גבורת ארי/תענית/כט/א
וכתיב עד חודש ימים וגו' דהוה ליה עשרין ותרתין בסיון. פירש רש"י חודש כ"ט יום שאכלו בשר והתוס' פירשו דחודש הוא שלשים יום שאכלו ופירוש התוס' נראה לי עיקר דסתם חודש דקרא היינו חודש מלא של שלשים יום כדאמרינן בפרק ד' דיבמות (דף מ"ח) גבי ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ירח שלשים. ובפרק קמא דנזיר (דף ה') גבי אבשלום נזיר עולם היה ומגלח אחד לשנים עשר חדשים דכתיב מקץ ימים ויליף ימים מבתי ערי חומה ופריך ואימא שלשים יום מהאי קרא דעד חודש ימים שמע מינה דהאי עד חודש ימים שלשים יום הוה והשתא כשנחשוב מעשרים באייר שנעלה הענן שלשה ושלשים יום דדרך שלשה ימים ושלשים יום דאכילת בשר בע"כ יום עשרים דאייר נחשב מקצתו לשלשה ימים דדרך וחנו בכ"ד ובו ביום ירד השליו נשאר לאייר שמונה ימים עם יום הירידה שהרי אייר חסר הוא נשלמו שלשים יום דחודש ימים שאכלו בשר בכ"ב בסיון כשתחשוב יום הירידה ראשון לחודש ימים שאכלו ופי' התוס' שלפנינו מגומגם ורש"י לפי שיטתו נמי פירש כן דיום כ' של אייר נחשב ראשון לשלשה ימים דדרך דהוה ליה עשרים ושנים ונשאר מאייר שבעה ימים עוד חוץ מיום החנייה וכ"ב מסיון כלו בו חודש של כ"ט וקשה לי מנלן הא דילמא יום החניה בכלל חודש ימים דקרא. ואם כן לפי זה שילוח מרגלים קדים יום אחד ולא תקשה הני ארבעים יום נכי חד הוה ואין צריך לומר תמוז דהאי שתא מליי מליוה שלא כסדר החדשים אבל למאי דפירשתי ניחא דלא סגי בלאו הכי ורש"י בפירוש החומש פירש דרך שלשה ימים מהלך שלשה ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסן לארץ מיד ותיפוק ליה דהא הכא מוכח להדיא שנסעו בשלשה ימים וכדפירש רש"י ולא חנו עד כ"ב בסיון ואפילו לפי שיטת רש"י דשמעתין בעל כרחך כך עלה החשבון:
והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי וכו'. קשה לי הא על כרחך הא דר' יוחנן דאמר קבעתיו בעשירי אחורבן בית שני קאי דעליו אנו מתענין דאילו חורבן בית ראשון מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וקרא מחורבן בית ראשון מיירי ואין לנו שום נפקא מינה משריפת בית ראשון לתענית שלנו על של שני אלא תענית שלנו בשריפת השני תלוי הכל ויש לומר דודאי רובו של בית שני בתשעה באב נשרף ועליו אנו מתענין מכל מקום נפקא מינה נמי לדידן בהא דאמר רבי יוחנן אלמלא הייתי באותו דור של חורבן ראשון קבעתיו בעשירי מפני שרובו של אותו היכל נשרף והא דאמר בפרק קמא דר"ה (דף י"ח) דבשאר צומות אם אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתשעה באב דלעולם מתענין משום דהוכפלו צרות והיינו חורבן הבית שנחרב פעמים בו כמה שכתבתי לעיל ולר"י דלא אזיל בתר אתחלתא דפורעניות אלא בתר רובו נמצא דלא הוכפלו בט"ב דעיקר פורעניות של חורבן ראשון בעשירי היה ולדידי' תשעה באב שאנו מתענין על חורבן בית שני נמי ברצון תליא כשאר צומות דהא בו נמי לא הוכפלו:
עוד יש לומר דבחורבן בית שני נמי רובו של היכל נשרף בעשירי והא דאר"י קבעתיו בעשירי אחורבן שני קאי ומכל מקום אי הרוב היה נשרף נמי בט' היינו חייבים להתענות בט' מפני חורבן ראשון אף על גב דאין בית השני נשרף רובו בט' אפילו הכי לאחר חורבן בית שני חזרו צרות של חורבן בית ראשון למקומן להתענות עליהם אף על גב דבזמן בית שני היו לששון ולשמחה כדאמר בפרק קמא דר"ה (ד' י"ח) אפילו הכי בחורבן בית שני חזרו למילתא קמייתא להתענות על צרות ראשונו' מידי דהוי אצום גדליה בג' בתשרי אף על גב דלא אירע שום תקלה בו ביום בשני בחורבן מכל מקום אחר חורבן שני חזר למילתא קמייתא להחענות בו מחמת צרות חורבן הראשון והוא הדין נמי אי רובא של היכל א' היה נשרף בט' ולא כמו של שני שרובו בי' לר"י דאזיל בתר רובא ראוי להתענות מחמת הא' בט' ומחמת הב' בי' מיהו להתענות שני ימים רצופים אי אפשר מפני הסכנה דהא אפילו יוה"כ דחמור דבכרת אין מתענין בו אלא יום א' ולא חייש לספיקא דירחא מפני הסכנה כדמוכח בפרק קמא דר"ה (דף כ' וכיון דבעל כרחך צריך לבטל אחד מב' צומות הללו מבטלין של יו"ד אפילו לר"י דאזיל בתר רובא היה מודה דמתענין בט' ומבטלין של י' דאי אזלת בתר רובא של ב' להתענות בי' אתה עוקר ומבטל של חורבן א' שראוי להיות בט' לגמרי ובע"כ היינו מתענין בט' ועולה גם לשני קצת משום דאתחלתא דפורענות של שני בט' היה ובהא דלראשון הוי ר"י מודה דבתר אתחלתא סגי לשני ועוד הא תשעה באב קודם לעשירי משום הכי מקדימין להתענות בט' דקדים וממילא תענית של יו"ד בטל מפני הסכנה:
מ"מ תירוץ א' נראה לי עיקר דרובו של ב' בתשעה באב נשרף לא כשל א' דאי שניהן רובן נשרף בי' לר"י דאזיל בתר רובא אם כן לעיל דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה ונפקא ליה מקרא עלי מועד לשבור בחורי לר"י אינו צריך למלאות ואפילו הכי איקלע יום השבר שהוא עשירי באב ביום הבכיית חנם והא בפרק ז' דפסחים (ד' ע"ז) נפקא ליה דשעירי ר"ח באין בטומאה משום דר"ח איקרי מועד מהאי קרא דקרא עלי מועד ובפרק קמא דשבועות (ד' י') דשעירי ר"ח ורגלים מכפרים כפרה א' מאשר תקריבו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה ור"ח נמי מועד איקרי מקרא דקרא עלי מועד ואי לר"י ב' חורבנות בי' באב היו אצ"ל דתמוז דהאי שתא מלויי מליוה ולא משכחת לה לר"ח דאיקרי מועד ועוד הא אמר רבי יוחנן לעיל דמפני בכיית חנם של ליל תשעה באב הוקבע בכיה לדורות ואם איתא הא בכיה של דורות מן הדין בי' באב הוה לר"י ולא בליל בכייתם אלא ודאי הא דאמר רבי יוחנן קבעתיו בי' מפני כו' אשל א' קאי אבל של ב' רובו בתשעה באב נשרף ומשום הכי בכייתו ותעניתו של דורות אשני בליל בכייתם מיקלעי אפילו לר"י ומכל מקום קבעו עכשיו תענית בתשעה באב מפני השני ולא בעשירי מפני הראשון אע"ג דראוי להתענות נמי על צרות הראשון כדמצינו גבי צום גדליה לא דמי דשאני התם דאפשר אבל הכא כיון דאי אפשר להתענות שני ימים רצופים תשיעי ועשירי מפני הסכנה וצריך אתה לדחות את אחד מהן מוטב ידחה התענית של ראשון מפני השני דחורבן בית שני חמיר לן וכהאי גוונא" מצינו בצום הרביעי של הבקעת העיר שהיה בראשונה בט' בו לפי פשטא דגמרא דילן ובשנייה בי"ז בו ואפילו הכי אנו מתענין בי"ז דחורבן בית שני חמיר לן ואין מתענין בט' כלל שלא להטריח את הציבור יותר מדי להתענות שני ימים בחודש א' כמו שכתב הרמב"ן אע"פ שאינן רצופי' כ"ש בצום החמישי שיש לומר כן ועוד בצום החמישי אפי' תימא דתענית אשל ראשון ושל שני שקולים כיון דקדים יום תשיעי לשל עשירי מקדימין להתענות ביום המוקדם שהוא ט' בו וממילא תענית של עשירי נדחה מאליו מפני הסכנה:
כשחרב הבית בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה הכי גירסת ספרים דידן ונראה לי שהוא טעות סופר דאי אפשר לומר לר"י חרב הבית בח' באב בראשונה ובשניה חדא מכלל דר"ע רבו דאמר בפ"ק דר"ה (דף יח) צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו ועוד תניא לקמן כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול כו' ואסור לרחוץ ריב"י אמר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ אלמא לר"י בתשעה באב מתענין מפני חורבן הבית ועוד תניא בסוף פרק ג' דערובין (ד' מא) אמר להו ר"י אי אתם מודים לי בט' באב שחל להיות בשבת שמפסיקין מבעוד יום אלמא מודה ר"י דתענית של תשעה באב ואפילו נפרש דהוא בערב תשעה באב ואמר ר"י היינו בערב של תשעה באב דהיינו בליל תשעה באב קאמר שנחרב הבית בלילה וקרא דבעשור לחודש דלעיל תפרש לר"י שהציתו בו האור בליל ט' והיה דולק והולך יום תשיעי ועשירי אפילו הכי אי אפשר לומר כן דהא בפרק ב' דערכין (דף יב) רצה לפשוט מהא דאמר ר"י דלוים אין מעכבין שירה דשמע מינה דנדבת עולת ציבור טעונה שירה דליכא למימר דעולת חובה הוי הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד ודחי לה ותסברא כו' והשתא אי חרב הבית בלילה איך סלקא דעתך דשיר של קרבן היה הא אמרינן התם מה כפרה ביום אף שירה ביום אלא על כרחך הגירסא אותו היום תשעה באב היה והכי גרסינן שם בערכין:
והלוים היו אומרים שירה בפרק ב' דערכין (דף י"ב) רצה לפשוט מהא דעולת נדבת ציבור טעונה שירה דקאמר התם האי שירה מאי עבידתא אילימא דעולת חובה מי הואי הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד אלא לאו דעולת נדבה וקאמר ותסברא מאי שנא דעולת חובה דלא הוי ומאי שנא דעולת נדבה דהוי ודחי הא לא קשיא בן בקר אקראי בעלמא הוא דאיתרמי להו פירוש בן בקר שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת נדבה וכן פירש רש"י ומוכרח הוא מדנקט בן בקר דמשמע משום דאינו ראוי לתמיד נקט ליה דאילו איתרמי להו טלה הראוי לתמיד היו מקריבין אותו לתמיד ולא לנדבה מכל מקום קשה לי הא קיימא לן בפרק ט' דפסחים (דף צ"ו) דתמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם לשחיטתו אם כן למה לי למימר בן בקר שאינו ראוי לתמיד איתרמי להו אפילו תימא דטלה דראוי לתמיד הוה אפילו הכי הקריבוהו לנדבה ולא לתמיד כיון דלא נתבקר ארבעה ימים קודם וכי תימא דביקור לא מעכב בדיעבד הילכך אם איתא דאיתרמי להו דבר הראוי לתמיד הוה להו להקריבו לתמיד ולא לנדבה ליתא דהא אמר סוף פרק ג' (דף מ"ב) אמר רב הונא אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצא בין אגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכלו פטור ופריך מהא דתניא ר' יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת וצריך תמיד אחר ומשני כגון שהביאו מלשכה שאין מבוקרת ופירשו התוספות ואפילו נמצא היום משום דטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה שמע מינה דביקור ארבעה ימים קודם לשחיטה מעכב אפי' בדיעבד מדמחייב חטאת וצריך תמיד אחר:
מיהו על פירוש התוספות קשה לי הא אמרינן בפרק קמא דראש השנה קרבנות ציבור הבאים באחד בניסן מצוותן להביא מן החדש ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה והא דמצוה להביא מן החדש נפקא ליה התם מקרא דזאת עולת חודש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ואפילו הכי אם הביא מן הישן יצא בדיעבד ובעל כרחך האי טעמא משום דלא שנה הכתוב עליו לעכב בדיעבד דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב כדאמרינן בפרק ג' דמנחות (דף נ'). ועוד קשה לי הא אמרינן בסוף פרק ז' דבבא קמא (דף פ"ב) היו אותן שבחוץ מעלין להם תמידין ומשמע שהיו מעלין להם תמידין בכל יום לצורך אותו יום בלבד אף על פי שלא נתבקר ארבעה ימים קודם שחיטה שמע מינה דאין מעכב דיעבד. ודוחק לומר שלא הקריבו עד לאחר ארבעה ימים מיום ששילשו להם ומה ששילשו להם היום היו מקריבין אחר ארבעה ימי הביקור דפשטא דסוגיא לא משמע הכי וגם דוחק לומר דאותן שמבחוץ כיון דהיו גם כן ישראל היו מבקרין אותן ארבעה ימים קודם והכהנים שבפנים סמכו על עדותן מה שאמרו שביקרו כהלכתן מפשטא דעובדא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה להגמרא לפרש הכי להדיא ולא לסתום. ועוד דבירושלמי דפירקין אמרינן דבימי מלכות אנטיוכוס ובימי מלכות הרומיים שהחריבו הבית היו משלשלים להם שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים והתם מאי איכא למימר ועוד אני תמה על עיקר דברי התוספות דביקור ארבעה ימים מעכב בתמיד הא עיקר ביקור דתמיד נפקא ליה התם בגזרה שוה מפסח מצרים דנאמר בתמיד תשמרו להקריב ונאמר שם והיה לכם למשמרת מה להלן ביקור ארבעה ימים אף בתמיד כן והא ביקור דפסח מצרים גופיה אינו אלא למצוה ואינו מעכב דיעבד כדאמרי' במכילתא פרשה בא (הכי נמי גבי ביקור הא לא שנה עליו הכתוב לעכב מיהו אין זה קושיא כ"כ כיון) (חסר):
וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם וכו'. כתבו התוספות בשם ר"י אף על פי שאין אותו פסוק בשיר של מוצאי שבת אירע להם כך שאמרו אותו פסוק. ובירושלמי מפרש אילייא נקט ונעלם מהם דגמרא ערוכה היא שם בפ"ב דערכין (דף י"א):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |