גבורת ארי/יומא/כב/ב
כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה. המאמר הזה מבהיל להניא לב חסר האמונה לומר ח"ו לית דין ולית דיין אלא במזלא תליא וחלילה חלילה לחשוב כן והחושב כן אין לו חלק באלקי ישראל ובתורתו וכוונת המאמר דמריה סייעיה מחמת רוב מע"ט ודוד היה מדוכה במעש"ט ביותר ושירותיו וזמירותיו יוכיחו ובכל צרותיו היה מזמר ומשבח כמבואר בספר תהלים והיה דבוק בה' ומקבל הרעה באהבה ומברך עליה כדרך שמברך על הטובה כדכתיב חסד ומשפט אשירה לך אם חסד אשירה ואם משפט אשירה וכתיב בה' אהלל דבר באלהים א"ד בין במדת רחמים בין במה"ד אשירה כדדרשינן רפ"ט דברכות ונקרא נעים זמירות ישראל וכתיב חצות לילה אקום להודות לך וכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני וכדדרשינן רפ"ק דברכות ומצינו שהיה מבזה א"ע לכבוד המקום בעלותו את הארון עד שאמרה לו מיכל בת שאול:
מאי היא מעשה דאגגי הקשו בתוס' הא קודם מעשה דאגג כשהקריב את העולה קודם שבא שמואל ניחם הקב"ה שהמליכו וא"ל שמואל ביקש ה' איש כלבבו והא הו"ל לאתויי ותי' דאז לא הפסיד המלוכה לגמרי שלא היה בדעת הקב"ה להעבירו אלא ממנו אבל לא מבניו ובמעשה דאגג ניחם אפילו מבניו. וק"ל דמ"מ הו"ל לאתויי האי דהקרבת עולה דמ"מ באחת העביר הקב"ה ממנו המלוכה ובדוד בשתים ואפ"ה אפילו ממנו לא העביר המלוכה ול"נ דבמעשה דהקרבת העולה לא העביר הקב"ה המלוכה עדיין ממנו והא דכתיב ביקש ה' איש כלבבו היינו לאחר מותו דס"ל לר"ה דאין זה הסרה אפילו מזרעו שמתחילה לא פסק המקום המלוכה אלא לשאול לחוד ולא לזרעו אחריו וכמו שאמר בסמוך אלא שאע"פ שלא פסק גדולה לזרעו אחריו מ"מ גם זרעו היה בכלל כל ישראל שראויים למלוכה מסתמא אלא שמפני העון הקרבת העולה יצא זרעו מכלל סתם ישראל שראויים למלוכה אבל במעשה דאגג נפסק המלוכה ממנו לגמרי ומיד נמשח דוד עפ"י הדיבור למלך כדכתיב בקרא ואפשר שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך כדאמרינן בפ"ג דמגילה דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם לאו למימרא דלא הי' לדוד דין מלך בעוד שאול קיים אלא מלתא בעלמא קא"ל דכיון דלא יצא טבעך בעולם ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך שהרי משחו בהסתר כדכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך לאמר לזבוח לה' באתי שלא למשוח מלך מפני אימת שאול ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח כמו שאמר' שם בחידושי' ואפ"ת דמ"מ שאול נמי אכתי דין מלך עליו אפילו אחר משיחת דוד מ"מ אין בה מלכות שלימה כיון דכבר יש צרתה בצידה:
דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה וליכא להקשות הא דדרשינן בספ"ה דשבת (דף נ"ו) ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עלי' אף אוריה החתי א"א נענש עליו מ"ט מורד במלכות הוה דא"ל ואדוני יואב וכו' והא דתניא בפ"ב דקדושין (דף מ"ג) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הגמרא בלישנא בתרא דלשמאי נמי א"ל דאין שליח לד"ע ושאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת ואידך הרי לך כחרב ב"ע וכו' וכדדרשינן לה בפ"ה דשבת. א"כ ר"ה דלית ליה הא דרשא דמה חרב ב"ע כו' כשמאי ס"ל דשולחיו חייב וזה תימה דשביק רבנן ועביד כשמאי ולק"מ דהא בתחלה ר"ל הגמרא דפליגי ביש שליח לד"ע ואח"כ קאמר דכ"ע אין שליח לדבר עבירה ומאי חייב דקאמר שמאי חייב בדיני שמים ולת"ק נמי חייב בד"ש אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו והשתא א"ל דלרב הונא נמי בד"ש פליגי ואפי' ת"ק דפטר מ"מ מודה דינא זוטא חייב בד"ש וכ"ת א"כ מאי קאמר דוד בשתים ולא עלתה לו הא ב' אלה דדוד ע"י שליח היה דאוריה וכן דהסתה היה ע"י שליח ששלח את יואב למנות את ישראל כדכתיב בסוף ספר שמואל ולא דמי לשל שאול שהוא בעצמו עבר על ציווי המקום במעשה דאגג י"ל דמשמע להגמרא דמ"מ אלו ב' של דוד ביחד אע"פ שהיו ע"י שליח שקולין וחמורין מא' של שאול אע"פ שהיה על ידי עצמו:
הא איכא נמי מעשה דבת שבע. ק"ל דלמא ס"ל לר"ה כי הא דדריש התם ספ"ה דשבת ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וי"ל דהא דמפרש דוד בשתים דאוריה ודהסתה לאו ר"ה קאמר לה אלא סתמא דגמרא מפרש להני שתים דר"ה בהכי והשתא פריך שפיר הא איכא מעשה דבת שבע ומנ"ל דא' משתי אלה דר"ה הוא דאוריה דלמא בדאוריה ס"ל לר"ה כדמ"ד התם דלא חטא דכתיב ואותו הרגת בחרב ב"ע שאין אתה נענש עליו ומעשה דב"ש חד מהן ומשני אפי' את"ל דחטא התם איפרעו מיניה. עוד י"ל דמאי נינהו דאוריה ודהסתה ר"ה גופי' קא"ל ומ"מ לק"מ דכיון דבחד קרא נאמר אותו הרגת בחרב ב"ע ואת אשתו לקחת לך לאשה אי אפשר למדרש הני תרתי חדא לזכות וחדא לחובה אלא או שניהם לזכות או שניהם לחובה וכיון דהא דאוריה דחשבת לה בשתים דדוד דרשת לה לחובה ע"כ סיפא דקרא דואת אשתו לקחת לך לאשה בע"כ אי אפשר למידרשיה לזכות אלא לחובה והשתא פריך שפיר והאיכא נמי מעשה דב"ש. ותי' זה נ"ל עיקר דאלו לתי' א' דההיא דאוריה ודהסתה הגמ' מפרש לה ולא ר"ה קאמר לה מאי משני התם איפרעו מיני' הא למ"ד לא חטא בדב"ש אע"ג דכתיב בה הכבשה ישלם ארבעה אפ"ה בע"כ ההוא דילד ואינך דחשיב על ד"א היה אכתי תקשה מנ"ל להגמרא דשל אוריה הוא א' משתי אלה דר"ה הא בסמוך פריך והא אמר רב קיבל דוד לשה"ר ומשני כשמואל דאמר לא קיבל ומנ"ל הא דלמא ר"ה ס"ל כרב ואפיק הא דאוריה ועייל הא דרב אלא ודאי מאי נינהו דאוריה ודהסתה ר"ה עצמו הוא דקאמר לה:
ילד אמנון תמר פי' שעינה אמנון את תמר ונ"ל דלא דק לחשבן כסדרן דהא ההיא מעשה דעינוי דתמר היה קודם הריגת אמנון דהא מפני שעינה הרגו אבשלום אח"כ כדכתיב בקרא מ"מ ק"ל הא אמרינן בפרק כה"ג (דף כ"א) תמר בת יפת תואר היתה שנאמר דבר נא אל המלך וכו' ואי סלקא דעתך בת נישואין אחתיה מי הוי שריא ליה והקשו התוס' מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ב) והבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה ופי' רש"י דאפילו ביאה ראשונה אסור במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן א"כ ולד יפ"ת אין זה ולד נכרית דולדה כמוה אלא ולד גיורת ואכתי תקשי אחתיה מי הוי שריא ליה ותירצו דתמר לא היתה בת דוד דאמה כבר היתה מעוברת ממנה כשבאתה למלחמה והא דכתיב כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים מתוך שגדלה בביתו של דוד קרי לה בת מלך והשתא תקשה מאי קאמר הכא ואת הכבשה ישלם ארבעה נתקיים בהא דתמר שהי' א' מן הד' הא כיון דלא היתה בתו אין זה תשלומין כלל וצ"ל אע"ג שלא היתה בתו ממש אפ"ה כיון שהיה מחבבה כ"כ עד שהכתוב קראה בת מלך לענין פירעון נמי כבת חשיב לה דנצטער בצערה כ"כ כאלו היתה בתו ממש:
דף כ"ב ע"ב דכתיב ויפקדם בבזק (נמצא כאן רק איזה תיבות ושורה אחת שלימה) וז"ל וגלי קרא (ויפקדם בטלאים) בזק לישניה דמבזיק דאי שמיה דמתא היא בקרא קמא במאי מנאם א"ו בזק לישניה דמבזיק עכ"ל (וכתב ע"ז המעתיק הראשון דכוונת רבינו דגם ר"י דמביא פסוק דויפקדם בבזק מקרא השני דויפקדם בטלאים הוכיח כיון דמוכח מיניה דאסור למנות ישראל וא"א בזק שמיה דמתא הו"ל לאשמועינן במה מנאם אז שהוא מוקדם למנין שמנאם בטלאים. אלא ע"כ לישנא דמבזיק הוא ומה דאשמועינן בקרא תרתי זימני משום דרנב"א אמר שמואל דלקמיה עכ"ל המעתיק):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |