גשמי ברכה/רות/ד
|
< הקודם · הבא >
אלשיך
|
ב[עריכה]
ויקח עשרה אנשים מזקני העיר. בגמרא כתובות (ז:) מפרש, דבאותו יום נתחדשה ההלכה שהנקבות מעמון ומואב מותרות לבא בקהל, שדרשו, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ולכן לקח עשרה אנשים כדי לפרסם הדבר, ומפרש עוד בגמרא לראיה שזה היה לתכלית הפרסום, כדאמר ליה שמואל לרב חנא, פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה, וזהו כדי שיתפרסם הדין:
ומה שאמר מזקני העיר, יתכן שהכונה מחכמי העיר, על פי הדרשה אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ועשה כן, למען תתקבל ההלכה החדשה הנזכרת, ובמעמד חכמים יאמנו הדברים ביותר:
והנה איתא במסכת שבועות (כה:) בענין דאיירי שם, והוא שניכר לשלשה בני אדם, ופירש רש״י, שכבר ידעו שלשה וכו'. דמידי דידעו בו תלתא בני אדם הוי מפורסם, עכ״ל, וכן קיימא לן במסכת ערכין (טז.) כל מילתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מאי טעמא, חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. ומתבאר, דגם על ידי שלשה מתפרסם הדבר.
וכן קיימא לן בבבא בתרא ((לט:) מחאה בפני שלשה, ומתבאר שם דזה מטעם פרסום, וכן בגיטין (מו.) במשנה, כל נדר שידעו בו רבים לא יחזור, ואמרו שם בגמרא וכמה רבים שלשה, ופירש הרמב״ם שם בפירוש המשנה דהוא מטעם פרסום, ואיך זה ישתוו כל הענינים ההם עם זה שבכאן שלקח לתכלית הפרסום עשרה אנשים, וכן מאמר שמואל שהבאנו:
ואולי יש לחלק, דאף על פי שעל ידי שלשה גם כן יודע הדבר, אבל אינו בהכרח שיתודע לכל העולם, ולמען יתודע לכל העולם אינו מתפרסם בפחות מעשרה, ולפי זה יש סברא לומר, דבכל אלה המקומות שחשבנו שדי בשלשה אנשים (איירו הענינים) [איירי בענינים] פרטיים, הנוגעים ליחידים, ואינם נוגעים כלל לכלל האומה, ולכן די בשלשה על פי הסברא חברך חברא אית לה וכו׳ ויגיע הדבר למי שדרוש לדעת. אבל כאן בענין שלפנינו איירי בהלכות שנוגעים לכלל דיני התורה שכל ישראל צריכים לדעת זה, כמו הדין דעמוני ולא עמונית וכו׳ והדין המזכה לעובר - לכן באופנים כאלה צריכים להשתדל שיתפרסם בטח לכל ישראל, ולזה דרוש עשרה אנשים דוקא:
ודבר פלא בענין זה במסכת יבמות (קא:), רב שמואל בר יהודה הוי קאי קמיה דרב יהודה, אמר ליה, סק (עייל) לאצטרופי בי חמשה לפרסומא מילתא, ואיירי התם לענין חליצה דכתיב בה ונקרא שמו בישראל, וצריך לפרסם זה, ודבר פלא הוא, כי מעולם שמענו שני מספרים לתכלית הפרסום, שלשה ועשרה, אבל חמשה לא שמענו. וצ״ע:
ז[עריכה]
שלף איש נעלו. רגילים אנו לפרש שם נעל - נעל הרגלים, אכן כאן תרגומו וטלע גבר ית נרתק יד ימינו. וי״ל בטעמו, משום דעל הרוב, כשנזכר שם נעל סמיך ליה שם רגל, כמו בפרשת שמות של נעלך מעל רגליך, ובפרשת בא, ונעליכם ברגליכם, ובפרשת תצא, וחלצה נעלו מעל רגלו, וביחזקאל (כב) ונעליך תשים ברגליך, וגם מלשון מחוט ועד שרוך נעל (פ׳ לך) משמע דמוסב על בתי רגלים, שהם נקשרים בשרוך, וכמו בישעיה (ה) ולא נתק שרוך רגליו, וכאן כתיב השם נעל בהתבודדות משם רגל:
ועם זה י״ל בטעמו שביכר לפרש נעל יד מאשר נעל הרגל, שעל כל פנים אין הכרח מוכרח לזה, משום דמצינו שם נעל המורה על בוז וכלימה, כמו על אדום אשליך נעלי (תהילים ס י; קח י), ושם בודאי מוסב על נעל הרגלים ובדרך בזיון, וכהוראת תחלת הפסוק, מואב סיר רחצי אשתמש בו (כמו עם סיר רחיצה) על אדום אשליך נעלי אסגור רגליהם ב נ ע ל י ה ם, וכן בחליצה משתמשים בנעל הרגל לאות בזיון להנחלץ, כמבואר בתורה. ולכן דעתו של בעל התרגום, שלא יתכן שבדבר הנועד לבזיון ישתמשו לקנין בכבוד לאנשי כבוד:
י[עריכה]
קניתי לי לאשה. ובפסוק הקודם אמר, קניתי את כל אשר לאלימלך, ולא אמר קניתי לי. ויתכן על פי המבואר במסכת ערכין (טז.) על הפסוק דפרשת מצורע, ובא אשר לו הבית - מי שמייחד ביתו לו ואינו רוצה להשאיל כליו לאחר, ומדייק זה מלשון "לו" (אשר לו הבית), שמחשב, שביתו אשר אתו, לו לבדו הוא לדבר קיימי ונצחי (כי כן מורה הלשון "לו" כמ״ש במ״ר ויקרא (פ״כ) כל מקום שנאמר לו אינו זז לעולם), ולכן אינו רוצה להשאיל מה שיש לו, ולכן נענש בנגעי בתים:
אבל ביעקב כתיב (פ׳ ויצא) וינהג את כל מ ק נ ה ו, ולא כתיב את כל המקנה אשר לו, להורות, שלא חשבם לשלו ביחוד, אך היה קנינו, וכן באיוב (א) ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן, ולא כתיב מקנהו אשר לו. וזה לשון צדיקים ואנשי מעלה:
ולפי זה מדויק לשון בועז, שאמר, קניתי את כל אשר לאלימלך, ולא אמר קניתי לי, שהיה במשמע שמיוחד לו כדבר נצחי, אלא הם רק קנין לזמנו. ולא כן בקנין רות לאשה, שהיא באמת מיוחדת רק לו, ובקנינו אותה הוא אוסר אותה על כל העולם, וכמו שאמרו בקדושין (ב:) מהו לשון קדושין, דאסר לה אכולא עלמא כהקדש, ועל כן אמר קניתי לי לאשה:
יא[עריכה]
כרחל וכלאה. יתכן, דתפסו שמות אלו, כדי להרגיע רוחו של בועז, כי אולי יש לו הרהורי דאגה על אשר מוצאה של רות מאנשי רשע, כי כך היה מוצאן של רחל ולאה, ובכל זאת בנו שתיהן את בית ישראל. ולא אמרו כשרה ורבקה, מפני שלשרה היה בן חורג ישמעאל, ולרבקה בן שלה עשו, מה שאין כן בני רחל ולאה כולם שבטי יה, עדות לישראל:
וגם מפני זה דמתה רות לרחל וללאה, שגם הן עזבו את אביהן ואת אלהיו ואת כל עניניו ודבקו ביעקב, כמו שכתוב בסוף פרשת ויצא, וגם רות עזבה אביה ואמה וארץ מולדתה ותדבק בעם ישראל, כמפורש למעלה (ב יא):
ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם. הנה ידוע בתורה, דאפרתה היא בית לחם, וכמו שאמר יעקב ליוסף בענין מיתת רחל (ריש פ' ויחי) ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, וכן בפורש במיכה (ה) ואתה בית לחם אפרתה, וכפי הנראה כך היה המנהג לכנות את העיר הזאת בשני השמות,
ואולי הטעם בזה, כדי להבדילה משם עוד עיר בית לחם אשר בגבול זבולן, כמבואר ביהושע (יט טו):
יב[עריכה]
אשר ילדה תמר ליהודה. יתכן דהעלו עתה לפני בועז את זכרון תמר ויהודה, כדי לחזק רוחו, כי אולי צר לו על האופן הבלתי נמוסי שנתקרבה רות אליו כמבואר בפרשה הקודמת (פסוק ז), זכרו לו את תמר, שגם היא נתקרבה ליהודה באופן בלתי נמוסי, כמבואר בפרשת וישב, אך מפני שהיתה כוונתה לשמים היה זרעה זרע קודש וברכה לבית ישראל, וכן יעלה ברות: