ברכת שמואל/פרשת מטות

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת מטות

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פרשת מטות[edit]

במדרש רבה (איכה רבה ב, יד) וז"ל: ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב, י). א"ר אליעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שע"י פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה, לפי שכשגלה יכניה מלך יהודה מינהו נבוכדנצאר על ה' מלכים כו', והוי עליל ונפיק בלי רשות, יומא חד עליל לגביה חזא דתליש בשר ארנבתא ואכיל כשהוא חי, א"ל נ"נ אשתבע לי דלית את מפרסם לי ואשתבע ליה, ובמה השביעו אמר ריב"ח במזבח הפנימי השביעו, ואח"כ עבר צדקיה על השבועה והרג נבוכדנאצר לסנהדרי גדולה וסבר שהם התירו השבועה וכו': עכל"ה.

הנה המדרש הלז צריך ביאור דיש לדקדק מה שאמר לו אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, דמהיכי תיתי שיהיה קלה פרשה זו יותר משאר פרשיות לעבור עליה ח"ו, גם צריכים אנו להבין למה השביעו דווקא במזבח הפנימי. והנה באמת במ"ר דמגילת אסתר ריש פרשה ב' גרס שם: במה השביעו במזבח הפנימי. אמנם במ"ר קהלת דף ק"ו איתא: במה השביעו, אר"י בברית השביעו. ור"א אומר במזבח השביעו. ולא גרס מזבח הפנימי. והנה צריך להבין טעם ג"כ לאותו המ"ד דס"ל דבברית השביעו. ולביאור כל הנ"ל ניישב מתחילה איזה דקדוקים שבפרשה זו ואז יתבאר הכל על נכון, והוא דיש לדקדק דלפום ריהטא מה שאמר הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה. לכאורה דברי מותר הן מאחר שאמר כבר לא יחל דברו, לא הוי צריך לומר ככל היוצא מפיו יעשה. והנה לפי פשוטו יש ליישב לפי מאי דקי"ל שאין מתירין את הנדר אלא א"כ חל הנדר, וא"כ לזה הדין כיוון הכתוב ואמר לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו, ומפרש ואזיל אימתי הדין דיוכלו להתיר לו הנדר, אם מתחילה ככל היוצא מפיו יעשה ואז הוי חל הנדר ולכן אפשר להתירו, משא"כ אם לא היה חל הנדר מתחילה אין לו להתיר. גם צריכין אנו ליתן טעם לסמיכות פרשה זו לפרטה נקמות מדין, דכתיב אחר פרשת נדרים, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ואחר תאסף על עמך. ומה ענין פרשה זו לכאן. אמנם נראה לפרש ע"פ מה שמצאתי דמוני המצות כתבו דעיקר המצוה בנדרים קאי על החכם או על ג' הדיוטות המתירים את הנדר, ואליהם קא מזהיר רחמנא שיתירו כדין וכדת, דהיינו חכם בלשון התרה והאב והבעל בלשון הפרה, אבל הנודר בעצמו אף המקיימו לא די שלא קיים מצות עשה אלא אפילו כאלו בנה במה, אלא שמצווה על לא תעשה דבל יחל, ומינה ילפינן דאחרים מוחלין לו בלשון התרה שהוא חולין, ויליף מזה הדבר (עיין בספר החינוך פרשה זו), וא"כ לזה אמר וידבר משה אל ראשי המטות, שהן יחידים מומחים, והדר לבני ישראל שהן ג' הדיוטות כדאיתא בגמרא, ואמר זה הדבר אשר צוה ה'. הציווי הוא זה הדבר, חכם בלשון התרה, כי עיקר הציווי הוא אחכם המתיר או אג' הדיוטי' המתירים, ולכן אמר זה הדבר אשר צוה ה'. שהחכם יתיר בלשון התרה ובעל בלשון הפרה, ואמר איש כי ידור נדר לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו בלשון התרה חולין, משא"כ ואשה כי תדור והניא אביה בלשון הפרה והסרה, וא"כ לפי מ"ש דעיקר מצוה קאי על המתירי' את הנדר, בזה יובן תחילת המדרש הנ"ל, לעולם אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך וכו'. והוינן בה מהיכי תיתי שתהיה פרשה זו של נדרים קלה בעיניך ח"ו יותר מכל הפרשיות שבתורה. אכן למ"ש אתי שפיר והוא דמאחר שכבר אמרנו דעיקר מצוה קאי אמתירין ולא על הנודר, א"כ אתה סובר מאחר שאין מצות עשה נ"מ מפרשת נדרים דהנודר הוא כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן עליה, וגם בהתרה אין שום מצות עשה, א"כ יעלה על דעתך שפרשת נדרים יהיה קלה בעיניך, ע"כ הזהיר ואמר אל תהי קלה בעיניך, כי יוצא ממנה מצות עשה אחכם המתיר והבית דין המתירין שיתירו את הנדר כדין תורה, דאי לאו הכי הן נענשים, שהרי סנהדרי גדולה שהתירו לצדקיהו הנדר שלא בפני נבוכדנאצר שלא כדין ולכן נהרגו ע"כ. הזהיר ואמר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך להתירו כדין ק"ל:

אמנם ליישב שאר דקדוקים שהערנו לעיל נקדים משרז"ל בר"ה פ"ק בסוגיא בל תאחר ומאריך הגמרא הפלפול, והכלל הוא שם דבעינן שני כתובים לעבור בעולה ושאר קרבנות בבל תאחר, ובכפיי' כי תדור נדר לה' וגו' ועשית כאשר נדרת וגו'. ופסוק והבאתם שמה וגו'. חד לאמר להביא קרבן ולא הפריש עדיין דחייב להפריש ולקיים את דברו. וחד להפריש ולא הקריב דחייב בעשה ולא תעשה, וכופין אותו להקריב לקיים העשה. לז"א איש כי ידור נדר לה'. ודרשו בגמרא אלו חטאת ואשמות או השבע וגו'. שאמר בלשון שבועה על נפשו שחל על גופו ולא על החפץ כמו בקונם, וסיים לא יחל דברו, שחייב להפריש ולקיים דברו, וכשהפריש ככל היוצא מפיו יעשה לאיזה קרבן שמחוייב לעשות ולהקריב:

או יאמר ע"פ הירושלמי פ"ט דנדרים דר' ירמי' שרי נדר ומקיים ליה, מפני שחשש שהמתירו אינו בקי בפתחי הנדר ולא היה כדאי להתיר, ומה שהוא מתירו מפני שאין היצר תאב לו אלא לדבר האסור, וכשהתירו הרי יש פת בסלו ואין יצרו תקפו עליו כל כך. וא"כ לזה אמר איש כי ידור נדר לה', שאסר על נפשו בקונם או בשבועה, לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו, ואעפ"י שאחרים מוחלים לו, עם כל זה ככל היוצא מפיו יעשה, וההתרה הוא רע שלא יהיה יצרו תאב לו לעבור על דבר האסור דאסר אנפשיה. והנה העונש של העיבר על הנדרים והשבועות, כתבו חכמי האמת ובפרט בס' הרקנטי דעונשו הוא שיגולגל באשה נדרנית, וכשהיא נודרת אז בעלה מיפר לה או אביה. ולזה סמך הכתוב ואשה כי תדור נדר וגו' ושמע אביה וגו'. ועם זה יכוון משרז"ל בענין בעון נדרים אשתו של אדם מתה, וצריך ליתן טעם למה באמת בחטא נדרים מתי' דווקא הנשים. אכן למ"ש אתי שפיר והוא כי מאחר שהוא קל הנדרים ומסתמא רוב הנשים נדרניות הם ומגולגלי' מנשמת הנודר ואינו מקיים, וא"כ אם אינה מתקנה הבעל, א"כ מתה האשה עד שתנשא למי שמתקן נשמתה וק"ל:

ועם זה יובן ג"כ סמיכות הפרשיות פ' נקמות מדין לפרשת נדרים, והוא דידוע שהחכם מתיר הנדר ועוקר אותו מעיקרא כשהוא ברצון הנודר ולא בעל כרחו, משא"כ הבעל והאב מפירים הנדר להאשה ביום שמעם דווקא אפילו בעל כרחה של אשה. והנה גבי משה ארז"ל במ"ר פ' כי תשא. שהיה משה חכם והתיר להקב"ה השבועה, כד"א ויחל משה. ובשעת מיתתו איתא בזוהר שזכה למדריגת איש האלהים, בעלה דמטרוניתא. וא"כ כשהיה איש האלהים היה יכול להתיר הנדר אפילו בע"כ, והיה לפי זה יכולת בידו לבא לארץ ישראל, אלא מאחר שכבר עברו כמה ימים, וקי"ל דאין הבעל מיפר בקודמין, דהא הנדר של הקב"ה היה קודם שנעשה משה בעלה דמטרוניתא, ולכן אמר הקב"ה תחילה פרשת נדרים, ואח"כ פרשת מדין, נקום נקמת ב"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, כי שמא תסבור מאחר ששמעת שהבעל מיפר בע"כ, א"כ תפר את נדרי ג"כ בעל כרחי, לזה אמר אחר תאסף אל עמיך, כי אין לך המעלה מדריגת איש האלהים אלא א"כ ביום מיתתך, וא"כ לא היה הפרה בשעת יום שמעו וק"ל. ולכן נ"ל דזה הטעם הוא ג"כ שמשה היה מעלתו יתר על הנביאים שנתנבאו בכה כה אמר ה' שהיא מדה אחרונה דנקראת מטרוניתא, ומשה היה מתנבא בז"ה דאיקרי אספקלריא המטרוניתא, מדת ז"ה תפאר"ת. ולכן אמר בפרשת נדרים זה הדבר אשר צוה ה'. ונ"ל לפרש הכתוב בפרשת בלק, דבלעם היה רוצה לדמות למעלות משה, ואמר לבלק בנה לי בז"ה ז' מזבחות. בזה דייקא רמז שהוא רואה באספקלריא מאירה והוא בעלה דמטרוניתא, אכן וישם ה' דבר בפיו. חכה או מלאך שיוכרח לדבר בע"כ במדת כה, ולכן אמר שוב אל בלק וכ"ה תדבר דייקא, ר"ל שלא תוכל להשיג מעלת משה ודו"ק. והנה טענת משה היה שחכם גוזר גזירה, כשהוא אינו מקיימו תחילה איך יקיימו אחרים, ומפני כך הוכרח הקב"ה שיתיר לו משה בשעת חטא העגל כדאיתא בשמות רבה פ' כי תשא, וזש"ה וינחם ה' על הרעה. על פי התרת משה אשר דבר לעשות לעמו, פרשת היתר נדרים, ולכן קיים הקב"ה תחילה גם הוא, ורצה משה גם עכשיו לטעון כן שיתיר הקב"ה הנדר, לכן לא תביאו את הקהל בשעת ציווי פרשת נדרים, ולכן אמר ליה הקב"ה אם אתה מבקש אעברה נא שאתיר נדרך, א"כ קיימתי אצלך ולא אצטרך אני לקיים סלח נא נגד ישראל. ואם סלח נא אתה מבקש א"כ לא אצטרך לקיים אעברה נא, לז"א הכתוב נקום נקמת בני ישראל, שלגבייהו אמרתי סלח נא, אבל אתה תאסף אל עמך כי כבר התרתי אצליהם הנדר וקיימתי הפרת נדרים תחילה, ולא רצה משה להתיר את נדרו נגד ישראל ואמר אלף כיוצא בי יאבדו וכו'. כדאיתא במדרש ילקוט פ' ז' ע"ש:

ומעתה נחזור לביאור המ"ר איכה הנ"ל, דלמה השביעו דווקא במזבח הפנימי. אך בהקדים מ"ש בתורת כהנים פרשת בחקותי. והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. יש נקם בברית, ונקם שאין בברית, כגון סימוי עינים של צדקיהו מלך יהודה עכ"ל. ע"ש (ועיין קרבן אהרן), ומצורף לזה מרדכי מן התורה מנין, שנאמר ואתה קח בשמים ראש מר דרור. ומתרגמינן מרי"דכיא וכו'. גם משרז"ל בגמרא תחת הנעצוץ זה המן, יעלה ברוש זה מרדכי, ותחת הסרפד זו ושתי בת בתו של נבוכדנצר ששרף רפידתו של היכל, יעלה הדס זה אסתר שיבנה את המקדש וכו' עכ"ל. עיין בגמרא דמגילה. וצריך הכל ביאור מה כוונות רז"ל בדרשות האלו, אמנם להבין דבריהם וחידותם יובן הכל ע"פ מ"ש הזוהר פ' צו וז"ל: א"ר אבא ב' מדבחין אינון לתתא, ותרין לעילא חד פנימאה דכולהו דמתקטרא ביה קטורת פנימאה, ודקה קישורא דמהימנותא, וכהנא עילאה מכולה אתקשר דא בקשורא דהימנותא, ודא איקרי מזבח הזהב וכו', וחד מדבחא אחרא מזבח הנחושת כו', מיכאל שר הגדול מקריב עליו קרבנא נייחא דקב"ה. ולתתא מזבח הזהב ונחשת, בדא קטורת ובדא חלבא ואימורים, ע"ד כתיב שמן וקטורת ישמח לב. ולא כתיב שמן ואימורים, וחלבים ודא מדבחא דאיהו פנימאה דאתקשר בקישורא דמהימנותא אקרי קול דממה דקה וכו', ואקרי מזבח ה' אחרא אקרי מזבח הנחושת לפני ה' כו', ר"א אמר כתיב ויבן משה את מזבח ה', לקבל האי פנימאה בנה, האי עלאה אתקרי ה' נסי, מהו נסי דרשים רשימא דאת קיימא, דבשעתא דעמלק אתא למעברא האי רשימא קדישא מינייהו, האי מזבח קיימא לקיבליה לנקמא האי נוקמא, וע"ד אתקרי והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. ודא אתקרי' לישראל רשימא קדישא, ומשה בנה לקבל האי ואקרי ה' נסי, וזו היא מזבח הפנימי דאקרי קול דממה דקה עכל"ה. למדנו מכלל דברי הזוהר הנ"ל שמזבח פנימי של קטורת הוא קישורא דמהמנותא, שיהא כל אדם נזהר בברית ובאלה שיקיים לחבירו, והאי מזבח נוקם מהרשעים שעוברים את הברית, וכן מי שמיפר בברית מילה. והנה ביחזקאל סי' י"ז לשם הוכיח הנביא ואמר ויהי דבר ה' אלו לאמר אמור נא אל בית המרי וגו', הנה בא מלך בבל ירושלים ויקח את מלכה ושריה ויבא אותם בבלה ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית ויבא אתו באלה ואת אילי הארץ לקח וגו', חי אני נאם ה' אלקים אם לא במקום המלך וגו', לכן כה אמר ה' אלהים חי אני אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר וגו', וא"כ יהיה פירוש הכתוב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. ב' נקמות, האחד למה שאמר למעלה להפרכם את בריתי, שלא קיימתם את שבועתיכם על קבלת התורה, וגם נוקמת נקם ברית למי שיעבור רשימא קדישא, כגון עמלק וחבריו, ע"כ אמרו בתורת כהנים הנ"ל, ויש נקם שאינו תלוי בברית מילה אלא שאינו מקיים הברית שכרת עם חבירו, ואיזה זו סימוי עיניו של צדקיהו. ולזה כיון המ"ר הנ"ל במה השביעו במזבח הפנימי שהיא נוקמת נקם שאינו בברית שהבטיח לחבירו ובאלתו. ולכן כשבא להזכיר מפלת המן האגגי מזרעא דעמלק ע"כ צריכין להאי אתר דמזבח הפנימי דמקטירין עליו קטורת וחלבנ"ה גימטריא המ"ן. ולכן ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. ומתרגמינן מרי דכיא ר"ל מרדכ"י, כי ראש בשמים סימני קטורת היא רצועת מרדות של עמלק, כי האי רשימא היא נקמה בזרעא דעמלק דבעי להעביר ברית קדש. ולכן אמרו תחת הנעצוץ של המן יעלה ברוש זה מרדכי בקטורת, ותחת הסרפד של בת נבוכדנצר שהחריב רפידתו של מזבח והיכל יעלה הדס זה אסתר שבנה כורש בנה את המקדש, ואסתר תשחית זרעא דעמלק. ובזה יתבארו קצת פסוקי' דזאת הברכה וז"ל: כי שמרו אמרותיך ובריתך ינצורו (במילה) ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחוחיך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. ולכן מחץ מתנים קמיו משנאיו מן יקומון. ולכאורה אין להפסוקים הנ"ל חיבור יחד, ולפי מ"ש אתי שפיר והוא הדבר אשר זכרנו, כי בשמירת האי ברית קדש דהוא ברית מילה והוא נגד האי אתר דמזבח פנימי אקרי, ובשמירת האי אתר בוודאי יגברו על שונאיהם, עיין בתרגום יונתן ותרגום אונקלוס ותראה שכתבתי אמת וצדק ודו"ק. ואמנם כדי להבין דברי המ"ר השני שאמר שהשביעו בברית, נראה לפרש באופן אחר, והוא דהוקשה לרז"ל על הקרא דאיך אמר אשר השביעו באלקים, והא מבואר בדברי יחזקאל שהקדמנו לעיל ויכרות אתו ברית ויבא אתו באלה, ולא הזכיר שם שום שבועה באלקי', ולכן דרש ריב"ח דהאי אלקים פי' בברית אלקים שהיו כורתי' בברית מילה, כמו גבי יעקב שים נא ידך תחת יריכי. וזש"ה ויכרות אתו ברית, ובזה ויבא אתו באלה. אבל ר' ס"ל דהוא שבועה האמורה בתורה גבי סוטה, שאמר הכתוב והשביע הכהן אותה בשבועת האלה. וכבר אמרו במדרש: ומן העפר אשר בקרקע המשכן יקח וגו'. שאם זנתה תחזור לעפרה, כי אדה"ר נברא מעפר המזבח, ממקום כפרתו, כדאיתא במ"ר בראשית. ואיתא בסוטה נכנס כהן להיכל וטבלא שם אמה על אמה (שהוא כשיעור מזבח הפנימי) והגביה הכהן, ושם היה מזבח עפר, וס"ל לבעל המדרש דאותו מקום הוא תחת מזבח הפנימי, ממקום שנברא לרמוז שתחזור לעפר, והיא השבועה אשר השביע נבוכדנצר לצדקיהו מלך יהודה במזבח הפנימי, ויליף לה אלה אלה לגזירה שוה מסוטה דהיה ג"כ במזבח הפנימי וכאמור ודו"ק:

בגמרא דשבת וז"ל: ארשב"נ א"ר יונתן מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירינו אתה ה' גואלינו מעולם שמך. לעתיד לבא א"ל הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימא ליה ליעקב דהוי ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו, א"ל בניך חטאו, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך, אמר הקב"ה לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, א"ל ליצחק בניך חטאו, אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך, בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל, עכשיו בני ולא בניך, ועוד כמה חטאו, כמה הן שנותיו של אדם ע' שנה, דל עשרים ולא ענשת עלייהו, פשו להו חמשים, דל כ"ה דלילה, פשו להו כ"ה, דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכלא ומישתי ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא, אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך, ואת"ל כולה עלי הא קריבית נפשי קמך, פתחו ואמרו כי אתה אבינו, אמר להם יצחק עד שאתם מקלסי' לי קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינוהי, מיד נשאו כולם עיניהם למרום ואומרים כי אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך, עכ"ל הגמרא. והנה אם נדקדק כל הדקדוקי' תקצר היריעה, ובפרט שאין דרכינו להאריך בקושיות, ומה שיש לעורר במאמר זה תמצא באריכות בספר כלי פז בישעיה סי' ס"ג ע"ש. וביאורו ופרושו הוא דחוק בעיני. והנה כשנדקדק אפס קצהו בכתוב שאמרו אברהם לא ידענו לשון עבר. וביעקב כתיב יכירנו לשון עתיד, והנה בקושיא זו הרגיש ג"כ הרב בעל כלי פז, אבל דבריו אינם נכונים, ולדרכינו יבואר הכל בטוב טעם ע"פ מ"ש בספר עשרה מאמרות (להרמ"ע מפאנו) מאמר אם כל חי ח"ג פכ"ד וז"ל: כי השמיטה העברה היה מדת חסד אברהם, שמיטה של חסד. ושמיטה זו שאנחנו פה היום הוא פחד יצחק, ולכן בשמיטה זו אנו סובלים יסורים גדולים, לפי שאנו במדת הדין ופחד יצחק. ושמיטה שאח"ז יהיה כולה רחמי' מצד יעקב שיהי' כולה רחמי' ע"ש שהאריך, ועיין בס' ליקוטים שמצא בני החכם השלם מהר"ר צבי הירש יצ"ו (בעל קו הישר) בק"ק ורנקבורט על העלייה של דירה שלי בתוך ספרים הישינים שחיבר מהר"ר יצחק דמן עכו, שהביא ג"כ הקדמה זו בספר ליקוטים שלו וכותב אח"כ אמר יצחק דמן עכו בשמיטה העברא איני יודע מה הייתי או ישמעאלי או ערבי או אדומי ועכ"פ הי' אנושי, ומביא הסוד ומשה היה רועה צאן. כי היה הוא לשון עבר, ר"ל בשמיטה העברה היה משה רק רועה הצאן, ונשמותיהם של ישראל היו רק צאן, ואח"כ העלה הקב"ה ממדריגה למדריגה עד שקבלו התורה וזכו בקבלת התורה למדריגת המלאכי השרת, כי הקב"ה חפץ בכל הנבראים לזכותם וכו' עיין שם. ולזה כיון הכתוב כי אברהם לא ידענו בשמיטה העבר. ויעקב לא יכירנו בשמיטה לעתיד שיהיה אחר זה לא יכירנו, כי אז נהיה אנחנו בלי שום חטא, ואין אנו צריכין לזכות יעקב משא"כ בשמיטה זו, ע"כ אנו צריכין לזכותו של יצחק כי אנו עכשיו בשמיטה שלו, לכן אמרו כי אתה אבינו ליצחק, רק הוא חלק כבוד להקב"ה, ואמרו כולם גואלינו ה' צבאות מעולם שמיך כמו שאכתוב לקמן. וק"ל:

אמנם לביאור כלל הגמרא נקדים מ"ש בספר שפתי הדעת ריש פרשת וארא, ע"ש שהאריך והוא מבואר ג"כ בס' עשרה מאמרות בכמה דוכתיה, והוא כשהשם מלא יהו"ד ב"ה שהוא נקרא אב, מצד זה נקראי' ישראל בנים למקום, ואז הוא גואלם בשם מלא ומרחם עליהם כרחם אב על בנים, וזש"ה וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני יהו"ד לכן אמור אל בני ישראל אני ה' והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי. ד' לשונות של גאולה. אבל כשהם בגלות אז נקראי' בשם אדנו"ת אדנ"י מלכו"ת שכינ"ה, והיא עמנו בצרה כביכול, וא נקראי' עבדים ולא בנים, ולכן התשובה מאהבה שמגעת אל ה' והוא האב אזי נקראי' בנים, ולכך כתיב שובו בנים שובבים. משא"כ בבעלי תשובה מחמת יראה שמגעת עד ה' ולא עד בכלל אזי נקראי' עבדים עכ"ל. ולפי זה לא היו ראויין אנו להגאל אלא ע"י תשובה מאהבה, כדי שיהיה הגאולה ע"י השם מלא שנקרא אב, אלא שהיו ישראל אומרים עבד שמכרו רבו כלום יש לו תקנה לחזור, והתשובה שמשיב הנביא שלפי שהקב"ה קרא לנבוכדנצר עבדי, ועבר שקנה נכסים למי, והלא הכל הוא לרבו. וכל זה תינח בשבט יהודה ובנימין שגלו ע"י נבוכדנצר עבדו, אבל עשרת השבטים אשר הגלם ע"י סנחריב, ח"ו לא יהי' להם פדייה ותקנה, ולכן נ"ל לפרש הגמרא בחלק (סנהדרין קי:), עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם בעוה"ז וישליכם אל ארץ אחרת בעוה"ב. והנה בגמרא הלז יש לדקדק, הלא הפסוק סתם דבריו וכתב משמע דקאי אכל ישראל, ולמה דרשו רק על עשרת השבטים לחוד שלא יהיה להם חלק לעוה"ב. ולפי מ"ש א"ש דוודאי שבט יהודה ובנימין עתידין לחזור ויש להם תקנה, שהרי הגלות הי' ע"י נבוכדנצר עבדו, ועבד שקנה נכסים שייכים לרבו, אבל הי' שבטים שגלו ע"י סנחריב בהכרח הוא שהמה אינם חוזרים כיון שמכרם הקב"ה ואין להם שוב תקנה, ואולי יש לפרש כפי' רש"י שם, דמדכתיב וישליכם אל ארץ אחרת, על כרחך קאי אעשרת השבטים שגלו לארץ אחרת, משא"כ שבט יהודה ובנימין שנתפזרו בכל הארצות לד' רוחות העולם, בוודאי יחזרו למקומם לא"י עכ"ל רש"י. וא"כ נ"ל כיון דלעתיד יהיו ישראל שולטין על כל העולם, וכל העולם יהיה בחזקת א"י, ושבט יהודה ובנימין יקחו את ארץ ז' עממים, משא"כ בשאר ארצות יהי' להם חלק לשאר שבטים ג"כ לפי ערך המגיע אליהם, רק נחלתם בארץ שבעה העממים ינטלו מהם ויותן לשבט יהודה ובנימין, וז"ש רז"ל עתידין עשרת השבטים שלא לחזור לארץ ישראל, כי יטלו חלקם בח"ל:

ונחזור לענינינו הנ"ל דזו היא פלוגתא דר"א ור"י בגמרא דחלק, ופליגי בה ג"כ רב ושמואל, רב ס"ל דכלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, שנאמר שובו בנים וגו'. ומפרש דווקא כשעושין תשובה מאהבה ונקראים בנים ואז יהיה הגאולה ע"י השם מלא, משא"כ כשעושין תשובה רמאה נקראי' עבדים. ושמואל ס"ל דאף דכשעושין מחמת יראה, כיצד כשאינן עושין רצונו של מקום הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ועושין תשובה, ואז אפילו מיראה נקראי' בנים ואז גאולת עולם תהיה להם. ומעתה נבוא לביאור, רק נקדים מ"ש בעל עשרה מאמרות מאמר חקור דין פ"ח: ואני אעתיקהו בקיצור מופלג תוכן כוונתו, וזהו כי כוונות נעשה ונשמע שאמרו ישראל היא מורה על צלם ודמות האמור במעשה בראשית, להקדים העשייה לשמיעה כמו שהבן שהוא שומע לאביו מאהבה כדי שישמע גם מה שיצוה אח"כ ולא משום שכר בעולם, וכמו שפירש רש"י בגמרא שהקדימו עשייה לשמיעה לפי שכוונתם לעבדו על מנת שלא לקבל פרס ולא לשם שכר ועונש אלא כבן המצווה לשמוע דברי אביו. והמלאכים השאילו לפעמים ג"כ מהם אף שהם כעבדים המשרתים את הרב וצריכים לשמוע והדר לעשות, שמא לא יוכלו לעשות הציווי והם כבעלי תשובה שנקראים עבדים, אבל ישראל יש להם מעלה העשייה קודם לשמיעה, וז"ש נעשה ונשמע, נעשה כדי שנשמע, ועוד ששכר מצוה מצוה, ולא משום שכר בעולם, אבל חזרו אח"כ כמלאכים ובעלי תשובה כשאמרו למשה קרב אתה ושמע ושמענו ועשינו כדמות וצלם במעשה בראשית, וכשאמרו נעשה בכלל השמיעה ודמות בכלל צלם. וכשאמרו נשמע נכלל צלם אחר הדמות כמו בעלי תשובה. עוד פירוש נעשה בעוה"ז ועי"ז נזכה שנשמע בעוה"ב להוסיף כח בגבורה של מעלה, וז"ש אם שמוע תשמע וכו'. עיין שם באורך עכ"ל. ואיתא במ"ר פ' בא. נקראו ישראל בני בכורי לפי שכתוב בתורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים. כך ישראל יורשים העוה"ז ועוה"ב, ולכן נמשלו ללבנה ששולטת ביום ובלילה. ואיתא במ"ר וירא. אחר נאחז. מאי אחר, אחר שיסבבנו בגלות והקב"ה ימחול להם עוונותיהם בקרניו של איל, שנאמר וה' בשופר יתקע וגו'. הרי שע"י העקידה הובטחו לימחול על עוונותיהם ולקריאות שם בנים לגאלם ע"י יהו"ד שם מלא, כד"א ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהו"ד יראה. כשם שאומרים היום בהר ה' יראה בשם מלא. וא"כ בזה נבוא אל הביאור, כי אמר ה' לאברהם בניך חטאו, וע"י חטאם לא נקראים בשם בנים למקום כ"א עבדים, ואיני יכול לגואלם כדין, כי כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול העולם כדאי להשתמש רק בחצי השם ואין השם מלא, כי יד על כס י"ה. משא"כ בגאולה האחרונה הוכרח להיות יהו"ד אחד ושמו אחד. והשיב אברהם א"כ ימחו בשביל קדושת שמך, שהיו מחללי' באמרם עם ה' אלה ומארצם יצאו בגלות, ולא יכול להיות השם מלא. וכשראה הקב"ה שאברהם דהוא בעל החסד למד עליהם חובה, לא רצה לשאול כלל ליצחק באשר שמדת יצחק הוא כולא דינא. ולכן שאל ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אולי ימצא להם פתח וזכות שעדיין קרויין בנים, והנה יעקב השיב ג"כ כאברהם, אמר הקב"ה לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, ולכן שאל אח"כ ליצחק, והשיב יצחק דבין כך ובין כך קרוין ישראל בנים, וא"כ ע"כ הוכרח הקב"ה לגואלם מחמת דהן נקראי' בנים. והביא ראייה מדאמרו ישראל נעשה ונשמע, והקדימו עשייה לשמיעה, על כרחך מוכח דהן בנים וגם יורשי' ב׳ עולמות עוה"ז ועוה"ב, וכמ"ש בס' עשרה מאמרות, כיון שהקדימו עשיי' לשמיעה הוי כדמיון הבן שהוא תאב לשמוע דברי אביו כנ"ל: ושמא תאמר כיון שחטאו אח"כ חזרו למעלת המלאכים דהן נקראי' רק עבדים. לכן אמר כמה חטאו וקחשיב עד שהוא מגיע לי"ב שנים ומחצה, מיעוט שנותיו, והדין נותן לדעת הרי"ף והרמב"ם בעבירות קלות שהוא מיעוט עוונות, שהקב"ה מעביר ראשון ראשון במדת ורב חסד ולא נשאר כלום, (כמו שאכתוב לקמן בפ' וילך ובפרשת האזינו, עיין שם), ושמא תאמר הלא העון עצמו הוא אינו נמחק כשאין כנגדן זכיות, לזה אמר רבש"ע פלגא עלי ופלגא עלך, כי אתה הוא רב חסד ומטה כלפי חסד, ואם לאו הא קריבית נפשי קמך, והבטחתי בקרניו שביום ההוא יתקע ה׳ בשופר גדול ואז יהי' הזמן כמו בהר יהו"ד יראה, וא"כ ע"כ מוכרח אתה לגאלם. וישראל הן סוברים שיצחק גרם להם לגאולה, ולכן אמרו ליה אבינו אתה, והוא לא רצה הכבוד לתלות בעצמו, ומרמז להקב"ה, ולכן אמר אתה ה' אבינו גואלינו מעולם ה' צבאות שמך. כי למען שמך אתה הוא הגואל במה שאנו, ע"כ בנך בכורך ישראל, ולכן אמרו הלשון אבינו. ועל פי זה נ"ל לפרש כוונת התנא בפרקי אבות. חביב אדם שנברא בצלם אלהים, חבה יתירה נודעת וכו' חביבים ישראל שנקראי' בנים כו', חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה כו', תורתי אל תעזובו. ולכאורה קשה היאך יקשרו הדרשות האלו יחד. ולדרכינו הוא נכון, והוא מה שנאמר במעשה בראשית, בצלם ודמות הוא רמז לישראל שנקראו בנים, ונתן להם התורה ואמרו נעשה קודם נשמע, וא"כ הכי קאמר חביב האדם שנברא בצלם אלהים, ולכן חביבי' ישראל שנקראים בנים וכו', וע"י מה, לכן אמר חביבי' ישראל שנתן להם הקב"ה כלי חמדה זו התורה, והקדימו נעשה לנשמע. וע"י זה נעשו בנים, ולכן אמרו ישראל כי אברהם לא ידענו, מלשון כי ידעתי. וכמו ולנעמי מודע. שהוא חיבה שנקראי' אנו בניו, לא ידענו לשון חיבה ולשון ידיעה. וישראל לא יכירינו מלשון כי את הבכור בן השנואה יכיר. יכירינו לאחרים, שהוא בכור ונקראי' בני בכורי ישראל, זה לא יכירנו. ר"ל שאברהם ויעקב לא טענו טענת בני', שמזה נראה שאז ישראל הן חביבי' ונקראים בנים למקום, משא"כ יצחק טען טענת שנקראי' בנים, במה שהקדימו נעשה לנשמע נקראים בני בכורי ישראל וכאמור ודו"ק. ועפ"ז נראה שזהו הטעם שתיקנו מסדרי התפילות. כרחם אב על בנים כן תרחם ה' אלהינו עלינו והושיענו למען שמך דייקא, כי הלא אנו קרוים בנים אף שאנו חוטאי' עדיין ואינם חוזרי' בתשובה מ"מ יהיה הגאולה, דהא דאם לא יגאלם לא יהיה השם מלא ושלם, כי בעוה"ז נקרא אדנ"י ולעתיד יקרא יהו"ד, כמ"ש בפסחים. ביום ההוא יהיה ה' אחד. אטו עד האידנא וכו'. וז"ש כרחם אב על בנים תרחם עלינו לגאלינו, ושמא תאמר הלא אנחנו חוטאי', לזה אמר והושיענו למען שמך, שיהיה השם שלם יהו"ד, וגאולת עולם תהיה ב"ב אמן.

תם.


שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף