גולת כלב/סיום על ששה סדר משנה
|
< הקודם · הבא > |
עוקצים פ"ג משנה ו' כורת דבורים ר"א א' הרי הוא כקרקע, וכותבים עליה פרוזבל, ואינה מקבלת טומאה במקומה, הרודה ממנה בשבת חייב חטאת, וחכ"א אינה כקרקע ואין כותבים עליה פרוזבל וכו', ופירש הרב ז"ל אם היא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע, ואם היתה מונחת על גבי יתידות הכל מודים שהוא ככלים, לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט עכ"ל.
ולכאורה יש להקשות הלא אמרינן (בגיטין ל"ז ע"א) א"ר יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוזבל, ופריך אינו והתניא הילל אין כותבים פרוזבל אלא על עציץ נקוב בלבד נקוב אין שאינו נקוב לא, אמאי והא איכא מקומו, ומשני לא צריכא דמנח אסיכי. ופירש „הקרבן נתנאל“ והסיכי הם של בעל הקרקע נמצא אין הקרקע מושאל לו אלא סיכי וסיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמי, אבל אם הסיכי של בעל עציץ אפילו אין נקוב, דהא איכא מקום סיכי וכי מגרע מקלח של כרוב, ואם כן הכא לפי שיטת הר"ב ז"ל דפירש דמונח על גבי קרקע אם כן נשאר קושית הגמרא הא איכא מקום קרקע, דעד כאן לא פליגי אלא דר"א סבר דכורת עצמו נחשב קרקע אבל בלאו הכי הוי מודה דאין כותבים עליה פרוזבול כרבנן, הלא אפילו אם הכורת אינה כקרקע גם כן יכתבו פרוזבל דאיכא מקום כורת.
ונוכל לתרץ על דרך זה „דהחתם סופר“ הקשה לפי דעת רב יהודה דאפילו השאילו מקום לתנור וכירים כותבים עליו פרוזבול וכן הדין אם השכינו לו מקום לתנור וכירים כותבים, וכן הלכה פסוקה בחו"מ (סימן ס"ז סעיף כ"ג). אם כן היכי משכחת מי שאינו ראוי לפרוזבול אם לא מי ששוכב אקיקלא דמתא ואין לו בית דירה לא בשאלה ולא בשכירות? והשיב דמשכחת בסמוך על שולחן אחר ויכול לסלקו בכל שעה, א"נ בהדר בחצר חבירו שלא מדעת דא"צ להעלות לו שכר משעבר, ומ"מ בכל שעה יכול לסלקו. והכי נמי נוכל להעמיד מחלוקת ר"א וחכמים ג"כ בדר בחצר חבירו שלא מדעת דיכול לסלקו בכל שעה ע"כ לר"א דהכורת עצמו נחשב כקרקע ע"כ כותבים עליה פרוזבול, אבל החכמים סברי דכמטלטלי דמי ומקום קרקע אין לו ע"כ אין כותבים עליה פרוזבול, ובזה נסתכל קושיתינו והא איכא מקום קרקע דהמקום עצמו גזול הוא אצלו.
ובזה נוכל גם כן לתרץ קושית התוספות בב"ב (ס"ה ע"ב) דה"מ הרי הוא כקרקע, שכתבו ואומר ר"י דהשתא דקס"ד דכורת מחובר, איכא למפרך לטעמיך דלא מוקמית טעמא משום היקישא דיער אלא משום חיבור כורת לענין פרוזבול תיפוק ליה דהא איכא מקום ששוכבת עליה כדפריך בהשולח ל"ז. ולפי שיטת החתם סופר נסתלק קושית התוספות דמיירי ר"א וחכמים דמונח בחצר חבירו שלא מדעת דאז ליכא מקום ששוכב עליה.
נמצא יוצא לנו מדברינו היכא דמונח על גבי חצר חבירו שלא מדעת דסברי חכמים דאינה קרקע ע"כ אין כותבים עליה פרוזבול אבל אילו סברו כקרקע דמי הי' כותבים לד"ה, וקשה האיך כותבים עליה פרוזבול הלא נקרא מקרקע דניידי ואיתא בב"ק (י"ב ע"א) דאין כותבים עליה פרוזבול, כאשכחן שהקשה רבא לר"נ דסבירא ליה עבדא כמטלטלי דמי, הא עולא, הא ר' אלעזר וכו' סבירא להו כמקרקע דמי, אמר ליה אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על עבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע, ואין נקנין עם העבדים, וקאמר לימא כתנאי מכר לו עבדים וקרקעות החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות לא קנה עבדים וכו' עבדים ומטלטלין החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין, מטלטלין לא קנה עבדים מאי לאו בהא קמפלגי דמחר סבר עבדים כמטלטלין, ומר סבר עבדים כמקרקע דמי, אלמא דסבר הגמרא דהאי תנא דסבר החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין סבר כהאי תנא דתנא אבימי וסבר נמי דאין כותבים עליו פרוזבול, ועל זה משני רב איקא בריה דרב אמי דכו"ע כמקרקע דמי, והדתני קנה שפיר, והדתניא לא קנה בעינן דומיא דערים בצורות ביהודה מקרקע דלא ניידא אם כן האיך כותבים פרוזבול על כורת אפילו כמקרקע דמי הלא היא ניידא?
ונוכל לתרץ דאח"כ הביא הגמרא והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים? ומשני בעומדין בתוכה, ומסיק ולטעמיך להך לישנא דעבדי כמטלטלי דמי למה לי עומדין בתוכה והא קיימא לן דלא בעינן צבורין, אלא מאי אית לך למימר שאני מטלטלין דניידי ממטלטלין דלא ניידי, ה"נ שאני מקרקע דניידי ממקרקע דלא ניידי. והקשו התוסופת והא אמרינן טפח על טפח ועמו מאה צאן אלמא אפילו מטלטלין דניידי נמי לא בעינן צבורין, ותירצו דבהמות לא חשיבי מטלטלין דניידי דלאו בני דעת, דמי שיש להם דעת מיקרי מטלטלין דניידי הכי נמי נוכל לומר דלא מקרי מקרקע דניידי אלא דוקא עבדים דבני דעת הם ע"כ אין כותבים עלי' פרוזבול, אבל כורת לא מקרי מקרקע דניידי לענין פרוזבול דמי לעציץ נקוב דכותבין עליו פרוזבול, אבל החכמים סברי דכורת אינה כמקרקע דמי הלכך אין כותבים עליו פרוזבול, והרמב"ם פסק כרבנן, ולכאורה יש להקשות איך פסק הרמב"ם הרודה ממנו בשבת חייב, הלא לרבנן צריך להיות פטור?
ונראה דמקור דעת הרמב"ם ז"ל משבצת צ"ה ע"א ת"ר החובל והמחבץ והמגבן וכו' והרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה ארבעים דברי ר"א, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות, אלמא גם לחכמים יש עליו איסור שבות, ע"כ מה שאמרו במתניתין פטור היינו פטור אבל אסור, ומה שכתב הרמב"ם דחייב היינו איסור שבות.
אך יש להקשות דאיתא במסכת עוקצין משנה „אחד עשר“ חלת דבש מאימתי מטמאות משום משקה בש"א משיחרחר, וב"ה אומרים משירסק, והלכה כב"ה ופירש הר"ב ז"ל דמסתמייהו לאכילה קיימא, אך להיות עליו שם משקה לב"ש דיו משיחרחר, ולב"ה משירסק, א"כ סבר ב"ה דכורת דבורים אינה כמקרקע דאם לא כן לא היה נחשב הדבש בתוך הכורת לאוכל כדאיתא (בב"ב פ' ע"א) א"ר כהנא דבש בכורתו אינו יוצא מדי מאכל לעולם, אלמא קסבר לא בעי מחשבה מיתיבי דבש בכורתו אינו לא אוכל ולא משקה? ומשני אביי לא צריכי אלא לאותן שתי חלות, ורבא אמר ר' אליעזר היא דתנן כורת דבורים ר"א אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול, ופירש הרשב"ם הלכך אפילו חישב עליה לא הוי מאכל לקבל טומאה כדנפקא לן מיערת דבש, ורב כהנא יסבור כרבנן, הלכך נחשב הדבש בכורתו לאוכל אף בלא מחשבה, אבל אם היה נחשב כמחובר לא היה מועיל מחשבה כדאמרינן לקמן מיתיבי דבש בכורתו אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאכילה מטמאה טומאת אוכלין, למשקין מטמא טומאת משקין בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא ומשני אמר לך רבא תריץ הכי חישב עליו לאכילה אינה מטמא טומאת אוכלין למשקין אינה מטמאה טומאת משקין, אלמא במחובר לא מהני מחשבה וכ"ש בלתי מחשבה לא נחשב אוכל והא בין לב"ש ובין לב"ה סברי סמחשב אוכל, אלמא סבירא להו דכורת לאו כמקרקע דמי א"כ קשה מאי טעמא דבית הלל דצריך דוקא משירסק הלא גם מחשבה מהני בדבר שאינו מחובר?
וע"כ צריכין אנו לומר דב"ש וב"ה בהא פליגי דב"ש סברי משיחרחר היינו משיהרהר מחשבה בלבו רק לרדות מתוך הכורת אבל לא היה מחשבתו למשקין ובלתי מחשבה נחשב למשקין, וב"ה סברי דצריך מעשה אך ג"כ בלתי מחשבה רק מעשה בלחוד מחשב על ידו למשקין, אבל אם היה במחשבתו למשקין גם בלתי המעשה היה נחשב כמשקין דבדבר המטלטל מועיל מחשבה בלחוד:
נמצא יצא לנו מדברינו דמחשבה מועיל לטמא וכ"ש דמחשבה יועיל לטהר עצמו במצות, ע"כ בזה נוכל לישב משנה י"ב א"ר יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל לאוהבי יש, דקשה קושית התוספות יו"ט ז"ל שהקשה מאי לכל צדיק וצדיק, דיש לתרץ באופן זה עפ"י מ"ש רז"ל (בסנהדרין קי"א ע"א) על הפסוק לכן הרחיבה שאול ופערה פיה לבלי חוק אר"ל מי שמשייר אפילו חוק אחד, ור' יוחנן אמר אפילו לא למד אלא חוק אחד:
ונראה לי לומר דמחולקין בזה, אי מצות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה דהנה יש מחלוקת בין המפרשים מהו נקרא צדיק יש אומרים דצדיק אינו נקרא כי אם שמקיים תרי"ג מצות אפילו בלא כוונה, ויש אומרים דצדיק נקרא אפילו אינו מקיים רק מקצת מצות, אך אם הוא בכוונה עצומה ובמחשבה טהורה, ובזה פליגי ר"ל ור' יוחנן דריש לקיש סבר דמצות אינו צריכות כוונה ולא נקרא צדיק רק מי שמקיים כל התרי"ג מצות, ע"כ אמר מי שמשייר אפילו חוק אחד, אבל ר' יוחנן סבר אפילו לא למד אלא חוק אחד רק שמכוין, נקרא צדיק:
ובזה יתבאר דברי ר' יהושע בן לוי דכוונתו כך הוא עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן הצדיק שמקיים כל התרי"ג מצות שלא בכוונה, והן הצדיק שמקיים רק מקצת מצות ובכוונה עצומה ובמחשבה טהורה.
אך זאת נוכל לשאול הלא צונו הקב"ה לקיים כל התרי"ג מצות, ואיך יכול כל אדם לקיים אותם הלא בהתרי"ג מצות יש מצות כהונה מה שאין נוהג בישראלים, ועוד מצות שאין כל אדם יכול לקיימם? רק אם יש שלום בישראל אזי נחשבו כולם כגוף אחד, ומה שיעשה זה נחשב כאילו עשה חבירו וכולם בכלל יכולים לקיים כל התרי"ג מצות ע"כ זאת נוכל להלביש בדברי ר' שמעון בן חלפתא שמסיים את המשנה "א"ר שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", כי ע"י השלום יתקיים כל התרי"ג מצות, והתוספות יו"ט פירש „עוז” זה תורה.
ולכאורה יש עוד להקשות הלא ע"י התורה ימצאו מחלוקת בישראל בין ת"ח לע"ה כדאיתא (בפסחים מ"ט ע"א) א"ר עקיבא כשהייתי ע"ה הייתי אומר מי יתן ת"ח ואנשכנו כחמור, אלמא יש שנאה בין ת"ח לע"ה ע"י התורה?
אך גם זאת נוכל לתרץ הדבר בהך דאיתא (בברכות מ"ז ע"ב ובסוטה כ"ה ע"א) ת"ר איזה ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית דברי ר' אליעזר וכו' ע"כ זאת נוכל לרמז משנה ראשונה דברכות מאימתי קורין את שמע בערבית שתהיה השאלה מאימתי יכול היות השלום בישראל, ע"י שיהיו קורין את שמע בערבית אז תהיה שלום בין ע"ה לבין ת"ח ואז יכול כל ישראל לקיים כל התורה כולה והתרי"ג מצות, יהי רצון שיתגבר השלום בישראל וישובו לארצם בשלום וחדוה ב"ב אמן סלה ונזכה לראות בנין בהמ"ק ב"ב אמן סלה: