דברי חמודות/נדה/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דברי חמודות נדה א

דף זה מכיל את 'דברי חמודות' על כל פרק ראשון - בעתיד הוא יפוצל לפי סימני הרא"ש

(א) הלכך קי"ל ווסתות דרבנן ואם לא בדקה כו' ומצאה טהור טהור. וכ"כ התוס' וכתבו עוד דמיהו נראה דלכתחלה צריך לבדוק בשעת הוסת ע"כ פי' דבריהם דמשעה שבא הוסת לא תשמש עד שתבדוק שאין לפרש דבשעת הוסת דוקא צריכה בדיקה אבל עבר שעת וסתה מותרת אפי' בלא בדיקה וכמ"ש הר"ן בפ"ב דשבועות דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל הוא דנהי דבשעת הוסת בעיא בדיקה מ"מ אם עבר הווסת ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה ע"כ בדברי התוס' אין לפרש כן דא"כ דלא קאמרי שצריכה בדיקה אלא בשעת וסת ממש ולא אח"כ לא היה להם לכתוב בלשון ומיהו נראה כו' דהם לא חידשו הדבר אלא כך הוא דינא דוסתות וכדפירש"י בתחלת הבעיא וסתות דאורייתא או דרבנן הא דקיימא לן דבעיא בדיקה בשעת וסתה כו' הלכך נראה דז"ש צריכה לבדוק בשעת הוסת לא דקדקי בשעת וסת לומר שהבדיקה בשעה ההיא אלא תחלת הזמן נקטי ודמשעת הוסת ואילך אסורה בלא בדיקה ושוב מצאתי בהג"ה מיי' פ"ח מהא"ב דאסורה לשמש עד שתבדוק דהא הכא אמרי' נמצאת טמאה טמא אפילו למ"ד וסתות דרבנן וכתבו זה בשם התוס'. וכ"כ הטור סי' קס"ד דאסורה עד שתבדוק וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש ומיהו כתב הרשב"א בת"ה דה"מ ביש לה וסת קבוע אבל אם היה לה וסת שאינו קבוע אע"פ שלא בדקה בשעת וסתה טהורה ואינה צריכה בדיקה דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה אע"פ שלא בדקה הרי היא בחזקת טהורה כיון שאין לה וסת קבוע שאין איסור עונה זו (שצריכה לפרוש כדלקמן ר"ס ב') אלא מדרבנן ע"כ וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן ז"ל וכך סתם הטור בר"ס קפ"ט וכ' עוד הרשב"א בד"א בוסת שאינו קבוע והוה לה בפחות מעונה בינונית אבל עונה בינונית שהיא לל' יום הרי היא לה כוסת קבוע שאע"פ שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדוק ותמצא טהורה ע"כ וכתב עליו הב"י בס"ס קפ"ד דמשמע ליה דה"ה אם היה לה וסת שאינו קבוע והוא ביותר מעונה בינונית דצריכה בדיקה יום ל' ואינה צריכה בדיקה ביום אותו וסת מאחר שלא הוקבע עדיין ולא כתב והוא בפחות מעונה בינונית אלא לומר שלא היתה רגילה לראות ביום ל' וחד מתרי זמני נקט ובפחות מל' ויותר מל' שוים הם א"נ אורחא דמלתא נקט שאין רגילות להיות רואה ליותר מל' ע"כ ואע"פ שבש"ע סי' קפ"ד סעיף ט' כתב לסברת הרי"ף והרמב"ם ג"כ (כ"כ) מ"מ בסי' קפ"ט סעיף ד' סתם כדעת התוס' וסיעתייהו וכתב רמ"א דהכי נהוג ועיין בפ' האשה בחלק שאחר הלכות כלאי בגדים בסעיף י"א וסעיף י"ז:

(ב) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן כו'. ופרישה זו אינה אלא לתשמיש אבל מותר בשאר כל קריבות דבר כ"כ הטור סי' קפ"ד וכ"כ הרשב"א בת"ה בשם רש"י והראב"ד ושכך נ"ל וכ"כ הגהת מיי' בשם הרמב"ן ושכך פשט ההיתר במלכות ההיא וכתב ב"י דליתנהו לדברי תרומת הדשן שהעלה לאיסור כל קריבות דבודאי שלא ראה ולא ידע דברי כל הני רבואתא מדלא כתב לדבריהם ועיין בס"פ הבא על יבמתו בדין היוצא לדרך סמוך לוסתה:

(ג) סמוך לוסתן. ויתבארו פרטי הדינים בזה בפ' האשה שעושה צרכיה בסופו אחר הלכות כלאי בגדים ע"ש ועיין בפירקין ריש סי' ד' בסעיפי י"א י"ג י"ד:

(ד) רא"א ארבע נשים דיין שעתן. ואינה מטמאה למפרע כמ"ש רבינו בריש פירקין והיינו לטהרות כמ"ש שם אבל לבעלה לא כמ"ש בסי' דלקמן בדברי רבינו ומ"מ לענין קביעות ווסת נ"מ נמי האידנא וגם לבתולה שלא הגיע לימי הנעורים וכן זקנה לענין פרישה בסמוך לווסתן נ"מ נמי האידנא ולפי שעיקרן של דיני קביעות הווסת הוא בפרק האשה לקמן וגם שם יפרשו קצת דיני פרישה לכך אחרנוהו וכתבנוהו להני דיני כולהו התם בפ' האשה בסופו של החלק שאחר הלכות כלאי בגדים:

(ה) מעוברת משיודע עוברה. כבר כתבתי לישנא דגמרא במ"י דכמה הכרת העובר ג' חדשים וכתב ב"י סימן קפ"ט דמשמע דשלשה חדשים שלמים קאמר:

(ו) סמוך לזקנתה. בגמרא איזהו סמוך לזקנתה א"ר יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא ור"ש אומר כל שקורים לה אמא אמא ואינה בושה ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת וכתב הב"י נראה דהלכה כר"ש אי משום דקי"ל כוותיה לגבי ר' יהודה ואי משום דאיפלגו אמוראי אליביה ובפלוגתא דר"ז ור' שמואל בר רב יצחק נראה שהרשב"א פוסק כמ"ד כל שאינה מקפדת וכן פסק הרמב"ם בפ"נו מהא"ב ובפ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב ומיהו כתבו התוס' דבירושלמי פריך אהא דקאמר כל שקורין לה אמא ואינה בושה וכי בדעתה תלוי הדבר ומשני כל שראוי לקרותה אמא ולפי זה הא דאמרי שקורין לה אמא ואינה מקפדת היינו לומר שאינה ראויה להקפיד עכ"ל הב"י:

(ז) חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. ל"ש אם היא בתולה או בעולה כ"כ הטור סי' ק"ץ וכתב הב"י דהיינו מדתנן הכי לענין דיין שעתה דאע"פ שהיא נשואה הה"נ לענין כתמים דכי היכי דהתם דתלינן בראיתה ממש לא שאני לן בין בתולה לבעולה הה"נ הכא דתלינן בהגיע זמנה לראות דל"ש לן נמי בין בתולה לבעולה וכתב הרשב"א בת"ה שמקצת מפרשים היו סבורים לומר דתינוקת שהגיע זמנה לראות נמי אין כתמה טמא והוא ז"ל סתר דבריהם והכריח דכל שהגיע זמנה לראות אע"פ שלא ראתה כתמה טמא דכיון דהגיע זמנה לראות הרי היא ככל הנשים לענין זה והכי תניא בגמרא ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ומדפסיק ותני תינוקת שלא הגיע זמנה לראות יש לה כתם אלמא מלתא פסיקתא קאמר בין ראתה בין לא ראתה ע"כ וכן פירש"י יש לה כתם מכאן ולהבא אע"פ שלא ראתה מימיה:

(ח) אין חוששין לה. פירש"י ואפילו אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר משמע לכאורה דאילו א"א לומר שעברה כגון שלא זזה מתוך ביתה דאה"נ מכיון דעל כרחינו צריכין אנו לומר שבא מגופה דטמאה היא ולפי זה מאי דמסיים רש"י וכתב דכתמים דרבנן נינהו וכי גזור רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים ה"ק דלא גזור כיון דאיכא למתלי דאימור עברה ולאו אדעתה וכבר נתחכם רמ"י ז"ל בזה וכשכתב דבריו של רש"י ז"ל שינה את לשונו וכתב דכיון דכתמים כו' בזו שאין דמים מצויין בה תלינן לקולא ע"כ אלא שאע"פ שחשש לתקן דבריו של רש"י לא חש לקמחא דגופיה שהוא התחיל וכתב כלשונו של הטור לא גזרו בתינוקת כו' ולכך נ"ל דתקונו הוא עיוותו שעם זה שתיקן לשון רש"י עוות ללשון עצמו אלא היה לו להניח לשון רש"י כמו שהוא והרי אנו יכולין לפרש דבריו בענין שיתקיימו ולומר דזה שכתב אח"כ דכתמים דרבנן כו' ולא גזור להוסיף על טעמו הראשון הוא שבא להקל אפילו היכא דליכא למתלי כלל דמעיקרא הוא דקאמר דיש לנו לתלות אפי' בשלא עברה ונאמר שעברה ולאו אדעתה והדר הוסיף וקאמר דכתמים דרבנן כו' ולא גזור כלל כלומר ואפילו א"א לנו שנאמר דלאו אדעתה אפ"ה רבנן לא גזור והקרוב אלי עוד לומר שיש חסרון מטעות הסופר בלשונו של רש"י וצ"ל ועוד דכתמים כו':

(ט) משהגיעו ימי הנעורים. פרש"י שהביאה שתי שערות או בת שתים עשרה שנה ויום אחד ואע"פ שלא הביאה שתי שערות וכתב הרשב"א בתו"ה נראה שהזקיקו לפרש כן מדקאמרמשהגיע ימי הנעורים דאלמא דבהגעת הימים בלחוד חוששין לה וזה דוחק אלא מסתברא דכל שהיא פחותה מבת י"ב שנים ויום אחד ואע"פ שהביאה ב' שערות דהא קי"ל כרבא דאמר בפרק יוצא דופן תוך הפרק כלפני הפרק ושומא בעלמא נינהו וה"ה לבת י"ב שנים ויום אחד אם לא הביאה ב' שערות דכל שלא הביאה ב' שערות קטנה היא ודוקא כשבדקוה ואין לה ואע"ג דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים ואפי' בדקו ולא אשכחו חיישינן שמא נשרו להחמיר לענין מיאון הא אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ דאקדשה תוך הזמן ובעל לאחר הזמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל בעל בתוך הזמן לא כלום הואיל וליכא ספיקא דאורייתא ובכתמים נמי דספיקא דרבנן היא אין חוששין שמא נשרו אלא מיהא היכא דלא בדקו חזקה הביאה סימנים ואפי' למיאונין וכדרבא ואיתא בפ' יוצא דופן ובריש בא סימן ומצאתי בתוספתא במס' נדה פ"ק מאימתי ראויה לראות משהביאה ב' שערות וזה מבואר כדברינו עכ"ל הרשב"א והוי יודע דבהטור השמיט יום אחד ולא כתב אלא י"ב שנים ונמשכו אחריו בעלי הש"ע ולישנא קטיעא הוא ולאו בדוקא קאמרי:

(י) אבל אם ראתה ג"פ כו'. גרסינן בגמ' דף י' (ע"א) אמר רב חלקיה בר טוביה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפי' שופעת כל שבעה אינה אלא ראיה אחת אמר רב שימי בר חייא מדלפת אינה כפוסקת אלא כשופעת ופירש"י מדלפת טיף אחר טיף וכתב הב"י דנראה מדברי רש"י שם שאם פסקה מעט וחזרה וראתה ופסקה וראתה כן ג"פ ביום הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא כראייתה וכ"כ הרשב"א בפי' בת"ה וכך הם דברי הטור אבל הרמב"ם כתב בפ"ט מהא"ב כתמה טהור עד שתראה דם ג' וסתות נראה שהוא סובר כי מדלפת אינו דוקא טיף טיף כדפירש"י אלא כל ראיה דוסת אחת מקרי מדלפת עכ"ל וכתב רמ"א דיש להחמיר כסברת רש"י וכתב הטור דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור ג' עונות שהן צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג"פ וכתב הב"י שכ"כ הרשב"א בת"ה ולמד כן מדתניא הכי בגמ' לענין דיה שעתה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם אחת דיה שעתה ב"פ דיה שעתה ג"פ הרי היא ככל הנשים כו' עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים וס"ל להרשב"א דה"ה לענין כתמים דדינא הכי ואמרי' עלה בגמ' שאם לאתר שעברו עליה ג' עונות חזרה וראתה בעונות קטנות כמו שהיתם למודה לראות מתחלה לא הוחזקה עד שתראה ג"פ ואע"פ שכתב הרשב"א כמו שהיתה למודה כו' הכא לענין כתמים אין אנו צריכין אלא ג' ראיות להחזיקה בדמים כמ"ש לשונו במ"י והכי מוכח נמי בהדיא מהך דמדלפת שנתבאר שהיא מוחזקת בג' ראיות אפי' ביום א' והוא לא נקט הכא אלא מאי דאמרי' בגמ' לענין דיה שעתה וכמו שיתבאר כל זה באריכות בס"ד בפרק האשה:

(יא) כשהיא מעוברת א"צ לפרוש דאפי' בשעת וסתן כו'. ואפי' לכתחלה אינה צריכה בדיקה והא דתנן נמי היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה ה"ה דאפי' לכתחילה לא בעיא בדיקה דהא טעמא דמסולקת דמים היא כ"כ הרשב"א, אבל הטור סי' קפ"ד גבי היתה במחבא כ' דלכתחילה חוששת לו אפי' לא היתה לה וסת קבוע ואעפ"כ גבי מעוברת לא כתב שתהא חוששת לו אפי' לכתחילה וכבר הקשה עליו הב"י דכיון דמעוברת מדין מחבא פשטינן לה היה לנו להשוותה ותירץ דהטור ס"ל דאע"ג דבמחבא אמרי' דדמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה לאו למימרא דאפילו לכתחלה לא בעיא בדיקה אלא דבדיעבד לא מחזקי' לה בטמאה אבל אה"נ דלכתחלה בעי בדיקה בשעת וסתה ותדע דהא לא בעי ההוא סבא מר' יוחנן אלא בדיעבד כדמשמע מדבעא לה אפיסקא דמעוברת וחברותיה דיין שעתן ועוד מדאמר הגיע וסתה בימי עבורה ולא בדקה מהו ולא אמר הגיע וסתה בימי עיבורה תוששת לוסת או אינה חוששת ומדאהדר ליה ר' יוחנן תניתוה משמע דבההוא גוונא דבעיא בלחוד היא דמתנייא ולא יותר דאל"כ הל"ל מאי תיבעי לך בדיעבד הא אפי' לכתחלה תניתוה דשריא אלא ודאי משמע ליה דבדיעבד דוקא מתניא והכי משמע מדברי רש"י שכתב ה"נ במעוברת הואיל ודמיה מסולקים טהורה ומשמעות דבריו דבדיעבד קאמר שאל"כ כך הוה ליה למימר ה"נ במעוברת הואיל ודמיה מסולקין אינה חוששת ומ"מ עד כאן לא אבעיא לן האי בעיא ופשטינן לה דוקא בדיעבד אלא אליבא מ"ד דוסתות דאורייתא אבל למ"ד וסתות דרבנן לכתחילה נמי אינה חוששת ומסברא ידעינן לה ולא איצטרך למבעי בה וה"מ במעוברת דהא חזינן דכל המעוברת דמיהן מסולקים והלכך אמרי' דלמ"ד וסתות דרבנן אף לכתחלה נמי אינה חוששת אבל היתה במחבא דלא בריר לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשי אע"ג דהוו במחבא לא ישנו את תפקידם לא אמרי' בה אינה חוששת אפי' לכתחלה ומסתיין דנימא בה היכא דעבר יום וסתה ולא בדקה שמותרת עכ"ל הב"י בסי' קפ"ד, ובסי' קפ"ט כתב דהרמב"ם לא הזכיר דין זה ושהמגיד בפ"ט מהא"ב כתב שנראה שהוא מפרש דהך בעיא דההוא סבא היא לענין טהרות בלבד אבל לענין פרישה מבעלה חוששת ליום וסתה עד שתעקרנו או שהוא מפרש כדברי שאר המפרשים דאמרי לא בעיא בדיקה אבל בשעת וסתה חוששת היא לבעלה וזהו שלא הזכיר דין זה עכ"ל המגיד והיה לנו לחוש לדברי אלו המפרשים כ"ש שאפשר שהרמב"ם ג"כ הכי ס"ל וא"כ אין חילוק בין היתה במחבא למעוברת דתרווייהו לכתחלה יש להם לחוש אלא דמכיון שהב"י בש"ע שלו לא חש וכן האחרונים לא חשו וקיי"ל נמי דוסתות דרבנן אין לנו להחמיר ועיין בסעיף ל"ב בפרק האשה ועיין עוד בסעיף דלקמן:

(יב) דאפי' בשעת וסתן אמרינן הכא דלא בעיא בדיקה. ומכאן יצא לו להש"ע שכתב בסי' קפ"ד גבי מעוברת ומניקת דאפי' בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה:

(יג) ולא אמועוברת כדאר"י עלה דההיא אבל כו'. דא"ר יוחנן ל"ש אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מניקתן ומכאן יצא לו להטור שהשוה דין מניקה לדין מעוברת דכל ימי מניקתה שהן כ"ד חדשים משנולד הולד אפי' מת הולד א"צ לפרוש סמוך לוסתה כמו במעוברת ותניא מעוברת ומניקה שהיו שופעות דם ובאות דיין כל ימי עבורן ודיין כל ימי מניקותן דברי ר' מאיר ר' יוסי ור' יהודה ור"ש אומרים לא אמרו דיין שעתן אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ור' יוחנן כר' מאיר ס"ל וכן שמואל נמי כדאיתא בגמ' ואע"ג דרב וריש לקיש לא ס"ל כר"מ הרי הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ולגבי ריש לקיש וכ"ש הכא דשמואל כוותיה סבר וז"ל הטור סי' קפ"ט בשם הרשב"א עוברה משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש אינה חוששת לוסתה הראשון אפי' היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינה צריכה בדיקה ומותרות לבעליהן ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות שהן למודות לראות בה אינן אלא במקרה ע"כ אבל לעיל מינה כתב ג"כ בשם הרשב"א שכתב אינה קובעת וסת בימי עבורה ובימי מניקותה ושיש גדולים שאומרים שחוששת לה כדרך שחוששת לוסת שאינה קבוע וראוי לחוש לדבריהם ע"כ כלומר אע"ג דאינה קובעת ממש חוששת וכן הוא לשונו בת"ה שאחר שכתב דלא קבעא ולא חיישא כתב אבל הר"א כתב דמקבע הוא דלא קבען הא מיחש חיישינן דומיא די"א שבין נדה לנדה שחוששת ואע"פ שהראשון נ"ל עיקר יש לחוש לדברי הרב ע"כ מוכח ודאי שאע"פ שאינה קובעת אותו שיהא לו דין וסת קבוע שיתבארו בפרק האשה מאי בינייהו דוסת קבוע לשאינו קבוע מ"מ לענין חששא שתאסר לבעלה בעונה בינונית שהוא ל' יום לראיתה כדרך כל וסת שאינו קבוע וכמו שנתבאר לעיל סעיף א' צריכה לחוש לו וכן אפי' יש לה זמן לימי החדש או שראתה בהפלגה וכדרך שיתבאר בפ' האשה בסעיף ז' וסעיף כ"ז וסעיף ל"ב הילכך נראה ודאי דהא דאמרן שאפי' שופעת באותן עונות שהן למודות לראות בה אינן אלא במקרה היינו ג"כ דוקא לענין זה שלא לחוש לאותו הזמן של וסת הראשון אבל צריכה שתחוש לוסת שאינו קבוע ובאותה העונה אסורה לשמש ומיהו מכיון שעברה ולא ראתה אפי' פעם אחת כבר נעקר וא"צ לחוש עוד ואפי' כבר ראתה כמה פעמים ובעונות קבועות לפי שאינה קובעת וסת באלו הימים וכמו שיתבאר בפ' האשה ועוד דקדק הרשב"א מהך ברייתא דעד כאן ל"פ אלא בימי עיבורן ובימי מניקתן הא אם עברו ימי מניקתן אפי' בראיה ראשונה מטמאה מעל"ע לדברי הכל ועוד זיל בתר טעמא מידי הוא טעמא מחמת הגורם דראשה כבד ואבריה מתפרקים כו' הא כשנסתלק הגורם חזר האורח למקומו ויתבאר עוד אחר פרק האשה בס"ד:

(יד) א"נ יש לחלק כו'. ולפי תירוץ הזה כל הד' נשים שוות ואף בתולה וזקנה א"צ לפרוש סמוך לוסתן והטור כתב כן בסי' קפ"ד בשם הרשב"א דבקטנה שלא הגיע לימי הנעורים ולא הביאה סימנים א"צ לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו ג' פעמים וכתב הב"י דדין זקנה שנסתלקו דמיה שוה לדין קטנה בזה עד כאן ויראה לי דז"ש אין צריך לפרוש סמוך לוסתה ה"ה בתוך וסתה נמי כדדייקינן במעוברת לעיל סעיף י"ב ולקמן אחר פ' האשה יתבארו דיני בתולה וזקנה לאחר שעברו עליהן ג' עונות היאך חוזרות לקדמותן:

(טו) קמ"ל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. ואפי' אין לה וסת וכדאמר נמי ר' זירא בסמוך אבל בסוף הפרק לא מסיק כך רבינו ושם אכתוב בס"ד מסקנת הפוסקים בין באין לה וסת ובין ביש לה וסת:

(טז) ואין לה לא כתובה כו'. וכתב הרמב"ם בסוף הל' אישות בד"א שהיתה כך מתחלת נישואיה ומביאה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו לפיכך אם בעל פעם אתת ולא מצא דם ואח"כ חזר להיות רואה בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה ולא יחזיר עולמית:

(יז) ולא פירות. פירש"י שאוכל בעלה מנכסי מלוג שלה וכתבו התוס' שכן ג"כ אין לה דין פירות דהיינו פרקונה וכתבו עוד דאיירי בין הכיר בה ובין לא הכיר בה דבלא הכיר בה הוי מקח טעות ומחלה ליה דניתא לה דניפוק עלה שמא דאישות כדאמרינן גבי איילונית בפ' איזהו נשך ובהכיר בה נמי אין לה כלום כדאמר ביש מותרות בשניות לעריות שהיא מרגילתו משום דזרעה כשר ע"כ:

(יח) ויוציא ולא יחזיר עולמית. וכתב בתשובת הר"ם שבסוף תשובת הרשב"א דרואה דם מחמת תשמיש אין לה תקנה לישאר עם בעלה אלא שתתגרש לאלתר ואסור להשהותה דחיישינן שמא יבא עליה ודקדק כן מדברי הרמב"ם ואע"ג דבריש זבחים גבי אשה לאו לגרושין עומדת כתב ר"י דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה דכיון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו ומיהו נ"ל דהכא עד כל זמן שאינו חפץ לישא אחרת ורוצה להשרותה ע"י שליש ובשנה אחת ולא ילך אצלה אלא בעדים א"צ לגרש אם אינה באה מחמת טענה אבל אם רוצה לישא אשה אחרת יוציא זו ויתן כתובה ע"כ וכתוב ג"כ בתשובת הרשב"א סי' תתל"ט ואכתוב לשונו בפרק תינוקת סעיף ז' ומיירי בכגון הא דהרמב"ם דנסתחפה שדהו מש"ה יתן כתובה והא דיוציא כשיקח אחרת היינו מכח תקנת רבינו גרשון מ"ה והא דכתב ובשנה אחת השמיטו הש"ע בטי"ד סי' קפ"ז סעיף י"ב אבל רמ"א כתב כן בטא"ה ר"ס קי"ז ויראה לי דהא דבשנה אחת לאו אזמן השהייה קאי דלהשהות לעולם רשאי ע"פ הדרך הזה אבל נקט שנה אחת לענין השריית השליש כדי שלא תצטרך לשאול על זה מהבעל בכל פעם כי אם אחת בשנה ועי' עוד מדינים אלו בפ' בתרא סי' ג':

(יט) משמשת בשני עדים. פי' הרי"ף לקמן אחד לו וא' לה וכתב הרמב"ם בפ"ד מהא"ב שיש לאיש להניח אשתו שתבדוק בעד שלו מתוך שהיא נאמנת על שלה נאמנת על שלו:

(כ) אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר"ח דברי קבלה הן. והלכה כר"ח בן אנטיגנוס כדמסיק בסמוך דמשמשת בשני עדים א' לפני תשמיש וא' לאחר התשמיש ושכן תעשה כל ימיה ובלבד שלא תחזיק כו' לאיסורא מתחזקה אבל לא להתירא וכן פסק ג"כ הרמב"ם בפ"ד מהא"ב והוסיף להצריך גם לבעל לקנח עצמו לאחר תשמיש בעד שלו וטעמו שכן הוא סובר אף באשה שיש לה וסת שכ"כ שם אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד אבל אחר תשמיש הכל צריכים ב' עדים א' לו וא' לה ואף מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה ע"כ וכתב הר"ן לפי שהוא ז"ל מפרש זו ששנינו בפ' כל היד דרך בנות ישראל משמשת בב' עדים א' לו וא' לה והצנועות מתקנות להם שלישי להתקין את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפי' משום בעלה לבד צריכה לשמש בב' עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אפי' לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרינן בפרקין דמגו דבעי בדיקה לטהרות בעי בדיקה לבעלה דאלמא מדין בעלה אינה צריכה היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות א"צ בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד ע"כ ועל מ"ש דאף מעוברת כו' כתב המגיד לפי שסובר שמה ששנינו בפרקין גבי מעוברת ומניקה כו' אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואתמר עלה לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה בעד שלפני תשמיש דווקא מיירי אבל עד דלאחר תשמיש לעולם היא צריכה בדיקה ע"כ אבל רבינו ירוחם כתב דלר"ח נמי מעוברת אינה צריכה בדיקה אפי' הגיע וסתה ומסתמא נמי כל חברותיה ששנינו עמה ועל מה שהצריך הרמב"ם בדיקה לאשה שיש לה וסת השיג עליו הראב"ד מהא דאיתא בגמרא דבסוף פירקין בעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה א"ל לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש והמגיד תירץ דאיכא לפרושי דרב יהודה מיירי דוקא בבודקת תוך הזמן שהם חייבים בקרבן כדתנן בסיפא דמתני' דפירקין דרך בנות ישראל משמשות כו' שכתבתי בסמוך אבל אחר מכאן לא אמרו ע"כ וקשיא לי קצת דא"כ היינו הך דבעא התם בתר הכי ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב את בעלה אשם תלוי ומיהו אע"פ דבין להרמב"ם ובין להראב"ד הך בדיקה דרב יהודה לאחר תשמיש היא וכ"כ הגהת מיי' בפ"ד מהל' איסורי ביאה בשם הר"ר שמחה דאילו קודם תשמיש מצוה דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת אבל התוס' פירשו דרב יהודה לפני תשמיש מיירי דאז לבו נוקפו ופירש כדפירש ר"ח דכיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים לא תקנו לבדוק ע"כ ומתני' דכל היד פי' הטור בריש סי' קפ"ד וגם בסי' קפ"ו דשלא בשעת תשמיש היא וכתב ב"י שכן העמידה הרשב"א ז"ל וז"ל הרשב"א בתורת הבית כל הנשים אם יש להם וסת קבוע מותרות לבעליהן בלא בדיקה ואין צריך בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ולא עוד אלא שאין ראוי שתבדוק בשעה שהיא רוצה לשמש את ביתה כדי שלא יהא לב הבעל נוקף ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה ע"כ ואע"פ שרבינו בר"פ דלקמן העמידה למשנתינו דכל היד בעסוקה בטהרות ניחא טפי פי' הטור כמו שאכתוב שם במעי"ט בס"ד וכתב המגיד בשם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל נשים שיש להם וסת משמשות שלא בשעת וסת ואינן צריכות בדיקה ובועל ושונה כמה פעמים ואינן צריכות לבדוק לא לפני תשמיש ולא לאחריו ולא בין תשמיש לתשמיש ולא הוזכרה בהם בדיקת עדים בש"ס אלא בעסוקה בטהרות וכתב ב"י דטעמם מדתנן בפ' כל היד בש"א צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר ובה"א דיה ב' עדים כל הלילה ובגמרא א"ר זירא מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה פירש"י בלא בדיקה בינתים דאפי' ב"ה מצריכין בדיקה לסוף תשמיש אלמא חיישינן שמא ראתה דם מחמת תשמיש אלמא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור לא יבעול וישנה רבא אמר בועל ושונה כי תניא ההיא לטהרות ופסקו הלכה כרבא דבתרא הוא ונראה דלפי דבריהם הא דאיתא בגמ' התם א"ר אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק פי' בדקה בלילה בעד ואבד מתקיף לה ר' אילא אילו איתא מי לא משמשה ואע"ג דלא ידעה השתא נמי תשמש א"ל זו מוכיחה קיים וזו אין מוכיחה קיים לענין טהרות דוקא איירי אבל כל לבעלה לא בעי בדיקה כלל וכן פירש"י לענין טהרות וכן בכל דוכתא דמדכר במשנה בדיקה לענין טהרות היא דאם אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה כלל לבעלה לא לפני תשמיש ולא לאחריו כל שיש לה וסת ונראה אפי' אין לה וסת נמי לדעת הרי"ף ז"ל לקמן דכל שבדקה ג"פ הראשונים ולא מצאה דם שהוחזקה שלא לראות בשעת תשמיש לא בעיא בדיקה כלל לבעלה לדעתם שאחר שהוחזקה בג"פ הראשונים שאינה רואה בשעת תשמיש אין הפרש בין אשה שאין לה וסת לאשה שיש לה וסת עכ"ל הב"י אבל הרמב"ם כתב המשמש מטתו פעמים רבות א"צ לבדוק העדים שלהם על כל ביאה וביאה ולמחר יבדק העדים נמצא הדם על העד שלה או על עד שלו הרי זו טמאה וכתב הב"י דלטעמיה אזיל שסובר שכל הדברים שנאמרו בענין זה לא לטהרות דוקא הן אלא אף בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה איירי הלכך פסק כר' זירא דאמר מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה כלומר בלא בדיקה ודלא כרבא דפליג אדר' זירא ואמר כי תניא ההיא לטהרות ונראה שסובר ז"ל דבעל נפש דאמר ר' זירא לא ממדת חסידות קאמר אלא שורת הדין ע"כ ואזיל נמי לשיטתיה דכל אשה אפי' שיש לה וסת צריכה ב' עדים אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש ולפיכך פסק נמי להך אפי' באשה שיש לה וסת וכבר נתבאר ג"כ שלדעתו הצנועות בודקות עצמן אף קודם תשמיש אבל הפוסקים נחלקו עליו באשה שיש לה וסת וכמו שכתבתי בשם המגיד שכן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב הר"ן שאף הרי"ף ז"ל סובר דאשה שיש לה וסת דא"צ כלל בדיקה ועיין בדברי רבינו בר"פ דלקמן וכתב רמ"א שכן עיקר וכן נהגו ובאשה שאין לה וסת דעת הרי"ף דג"פ הראשונים צריכה להחזיקה בין לאיסור בין להיתר אלא שמדברי רבינו שלא הצריך אלא אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש וכ"כ הראב"ד כמ"ש במ"י והסכים לסברתו של הרי"ף וכן פסק ג"כ הרשב"א בת"ה ומיהו הב"י כתב דלהרי"ף צריכה ג"כ בדיקה לפני תשמיש באלו ג"פ הראשונים ודעת הרמב"ם ורבינו כבר נתבאר בתחלת הסעיף ורמ"א לא הכריע באשה שאין לה וסת כמאן אבל הגיה שם וכתב ללשונו של הרמב"ם בענין הבדיקות שבין תשמיש לתשמיש וכו' וכתב הרשב"א דהני ג"פ שראתה בהם מחמת תשמיש דוקא בשראתה ג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זה חזקה כלל וסת הוא דלית לה וכתב ב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם בסוף הל' אישות וכתוב בתרומת הדשן דאשה שרגילה לראות בענין זה שלעולם לא ראתה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין קבע לפעמים בט"ו או בט"ז או בי"ז ולפעמים בכ"א בכ"ג בכ"ד לאחר טבילה אין לה קבע ונראה דאינה צריכה בדיקה כלל לכל אשר תשמש קודם י"ד לטבילתה ואפילו לפי' רבינו חננאל ופי' ר"ת דפסקו אין לה וסת בעיא בדיקה לבעל הך האשה לאו אין לה וסת מקרי קודם הי"ד יום ע"כ:

הדרן עלך שמאי מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.