ברכת שמואל/פרשת חקת

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת חקת

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פרשת חקת[edit]

זאת חקת התורה (במדבר יט, ב).

(במדבר רבה יט, ג) וז"ל: זאת חקת התורה. ר' יצחק פתח: כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג). כתיב ויחכם מכל האדם (מ"א ה, יא). זה אדם הראשון, מה היה חכמתו של אדה"ר, את מוצא כשבקש הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכים, אמר להם נעשה אדם בצלמינו. אמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו. אמר להם: אדם שאני רוצה לבראת חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם, אמר להם מה שמותן של אלו ולא היו יודעין, כיון שברא אדם העבירן לפניו, א"ל מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרות שור ולזה אריה ולזה חמור וכו', א"ל הקדוש ברוך הוא ואתה מה שמך, א"ל אדם למה שנבראתי מן האדמה, א"ל הקדוש ברוך הוא אני מה שמי, א"ל ה' למה שאתה הוא אדון על כל הבריות, היינו דכתיב אני ה' הוא שמי (ישעיה מב, ח). שקרא אותי אדם הראשון. גם היה שלמה חכם יותר מאיתן האזרחי זה אברהם, שנאמר משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פט, א). מהימן זה משה, שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז). וכלכל זה יוסף, שנאמר ויכלכל יוסף (בראשית מז, יב). אמרו המצרים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו ע' פתקין וכתבו עליו ע' לשון והי' יוסף קורא כל אחד ואחד, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היה בהם כח לשמוע. ודרדע זה דור המדבר שהיה בהם דיעה. בני מחול שמחל להם הקב"ה מעשה עגל. וידבר שלשת אלפים משל (מ"א ה, יב). אמר ר' שמעון בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים ושלשה טעמים, כמה דאת אמר נזם זהב וחלי כתם וגו' (משלי כה, יב). ורבנן אמרי שלשת אלפים משל על כל פסוק ופסוק וחמשה טעמים על כל משל. וידבר על העצים (מ"א ה, יג). וכי אפשר לאדם לדבר על העצים, אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, וזהו עץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאיזוב נתרפא ע"י איזוב. וידבר על הבהמה והעוף (שם). וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה והעוף, אלא אמר מפני מה בהמה היא ניתרת בשני סימנים והעוף בסימן אחד, אלא בהמה שנבראת מן היבשה טעונה שחיטה בב' סימנים, ועוף שנברא מרקק טעון שחיטה בסימן א'. ועל הרמש. וכי אפשר לאדם לדבר על הרמש, אלא אמר מפני מה שמונה שרצים שכתוב בתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להם עורות. ועל הדגים וכי אפשר לאדם לדבר על הדגים, אלא אמר שלמה מפני מה בהמה חיה ועוף טעוני' שחיטה ודגים אין טעונין שחיטה, אלא מהדין קרא הצאן ובקר ישחט להם. אם את כל דגי הים יאסף להם (במדבר יא, כב). באסיפה בעלמא סגי, אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג). עכ"ל המאמר.

הנה המאמר הלז צריך נגר ובר נגר דיפריקיניה והדקדוקי' שבזה המאמר רבו כמו רבו, ויתבאר הכל באר היטב בהמשך דברינו, ולבי אומר לי דרך כלל בכוונות המדרש הלזה דהם חמשה מול חמשה, וכה יהיה הענין דמאחר שהיה חכם מאדם הראשון לכן וידבר ג' אלפים ויהי שירו חמשה ואלף. ולפי שהיה חכם מאיתן האזרחי לכן וידבר על העצים. ולפי שהיה חכם יותר מהימן ולכן וידבר על הבהמה, ולפי שהיה חכם יותר מכלכל ולכן וידבר על הרמש. ולפי שהי' חכם מדרדע זה דור המדבר ולכן וידבר על הדגים. אכן מכח בני מחול אמר אמרתי אחכמה להבין טעם של פרה אדומה והיא רחוקה ממני:

ונבאר ראשון ראשון הואיל והיה חכם יותר מן אדה"ר ולכן ויהי שירו חמשה ואלף. והוא דחכמתו של אדה"ר היתה שקרא שמות לכל הבריות, ואיתא באותיות דרבי עקיבא: שהקב"ה ברא את העולם ע"י אותיות א"ב שהן כ"ב אותיות שבתורה, וכתב הבחיי פ' בראשית שאדה"ר קרא להם שמות ע"י צירופי אותיות שנבראו הבריות בהן, כגון אריה שהכיר בטבעו שהוא מלך שבחיות וגבור, הבין אדה"ר שנברא הארי"ה בג' אותיות מהשם הוי"ה שהם אי"ה אותיות רוחניות, והרי"ש הוא פירושו רוח וכן כולם ע"ש. ואם כן חכמתו של אדה"ר הי' רק בכ"ב אותיות, ושלמה המלך היה שולט בכל הבריות שבעולם והיה שולט אף בעליונים והכיר יותר מן כ"ב אותיות והם אותיות מנצפ"ך שלא נתחדשו אלא בימי צופים כמ"ש במ"ר פ' בראשית, דברי צופים הלכה למשה מסיני, וכמ"ש ביפה מראה פ"ק דמגילה ע"ש. ונ"ל דזש"ה ויהי שירו חמשה ואלף. ר"ל חמשה אותיות מנצפ"ך ואל"ף ר"ל אלפ"א בית"א, ונ"ל דז"ש במדרש חזית: שהיה שלמה משורר לא כהדין פייטנא דמסדר שירו באלפא ביתא אלא שלמה היה משורר האלפא ביתא וחמשה אותיות יתירן, שנאמר ויהי שירו חמשה ואלף. נמצא דחכמתו היתה יותר מאדם הראשון, ולקמן נרחיב בזה יותר. ואם כן אתי שפיר שלפי שהיה חכם יותר מאדה"ר לכן ויהי שירו חמשה ואלף. שאדה"ר לא היה מכיר כי אם כ"ב אותיות ושלמה כ"ז אותיות, ועוד אפשר לומר דאיתא בס' שכחת לקט דכל מה שקרא אדה"ר שמות הוא מקבל טומאה, ולכן כל הבריות הן מקבלין טומאה ומטמאין חוץ מן מה שבים לפי שהקב"ה קרא למקוה המים ימים ואינם מקבלין טומאה. ואיתא בגמרא דמגילה דקהלת אינו מטמא את הידים, ורבנן אמרי דמטמא את הידים מדכתיב וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. ולא כתב רק ספרים האלו, שיר השירים וקהלת ומשלי שהן ת"ת פסוקים, אלא על כרחך אלו הן שנאמרו ברוח הקדש והן מטמאי' את הידים. אמנם לפי זה אתי שפיר המדרש הזה, שהיה אומר על כל פסוק ג' טעמים או ג' אלפים משל על כל פסוק ושירו של משל, ואם כן אין מכאן ראיה דאכתי י"ל דחכמות של שלמה היו ואין מטמאין את הידים. והמדרש הזה סובר דחכמתו של שלמה עדיפא מאדה"ר שהיה קורא שמות ברוח הקדש, ואם כן לא הי' בהן שום סרך טומאה שיחול עליהם לטמאות את הידים אף שבגמ' משמע שקדושתן גרוע להם לטמאות ידים משום תרומה, אפשר דע"פ הסוד ענין אחר ויש טעם אחר, וצריך חיפוש בספרים מזה:

ולפי שהיה חכם מאיתן האזרחי זה אברהם לפיכך וידבר על העצים וגו'. והוא דאיתא בפסיקתא פרשה זו: זש"ה וידבר על העצים ועל האבנים מהארז אשר בלבנון ועד האיזוב היוצא בקיר דבר שלמה בחכמתו, מפני מה נבנה המשכן בעצי שיטים, ומפני מה נבחרו י"ב אבנים טובות שבחושן מן הארז ועד האיזוב למה לי, אלא לטהרת מצורע ולשריפת הפרה, ללמדך הגבוה השפל, השפיל הגבוה. והנה איתן האזרחי שהוא אברהם היה משכיל ברוח הקדש דהקב"ה הבטיח לישראל ולדוד שיהא כסא דוד כימי שמים כמ"ש בתהלים סי' פ"ט. ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים וגו' אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי וגו'. ואח"כ מתמה שם אברהם על החורבן בית המקדש, כמש"ה ואתה זנחת ותמאס וגו' פרצת גדרותיו וגו'. וגם השפיל במזמור זה האדם באמרו זכור אני מה חלד וגו' מי גבר יחיה וגו', איה חסדיך הראשונים ה' נשבעת לדוד באמונתך וכו'. א"כ לפי מה שהבין האיתן האזרחי הי' סבור שמלכות בית דוד יהיה לעולם למעלה עד סוף כל הדורות כמו שהיו עד שלמה, ולכן תמה שם בכל המזמור אכן שלמה הבין בחכמתו שעצי שיטים עומדים לכפר אחר החורבן, ולכן נעשה המשכן משיטים שיכפרו הצדיקים אחר החורבן כדאיתא בתנחומא פ' תרומה. חטאו בשיטים ולקו בשטים ונתכפרו בעצי שטים ועץ ארז ושני תולעת. ואיתא במדרש ילקוט פ' זו: שלקח נבוכדנצאר לחנניה מישאל ועזרי' והשליך אותן אל תוך שריפת הפרה, ואח"כ ואסף איש טהור זה הקדוש ברוך הוא שיאסוף ישראל מהגלות לירושלים ע"ש. וזהו עיקר הסוד של ג' מינים הללו, והבין כיון שנתגאה אדם וחטא יתחייב להיות מצורע ונתץ את הבית זה בית המקדש, וכיון שהשפיל עצמו בגלות ע"י יסורים ויעשו שפלים כאפר ועפר, ואח"כ ויאסף איש טהור זה הקדוש ברוך הוא, ואם כן תמיהת איתן האזרחי לאו כלום הוא, ולפי שלא הבין אברהם זה הסוד ולכן תמה, אבל שלמה המלך שהבין לא תמה שהוכרח להיות החורבן ע"י שנתגאו וחטאו ולקו בצרעת, כד"א ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, והוא הנגע סמל ופסל מנשה, והוכרח לכפר ע"י חורבן הבית ונתץ הבית ע"י אמירת הכהן זה הקב"ה, וע"י שריפת הצדיקים עתיד הקב"ה להחזיר העטרה ליושנה שיהי' הגדולה למלך המשיח.

ולפי שהיה חכם יותר מהימן זה משה, ולכן וידבר על הבהמה ועל העוף וכו'. משא"כ משה לא היה מבין כן אלא הי' ס"ל למשה שהוא גזירת הכתוב בלי טעם, והוא דאיתא במדרש ילקוט פרשת נצבים: שמא תאמרו לרעה נתתי לכם התורה כו', שהרי המלאכים נתאוו לה ונעלמה מהם, שנאמר ונעלמה מעיני כל חי זה החיות, ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים, שנאמר ויעף אלי א' מן השרפים. ואיתא במ"ר בראשית שהמלאכים נבראו ביום ה', מדכתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף אלו המלאכים, שנאמר והאיש גבריאל מועף ביעף. וא"כ כיון שמשה אמר להם בני ממלאכי השרת היא נפלאת וממך אינה נפלאת, שנאמר ומעוף השמים נסתרה. א"כ תו לא הי' קשיא לי קראי אהדדי, כתוב אחד אומר ויצר אלהים מן האדמה כל חית השמים, וכתוב אחד אמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף. ולא צריך לתירוץ של בר קפרא שמרקק נבראו העופות ולכן טעונין רק שחיטה בסימן א', כי ס"ל דהאי קרא ועוף יעופף קאי אמלאכים כד"א ומעוף השמים נסתרה (איוב כח כא). וכתיב מועף ביעף. וס"ל דהא דטעון העוף שחיטה רק בסימן אחד הוא גזירת וחוק הקב"ה, אכן שלמה היה יודע הטעם שנבראו העופות מרקק, מכח דהני קראי דסתרי אהדדי וע"כ אמרינן דהני קראי לא סתרי אהדדי דכיון שהעופות נבראו מן הרקק, ר"ל מן היבשה ומן המים ולא טעון שחיטה כ"א בסימן אחד, משא"כ בהמה שנבראת כולה מן היבשה טעון שחיטה בב' סימנים. ולא פירש דעוף יעופף קאי אבריאת המלאכים כי ס"ל כהאי מ"ד דביום השני נבראו המלאכים, וא"כ הי' שלמה חכם יותר מן משה:

ולפי שהיה חכם יותר מכלכל זה יוסף, ולכן וידבר על הרמש ואמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהם חייב, והוא דישנו שני דיעות בגמרא דמהיכן ילפינן ל"ט מלאכות בשבת, חד אמר דילפינן לה ממלאכת המשכן מן עגלות המשכן והם הורידו וכו'. ומדכתיב אלה הדברים. אל"ה גימטריא ל"ו, דברים ב' ה'דברים ג' (עיין לעיל פ' ויקהל מ"ש שם) וי"א מדכתיב ל"ט מלאכה ומלאכתו בתורה איבעי להם ויבא (יוסף) וגו' לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא). הוא מהמנין, או והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז) ע"ש. ובילקוט איתא שם: ויבא (יוסף) לעשות מלאכתו. ביום השבת. ומה מלאכתו, שהי' קורא ושונה מה שלמד מאביו. ע"ש פ' מקץ. והנה במ"ר פ' ויגש כתב המתנות כהונה בשם רש"י שיעקב למד עם יוסף פרשת עגלות המשכן המפורש במסכת שבת בשעה שפירש הימנו ע"ש. הרי שלמד יוסף הל"ט מלאכות מן מלאכת המשכן מאלה הדברים וכנ"ל, ואיתא פלוגתא בפרק שמונה שרצים דכשם שפליגי לענין טומאה בשמונה שרצים כך פליגי לענין שבת, דריב"ל ס"ל דשמונה שרצים יש להם עורות ורבנן פליגי עליו, ע"ש בפירוש רש"י דס"ל ה"א דהטמאים לרבות, וכתיב אלה והוא מיעוט, וא"כ הוי מיעוט וריבוי. אבל ר' יוחנן בן נורי לא דריש אלה הטמאים, וא"כ בע"כ ס"ל דיוסף לא ידע הטעם דח' שרצים החובל בהם חייב, משום שעורותיהם יש להן, ולא כרבנן דס"ל דאין להם עורות זה ע"כ לא ידע יוסף, דליכא למימר משום דיש להן עורות, דהלא הוא דריש אלה הדברים גבי ל"ט מלאכות וכמו שהקדמנו בסמוך. וא"כ בע"כ מוכרח לידרש ג"כ אלה הטמאים. ומאן דדרש הכי ס"ל דאין לח' שרצים עורות, וזהו דעת רבנן וכמ"ש לעיל, ולכן ס"ל כשחובל בהם בשבת אינו חייב אלא במקצתן מי שיש להן עורות, ויוסף היה חכם לידרש בלשון הקדש. אבל שלמה היה חכם יותר ממנו ולא דריש לאלה הדברים, ולא דריש דברים הדברים, וס"ל דל"ט מלאכות הן נגד ל"ט פעמים מלאכה ומלאכתו דכתוב בתורה, והמלאכה היתה דים מן מניינא, מה שלא שייך ביוסף לומר כן, שלא נכתב עדיין התורה בימיו שילמוד מזה ל"ט מלאכות, וס"ל דהא דכתיב ויבא יוסף לעשות מלאכתו אינו אלא דברי תורה, שעסק בתורה וא"כ כיון דהיה שלמה חכם יותר מיוסף לכן היה יכול לדבר ג"כ על הרמש.

ולפי שהיה חכם יותר מן דרדע זהו דור המדבר שהיו דור דיעה ולכן וידבר על הדגים, למה אינן טעונין שחיטה, והוא דאיתא בגמרא דיומא דהם נתאוו להתיר להם עריות דבני נח שהן בכרת, והקשה הרב מהרש"א היאך תלי זה בשאלת מי יאכילנו בשר. ותירץ שהיו יריאים מן המן שהיה מברר להם הכל ע"ש. ואכתי קשה היאך תלוי זה בחייבי כריתות, אמנם נ"ל לפרש ע"פ דאיתא בגמרא דחולין דס"ל לרע"ק דבשר נחירה אשתרי להם במדבר, ושחיטה נצטווה להם אח"כ בכניסתם לא"י ע"ש, ואיתא ברמב"ן ורא"ם דהאבות לא שמרו התורה אלא בארץ ישראל ולא בח"ל (עיין לעיל פ' ויחי דף כ"ח ע"ד מ"ש שם) ולכן נשא עמרם דודתו מאחר שהיו בח"ל, והנה ישראל היו סבורים כשם שכל מה שאסר לישראל יותר מבני נח אינו אלא בא"י כמו שחיטה שהוא ניתוסף על איסור אבר מן החי לבני נח, וא"כ כמו כן עריות שנאסרו לבני ישראל ג"כ נצטוו בכניסתן לא"י, ולכן התאוו תאוה מי יאכילנו בשר, וכשם שיהיה מותר להם במדבר בלא שחיטה כמו כן יהיה מותר להם עריות במדבר, דאל"כ אלא יהי' צריכין לשחיטה, א"כ יהי' משה נולד מחייבי כריתות כמדובר. וז"ש במתאוננים ובעיני משה רע. ואמר אם ככה את עושה לי הרגיני נא הרוג. כיון דעריות הוא מותר, ולכן אמר משה הצאן ובקר ישחט להם. הלא ידעתי שלא תצטרך להם שחיטה, ואם כן יהיה מותר להם עריות ג"כ לסברא זו, בשלמא אם תוכל ליתן להם בשר שלא יהיה צריך שחיטה, א"כ נמצא תוכל לנצח להם, אבל אם דגים הוא יאסף לעם אזי לא יוכרח להתיר להם עריות, ואם כן ישראל שהיו סוברים שהכל צריך שחיטה, היו סבורים שאף הדגים טעונין שחיטה, דאל"כ שמא יותן להם דגים וחגבים שאין טעונים שחיטה, אלא שלא היו יודעין זה הטעם משא"כ שלמה הי' יודע זה הסוד, ובאמת אמר הכתוב היד ה' תקצר. אתן להם השלו שהוא מין חגב ולא היה צריך שום שחיטה כמ"ש בס' מעשה ה' בשם הרמב"ן, ובגמרא דידן משמע שהוא מין עוף, שנאמר וישטחו להם שטוח. שהי' טפל לדבר שטעון שחיטה, בני מחול, שמחל להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, והוא ע"י הפרה אדומה אמרתי שאני אחכמה ואבין הסוד של פרה אדומה אף שהייתי חכם יותר מדור המדבר, ודברתי על הדגים שלא יהי' טעון שחיטה, ומכח זה מוכח דאסור להם עריות, והם לא ידעו זה הטעם אעפ"כ הטעם של פרה אדומה רחוקה היא ממני ודו"ק:

והואיל ואתא הכתוב לידן נימא בי' מילתא, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ובשם הגאון מהר"ר שלמה לוריא שמעתי הפי' כך, דדברי תורה הם סתומים במקום זה ומפורשים במקום אחר, ואם כן זהו כוונת הכתוב אמרתי אחכמה כאן לידע הפירוש של טעם המצוה, אבל באמת הבנת והתחכמות הדבר היא רחוקה ממני והיא מפורשת במקום אחר, וק"ל זו דברי פח"ח. ולי נראה ע"פ מ"ש רז"ל כל המתייהר ואומר שהוא מבין דבר זה, אדרבה חכמתו מסתלקת ממנו, כמ"ש רז"ל מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה. ועיין בפרש"י שם. וז"ש אמרתי אחכמה. ר"ל כשאמרתי שאחכמה ואבין את דברי תורה אז היא רחוקה ממני וק"ל:

או יאמר ע"פ מ"ש במדרש ילקוט פ' זו, ויקחו אליך פרה אדומה זו מלכות בבל וכו', וכן כל הד' מלכיות ומסיים ואסף איש טהור זה הקב"ה, שנאמר ואסף נדחי ישראל. ועיין בפיוט של פ' פרה של אמרתי אחכמה ומצאתי כתוב לפי המובן כבר עברה הפרשה של פרה אדומה, ובאמת עדיין היא רחוקה כי לע"ל יתקיים זה בד' מלכיות, וז"ש אמרתי אחכמה לידע הסוד הד' מלכיות, אבל באמת היא רחוקה ממני, כי הפי' דד' מלכיות נרמזים בפ' פרה קאי אזמן המשיח ודו"ק:

ולבא לענין הפרשה נקדים מדרש ילקוט פ' יתרו וז"ל: ר' אחא בשם ריב"ח אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו'. אמר משה רבש"ע העליונים ותחתונים ברשותך ואת יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם, א"ל עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, ר"א אומר פרה בת שתים. אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיצא מחלצי, א"ל חייך שיצא מחלציך, הה"ד ושם האחד אליעזר. שם אותו המיוחד עכ"ל. והוא תמוה מאוד והנה כבר קדמוני רבים בפירוש זה המאמר, מ"מ אף אני אענה את חלקי ונ"ל לבאר ע"פ גמרא גבי מחלוקת ר"א ור"י בתנור של עכנאי שיצאה בת קול שהלכה כר' אליעזר בכל מקום, והשיב ר' יהושע שאין משגיחין בבת קול ולא בשמים היא, דכתיב אחרי רבים להטות. והנה מצינו פלוגתא במתניתין בנגעים אם בהרת קודם לשער וכו' ספק טמא, ר' יהושע אומר קיהה וטיהר. וכתב שם הר"ש דאין הלכה כר' יהושע אע"ג דאמרינן בפרק הפועלים דהקב"ה אמר טהור כיון דכולה מתיבתא דרקיע וחכמי' פליגי עליה ור' יהושע גופי' אמר לא בשמים היא אלא אחרי רבים להטות ע"ש. ואיתא בספר מגלה עמוקות אופן ע"ד. שרצה משה ליכנס לא"י לפי שראה מחלוקת גדול שיהיה בין התנאים, וזה גרם להם ע"י העגל שעשו הערב רב כמ"ש רז"ל בגמרא דשבת גבי י"ח דברים, שהי' קשה אותו היום לישראל כיום עשיית העגל, וע"י מריבה שהכה לסלע המה מי מריבה אשר רבו וגו'. ולכן נקרא סלע המחלוקת ע"ש באורך, ומשה רצה ליכנס לא"י לעשות אל א' בארץ כשם שאל א' בשמים כן יהיה תורה א' בארץ, והשיב לו הקב"ה רב לך. אתה גרמת וכו' ע"ש שהאריך הרב ז"ל. וא"כ בזה נבוא אל הביאור מאמר הנ"ל, כי הנה הוקשה להם דהיל״ל ושם השני אליעזר. גם היל"ל כי אמר אלהי בעזרי ולא אלהי אבי, ע"כ דרשו בשעה שעלה משה למרום קודם החטא וקודם לידת אליעזר, שמע קולו של הקב"ה שעוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה כר' אליעזר, וכולהו מתיבתא דרקיע ס"ל כחכמים, רק קולו של הקב"ה שמע שאמר כר' אליעזר, והוקשה למשה איך יהיה מחלוקת, והלא אל אחד בראנו ורועה א' לכולנו ותורה א', ולכן אמר העליונים והתחתונים ברשותך א"כ אתה אל א' ואב א' ואתה אומר הלכה, מכלל דפליגי ונעשה ח"ו התורה כשתי תורות. והשיב לו הקב"ה לפי שאני רואה שעתיד שיגרום החטא ויאמר צדיק א' כמו שאני אומר "בעולמי" דייקא, שעתיד לעמוד בעולמי אני אומר הלכה כמותו, משא"כ בעולם התחתון לא יפסקו כמותו וס"ל אחרי רבים להטות, א"ל רבש"ע יהי רצון שיהא מחלצי כיון שאותו יחיד מסכים לדעתך, א"ל חייך וודאי שיצא מחלציך כי אתה גרמת במי מריבה ובעגל שאין הלכה כמותו בארץ, וגרמת המחלוקת אף שאני ס"ל דהלכה כמותו בכל מקום, זהו בעולמי. וזש"ה ושם האחד אליעזר. כי אותו ר' אליעזר יהיה אלהים בעזרו, משא"כ כל מתיבתא לא יהיו בעזרי. והסוד זה לא אמר משה בפני העולם כ"א אמר ויצלני מחרב פרעה. ולכן אמר אלהי אבי בעזרי. ר"ל כאלו ר' אליעזר אומר שאלהי אבי משה הוא לחוד בעזרי, ר"ל שמסכים עמי וס"ל כוותי ודו"ק:

במדרש ילקוט פרשה זו וז"ל: על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה שהי' אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים, אמר משה רבש"ע ואם נטמא מה יהיה טהרתו, ולא השיבו הקב"ה, באותו שעה נתכרכמו פניו של משה, שנאמר ועוז פניו ישונה. כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה א"ל הקב"ה אותו האמירה שאמרתי, לך אמור אל הכהנים, ואמרת לי ואם נטמא במה יהיה טהרתו, ולקח לטמא מעפר שריפת החטאת עכל"ה. והנה יש לדקדק למה נקט הקב"ה דווקא הפסוק ולקח לטמא מעפר שריפת החטאת. מכל הפרשה של פרה אדומה. ועוד קשה למה באמת לא אמר הקב"ה תיכף באותו אמירה אמור אל הכהן דטהרתו של כהן יהיה באפר פרה, והנלע"ד דאיתא בס' תורת כהנים וז"ל: לאביו ולאמו יטמא. יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו, ונאמר מה אמו שהיא מתחללת ויורדת מקדושתה הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אם בא על הפסולה דכתיב ולא יחלל זרעו. זרעו הוא מתחלל אבל הוא עצמו לא אינו דין שיטמאו אליו. וא"כ לאביו למה לי. ותירץ שם אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע דווקא אז מטמא לו, אביו חזקה מנין לכך נאמר לאביו ללמד אף לאביו חזקה הוא מטמא. וכתב הרב בעל קרבן אהרן, אביו חזקה דלא הוו אביו ואמו חבושים בבית האסורים עד דנתעברה, אבל מכח חזקה ורוב בעילות אחר הבעל אמרינן שהוא אביו, ואע"ג דאין אפוטרופוס לעריות ואז אין כאן רוב, אלא מכח חזקה אמרינן שהוא אביו הוה אמינא דלא יטמא לו, לכן אמר לאביו. לומר לאביו מכל מקום אף שהוא מכח חזקה לבד אפילו הכי יטמא לו. ואיתא בגמרא דחולין, מנלן דאזלינן בתר רובא, אתי' מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף. מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, וליחוש דילמא טריפה הוי, אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא, וכי תימא מאי נפקא מיניה ולהוי טריפה, חטאת קריא רחמנא שנאמר ולקח הכהן מעפר שריפת החטאת, וא"כ צריכה להיות כשירה כמו שארי הקרבנות דצריכין להיות כשרים. ואיתא בס' כלי חמדה הטעם למה צוה הקב"ה לשרוף הפרה אדומה והיא מכפרת על עון העגל, כי במה ששורפין הפרה שהיא אמה של העגל מראין ביטול ע"ז שאין בה ממש באמה ומכל שכן שאין ממש בעגל, וכתיב ופסילי אלהיהם תשרפון באש. ולכן שורפין הפרה. וא"כ שמעת מיני' דעיקר חטאת היא ששורפין אותה ובזה היא מכפרת, והשתא יובן המדרש ילקוט הנ"ל, על כל דבר ודבר א"ל הקב"ה טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים א"ל הקב"ה למשה טומאתו של כהן, וא"ל ג"כ לאביו ולאמו יטמא. וקשי' לי' למשה למה אמר לאביו, יאמר לאמו לחוד, ונאמר מה אמו שהיא מתחללת ויורדת מקדושתה הרי הוא מטמא לה ומכ"ש לאביו שאין הוא מתחלל, וא"כ מאי ת"ל לאביו, אלא ע"כ צ"ל דהוה אמינא דווקא לאביו וודאי הוא מטמא אבל לאביו חזקה לא, ולכן הוצרך לומר ג"כ לאביו, להורות דאף לאביו חזקה מטמא, שמע מינה מזה דאזלינן בתר חזקה ולא בתר רובא, וא"כ נתכרכמו פניו של משה ואמר אם נטמא במה יהיה טהרתו, כיון דמוכח מזה דאזלינן בתר חזקה ולא בתר רובא, וא"כ הפרה היא כשירה אף כשהיא טריפה ויכולין לשרוף אותה אף כשהיא טריפה, וא"כ אינה מכפרת כמו שארי הקרבנות שצריכין להיות כשרים דווקא. אמנם כיון שהגיע משה לפרשת פרה אדומה, והגיע לפסוק ולקח הכהן מעפר שריפת החטאת. וא"כ חטאת קריא רחמנא לומר שהיא מכפרת כשארי הקרבנות, ואעפ"כ צריכין לשורפה כשהיא שלימה, וע"כ מוכח מזה דאזלינן בתר רובא ולא בתר חזקה, וא"כ הפרה ג"כ מכפרת ומטהרת ואז נתיישבה דעתו של משה. ודו"ק:

או יאמר כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, לפסוק ולקח הכהן לטמא מעפר שריפת החטאת וכו'. והוא דאיתא בגמרא שאל האי מינא אלהיכם כהן הוא וכי הוי מטמא למשה במאי טבל, והשיב ר"י דקא טבל בנורא. ואיתא בזוהר פ' אמור דדרש ר' יהודה כל הפרשה זה אקב"ה וכו' לנפש לא יטמא זה הקב"ה דלא יטמא לנפשות הצדיקים עיין שם בזוהר. והנה כיון שא"ל הקב"ה הפרשה, אמור אל הכהנים בני אהרן, שהם כהנים למטה, לנפש לא יטמא דקאי זה אכהן של מעלה אהקב"ה דלנפש לא יטמא, אבל הוא מטמא למת מצוה במיתת הצדיקים כמו שמצינו שהקב"ה הי' מתעסק בקבורתו של משה ואז נתכרכמו פניו של משה וא"ל רבש"ע אם נטמא במאי יהיה טהרתו, בשלמא בני אהרן יכולין לטבול במים וזורקין עליו מי חטאת, אבל בהקב"ה לא שייך לומר דטביל במים, הלא הוא מדד בשעלו מים וגו'. וא"כ ואם נטמא במאי יהיה טהרתו, וכקושי' האי מינא הנ"ל. אכן כשהגיע לפרשת פרה דכתיב ולקח לטמא מעפר שריפת החטאת דייקא, ר"ל שהיא באה מאש דוקא ולכן היא מטהרת ומהני הזייתה לטהר הטמאים, ק"ו שהקב"ה הוא אש אוכלה אש וכולא נורא דסגי ומהני לי' דטבל בנורא וטהר ודו"ק:

נחזור לענינינו לפי מ"ש לעיל דהקב"ה ברא את העולם ע"י א"ב שהן כ"ב אותיות, ואדה"ר היה מכיר והי' קורא שמות לכל הבריות ע"י צירופי אותיות שנבראו בהן, כגון "אריה" שהכיר בטבעו שהוא מלך וגיבור עד שהנביאים המשילו את הקב"ה לאריה, כמש"ה כאריה ישאג. מזה הבין אדה"ר שנברא בג' אותיות השם אי"ה ורי"ש הוא רמז לרוח, וכמו שהארכתי לעיל מזה, עפ"ז נראה ליישב הגמרא דפרק חלק, למרבה המשרה וגו' אמר ר' תנחום דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ' שבאמצע תיבה פתוחה ומ"ם של למרבה המשרה היא סתומה (כזה ל'ם'רבה) ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחרב גוג ומגוג, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר לפניך שירה תעשה אותו משיח לכך נסתמה, מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומר לפניך שירה תחת צדיק זה, שנאמר לה' הארץ ומלואה וגו' מכנף הארץ זמירות שמענו (כך הוא הגי' בס' פרק שירה) אמר שר העולם לפני הקב"ה רבש"ע עשה צביונו לצדיק, יצאה בת קול ואמרה רזי לי וכו' עד מתי, יצאת בת קול בגד בוגדים בגדו עכל"ה. והנה הגמרא הלז הוא חתום וסתום ותמוה מאוד, ואני אענה את חלקי ע"פ ולפרש הגמרא הנ"ל, והוא דיש לדקדק דמתחילה מאי קא סבר שרצה לעשות לחזקי' משיח ולבסוף מאי קסבר דחזר בו. גם י"ל למה אמרה הארץ שירה דווקא פסוק זה, וזולת זה יתורצו כמה דקדוקי' וקושיות בזה המאמר, ואסמוך אני על המעיין שיבין הכל בהמשך דברינו. והוא דאיתא בזוהר שיר השירים דראה הקב"ה בשעת בריאת העולם שיחטא אדה"ר וגנז אותיות מנצפ"ך בעולם עילאה שהוא עוה"ב, עד שבא אברהם יצחק ויעקב דכתיב גבייהו בכל מכל כל, אז נגלה להם ג"כ האותיות מנצפ"ך, ואח"כ נשתכחו בגלות מצרים ויצאו ממצרים לקבלת התורה ואז נגלה להם, והיו האותיות במישור א"ב מסיטרא דדכורא, ולא למפרע תש"ר, וכשחטאו נהפך לתש"ר (עיין לעיל פרשת פקודי מ"ש שם) ולא הוי מנצפ"ך בכלל עד שבא שלמה ובנה בית המקדש והיתה הלבנה במילואה והיו האותיות במישור א"ב ג"ד, וזש"ה מישרים אהבוך מנצפ"ך, והיה המספר עד ט' מאות באי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"ך וס"ס זע"ן חפ"ף טצ"ץ, וחזר למישור אל"ף הוא א' ושר שיר השירים, ומשלמה ואילך שנתחסרה (הלבנה) כד"א ואת עיני צדקיהו עיוור. אז נשתכחה הסוד מנצפ"ך וחזרו האותיות למפרע, ולא יכול לשיר שום שיר חדש עם אותיות מנצפ"ך עד שיבא משיחינו וצדקינו. ובזה יבואר מ"ש רז"ל בפרק שירה, בשעה שסיים דוד ספר תהלים זחה דעתו עליו ואמר יש בריה בעולם שאומר שירות ותושבחות יותר ממני, נזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לי' אל תזוח ואל תרוח דעתך עלך, אני אמרתי יותר ממך ולא עוד אלא כל שירות ותושבחות שאני אומר אמרתי עליו שלשת אלפים משל, שנאמר וידבר ג' אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף עכ"ל והוא תמוה. ולפי מ"ש א"ש והוא דכיון דעד שבא שלמה לא היו יודעין הסוד מנצפ"ך ולכן כל השירות לא היו כ"א בכ"ב אותיות משא"כ שירו של שלמה ושל הצפרדע היו חמשה, רצה לומר חמשה אותיות מנצפ"ך ואלף ר"ל אלפ"א בית"א. וא"כ בזה הוא מבואר והוא דחזקי' ראה הלבנה בחסרון (בימיו אור עילאה נגנז ולכן לא היה יכול לשיר כשלמה שאמר ג' אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף. דהוא סוד מנצפ"ך ואלפ"א בית"א משום דכבר ראה הלבנה בפגימתה, ומה שקטרגו מלאכי השרת שלא אמר חזקי' שירה לפי שדוד לא הי' יכול לומר שירו בחמשה אותיות מנצפ"ך ואלפא ביתא לפי שעדיין לא הי' נגלה בימיו הסוד של מנצפ"ך, משא"כ חזקי' דהיו כבר בידו משלמה הסוד של מנצפ"ך, ואף שראה החסרון בלבנה מ"מ ה"ל לשיר ק"ו מדוד, ומה דוד שלא ידע סוד מנצפ"ך ואעפ"כ היה אומר כל כך שירות ותושבחות ולא הוי יודע הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה, מכ"ש חזקיה שהיה יודע סוד מנצפ"ך ה"ל לשיר שירה. ולכן נסתמה המ"ם באמצע התיבה. ולכן פתחה הארץ ר"ל הארץ העליונה שהיא מדת "מלכות בית דוד", וזש"ה לה' הארץ ומלואה. ר"ל שנקראת אר"ץ כמו שהיא במילואה, ואז היא בסוד מנצפ"ך כמו בימי שלמה ואמרה מכנף הארץ צבי לצדיק. ולכן נקטה הכתוב מכנף הארץ צבי לצדיק שהן בסוד מנצפ"ך "מכנף" הארץ "צ"בי לצדיק. ושר העולם פירש דברי הארץ שהיה מלואה בסוד מנצפ"ך, ויעשה חזקי' משיח כי שר העולם שהוא חנוך שסודו הוא חושבן זעיר של אי"ק בכ"ר בסוד מנצפך עד ט' מאות, ואמר עשה צביונו לצמח צדיק, יצאת בת קול רזי לי וכו'. ובזמן שיבא משיחנו אז יעשה הקב"ה צביונו של צדיק ונזכה לסוד מנצפ"ך, כמאמר הכתוב מכנף הארץ זמירות שמענו ויבא הגואל ב"ב אכי"ר.

תם.
·
מעבר לתחילת הדף