ומותרים אפי' בלבישה וכ"כ הרמב"ן בספ"ק דביצה ובר"פ בא לו אבל להרמב"ם שכתבתי בסעיף א' דסובר דהלבדים הם כלאים מן התורה כתב ב"י דלדבריו כי שרינן נמטא גמדא דנרש היינו בהצעה בלבד ושכ"כ הר"ן בשמו וכתב עוד הב"י וז"ל נמצא דהני קאפאנגוס דידן אם הם תפורים בפשתן אסור להעלותם עליו להרמב"ם מדאורייתא ולהציע תחתיו אם היינו אומרים שהגיעו לקושי דנמטא גמדא דנרש הוה שרי ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם ולדעת התוס' והרא"ש אם היינו אומרים שהגיע לקושי נמטא גמדא דנרש היה מותר אפילו להעלותם עליו ומיהו מי מפיס ואם הגיעו לאותו קושי אם לאו הלכך יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפי' מלהציעם תחתיו עד שיתפרם במשי או בקנבוס עכ"ל וכתב הרשב"א בתשובות שנהגו במקומותם היתר בכרים וכסתות של כותים וכובעים שהם כלאים לפי שהם קשים ומיהו הר"ר יונה אוסר והרמב"ן מן המתירים ומ"מ אפילו לדעת האוסרים הנח להם מוטב שיהיו שוגגים כו' ע"כ ועי' לעיל סעיף י':

(לט) פי' בתשובת הגאונים שרגילים ללבשן. וכתב הטור עלה דלשון הרמב"ם מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף משמע ליה להטור שכך מפרש הרמב"ם להא דעוילדן ואע"פ שא"כ לא העתיק למתניתין דמנעל של זרב דלעיל סימן י"ב כבר הרגיש בזה הכ"מ וכתב דנ"ל דלהרמב"ם רב פפא דקאמר עוילדן וכו' אמנעל של זרב קאי ומפרשו דאל"כ נמצא שהרמב"ם השמיט אחד מהן עוילדן או מנעל של זרב ומה שנדחק הכ"מ בפי' הירושלמי לדעת הרמב"ם מפני השגתו של הראב"ד ופירש דלהרמב"ם המנעל של פשתן לא ידעתי למה נדחק ולא פי' כדברי רבינו לעיל וגם הר"ש פי' כך ואין להאריך בזה וכתב עוד הכ"מ דמ"מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב וצ"ל שמ"ש ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא ה"ל עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר ע"כ ובב"י לא כתב כן אלא כתב דשמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמחזי כמלבוש אע"פ שאין הגוף נהנה ממנו אסור:

(מ) פי' בגד כלאים שצרורים בו כו'. ולשון הרמב"ם צלצולים קטנים שעושים אותן העם בבית יד שלהן לצרור בהן מעות או תבלין וכתב שאפילו בשרו נוגע בהן מותרים ונתן טעם לדבר שאין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כגון הכתונת והמצנפת והאבנט והשמלה ובגדים שמחפים בהן את השוקים ואת הידים וכיוצא בה אבל צלצולים כו' מותרים אע"פ שבשרו נוגע בהם שאין דרך חמום בכך וכתב עוד ציץ של עור או משי וכיוצא בהן שתלה בהן חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח הזבובים אין בו משום כלאים שאין דרך חמום בכך ע"כ והיינו האסטמא דבפ' במה אשה סי' ב':

(מא) ירושלמי כו'. מהו שיתן פריטא גו גולתא. תמהני שהפוסקים השמיטו לירושלמי זה וי"ל דסמכו אהא דצררי דגמ' דידן:

(מב) ובלבד שלא יכרוך ויקשור. פירש"י בשתי תכיפות וכתב ב"י ס"ס ש' דמדברי הרמב"ם נראה דאפילו לא קשר החבלים אלא בקשר אחד אסור לכרכן סביב ידו שכתב המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהם פשתים ומהם צמר הרי זה מותר ואע"פ שכרכן על ידו אבל אם קשרן כולן נעשו כלאים ואסור לו לכרכן על ידו וכך הם דברי הטור ע"כ וכתב עוד הב"י בסי' ש"א דאע"ג דקי"ל דבר שאין מתכוין מותר בכלאים כההיא דמוכרי כסות כו' דסי' י"א אפ"ה אסור שהכריכה שעל ידו הוי כמלבוש וכל שהוא לבוש ממש כלאים ס"ל להרמב"ם דחייב משום לא תלבש שעטנז בין במתכוין בין שלא במתכוין כמ"ש כבר לעיל סעיף כ' דמש"ה אוסר ג"כ ללבוש כלאים אפילו ע"ג י' לבושים ואפילו להעביר המכס ע"ש אבל לרבינו שמתיר גם בזה לבישה להעביר המכס כיון שאין מתכוין כתבתי כבר במ"י שרבינו ירוחם תמה עליו אמאי קאסר הכא בחבלים וגם כתבתי שם ישוב לזה בשם שלטי הגבורים דהכא הוה פסיק רישיה ע"ש:

(מג) אספלנית כו'. אין בהם משום כלאים אע"פ שבשרו נוגע בהם הרמב"ם:

תמו הלכות כלאי בגדים מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.