ברכת שמואל/פרשת וירא
|
< הקודם · הבא > |
פרשת וירא[עריכה]
וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'.
איתא בגמרא פרק נגמר הדין (סנהדרין מד:) וז"ל: אמר ליה אביי לרב דימי האי קרא במערבא במאי מוקמיתו ליה: אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך (משלי כה, ח). ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל (שם ט). בשעה שאמר לו הקב"ה ליחזקאל לך אמור להם לישראל: אביך האמורי ואמך חתית (יחזקאל טז, ג). אמרה רוח פסקונית לפני הקב"ה רבש"ע אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך אתה אומר להם ומכלים אותם, ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל, ומי אית ליה רשותא כולי האי, אין דא"ר יוסי ברבי חנינא שלש שמות יש לו: פיסקון איטמון סיגרון, פיסקון שפוסק דברים כלפי מעלה, איטמון שאוטם עונותיהן של ישראל, סיגרון כיון שסוגר שוב אינו פוסק[1]. עכל"ה והוא תמוה.
ופירש רש"י: רוח פסקניות הוא גבריאל.
והנה יש לדקדק למה דווקא יש לגבריאל רשות יותר לדבר נגד הקב"ה משארי מלאכי השרת. עוד קשה למה באמת היאך הקב"ה עושה כן להכלים לאברהם ושרה. ועיין ברד"ק ביחזקאל בסי' י"ו. שפירש תחילה לגנאי וז"ל: אמכם חיתית ואביכם אמורי ידמה למעשיכון, כי אמכם שרה היתה מחיתית ואביכן הי' אמורי. אמנם התרגום פירש לשבח, דהקב"ה רוצה להוכיח לישראל הלא אמכם שרה ביני חיתית הוית ולא עבדית כעובדיהון, ואביכון אברהם ביני אמוראי הוי ולא הלך בעצתיהון, ולפירוש התרגום מסכים גם רש"י ז"ל שדורשין לשבח, ועיין שם ברד"ק בפירוש שני' פירש ג"כ לשבח שבזכות אברהם יורשין ישראל אמורי ובזכות שרה יורשין ישראל ארץ חיתית. ועפ"ז יובן הגמרא הנ"ל רק נקדים מ"ש בזוהר פ' זו: דעד שלא נימול אברם לא הי' נגלה עליו ה' אלא במחזה שהוא תרגום, כיון שהיה עדיין ערל יתקנאו בו המלאכי שרת, ומלאכי השרת אין נזקקי' ללשון ארמית חוץ מגבריאל, ואיתגלי לי' ע"י גבריאל בחזיון לילה. וכן לבלעם נראה המראה ע"י חזיון לילה ע"י גבריאל, ולכן אמר אשר מחזה שדי יחזה. משא"כ אחר שנימול אברהם נגלה אליו במראה ובראיה, הה"ד וירא אליו ה' באלוני ממרא עכ"ל. נמצא מכלל דברינו דישנו ב' פרושי' על האי קרא לפירוש הראשון הוא לגנאי כשקורין בלשון הקדש כפשוטו, וכמ"ש בגמרא דמגילה דאמר ר"א עד שאתה בודק בתועבות מצרים צא ובדוק בתועבות אבותיך. ולכן ס"ל לר"א דאין מפטירין בהודע כו' (יחזקאל טז ב). מאחר שהוא לגנאי. אכן אנן ס"ל דמפטירין וס"ל כפי' התרגום דמפרש לשבח שהוא העיקר וכמש"ל. והנה חכמי האמת ז"ל כתבו שסוד הלשון קדש הוא מפנים דזעיר אנפין. וסוד התרגום הוא בסוד אחוריים דזעיר אנפין. ואיתא בגמרא דמלאכי השרת אין נזקקין ללשון ארמי' שהוא לשון תרגום חוץ מגבריאל, דאמר מר בא גבריאל ולמדו ע' לשון (סוטה לג.). ועפ"ז יובן הגמרא הנ"ל, בשעה שאמר הקב"ה ליחזקאל לך אמור לישראל אביך אמורי ואמך חיתית, בוודאי הי' כוונת הקב"ה לטובה כפירוש התרגום, אביך היה דר בין אמוריי' ולא הלך בעצתהון ולא עבד כעובדיהן וזה הוא לשבח, ולכן הי' רוח פסקניות שהוא גבריאל אומר לפני הקב"ה רבש"ע אם יבא אברהם ושרה ויעמדו לפניך, אתה מה אומר להם ומכלים אותם, כי גבריאל הוא מבין לשון תרגום ולכן דווקא גבריאל אמר רבש"ע בשלמא אני שמבין לשון תרגום ויודע אני כוונותך שהוא לטוב ולשבח לאברהם ושרה כפירוש שלי שהוא התרגום. אכן אם אנו אומרי' הפירוש כפשוטו שהוא לשון הקדש, יש לטעות ולומר שהוא לגנאי כפירוש של הרד"ק הנ"ל, וא"כ כשיבאו אברהם ושרה ויהיו נכלמים, כי המה יבינו הפירוש כפשוטו ולא כפירוש התרגום, וז"ש אם יעמדו לפניך במרום לפני מלאכי השרת, ואז יהי' נכלמי' כי מלאכי השרת אינם נזקקי' ללשון תרגום. וזהו וסוד אחר אל תגל. ר"ל וסוד אחוריים שהוא תרגום אינה נגלה למ"ה, וא"כ יהיו אברהם ושרה מבויישי' ונכלמים וק"ל. ולפ"ז יש לגבריאל רשות לדבר לפני הקב"ה כי הוא יודע שהדין עם הקב"ה ע"פ פירוש התרגום שהוא לשבח, משא"כ שארי מלאכים לא היו רשאים לדבר כן מאחר שאינן מביני' לשון תרגום. והוי כמטיח דברים כלפי מעלה לפי שהמה מביני' כפשוטו דכוונתו הי' לגנאי ודו"ק. ולפי זה אין ספק כשמראה ה' בחלום למלך אזי נגלה ג"כ אליו במחזה שהוא לשון תרגום, וראי' מן נבוכדנצר, וא"כ חלום פרעה היה ג"כ ע"י תרגום, ולזה רימז ששינה בחלומו ואמר צנומות דקות שהוא צונמא לשון תרגום, אבל יוסף בפתרונו אמר הרקות ולא צנומות (עיין ברא"ם ורמב"ן), והנה בזה אני מבין למה גבריאל הוא מכיר לשון ארמית יותר משארי מלאכים, גם הוא למד עם יוסף ע' לשון ולא מלאך אחר כדאיתא בגמרא דסוטה, בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אמנם איתא בגמרא הנ"ל דבת קול נזקק אף ללשון הארמי, ופירש רש"י שבת קול הוא מודיע לע' אומות שיבינו וישמעו הבת קול עכ"ל. וא"כ בב"ק הוא ג"כ לשון ארמית בכלל ע' לשון. וכבר הזכרנו לעיל שגבריאל הוא בעל החלום, דרגא שיתא מנבואה, והוא הנקרא חזיון לילה במחזה כדאי' בזוהר פ' זו. והנה פרעה הי' יודע ע' לשון חוץ מלשון הקדש, וא"כ יוסף אם לא הי' מבין לשון התרגום או שאר לשון לא היה יכול לפתור החלום, דשמא היה מגיד לו החלום בלשון תרגום או בשאר לשונות שלא הי' מבין, ולכן הוצרך לגבריאל שהי' בא ולמדו ע' לשון, ואף התרגום הי' בכלל, כי גבריאל הוא סוד חזיון לילה והוא יודע לשון תרגום, משא"כ שארי מלאכי' לא היו יכולין ללמוד עם יוסף וק"ל:
ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו'. איתא בזוהר חדש פ' זו וז"ל: ואברהם היו יהי"ה. בגימטריא תלתין. זימנא חדא הוי קאי רשב"י וחזא לעלמא דחשיך ואפיל אמר לר' אליעזר ברי' נחזי מאי עביד קב"ה, חזא מלאכא דאפיק תלתין שלהובית דאשא וא"ל מאי בעית את למיעבד, אמר לי' למיחרב לעלמא בגין דלא שכיחי ל' זכאין בדרא זה, כי גזר קב"ה על אברהם יהי"ה לגוי גדול. א"ל רשב"י למלאכא במטו מנך זיל לגביה קב"ה ואימא לי' בר יוחאי שכיח בעלמא, אזל ההוא מלאכא קמי קב"ה ואמר רבון עלמא גלי קמך דא"ל בר יוחאי. א"ל קב"ה זיל איחריב לעלמא ולא תשגח בבר יוחאי, אתא חזייה רשב"י למלאכא קמי', א"ל אי לא תיזיל גזרנא אנא עליך דתהוי באתר דעוזא ועזאל, וכד תיעול קמי' קב"ה אימא לי' אי לית תלתין צדיקי' להוי ך' ואנא וברי מנהון, ואי לית ך' להוי י' ואי לית עשרה להוי שנים דהכא כתיב בתורה על פי שנים יקום דבר. ואין דבר אלא העולם, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. ואי לית תרין הא אית חד ואנא הוא שנאמר וצדיק יסוד עולם וכו', בשעתא ההוא נפק ברת קלא זכאה חולקך רשב"י דקב"ה גזר ואת מבטל לי', ועליך נאמר רצון יריאיו יעשה עכל"ה. והוא תמוה ואין אנו צריכין להקשות כי הקושיות יהיו מבוארים בתוך דברינו כי אין דרכינו להאריך, והנלע"ד לביאור הזוהר הנ"ל ע"פ מ"ר פ' נח וז"ל: ארשב"י אי בעי אברהם למקרבי מן גביה ועד גבי ואנא מקרב מגבי ועד מלכא משיחא, ואין לא בעי אברהם יצטרף אחיה השילוני עמי ואנן מקרבין מן אברהם עד משיחא. (כי אחיה השילוני הי' גלגול של אברהם כדאיתא בס' כלי יקר במלכים ע"ש), אמר רשב"י אין העולם יכול לקיים פחות מל' צדיקים כאברהם אבינו, אי ל' אינון אנא וברי מנהון וכו', ואי תרין אנא וברי הוא, ואי חד אנא הוא עכ"ל. והנה הרב בעל יפה תאר הקשה דבגמרא דילן לא מזכיר אי חד הוא אנא הוא, וכדי לתרץ כל הנ"ל נקדים גמרא דסוכה וז"ל: לא פחית עלמא מל"ו צדיקים וכו'. ופריך ומי זוטרא כולי האי והאמר מר ח"י אלף פרסי הוו בדרא קמא וכו', ומשני הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר. ופירש הרב בעל ערוך ז"ל: הא דעיילי בבר, ר"ל צדיק דזוכה הוא לילך לג"ע בבר ר"ל בבן צדיק כמותו איכא מועטים, משא"כ דעיילי בלא בר, בלא בן צדיק והם צדיקי' גמורים הן ל"ו צדיקי' בכל דור או ל' צדיקי' לגירסת מ"ר הנ"ל. ולכאורה לפי המובן יש בכל דור ל' צדיקי' כגירסת המ"ר או ל"ו צדיקי', אכן הרב בעל יפה תאר הוכיח שבכלל העולם הן ל"ו צדיקי' גמורים או ל' צדיקי' לגירסת המ"ר. שעליהם העולם עומד מתחילת בריאתו עד סופו. וא"כ כשאמר במ"ר הנ"ל אין העולם יכול לעמוד בפחות מל' צדיקי' כאברהם, היינו הוא בכלל העולם. ולא בכל דור ודור דאל"כ מאי פריך בגמרא ראיתי בני עליה והמה מועטי' וכו', ופריך ומי זוטרי' כולי האי והאמר מר ח"י אלף פרסי הוי בדרא קמא וכו', ואי איירי בכל דור מאי קושי' דילמא בדור א' יהיו צדיקי' הרבה, ובדור א' מועטי' ובדורו של רשב"י היו ג"כ מועטי'. אלא ע"כ אכלל העולם הוא אומר דאין העולם הוא פחות מל' צדיקי', ופריך שפיר ומי זוטרא כולי האי, ולפי זה מ"ש במ"ר הנ"ל אי תלתין אינון דעיילין בבר, ר"ל עם בן צדיק אנא וברי מנהון, דאני וודאי עייל בבר בר' אלעזר בנו. וא"כ אברהם ג"כ עייל בבן צדיק בבר, וא"כ שפיר קאמר שנינו יחד יכולין לקיים העולם מתחילתו ועד סופו. ויכולין אנו להציל את כל העולם, ואי א' הוא דעייל בבר ר"ל בבן צדיק, עכ"פ אני הוא, וא"כ אם יצטרף צדיק כמו אברהם שהוא ג"כ עייל בבר, יכולין אנו להגן על כל העולם. ובגמרא דידן דאמר אי תרתי אינון אני וברי הם, כוונתו למ"ש המ"ר ואי חד היינו רבי שמעון דעייל בבן צדיק, משא"כ ר"א בנו הוי צדיק גמור מ"מ לא הוי לי' בן צדיק כמותו. ולכן אמר אי תרי צדיקי' כפשוטו אני וברי וק"ל. ובזה נבוא אל ביאור הזוהר הנ"ל, והוא דהמלאך דאפיק ל' שלהובין כו', בגין דלא אשכח ל' צדיקי' בדרא שצריכי' להיות בגימטריא יהי"ה ר"ל כי המלאך למד הפי' שבכל דור ודור יהי' ל' כאברהם, א"ל רשב"י במטו מינך זיל קמיה קב"ה, בר יוחאי איכא בעלמא, וסתם ולא פירש דבריו, ובא המלאך להקב"ה והשיב לא תשגיח בי', כד אתא לגביה רשב"י פירש דבריו כדי שיבין המלאך מה שלא הי' יודע קודם לכן, ולא נודע אליו ופירש רשב"י ואמר לי' אי לית תלתין בעלמא דייקא, ודלא כפירוש דבכל דור יהיו ל', אלא שבכלל העולם יהיו ל' צדיקים, וסיים דבריו ואי חד אנא הוא דעייל בבר, וא"כ אנא ואברהם יכולין להציל לכל העולם, כיון דאנן עיילין בבר, ר"ל שיש לי בר, בן שהוא ג"כ צדיק, וא"כ יכול העולם לקיים כיון שיש ל' צדיקים בכלל העולם. ואני עכ"פ הוא א' מן הל' צדיקי' דעיילין בבר. ועכ"פ אני ואברהם הן ב' עידים, ועל פי שנים יקום דבר, ואין דבר אלא עולם, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. והוא דאיתא בגמרא בראשית נמי מאמר הוא, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. אך קשה למה לא כתיב בדבור ברא ה' וגו'. וע"כ צ"ל שיש כיון בתיבת בראשית לרמז בו איזה צירוף, כדאיתא בס' גינות ביתן: בראש"ית הוא רשב"י ת"א. ר"ל ר'בי ש'מעון ב'ן י'וחאי ת'רת א'להים. ותיבת בר"א הוא ר"ת ב'נו ר'בי א'לעזר. וזה רמז שבזכות רשב"י נברא העולם. ואיתא במ"ר בהבראם. א"ר ברכיה העולם נברא בזכות אברהם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם, אותיות דדין כאותיות דדין. וא"כ כיון דעולם נברא בשביל אברהם או בשביל רשב"י וכמש"ל. וא"כ יכול הוא ואברהם להציל את העולם, וא"כ אף דלית תרין בחד דרא דעיילין בבר ר"ל בבן צדיק כפי' הערוך, מ"מ איכא חד בדרא ואנא הוא, ובצירוף אברהם יכולין אנו להציל מן אברהם ועד ביאת משיח. ולכן קרא על עצמו וצדיק יסוד עולם, כי בזכותו נברא העולם, ולזה יצא בת קול רצון יריאיו יעשה וגו'. כי איתא במדרש רבה: רצון יריאיו יעשה, זה אברהם ויצחק דכתיב גביהם: ירא אלקים. ורגלי חסידיו ישמור, בסדום ומלחמה של אמרפל. ואת שועתם ישמע ויושיעם זה רשב"י ששמע הקב"ה את תפלתו, ולכן נקט דווקא פסוק זה ודו"ק:
וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר וגו'. הנה י"ל על הכפל לשון והשינוי שבין אמירה לדיבור. גם י"ל לפי דברי רז"ל שדרשו וה' הוא ובית דינו, למה אמר אצל פקידה וה' ולא אצל עשייה. אמנם לפי שיטת התוס' והגמרא דר"ה ופרקי ר"א שהביאו התוס' שהמלאכים באו אצל אברהם אחר המילה שלו שנימול ביוה"ך, ובשרו שיהי' לו בן בניסן. ומש"ה בפ' לך לך כתיב למועד הזאת בשנה האחרת וכו'. ס"ל כמ"ד בניסן נברא העולם. וא"כ ניסן הוא נקרא שנה אחרת, ודיעה זו פליג אמ"ד דס"ל דבפסח באו המלאכים ושרטו שריטה בכותל וכו' ע"ש באורך. וא"כ מבואר שהפקידה הי' בר"ה, ועדיין לא נתבשר אברהם בלידת יצחק אלא עד יוה"ך באותו שעה שהי' נימול, ושם נתבשר למועד בשנה אחרת בניסן וכמש"ל. לזה אמר וה' פקד כאשר אמר, אמירה הוא בע"פ בינו לבין עצמו (עיי' לקמן פ' האזינו מהחילוק בין ב' לשונות אמירה ודבור ע"ש), ר"ל מה שפקד ה' לאברהם בר"ה. ויעש כאשר דבר. כי דבר הוא לאחרים. מ"ש הקב"ה לאברהם ביוה"ך למועד הזאת בשנה האחרת בניסן יולד לך בן. ובזה יובן המ"ר כאשר אמר. כאשר אמר לה באמירה, ויעש ה' כאשר דבר, מה שדבר לה, הוא ולא ע"י מלאך עכ"ל. ולכאורה אינו מובן, ולפי מ"ש א"ש, כאשר אמר בינו לבין עצמו בר"ה. ויעש לה ה' כאשר דבר לאברהם ביוה"ך, כי דבור הוא עם אחרים. משא"כ המלאכים באו אחר יוה"ך, ואמירה ודבר היו קודם לכן ודו"ק:
ולהבין מדרש ילקוט פ' זו וז"ל: וה' פקד את שרה כאשר אמר. מה שאמר לה ע"י מלאך, ויעש ה' כאשר דבר, מה שאמר לה הוא. ר"י אמר כאשר אמר ליתן בן, וכאשר דבר לברכת חלב. ור"נ אומר לחזרת נערות עכ"ל. והנה להבין המדרש ילקוט הנ"ל נקדים תחילה גמרא פ' החובל: מניין המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר שהוא נענה תחילה. מהכא וה' פקד את שרה כאשר אמר אברהם על אבימלך עכ"ל. ופירש רש"י מדכתיב וה' פקד ולא כתיב ויפקוד, מ"ש שהופקד כבר .וכ"כ רש"י ז"ל בחומש, אלא שהכריח מטעם סמיכות הפרשיות. והתוס' כתבו וז"ל: כאשר אמר אברהם וכו'. לאו בהריון קמשתעי קרא אלא שתוליד בהרוחה, דהא דומיא דעצירת אבימלך שנתרווחו. והנה הרב מהרש"א ז"ל כתב וז"ל: דברי התוס' סותרין מ"ש פ"ק דר"ה שאברהם נימול ביוה"ך ואח"כ ביום ג' באו המלאכים לבשר את שרה, ושפיר מצינן לאוקמא דפקידת שרה בר"ה בהריון ממש והבשורה הי' אחר זה עכ"ל מהרש"א ז"ל. ושארי' ליה מארי' למהרש"א ז"ל דדבריו תמוהין הם הלא ע"כ אחר שנימול אברהם היה מעשה סדום מיד כמ"ש הכתוב ויפנו משם המלאכים סדומה, ומיד אחר הפיכת סדום אמר הכתוב ויסע משם אברהם ויגר בגרר, באשר שחרבו ה' כרכים ויצא שם רע על בנות לוט בן אחיו כמ"ש רש"י ז"ל, ונלקחה שרה אל אבימלך וע"כ הי' מעשה זו אחר שנימול אברהם ואחר שנתבשר ע"י המלאכים, וא"כ לפי שיטת התוס' דר"ה הי' נימול ביוה"ך ואח"כ ביום ג' שאחר יוה"ך נתבשר ע"י המלאכי' כעת חיה ולשרה בן, ואח"כ היה הפיכת סדום ועצירת אבימלך ותפלת אברהם, וא"כ הדרא קושי' לדוכתיה כיון דכבר נתבשר שרה ואברהם ע"י המלאכים בי"ג תשרי, א"כ אח"כ כשהתפלל אח"כ על אבימלך לא הי' נצרך אברהם לאותו דבר. אלא ע"כ נ"ל דקאי אלידה וא"כ היה צריך שפיר לאותו דבר, ולא קשיא מידי כלל, ולכל אשר יש לו מוח בקדקדו יראה שדברי' כנים הם. והנה הרב הרא"ם ז"ל בחומש בפירוש רש"י הקשה שפרש"י וה' פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, ואז הי' הפקידה שבניסן תלד ובהכרח שיפקדנה בר"ה כו' עכ"ל הרא"ם. וכתב הרב מהרש"א ז"ל דנעלם מעיני הרא"ם תירוץ התוס' שכתבו כאן וכו'. ודברי תימה הן הלא קושי' הרא"ם על פי' רש"י בחומש הוא. ושם פירש רש"י להדיא כאשר אמר בהריון ודלא כפי' התוס' כמש"ל. וא"כ קושיית הרא"ם הן הן דברי התוס' הנ"ל. וצ"ע על מהרש"א ששגג בזה. והנלע"ד ליישב דברי רש"י דלא קשי' מידי, והוא דע"כ צ"ל דלא הי' הגירסא לפני רש"י בגמרא דב"ק כאשר אמר אברהם אל אבימלך. דאם הי' הגירסא כך לא היה צריך לדקדק מדלא אמר ויפקוד, ועוד שהרי בחומש פירש כאשר אמר בהריון ולא בלידה. אלא ע"כ דלא גריס לי'. ולכן דקדק מדאמר פקד כבר פקד, ואי לא נסמכו הפרשיות באמת לא ניתנה הפי' זמן אימתי פקד, דאין לומר שפקדה לדיעה זו בר"ה, שהרי אח"כ נאמר מעשה אבימלך, וע"כ הי' אבימלך אחר הפיכת סדום, ולשיטת רש"י הי' פרוס הפסח ומצות אפה וכו'. וא"כ לשון פקד הוא כבר ועבר שהי' קודם אבימלך ולא כתב באיזה זמן הי' הפקידה. ולכן דריש בפרש"י בחומש, מכח סמיכות אבימלך מוכח שהי' קודם רפואתו של אבימלך, וא"כ תפלת אברהם על אבימלך היה קודם ר"ה, ועדיין לא נתרפא אבימלך, ובר"ה נפקדה שרה תחילה ואח"כ אבימלך, להורות שהמתפלל על חבירו וכו' נענה תחילה. וא"כ עצירת אבימלך הי' לשיטת רש"י קודם ר"ה זמן מה, ואז התפלל עליו אברהם ואח"כ כשבא ר"ה פקד הקב"ה את שרה תחילה, ואח"כ אבימלך בהיריון, וא"כ לפירוש זה ל"ק קושיית התוס' וקושיי' הרא"ם על רש"י, דהא כבר נתבשרה בהריון בפסח דלאו מזמן קא דייק, אלא למה שנענה תחילה בר"ה קודם שריפא ה' לאבימלך אחר ר"ה קא דייק. ודוק היטב. אמנם התוס' גרסו כאשר אמר אברהם לאבימלך י"ל דבאותו פעם נענה מיד כשהתפלל על אבימלך ופקד ה' לשרה, וא"כ הי' הפקידה והתפלה והעניי' בזמן אחד, מדקדק כאשר אמר אברהם על אבימלך, וא"כ ע"כ לא נוכל לומר דהפקידה היתה בהריון כיון דתפלה הי' ע"כ אחר הפיכת סדום, ואז באותו פעם נפקדה שרה, וא"כ קשה דהפקידה זו מה היה, דאי אהריון ואבשורה הלא כבר נתבשרו קודם הפסח. ואי אגזר הלא בר"ה היה הגזר דין ונפקדה, אלא ע"כ הבשורה הי' קודם בניסן והפקידה הי' בר"ה ג"כ, שיהי' הרווחה של לידה דומי' דאבימלך שהי' הרוחה, דכתיב כי עצר עצר משא"כ הריון הי' גבי אבימלך רק שלא נתרווחו, ואח"כ כשהתפלל אברהם הי' הוא נענה תחילה על הריוח ואח"כ הי' מועיל גם לאבימלך תפלתו. שנתרווחו נקביהם בלידה. ובזה יובן החילוק שבין ר"י לר"נ הנ"ל, כי ר"נ ס"ל וה' פקד את שרה ר"ל כאשר אמר בהריון, וזה ע"י מלאך שנפקדה שרה קודם בית אבימלך תחילה בהריון. ויעש ה' לשרה כאשר דבר בלידה, כאשר דבר הקב"ה בעצמו, למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד, אף שכבר בשרו המלאכי' לשרה על ההריון צחקה על הלידה. ור"י ס"ל כשיטת התוס' דכתיב וה' פקד את שרה קאי אלידה, ליתן לה בן, וא"כ אייתר לי' כאשר דבר ומפרש לה אברכת חלב שנפתחו דדיה כאשר דבר אברהם על אבימלך, והתפלל על הרווחת הנקבי' נתרווחו גם דדיה ונתברכו בחלב. ור"נ לא ס"ל לפרש כאשר דבר וכאשר אמר אהרווחת דדים לחוד אלא לחזרת נערותיה, ולכן פי' כאשר דבר שהחזירה לימי נערותיה. ובאמת הא והא איתני' בה, כי הניקה בנים שרה וגם חזרה לימי נערותה. ואמר הכתוב כי ותהר ותלד בהרווחה לאברהם בן לזקוניו, ושמא תאמר מי הגיד שהוא בן אברהם, כי שמא מאבימלך נתעברה, לזה אמר לזקוניו שהי' זיו איקונין דומה לו. ועוד הוכחה אחרת כי ילדה למועד אשר דבר אלהים, ושרט לו שריטה בכותל, ואי מאבימלך הי' נתעברה לא הי' נולד יצחק לזמן אשר דבר אלהים וק"ל: אמנם במ"ר איתא גי' אחרת וז"ל: וה' פקד את שרה כאשר אמר. מה שאמר לה באמירה. ויעש ה' לשרה כאשר דבר. מה שדבר לה ע"י מלאך. ר' נחמי' אומר כאשר אמר מ"ש לה ע"י מלאך, כאשר דבר מה שדבר לה הוא. ר' יודא אומר כאשר דבר לברכת חלב וחזרת נערות עכ"ל. והנה הרב מתנות כהונה הגיה ומחק שם הספרים ואינו מיושב גם בהגהתו. ולפע"ד נראה דבהא קמפלגי והני תנאי כהני תנאי, והוא דאיתא בגמרא דר"ה דר"א ור"י ס"ל דבניסן נולד יצחק, שנאמר למועד אשוב אליך. אימת הוי קאי, אילימא בפסח וקאמר לה בעצרת, וקשה בחמשין יומי מי קא ילדה, אלא דקאי בעצרת וקאמר בתשרי, אכתי בה' ירחי מי קא ילדה, אלא דקאי בחג וקאמר בניסן, אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה, תנא אותה שנה מעוברת הי' ויולדות למקוטעין. וכתבו התוס' דסוגי' זו ופר"א מוכח דבתשרי נימול אברהם, וכן ארז"ל פרק השוכר את הפועלי', דהמלאכים באו אצלו יום ג' למילתו כו' ע"ש. ור' מאיר ש"ץ והמ"ר ס"ל דבפסח הי' ויסד הפייט במערבות ומצות אפה ויאכלו בלילי חג הפסח, והם ס"ל למועד הזה כזה שהוא פסח, וכן משמע בדרז"ל שרט לו שריטה בכותל וכו'. והקשו בתוס' דלמ"ד בתשרי הי' היאך מקיים האי קרא בשנה האחרת, ואיך יתכן לומר דנצטוו בניסן וכו'. ותירץ דס"ל כר"י דבניסן נברא העולם עכ"ל והוא דוחק. והנה בעיני יפלא הלא השיטה זו קאי בין לר"א דס"ל בתשרי נברא העולם, ובין לר"י דס"ל דבניסן נברא העולם, ותרוויהו ס"ל דבניסן נולד יצחק. והנראה בעיני דלכן חזר הקב"ה בדבריו לאברהם שצחקה שרה ואמר בפניה למועד אשוב אליך, ולא אמר בשנה אחרת כדי שלא יטעו באמירת המלאך, אליביה דר"א דס"ל דבתשרי נברא העולם, ולכן תיקן ה' בדבריו ואמר למועד הזה שאחר זה, והוא ניסן אשוב אליך והוא נכון. ובהג"ה התוס' שם כתבו דוודאי המלאכי' באו בפסח כדמשמע מכל הנ"ל, ורש"י בחומש כן כתב. אמנם אותו למועד שא"ל הקב"ה למועד אשוב אליך היה בתשרי, ומאותו למועד דרש הכא דבסוכות הוו קאי, ואעפ"כ פירסה נדה מפסח מביאת המלאכים, וא"כ למה זה צחקה שרה בתשרי, מ"מ אקראי בעלמא הי' ועדן ווסת שיכולה להתעבר ממנו לא חזר עד תשרי, אז כשאמר לה הקב"ה היפלא מה' דבר, ואז נתפשטו הקמטי' וחזר הוסת עכ"ל הג"ה. נמצא דג' שיטות בדבר ובהא קא מפלגי הני תלתא מ"ד שבמ"ר הנ"ל, ת"ק ס"ל כשיטת הגמרא ותוס' ע"פ הג"ה, וכאשר אמר דהיינו בתשרי, דאז אמר לה הקב"ה בעצמו באמירה למועד הזה אשוב אליך, ותיכף כשדבר אז נפקדה שרה בהריון כדאיתא במדרש ילקוט גבי שמשון הנך הרה ויולדת בן, דכשאמר לה המלאך הנך הרה אז נקלט הזרע אצלה ונתעברה. וז"ש וה' פקד את שרה כאשר אמר, מיד בא באמירת הקב"ה ופקדה באשר שהבטיח בעצמו. ויעש ה' כאשר דבר בלידה, וזה הי' ע"י מלאך בלידה ושרט לה שריטה בכותל. ור"נ ס"ל כשיטת הגמ' ופרקי ר"א לדעת התוס' דהכל היה בתשרי, אלא שבאמירת ה' אליה נתחדש שלא תטעה לפרש שנה אחרת, אתשרי דשנה הבאה, וכעת חיה אשריטת תשרי, ולכן שינה ה' ואמר למועד סתם וכמש"ל, ולכן מפרש כאשר אמר ע"י מלאך בתשרי, וכאשר דבר אזמן דניסן דהוי ע"י הקב"ה שהוא דבר שנתחדש בדבור ה' מה שלא דבר ע"י מלאך, ולכן ס"ל כאשר אמר ע"י מלאך, וכאשר דבר מה שדבר ע"י עצמו. אכן ר"י ס"ל כדעת ר"מ ש"ץ והמ"ר דהכל הי' בניסן, ואין שום דבר שנתחדש בדבור ה' ובין דבור המלאך, כי ליכא זמנים מיוחדי' לכן מפרש כאשר אמר שנתן לה בן, מדייק מתיבת א"ת שרה, וה' פקד את שרה ר"ל שכמה עקרות נפקדו עמה בהריון ולידה, אמנם ויעש ה' לשרה לחוד, שברכה בברכת חלב וחזרת נעורין, וזה שדייק ויעש ה' לשרה דווקא ולא לשאר עקרות. ונ"ל קרוב לזה לשמוע דברי התוס' פ' ראוהו ב"ד, דהקשו דברי פייטין אהדדי, דבתפלת גשם יסד דבתשרי נברא העולם, ובפיוט של פסח יסד דבניסן נברא העולם. ותירץ דבתשרי עלה לפני ה' במחשבה להבראות בשני פרצופין, ולבסוף לא נברא כ"א פרצוף אחד, אבל מ"מ הכל מודי' דבתשרי נידון אדה"ר והוא ר"ה, וכן כל אדם נידון בו ביום אף לדעת ר"י כמבואר הטעם בעשרה מאמרות ובמגלה עמוקות במאמר משנה בד' פרקים העולם נידון ע"ש. וא"כ מבואר דכל מ"ש בפ' בראשי"ת שהוא צירוף ב"א תשר"י הוא לפי המחשבה, כי שם נאמר דעלה במחשבה להבראות במדה"ד, ובעשייה בניסן שיתף מדה"ר כמבואר אצלינו הרבה פעמים בחבור זה. גם שם במחשבה הקדים שמים לארץ ובעשייה ארץ לשמים, כדאיתא בגמרא דחגיגה, והנה במחשבה נאמר שנמלך הקב"ה עם בית דינו, נעשה אדם ויפרו וירבו, ומאותה שעה נגזר ג"כ במחשבה על אברהם שיפקד במחשבה בר"ה, וכמ"ש הכתוב בהבראם. ודרשו רז"ל אל תקרי בהבראם אלא באברהם. כי הוא תכלית העולם, ועולם לא נברא אלא בזכותו של אברהם, משא"כ הדבור במעשה שיצא לפועל כל העשייה היה בניסן במדה"ר וביחידו של עולם ולא בהמלכת בית דינו, ועל כן כתיב אעשה לו עזר כנגדו לשון יחיד, ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו. ולזה אמר וה' פקד את שרה, הוא ובית דינו, ונפקדו הרבה עקרות עמה כאשר אמר באותו זמן שאמר במחשבה לברוא את העולם, כי לשון אמירה נופל על המחשבה. ודבור על המעשה כמ"ש בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי פ"ד. וא"כ במחשבת הבריאה שהיתה בתשרי ובהמלכת בית דינו כל העקרות נפקדו בתשרי באותו פעם, כי כל הגופים היו תלויין באדם וחוה, כן עתה וה' הוא ובית דינו פקד במחשבה את שרה דייקא, ר"ל הרבה עקרות נפקדו כאשר אמר בשעת בריאת עולם במחשבה, וזה היה בתשרי. ואמנם ויעש ה' בעשייה שהוא רחמים, לחוד בלא המלכת בית דינו לשרה לבדה, כמו במעשה אדם וחוה שנבראו הם לבדם כאשר דבר, ובעשייה בניסן דכתיב בדבר ה' שמים נעשו בפועל, ואם כן גם בניסן הי' לידת יצחק בפועל, והבן זה:
וכדי שנבוא לביאור הפסוקי' דעקידה נבאר מתחילה מ"ר וז"ל: ר' יודן אומר אמרו ישראל להקב"ה הרבה דיני מצות יש כאן, כי יגנוב איש שור או שה. לפי ששור גנבנו ועשינו עגל, לפיכך חמשה בקר שלמנו תחתיו, שמתו אבותינו במדבר. וד' צאן תחת השה, ד' מלכיות שמשלו בנו ושגנבנו ליוסף היינו ארבע מאות שנה משועבדים במצרים. ולמה בשור נותן ה' ובשה ד', בשור נותן ה' שהוא מוציאו בפרהסיא וכו', משל לשנים שעלו לבימה, א' שמכר בנו של מלך וא' שזרק באיקונין של מלך, אותו שזרק באיקונים של מלך לקה ה' מכות, ואותו שמכר בנו של מלך משלם ד' מאות, לכן כתיב חמשה בקר. אמר דוד ואל תבא במשפט את עבדך עכל"ה. והוא תמוה. והנה בעל יפה תואר הקשה דהיכא הוא רמיזא שאמרו ישראל כן ע"ש. ולפי דברינו יתורץ קושי' זו ומתוך דברינו מבואר ג"כ שארי דקדוקי' והוא דידוע דקטרג השטן הי' על אברהם בשביל שהקריב איל תמורת יצחק, וכתב הרב בעל מגלה עמוקות דקטרוג זה נסתלק ע"י שחיטת צאן דשחיטת פסח, והוא ג"כ צריך ביאור דמהו שייכות קרבן פסח לעקידת יצחק. אכן מצאתי כתוב בס' תורת נתן, בשעת העקידה קיטרג סיטרא אחרא דלימות יצחק כיון דישראל היוצאים ממנו עתידין לעשות העגל, ומיכאל משיב לו ו- הנ"ה אי"ל (מספר מיכא"ל) דיקריב קטורת, וזהו בקרני"ו גימטריא שס"ח מנים, והוא כפרה על העגל. וזהו ג"כ אינו מובן היאך קטורת יהי' כפרה לעשיית העגל, וזה ישקיט הקטרוג הנ"ל. ואגב ניישב ג"כ מ"ר אל ארץ המוריה, אל הר שמקריבין שם קטורת, כד"א אלך לי אל הר המור. והוא תמוה. ויבואר ג"כ מ"ר פ' בא: ויקחו להם איש שה, בשביל אלקים יראה לו השה לעולה. וצריך ג"כ ביאור. ולהבין את כל הנ"ל ניישב מתחילה קצת פסוקי דפקידה, ואז יובן הכל רק נקדים גמרא בזבחים: אמר רב מזבח שנפגם כל הזבחים שנזבחו שם פסולין, מקרא היה בידינו ושכחנוהו, כי סליק רב כהנא אשכחיה לר"ש בר ר' דקאמר משום ר"י בר"י מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין, שנאמר וזבחת עליו את שלמך. וכי עליו אתה זובח, אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, אמר היינו קרא דאשתמיט לי' לרב. ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה פסולין. פירוש דאפילו קדשים בעלי חיים פסולין, דהוי כנראה ונדחה, וס"ל דבעלי חיין נדחין וקי"ל כוותיה, ופריך כל הקדשי' שהיו שם בתחילת בית שני עד שלא נבנה המזבח, ואח"כ נבנה המזבח פסולין, ופריך נבנה הלא דחויין מעיקרא נינהו, פירש רש"י שכשהוקדשו לא נראו שמע מיניה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ותקשי למ"ד דלא הוי דיחוי, והתוס' שם לא ס"ל כרש"י וס"ל דזה לא מקרי כלל דיחוי מעיקרא, ואפילו בנראה ונדחה בכהאי גוונא הוא כשר דהוי כמקדיש לכתחילה כשיבנה המזבח וכמחוסר זמן דשרי להקדישו עכשיו כשיבא זמנו, וכן קרבנות גלגל שהקריבו אח"כ בשילה מוכח דלא אמרינן דחויין הן ע"ש. והקשו עוד א"כ למאי דקי"ל כבן בתירא לעיל, דפסח קודם חצות לא חזי' לפסח ולא לשלמים, ופריך לעיל בגמרא דהיאך קריב פסח, דאי אקדשי' מאתמול הוי נראה לשלמים ונדחין, ואי מצפרא הוי דיחוי מעיקרא אמאי לא תירצת דהוי כמקדיש עתה לאחר זמן כשיהיה ראוי והניחו בצ"ע. ומסיק שם בגמרא דמודה רב במזבח פנימי שנעקר כשמקריבים שם קטורת, דקדושתו הוא אף בקרקע המזבח, אבל לזרוק דמים במקום המזבח שנעקר אסור. הכלל העולה משיטה זו דכשמקדיש קרבן קודם שנבנה המזבח דיחוי מעיקרא הוא ופסול לשיטת רש"י, ולדעת התוספות לא מיקרי זה דיחוי מעיקרא וראוי הוא אחר שנבנה וכנ"ל. וכולהו מודין דקטרת מקריבים אף שנעקר המזבח אבל לא בדמים, וא"כ לפ"ז יובנו הכתובי' עם המדרשים התמוהים הנ"ל, דהנה יצחק בוודאי הי' יודע שכוונת אברהם היה להקריבו לעולה על המזבח. ואיתא בתרגום יונתן ובפרקי ר"א שאותו מזבח הוא של אדה"ר, והבל שנימוח אח"כ במבול ובנה נח וחזר ונהרס בדור הפלגה. והנה כשהלכו יצחק ואברהם, וירא את המקום מרחוק, וגם יצחק ראהו וב' נעריו לא ראו, וראה יצחק שנעשה הר המוריה כהר גדול ואין עליו שום מזבח, כי אח"כ כתיב ויבן אברהם את המזבח. וא"כ הוקשה לי' ליצחק כיון שאביו הקדישו קודם בנין המזבח, וא"כ הוי דיחוי מעיקרא ופסול לקרבן לשיטת רש"י, ולכן אמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, כיון דהוא הי' פסול לעולה, וא"כ מוכרח אתה לבנות עכשיו מזבח ולחפש אחר איזה שה, ואיה השה לעולה להקדישו אחר בנין המזבח. והשיב אברהם שאין הדבר כן, דהוא ס"ל שהקב"ה יראה לו השה אחר בנין המזבח ויקדישו. ובאם לא יראה אזי באותו פעם אקדיש לעולה בני, משא"כ עכשיו עדיין יצחק בני חולין ואקדיש אני אותו לאחר הבנין. והנה אח"כ כשהראה לו ה' השה שנברא בערב שבת בין השמשות כדאיתא בזוהר שהי' ככבש בן שנתו בפועל קודם העקידה, שנגמרה בריאתו שנה אחת קודם הקרבתו, ובע"ש בשעת בריאת העולם נברא במחשבה ובכח לחוד ולא בפועל, א"כ עכשיו כשהקריב אברהם את האיל במקום יצחק, התחיל השטן איפכא לקטרג, כי לפ"ז קדושת האיל היה דיחוי מעיקרא, שהרי מקודם הי' נהרס המזבח, וא"כ התחיל לקטרג שלא כדין הקריב האיל, כי מהראוי היה יותר טוב שיעקוד יצחק שלא הקדישו אלא לאחר הבנין, משא"כ האיל היה קדוש מאשתקד, וא"כ לימות יצחק והוא מהראוי מכח שבניו יעשו את העגל. אמנם יש לקטרוג השטן שני תירוצים, האחד מ"ש התוספות והוכיחו מפסח אף דהוי דיחוי כשר, והראייה דהא במצרים הקדישו מבעשור ואח"כ שחטו בי"ד ניסן בחצות היום, והלא הוי דיחוי, אלא ע"כ צ"ל דלא הוי דיחוי אף בנראה ונדחה וכמ"ש התוס' הנ"ל דהוי כמקדיש לכתחילה כשיבנה המזבח וכנ"ל. לזה אמר המדרש הנ"ל שה בשביל אלהים יראה לו השה, ר"ל שלא יוכל השטן לקטרג על השה של יצחק, דאי לאו קרבן פסח הי' הקטרוג כדין, והאיל הוא פסול לדעת רש"י וכמש"ל מאחר דהוקדש האיל מקודם שנבנה המזבח, אכן עכשיו מכח פסח מוכח כדעת התוס' דלא הוי דיחי כיון שיש בידו לבנות. התירוץ השני על קטרג השטן הוא זה, דעקידת יצחק הי' במזבח פנימי, מקום שמקריבין שם קטורת כמ"ש בס' ע"מ הנ"ל, ושם מקריבין אפילו בנהרס המזבח ונעקר ממקומו, וז"ש במ"ר אלך לי אל הר שמקריבים שם קטורת, וזהו המקום מזבח הפנימי, ואז רשאי להקטיר לעולה ליצחק או לאיל. ולכן השיב מיכאל והנה איל (הנ"ה אי"ל גי' מיכא"ל). בקרני"ו רמז נגד שס"ח מנים, כלומר רמז שהקריב איל במקום שמקריבין שם קטורת והאיל הוא קרבן כשר, ושפיר עביד אברהם שהקריב האיל תמורת יצחק, וא"כ נדחה קטרוגו של השטן בפסח ובקטורת. ובזה נבא אל הביאור המ"ר הנ"ל, והוא דהוקשה להו למה אמר שור או שה, הוה לי' למימר כי יגנוב איש שור ושה חמשה בקר ישלם וגו'. דקי"ל כר' יונתן, עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, וא"כ אף דלא הוי כתיב או שה הוי ידעינן דכוונת התורה לומר כי יגנוב שור לחוד או שה לחוד מדלא כתיב יחדיו, א"כ למה לי תיבות או. ובגמרא דב"ק למד מזה לרבות כלאים, והוקשה לי' אדרבה לענין קדשים אמרינן או למעט אתא, לזה בא ר"י לתרץ דבמצוה זו הראה ה' הרבה דינים שדן דין אמת לישראל, והוא שאמר דין א' ומרומז בו הרבה דינים, לפי שאמרו ישראל לפי ששור גנבנו זה העגל, ועי"ז נתחייבנו שני פעמים, אחד לשלם ארבע צאן תחת השה של יצחק, דלמה נעשה תמורה כיון שחטאו בעגל הדין הי' נותן שיעקד יצחק וכמש"ל. והשני' שע"י עשיית העגל נתעורר מכירת יוסף, כמ"ש בחן טוב, א"כ בשביל שגנבנו ועשינו את העגל שלמנו ה' בקר שמתו תחתינו אבותינו במדבר כמבואר לקמן פ' ויקהל ע"ש ותמצא נחת, שמתו כל שנה ט"ו אלף נגד ג' אלפים שחטאו בעגל, ומתו ה' פעמים ג' אלפי' עולין ט"ו אלף, ובארבעי' שנה עולה החשבון לס' ריבוא. וד' צאן תחת השה, ד' מלכיות שמשלו בנו הוא נגד אילו של יצחק, כי בשעה שנעקד יצחק נעקדו כל השרים והיו כפותים תחתיו עד שחטאו בעגל, שאז נתעוררו הד' מלכיות, ומקודם הי' חירות מן המלכיות. ושגנבנו ליוסף עשינו ד' מאות שנה במצרים, והביאו עד הוכחה, ולמה בשור משלם ה' והוא דהוקשה לי' דהא היל"ל תחת השור ותחת השה, דהא מסברא ידעינן דבשור הוא ה' ובצאן ד', אלא ע"כ אתא לאשמועינן דגם בגניבה דשור לחוד חייב לפעמים גם אגניבת שה וכמדובר, והביא משל לשנים שעלו לבימה וכו', אותו שזרק לאיקונין לקה חמשה וכו', ונקט כסדר הקרא תחילה חמשה ולבסוף ד' כדי ליישב שהקרא קאי אשני בני אדם, לפיכך חלקן הכתוב, אבל כשמרמז על ישראל חייב אשור לחוד תשלומי ארבעה וחמשה, ולזה צריך לפרש לרמז על חטא העגל והעקידה ומכירת יוסף וכמש"ל, וזה שהתפלל דוד נגד כל ישראל אל תבא במשפט עמדי, שיהיו משלמין תשלומי ארבעה וחמשה אגניבת שור לחוד שמתו אבותינו ה' פעמים ג' אלף במדבר, ושלטו בנו ד' מלכיות. וזהו שמרמז דוד דבקה לארץ נפשי. שהיינו במצרים ת"ל שנה כמנין נפ"ש, דכא לארץ חייתי בשעבוד מלכיות, כד"א כי שחה לארץ ולעפר וגו' במחשכים הושיבני ה' במדבר כמתי עולם, כדאיתא בזוהר דקאי אדור המדבר, בכל יום ויום היו מתים וחיים בבוקר, וזש"ה כמיתי עולם. ולכן התפלל שאל תבא במשפט עמדי וק"ל:
או יאמר על פי מ"ש בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ג פכ"ג: אמרו על אליהו שהוא מקריב תמידין בבית המקדש בחורבנו שהרי בקדושתו הוא עומד, ואתיא כי הא דתנינן מקריבין אף שאין בית. ואפשר שנגנז לו קופות מתרומות הלשכה, כדי שיהיו באים משל ציבור, ועל העורות של קדשים כותב שם זכיות של ישראל עכ"ל. ובזה הוא מובן מ"ש רז"ל ולך לך אל ארץ המוריה. אל הר שמקריבי' שם קטורת. והוא דאברהם קראו לבית המקדש הר, רמז לחורבן על הר ציון ששמם, ולכן אמר אל הר ולא בית, כלומר שרמז לו הקב"ה שמקריבים אף שאין בית, וכמ"ש בע"מ הנ"ל. והנה יצחק הבין כל זה שתכלית העקידה הוא סימן לבניו, רמז לבנים שמקריבי' אף שאין בית, ואליהו ז"ל יקריב תמידין ויכפר עליהם בגלותם, וכאלו אפרו צבור, וא"כ הוקשה ליצחק היאך מעשה אבות יהיה סימן לבנים, דהיינו רמז שיקריבו קרבנות אף כשיקרא בית המקדש הר ואף בחורבנו בקדושתו עומדת, כמ"ש בשם ע"מ הנ"ל. אמר הנה האש והעצים. ר"ל שני גזירי עצים שיכול לנדב אף יחיד, וא"כ בחורבן יכול יחיד להקריב קרבן שני גזירי עצים, וכלישנא דמתניתין. אמנם ואיה השה לעולה כיון דקרבן שה לתמידין אינו בא כ"א מקופות הצבור מתרומות הלשכה, דכיון דבזמן החורבן אין שייך ליתן שקלים מחצית השקל לתמידין. לזה השיב אברהם א"להים י"ראה ל"ו ה"שה ר"ת א"ליה. כלומר שיתגלה לו קופות של תרומת הלשכה כמו היום לעולה בני שנתגלה לי שה תמורתך לעולה בני, כן יגלה לאליה הנביא קופות הלשכה לתמידין, וזש"ה ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. כלומר ה' יראה לי השה היום לעולה בני, והוקשה להכתוב למה עשה כן הקב"ה, לזה אמר אשר יאמר היום. ר"ל כמו שאירע היום שה לעולה בשביל בני כך בהר ה'. ר"ל בחורבנו שהוא הר יראה ג"כ לאליהו ז"ל קופות תרומות הלשכה להקריב מהן וק"ל:
ובמדרש ילקוט אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע אדם יחיד ברית כרת לך מע' לשונות, וכרת ברית עם אומות העולם. אמר להם הקב"ה בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו לעולה לפני, אם יעלהו הרי מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים, שנאמר ויהי אחרי הדברים והאלהים נסה את אברהם. והוא תמוה. דמה השיב הקב"ה למלאכי השרת בענין עקידה, אמנם נ"ל דאיתא בבחיי פ' שופטים, הענין שצוה ה' שלא לכרות ברית עם ז' אומות, הטעם הוא משום בשבעה אומות ביקש הקב"ה לעקור כל שריהם מלמעלה, ולכן גזר ה' לא תחיה כל נשמה, משא"כ בשארי האומות ושריהם א"ה שלא היה רצון ה' לעקור שריהם, ולכן לא גזר כ"א על הזכרים ע"ש. ואיתא בשעה שנעקד יצחק הי' הקב"ה כופת כל שרי מעלה ונותן תחת יצחק. ובזה הוא מובן המדרש ילקוט הנ"ל, דהמלאכים קטרגו היאך עשה אברהם איסור גדול כזה ועשה שותפות עם אבימלך והי' מייקר שם ע"ז והוא קיים לע"ז שלהם, ואבימלך הי' מז' אומות שהן בכלל לא תחיה כל נשמה, והשיב הקב"ה בן יחיד נתתי לו, באם שיעלה את יצחק לעקידה, א"כ בזה יכניע ויעקוד את כל שרי מעלה, וממילא אז מוכח שלא הי' כוונתו לקיים לע"ז כ"א לבלתי השחת הנשים והטף עד ז' דורות, אבל כשלא יעלה את בנו אז הי' רוצה ח"ו לקיים ע"ז של ז' אומות, ואז יפה הוא דברים של המלאכים ודו"ק:
ובמדרש פ' זו צחוק עשה לי אלהים. ר' לקיש אומר הוסיפה על המאורות, שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. והוא תמוה. אמנם נ"ל בב' אופנים. הפן האחד ע"פ מ"ר פ' בא: אברהם התחיל להאיר, בא יצחק והוסיף אור, וקחשיב שם עד שלמה שהיה האור במילואה. וא"כ הוא פשוט והן הן הדברים, כיון שבא יצחק הוסיפה על המאורות, דמתחילה קודם שנולד יצחק לא הי' מאיר רק אור של אברהם לבד משא"כ עכשיו שנולד יצחק הוסיף האור, וזהו כוונתו הוסיפה על המאורות. והפן השני דאיתא במ"ר פ' במדבר. אברהם נמשל לחומה ויצחק ללבנה. וא"כ הוא מובן כשנולד יצחק נעשה תוספת אור על החמה, ולכ"א הוסיפה על המאורות. דמתחילה לא הי' כ"א אור החמה שהוא אברהם, ועכשיו שנולד יצחק שהוא נמשל ללבנה, הוסיפה על המאורות, והשתא מדוקדק המדרש שהביא ראי' שנאמר ויעש שני מאורות גדולים. ועכשיו כשנולד יצחק הי' ג"כ שני מאורות גדולים בעולם וק"ל: