ברכת שמואל/פרשת תרומה
|
< הקודם · הבא > |
פרשת תרומה[עריכה]
במדרש ילקוט פ' זו וז"ל: ג' דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל, בשעה שא"ל ועשו לי מקדש. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. ואתה אומר ועשו לי מקדש. א"ל הקב"ה לא כשם שאתה סובר אלא מ"ח קרשים, עשרים קרש לצפון, ועשרים לדרום, ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה. בשעה שא"ל הקב"ה את קרבני לחמי. אמר משה אם אני מכניס כל החיות שבעולם יש בהן העלאה אחת, א"ל הקב"ה לא כשאתה סבור אלא זה האשה אשר תקריבו לה' שני כבשים, ולא שנים בבת אחת אלא את הכבש האחד תעשה בבקר וגו'. ובשעה שא"ל ונתנו איש כופר נפשו. אמר משה מי יוכל ליתן פדיון נפשו, א"ל הקב"ה לא כשאתה סבור אלא זה יתנו. כזה יתנו עכל"ה.
והנה המדרש הזה הוא תמוה, דמה ענין ג' דברים האלו להדדי, ועוד קשה למה נתקשה משה באלו הג' דווקא. ואמנם לביאור זה נקדים הקדמה נפלאה מ"ש בתוס' ריש פרק קמא דסוטה דף ה' ע"א. ד"ה רביעית דם. אמר ר"ח שהרביעית דם משתיתו של הלב שהוא הנפש, ועיקר חיותו של אדם התלוי בו הוא משקל כ"ה סלעים שהוא מנה ע"ש. מצורף לזה מ"ש החזקוני פ' כי תשא: שכל א' מישראל מבן עשרים שנה ולמעלה הי' נותן מחצית השקל, ושנותיו של אדם הוא ע' שנה, בכל שנה מחצית השקל הוא כ"ה שקלים שהוא מנה. ולפי זה יובן הכתוב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מלתת מחצית השקל. ולכאורה צריך ביאור למה לא ירבה העשיר אם יש לאל ידו להרבות, וכן למה לא ימעט הדל ולמה יתנו הכל בשוה, והלא בקרבנות מצינו דיש חילוק בין קרבן עשיר לקרבן עני, אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר, והכי קאמר הטעם למה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מלתת כל א' ואחד בכל שנה מחצית השקל, הטעם הוא כדי לכפר על נפשותיכם דייקא, רוצה לומר שהנפש הוא משקלו כ"ה סלעים, ולכן כל אחד יתן חצי השקל ויתן רק חמשים שנה שהוא כ"ה שקלים בכל שנותיו משקל נפש, ונפש העשיר ונפש העני הם שווים בזה, דלכל אדם הנפש שלו, ר"ל דם התמצית הוא משקל כ"ה שקלים, ג"כ כמנין השקלים שבאין לכפר על הנפש. ולכן נראה לי שזהו כוונת רז"ל שאמרו שתרומה בינונית הוא אחד מחמשים, כוונתם הוא דכמו שהקב"ה לא ביקש מאדם, שלא יתן יותר עבור כפרת נפשו כי אם אחד מנ' בכל שנה, כי מחצית השקל הוא אחד מחמשים ממשקל מנה, שהוא כ"ה שקלים כנ"ל ודו"ק:
ועפ"ז יבואר המדרש ילקוט ריש כי תשא וז"ל: ונתנו איש כופר נפשו, כששמע משה היה מתיירא, אמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ר' יודא ברבי אילעאי אומר: אמר משה מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף, ונאמר והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול. ר' יוסי אומר ממוציא שם רע אתה למד, שנאמר וענשו אותו מאה כסף. ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו אלה אלקיך ישראל. וכל א' וא' מאתנו צריך ליתן מאה כסף. ריש לקיש אומר למדנו מן האונס, כתיב ונתן האיש השוכב וגו' חמשים כסף. ואנחנו אנסנו הדבור שכתוב לא יהיה לך ועשינו העגל, ע"כ כל אחד ואחד מאתנו צריך ליתן חמשים כסף. ריב"ס אמר משור שנגח למד, שנאמר אם עבד יגח וגו' יתן ל' שקלים. ואנו המרנו כבוד של הקב"ה בשור, שנאמר וימירו כבודם בתבנית שור. כל א' וא' ממנו צריך ליתן ל' שקלים. ידע הקב"ה מה בלבו של משה, א"ל חייך לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו. א"ר מאיר נטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא כבודו והראהו למשה וא"ל זה יתנו עכל"ה. והנה יש לדקדק במאי קמפלגי. ועוד יש להבין מנא לן לכל אחד ואחד לרז"ל הנ"ל דחשב משה בדעתו כך, ובוודאי צריכין אנו ליתן טעם ורמז לכל אחד וא'. והנראה לפרש על פי מדרש רבה פרשת משפטים וז"ל: לפי ששור גנבנו ועשינו העגל, צריכין אנו לשלם חמשה בקר, ועל מכירת יוסף שהוא שה היינו צריכין לשלם שהיינו ת' שנה בגלות מצרים. וכבר נודע מ"ש החן טוב שעל מכירת יוסף יוכלו לתרץ, שעתיד ירבעם להשיאנו לבעלים, אבל כשחטאו אח"כ בעגל אז נתעורר עליהם חטא מכירת יוסף. ואיתא בירושלמי: זה יתנו. כמנין ז"ה, י"ב שבטים עיין שם. ואיתא במדרש רבה דישראל עשו י"ב עגלים, עגל לכל שבט כמנין ז"ה. והנה כבר אמרנו שמשקל נפש של כל אדם הוא כ"ה שקלים, שהוא משקל מנה, וא"כ בזה נבוא אל הביאור, והוא דמשה סבירא ליה בדעתו דהכי פירושו של הכתוב זה יתנו. ר"ל כל א' מישראל יתן כמנין ז"ה, שהוא כנגד י"ב שבטים, יתן כל העובר על הפקודים בעגל, שהוא שיעור י"ב נפשות של שבטים שחטאו, ומכח חטא העגל חייבים ליתן ה' בקר שהוא ה' פעמים י"ב, וה' פעמים י"ב מנה הוא ס' מנה שהוא משקל ככר כסף, ולכן סבירא ליה לר' אילעאי שכל א' יתן ככר כסף. ודעת ר' יוסי דס"ל דמשה חישב שכל אחד יתן מאה כסף כמוציא שם רע, יש לומר על פי מה שכתוב במדרש רבה פ' אחרי מות, על כל דבר פשע. א"ל הקב"ה אין אתה זוכר מה שכתוב בתורה על כל וגו' על שור. שהמירו כבודי בתבנית שור, על חמור וכו' אשר יאמר עליו כי הוא זה, אותן שאמרו זה אלקיך ישראל. עד אלהים יבא דבר שניהם זה משה, שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה. שישב משה ודנן, אשר ירשיעון אלקים אלו הדיינים, ישלם שנים לרעהו אלו שני בני אהרן שמתו עכ"ל. ואיתא בגמרא פ' מרובה: הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע לשקר, ובאו עדים משלם כפל, שבח ומכר משלם ד' וה', הודה מעצמו משלם קרן וחומש. ולמד מהכתוב על כל דבר פשע (עיין ברש"י פ' משפטים) ואיתא במ"ר סוף פ' ויקרא וז"ל: שישראל נשבעו להקב"ה, כמה דאת אמר לעברך בברית ה' ובאלתו. וישראל עברו על השבועה וגו'. שנאמר נפש כי תשבע וגו'. והוא עד או ראה ע"ש. ובזה יובן הנ"ל דר' יוסי ס"ל דבחטא עגל נתעורר חטא מכירת יוסף, וצריכין לשלם כל אחד ד' צאן תחת השה כמדובר, והנפש משקלה כ"ה שקלים, והם חטאו בנפשותם במכירת יוסף, לכן צריך כל אחד מישראל לשלם ד' פעמים כ"ה שקלים, שהם מאה כסף על שאמרו אלה אלקיך, ואז יתעורר חטא יוסף וצריכים לשלם ד' תחת השה שהוא ק' כסף. ור"ל ס"ל דלא שייך בזה הדין של תשלומי ד' וה', כי לא זבחו לעגל בעצמו, ולא שייך ביה כי אם כפל, כמו שפסק משה בשני בניו של אהרן, ולכן אינם צריכין ליתן כי אם ב' פעמים כ"ה סלעים שהוא משקל נפש של אדם שהוא נ' שקלים, נ' כסף בשביל שאנסו את הדבור, לא יהיה לך, ואונס נותן נ' כסף. וריב"ס ס"ל דאין צריך לשלם כפל, כי אף שנשבעו לשקר, מכל מקום הודו מעצמם על חטאם שחטאו, ואינם צריכין לשלם כי אם הקרן של נפש וחומשו, שהוא שלשים שקל. אמר ליה הקב"ה למשה אתה טועה כי איני מבקש מהם כי אם הקרן לחוד, כפרה אחת על נפשותיכם כל ימי חייכם ולא בבת אחת, אלא זה יתנו. כזה יתנו שהוא מחצית השקל שהוא חלק אחד מחמשים, ולא כהפירוש זה יתנו הוא לכפר על י"ב שבטים, וצריך כל אחד ליתן הרבה כסברת משה הנ"ל, למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה, אלא כל שנותיו הוא רק כ"ה שקל וכאמור. ומעתה נבוא אל ביאור המדרש שהתחלנו בו, והוא דהכל יהי' מיושב במ"ש לו הקב"ה זה יתנו, ובזה נתיישב למשה כל השלשה דברים שנתקשה בו על פי מ"ש דשלש תרומות נאמרו כאן, אחד לתרומת האדנים שהוא מחצית השקל לכל א' מישראל שעולה למנין מאה ככר כסף ככר לאדן שהיו צ"ו אדנים למ"ח קרשים וד' אדנים של ד' עמודי החצר סביב, ומכח זה הוא מוכח שהמשכן אינו כי אם מ"ח קרשים. ולכן כשנתקשה משה מתחילה ואמר וכי אי אפשר לעשות לך מקדש, הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וא"ל הקב"ה לעשות לו משכן. א"ל הקב"ה לא כשם שאתה סבור, כי ע"כ מוכח דהמשכן אינו כ"א מ"ח קרשים ולא יותר, והא ראייה דהלא אמרתי זה יתנו לתרומת המשכן, ר"ל כל אחד מישראל יתן מחצית השקל, כזה יתנו שעולה למאה ככרים ככר לאדן, וא"כ מוכח שיהיה רק מ"ח קרשים דצריכים שני אדנים לקרש האחד שהן צ"ו אדנים למ"ח קרשים וד' אדנים לד' עמודי החצר, וא"כ עכשיו שא"ל הקב"ה למשה זה יתנו, בזה נתיישב קושיא הנ"ל. והתרומה השניה הי' מחצית השקל לצורך קרבנות תמידין וקרבנות מוספי', וא"כ כשנתקשה משה בשעה שאמר הקב"ה את קרבני לחמי, אמר משה אם אני מכניס כל הבריות שבעולם וכו', א"ל הקב"ה התירוץ ג"כ זה יתנו, כזה יתנו שהוא רק מחצית השקל, וא"כ מזה נראה דאין צריך אלא כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים. וכן כשהי' מתקשה משה בקושית ג', כשאמר הקב"ה ונתנו איש כפר נפשו. א"ל כל אשר לו יתן בעד נפשו, א"ל הקב"ה ג"כ התירוץ זה יתנו, כזה יתנו, איני מבקש אלא חצי שקל בכל שנה שהוא כ"ה שקלים לחמשים שנה משקל נפש האדם כדי לכפר כל נפשותיכם, וא"כ נתיישבה דעתו של משה בתיבות זה יתנו, כזה יתנו בכל ג' קושיות הנ"ל ודו"ק:
ועל פי זה נראה לישב כמה מדרשי ומאמרי רז"ל, וזה יצא ראשונה במ"ר ריש כי תשא וז"ל: א"ל הקב"ה למשה, חייבים לי ישראל, שנאמר כי תשא. כד"א כי תשה וגומר. אמור להם שיפרעו לי, במה בכי תשא, הוי ונתנו איש כופר נפשו. ואשלמה להם, והיה מספר בני ישראל כחול הים עכל"ה והוא תמוה. דיש לדקדק דלאיזה חוב צריכין ישראל לשלם להקב"ה, שצריכין ישראל לפרוע לו דווקא בתרומת שקלים ולא בשום דבר. וגם אחר הפרעון של ישראל להקב"ה, מה חייב הקב"ה לישראל שצריך לפרוע להם דווקא בברכה זו, והיה מספר בני ישראל כחול הים, ושאר דקדוקים יתבארו בתוך דברינו (עיין לקמן פ' כי תשא מ"ש שם), והנלע"ד ע"פ ירושלמי: אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, והגיע לכל אחד מכם מחצית השקל, לפיכך יהא כל אחד ואחד צריך ליתן מחצית השקל. שמע מינה דטעם השקלים היה משום מכירת יוסף. ואיתא במדרש רבה במגילת אסתר: אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה, חייכם עתיד המן למכור אתכם ג"כ מתוך אכילה ושתייה, שנאמר והמלך והמן ישבו לשתות. והנה התוספות כתבו במס' מגילה דהמן נתן לאחשורוש עשרת אלפים ככר כסף נגד השקלים שנתנו ישראל. והוא לכאורה תמוה, ולפי מ"ש אתי שפיר, והוא דכל אחד מישראל נתן בחמשים שנה כ"ה שקל שהם חמשים חצאי שקל שהוא משקל נפש של אדם. וא"כ כשהנדבה של ס' רבוא חצי שקל עולה לחשבון מאה ככר כסף, וא"כ בחמשים שנה הי' עולה חמשת אלפים ככר, וא"כ נתנו ישראל בחמשים שנה שהוא כל ימי חייהם שנתנו השקלים מבן עשרים ומעלה עד שבעים שנה שהם שנותיו של אדם, עולה שקליהם חמשת אלפים ככר בשקל הקדש, וקי"ל דככר של קדש הוא כפול, וא"כ הרי נתנו ישראל כל ימי חייהם עשרת אלפים ככר כסף, ולכן הי' המן רוצה ליתן ג"כ עשרת אלפים ככר כסף ולדחות שקליהם שנתנו ישראל לכפר על נפשותיהם אשר משקלם הי' ג"כ שנתנו בחמשים שנה ג"כ עשרת אלפים ככר, ולזה כוונו התוספות ז"ל ע"ש ותראה שכוונתי האמת. ורבים טועים בזה ושגו בפירושם את דברי התוספות ודו"ק. העולה מדברינו דבשביל שלעבד נמכר יוסף ע"כ נמכרנו להמן, וא"כ הדין נותן שגם אנו לא נמכרנו בימי המן רק לעבדים ולשפחות ולא להריגה מדה כנגד מדה. ולפי זה יש לפרש במאמרה של אסתר לאחשורוש, אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, דזה היה מדה כנגד מדה כי לעבד נמכר יוסף, משא"כ השתא שנמכרתי אני ועמי להשמיד ולהרוג, ר"ל שהמן הרשע הזה מתפאר שקנה נפשות היהודי' להריגה, וא"כ רוצה לתלות הנזק בהמלך, שהמלך עשה שלא כדין שמכר אותנו להריגה, משא"כ אלו מכר המלך אותנו לעבדים ולשפחות אזי הי' כדין וכמו שנתבאר לעיל (ובשם הרב מהר"מ אלשיך ז"ל שמעתי דפירש הכתוב בדרך אחר, והוא דאיתא במדרש על פסוק והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה, ודרשו רז"ל לעבדים ולשפחות אין קונה אבל להריגה יש קונה, ופירש הרב ז"ל דהכי פירושו, והתמכרתם לעבדים ולשפחות ר"ל דהמוכר רשאי למכור אותנו לעבדים ולשפחות אבל ואין קונה, דאין הקונה רשאי לקנות אותנו לעבדים ולשפחות. משא"כ להריגה אין המוכר רשאי למכור אבל הקונה רשאי לקנות להריגה, כי הקב"ה עושה הכל לטובת ישראל שיהי' להם תקומה בגלות אף כשיחטאו, וכמש"ה לא מאסתים ולא געלתים וגו'. והנה כאן גבי המן הי' אחשורוש המוכר והמן הקונה, וא"כ הי' רשאי אחשורוש למכור אותנו להמן לעבדים ולשפחות, אבל המן לא הי' רשאי לקנות אותנו לעבדים מטעם דכתיב ואין קונה. משא"כ להריגה היה המן רשאי לקנות את ישראל מטעם דכתיב לעבדים ולשפחות ואין קונה, הא להריגה יש קונה. אבל אחשורוש לא היה רשאי למכור אותנו להריגה מטעם דכתיב והתמכרתם לעבדים ולשפחות אבל לא להריגה, ולכן אמרה אסתר: אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי. כי זה הותר למלך כשיחטאו ישראל, כמו שאמר הכתוב והתמכרתם לעבדים ולשפחות, אכן כי נמכרנו אני ועמי להשמיד ולהרוג ואין הצר שוה בנזק המל"ך דייקא, כי אתה הוא המוכר ואין אתה רשאי למכור להריגה, וא"כ יהי' הנזק על המלך, מה שאין כן אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו הי' הנזק על המן, וק"ל וזו דברי פי חכם חן:
ועל פי זה יובן מאמר רז"ל בגמרא דמגילה שאמר המן לתלמידי מרדכי במאי עסיקתא, אמרי לי' דכי הוי בית מקדשא קיים רחמנא אמר מאן דמנדב מנחתא לייתא מליא קומציה ממחה וליקטר על גבי מדבחא וליכפר על נפשיה, אמר להו אתא מלא קומצא דקמחא דידכו ודחיא עשרת אלפים ככר כספא דהאי גברא. והוא לכאורה אינו מובן, דמה ענין הקומץ לשקלי המן, אמנם לדרכינו אתי שפיר, והוא בקומץ מנחה כתיב נפש כי תקריב מנחה. והנפש הוא משקלה כ"ה שקלים, וכמ"ש בשם התוספות דסוטה לעיל, וא"כ כשישראל עוסקי' בקומץ מנחה כאלו הקריבו את נפשם, ונפש כל אחד כ"ה שקלים, ועולה משקל עשרת אלפים ככר כנ"ל, וא"כ כשעוסקי' במצות קמיצה מעלה עליהם הכתוב כאלו הקריבו מנחה, וקומץ שלהם שהוא משקל י' אלפים ככר, ולכן אמר המן אתי מלא קומצא דידכו שעולה משקל עשרת אלפים ככר, ודחי את עשרת אלפים ככרי כסף שלי שהייתי רוצה לקנות נפשותם של ישראל שמשקלם ג"כ עשרת אלפים ככר, כ"ה שקלים לכל נפש, ולששים רבוא הוא חשבון עשרת אלפים ככר ודו"ק: ומעתה נבוא לביאור המדרש רבה פ' כי תשא הנ"ל, חייבים לי ישראל וכו'. רק נקדים מ"ש הרב בעל עשרה מאמרות: שמשה לא מנה שום אחד מישראל עד שראה במוח נשמתו שלו שיעמוד ממנו ס' רבוא נפשות עכ"ל. וידוע שמשה רבינו היה כלול מס' רבוא נפשות, ונ"ל דזהו כוונת רז"ל במדרש רבה פ' דברים: יוסף ה' עליכם וגו'. זו משלי, אבל ה' יברך אתכם כאשר דבר לכם, ר"ל כי היו ישראל באותו דור רק ס' רבוא, ומשה הוא כלול מכולם ולכן אמר זו משלי דייקא, כלומר הברכה שכל א' יהי' ס' רבוא, זו היא משלי, ר"ל ממעלה שלי הברכה זו ממני, אבל ה' יוסף עליכם ויברך אתכם כאשר דבר לכם, דכל נשמותיכם וזרעיכם יהיו כלולים מס' רבוא עד סוף כל הדורות, וא"כ אין לברכה זו שום מספר, וזש"ה והיה מספר בני ישראל. כלומר שמשה יספור את ישראל ועל ידי אותו המספר יהיו כחול הים ולא יספר מרוב שיהיו כל א' וא' כלול מס' רבוא נשמות וכנ"ל. וא"כ המדרש רבה הוא מובן, ואמר חייבים לי ישראל, דהיו חייבים כליה בעון העגל, ולכן מחוייבים לפדות את עצמן בכי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר נפשו, שיתן כל א' בחמשים שנה כ"ה שקלים, והוא מתקן נפשו שמשקלה של נפש הוא גם כן משקל כ"ה שקלים, ואז ע"י זה יזכו שיהיו כלולים כל א' וא' מס"ר, וכמו שנתבאר לעיל דמשה לא מנה כי אם כשראה במוחו ובנשמתו שיצא ממנו ס' רבוא, וא"כ חייכם שאני פורע לכם והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר, כי ע"י מנין השקלים תראו שלא יהי' מספר לבני ישראל ודו"ק:
ולפי מ"ש לעיל יובן מדרש רבה פ' כי תשא וז"ל: ר' תנחום אומר קכ"ה קנתרין זהב היה בעגל מנין מסכ"ה. ר' לוי אומר בשם ר"ח ק"ך קנטרין מנין מס"ך שהוא מעביר ה'. ור"י אומר לשון סדדיוטון וחשיבות, נשתנו השררה לעגל, אמר הקב"ה כך אני מרפא אתכם, מסכה מס"י כ"ה, כך פירש היפה תואר ע"ש). ויש לדקדק במאי קמפלגי, והנלע"ד דפליגי בהא דאיתא בזוהר פ' בשלח וז"ל: וחמושים עלו בני ישראל. חד מחמשה הוו בני ישראל וארבעה חלקים היו הערב רב. ור"י אומר חמשה חלקים מישראל וכו'. הרי דסבירא ליה לת"ק דישראל הוו חומש מערב רב, ובזה נ"ל ליתן טעם לשבח דעל הים לקו המצרים ה' פעמים כפי שהיו נלקים במצרים, כי במצרים הי' נלקים חמשים מכות ועל היה חמשים ומאתיים מכות, כי במצרים היו רק ס' רבוא ולכן לקו באצבע חמשים מכות, משא"כ בים היו ה' פעמים ס' רבוא, ולכן לקו חמשה פעמים נ' מכות שהוא חמשים ומאתיים מכות. ואיתא בירושלמי דשקלים רשב"ן אומר אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין למשכן ונותנין נתבעין לעגל ונותני'. הרי מבואר דנתינתן בעגל ובמשכן היה שווין כל א' וא' מחצית השקל, ואיתא בזוהר שקודם חטא עגל צוה הקב"ה מאת כל איש יקבלו המחצית השקל אפילו מהערב רב, וכשחטאו הערב רב והחטיאו את ישראל נאמר קחו מאתכם ולא מהערב רב. והנה בפרשת פקודי הוא מבואר דסך ס' רבוא שקלים הוא משקל ק' ככר וכמ"ש לעיל. והנה בגמרא פרק הזהב נסתפקו רז"ל בכל מקום שנאמר בתורה חומש אי הוא חומש מלבר או מלגו, וא"כ נ"ל דפליגי בהא, והני תנאי כהני תנאי דר' תנחום ס"ל דהערב רב היו חומש מישראל כדעת ר' יוסי בזוהר, והוא חומש מלבר שהוא ק"ה ככרים, כי שקליהם של ישראל היו ק' ככר, וא"כ היה משקל העגל קכ"ה קנטרין. ור' לוי ס"ל דהיו הע"ר רק החומש מלגאו של ישראל, וא"כ כיון דשקליהם של ישראל היו ק' ככר, וא"כ החומש מלגו הוא רק כ' ככר, וא"כ היו העגל ק"ך קנטרין, וא"כ מ"מ נתינת ישראל לעגל הי' רק מאה קנטרין שהי' מגיע לכל א' מחצית השקל, ולכן גם במשכן צוה לתת כל א' מחצית השקל לק' אדנים כמ"ש לעיל, וזהו יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. ור"י ס"ל דהעגל לא הי' השקל קכ"ה קנטרין ולא משקל ק"ך קנטרין אלא מסכה הוא לשון שררה לעגל, ולכן אמר הקב"ה אני מעניש אתכם שלא ירפא אתכם עד כ"ד דורות. שנפרע הקב"ה לאחר כ"ד דורות, דהיינו בדור כ"ה וכילה ה' חמתו בציון, וזה הי' כפרה גדולה לישראל. וז"ש מס"י כ"ה, ר"ל מסי הוא לשון רפואה, כ"ה אחר כ"ה דורות ודו"ק:
במדרש רבה פ' זו וז"ל: דבר אחר ועשו ארון עץ וגו'. מה כתיב למעלה ועשו לי מקדש. אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה, שנאמר רועה ישראל האזינה. עשו דיר לרועה שיבא וירעה את צאנו, ולכן נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אתם כרמי, שנאמר כרם ה' צבאות בית ישראל. ואני השומר שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בני שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם. ואני אביכם, שנאמר כי הייתי לישראל לאב. כבוד לבנים כשהן אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו, שנאמר ועשו לי מקדש עכל"ה. והוא תמוה דקשה למה נקט דווקא אלו ג' לשונות דיר בית וסוכה. והנראה ע"פ מדרש רבה פ' וישלח וז"ל: ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. הוי הנשמר גדול מן השומר. ר"י אומר מי גדול הנושא או הנישא, מן מה דכתיב על כפים ישאונך. הוי הנישא גדול מן הנושא. ר' שמעון אומר מי גדול המשלח או המשתלח, מן מה דכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר. הוי השולח הוא [גדול] מן המשתלח עכל"ה. והוא ג"כ תמוה, ולכאורה לא פליגי אהדדי וכולן סבירא להו דהאדם הוא עדיף מהמלאך, וא"כ צריכין אנו להבין מה הי' כוונותם בזה שהביא כל א' ואחד משל בפני עצמו. והנה הרב בעל יפה תואר הקשה הלא כתיב ג"כ ה' שומריך. וא"כ היאך שייך לומר ח"ו שהנשמר הוא גדול מהשומר, ותירץ הרב ז"ל ב' תירוצים, התירוץ האחד דהיאך דהיחיד שומר לרבים דמיון המלך שהוא שומר לעמו, א"כ השומר הוא גדול מהנשמר אף שרבים שומרים אותו ג"כ מפני הכבוד, כדרך שהלוים היו שומרי המקדש. משא"כ כשרבים השומרים ליחיד כמו כי מלאכיו יצוה לך. כדאיתא במ"ר פ' משפטים: כשאדם עושה מצות הרבה נותנים לו י"א אלף מלאכים (עיין לעיל פרשת וישלח מ"ש ריש הפרשה). וא"כ אז הנשמר גדול מאחר שרבים שומרים לו. והתירוץ הב' בשלמא מלאך ושליח שהוא מיוחד לכך לבדו אז הנשמר גדול, משא"כ בהקב"ה שהוא משגיח בכל העולם ואגב הוא משגיח לשמור אותנו, בוודאי השומר גדול עכ"ל ע"ש. ועפ"ז נ"ל לפרש הכתוב הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו' אל תמר בו. ולכאורה אינו מובן מהיכי תיתי להמיר בו, ולפי מ"ש אתי שפיר כי הנה אני שולח מלאך אחד לשמור אתכם, יחיד לרבים וא"כ אתה יכול לטעות שהוא גדול ממך ויש לו דמיון כהקב"ה ח"ו שהוא כמלך שומר לרבים והוא יחיד, וא"כ תרצה לומר השומר הוא גדול והמלאך הוא שוה להקב"ה, לכך הזהיר אל תמר בו כי אנכי שולח דייקא, וא"כ הוא מיוחד לכך וא"כ הנשמר גדול, ואדרבה אם תעשה מצות הרבה, אזי אני נותן מלאכים הרבה, כמד"א כי מלאכיו יצוה לך, והוא כתירוץ השני הנ"ל, השמר אל תמר בו וק"ל. והנה נקדים עוד הקדמה א' מ"ש במדרש רבה פ' ויחי. בפסוק האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. ר' יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, וריש לקיש אמר לנשיא שהוא מהלך וזקנים מהלכים לפניו, על דעתיה דר' יוחנן אנו צריכין לכבודו, ועל דעתיה דר"ל הוא צריך לכבודינו. וכתב שם הרב יפה תואר וז"ל דחלקו במדריגת האדם הצדיק, דר"י ס"ל כדעת שהאדם הוא שפל יותר מהמלאך ולכן ידמה השגחת ה' לרועה המביט בצאנו ממקומו, שאין שורה עמהם רק מצד היותם מקנה קניינו, וכן הקב"ה ממכון שבתו ישגיח ליושבי תבל מצד היותם מעשה ידיו. אבל באמת על השמים כבודו אצל המלאכים. ור"ל ס"ל דהאדם הצדיק מצד שכלו הוא למעלה מהמלאכים והנהגת ה' אותם כנשיא שמהלך עם הזקינים שלפניו, כי עין ה' הוא עיקר בתחתונים והצדיקים הם העומדים לפניו ראשונה לפנים ממחיצת המלאכים, ולכן על דעתי' דר"י אנו צריכין לכבודו, ועל דעתיה דר"ל הוא צריך לכבודינו וכו', שהמלך צריך לחכמים בעלי עצתו, כן אומרי' שהקב"ה נמלך בנשמותיהם של צדיקים עכ"ל. הכלל העולה מהנ"ל כשאנו חוטאים אזי אנו נחשבים כצאן, והוא נמשל לרועה ועיקר דירתו בעליונים. משא"כ אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים ועיקר דירתו בתחתונים, ובזה יובן המאמר הנ"ל כשהקב"ה צוה לעשות המשכן, אמר שאם אתם עתידים לחטוא עשו לי מקדש שהוא כדיר, ואהיה כרועה אצליכם אבל עיקר שכינתי יהי' בעליונים, והוא ממש משל דר' וחכן ואנו צריכין לכבודו. ואם אתם משולים לכרם שיש בו גפנים עוללות וכו', כך ישראל יש בהם צדיקים ובינונים, ואז אהיה כשומר יחיד אצל רבים ואהי' משמר אתכם כמלך והכבוד הוא שלי, וא"כ אתם צריכין לכבודי ואעפ"כ לא אהיה בקביעות אצליכם, ולכן אמר עשו לי סוכה לשמור כרמי. אבל כשאתם בנים וכולכם צדיקי' אז אנו שוים שאתם צריכים לכבודי ואני צריך לכבודכם, וכמ"ש כבוד לאב שיהי' אצל בניו וכבוד לבן שהוא אצל אביו, ולכן עשו לי בית שאדור אצליכם, שנאמר ועשו לי מקדש. ועיקר דירתי בתחתוני' וק"ל: