ברכת שמואל/פרשת ויצא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת ויצא

פרשת ויצא[עריכה]

במדרש רבה (ב"ר סח, ז) וז"ל: ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח, י). רבי יודן אמר מבארה של שבועה, אמר שלא יעמוד אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע זקינך, נמצא משהה אני בשמחת בני ד' דורות. רבי הונא אומר מבארה של בכורה שלא יעמוד עלי עשו ויערער על הבכורה, נמצא אני מאבד אותה יגיעה של השבעה לי (בראשית כה, לג). רב אמר מבארה של ברכה שלא יעמוד עלי עשו ויערער על הברכה, נמצא מאבד אני אותה יגיעה שטרח אמי: עכל"ה.

הנה יש לדקדק מה ראו רז"ל שדרשו דרוש זה בתיבות באר שבע להוציא מהפשטות הלשון, ועל דברי ר' יודן יש לדקדק למה ירא יעקב יותר משבועת אבימלך שנשבע לו אברהם, ולא נתיירא מחמת השבועה של יצחק. גם יש לדקדק בדברי ר' הונא דדרש מתיבת באר שבע מבארה של בכורה, ולא מצינו רמז לזה אם לא דדרש מכח סמיכות הפרשיות. וכן הוא בדברי ר' הונא. אמנם לדעת ר' יודן נראה לי לפרש דבא ליישב סמיכות הפרשיות על פי המדרש שהביאו החזקוני על פסוק אתה עתה ברוך ה' (בראשית כו, כט). שלא תאמר עד שאתם משביעין אותי השביעו את ישמעאל אחי, לכך נאמר אתה ברוך ה'. שניתנו לו הברכות שתירש אה הארץ ע"ש. ועל פי זה נראה לפרש המסרה ג' פעמים אתה עתה. אתה עתה ברוך ה' (בראשית כו, כט). אתה עתה תעשה מלוכה (מ"א כא, ז). אתה עתה הקל (עולינו) (מ"א יב, ד). והוא כי בא ליישב שלא הלכו הפלשתים לכרות ברית לישמעאל, כי מאחר שאתה יצחק עתה ברוך ה', א"כ אתה עתה תעשה מלוכה, ולכן בקשתינו שאתה עתה הקל עולינו, העול כשתכנוס לארץ. וא"כ לפי זה נתיירא יעקב מאחר שקיבל הברכות מאביו והוא יורש את ארץ מגורי אביו, ולכן נתיירא שלא יבא אבימלך ויכרות עמו ברית כי כשם שהיו יריאים מצד יצחק שיכול לדחות את פלשתים מצד ישמעאל לכך ידחה גם כן יעקב לעשו, וכמו שלא היה יכול יצחק לדחות הפלשתים מכח שהוא קיבל את הברכות. כמו כן גם יעקב כיון שקיבל הברכות אין בידו לדחות לפלשתים, ולכן נתיירא יעקב בשביל שקיבל הברכות שיהיה משהה בשמחת בניו ד' דורות. אמנם לבא אל הענין נקדים דברי התרגום יונתן פ' תולדות. והן הן דברי פרקי ר"א פרק ל"ו. והובא ג"כ במדרש ילקוט (רמז קמו) על פסוק ויך דוד את הפלשתים ויקח מידם את מתג האמה (ש"ב ח, א). וכלל הדבר הוא בשעה שהלך יצחק מגרר לבאר שבע, פסקו מארץ פלשתים כל המעיינות ובארות, ואילנות לא לבלבו, ועץ הארץ לא היה נותן פריו, ולכן בא אבימלך ואנשיו ובקשו מאתו שיחזור אליהם לארץ פלשתים לגור שם ויתפלל עליהם שיחזרו המעיינות, ועשה יצחק כך וחזר אליהם ולקח את מתג האמה. ר"ל מתג מעל החמור ונתן לאבימלך אמה אחת מהמתג לכרות ברית, והתפלל עליהם שיתרווחו מעיינות ובארות, וכל זמן שהיה מתג האמה בידם היה דוד ירא להלחם אתם מצד השבועה של יצחק ולפיכך לקח מאתם את מתג האמה, עד כאן דברי פרקי ר"א. (ועיין בס' כלי יקר נביאים ושם תמצא דברים נכונים). הכלל העולה שלא מצינו בדברי תרגום יונתן ופרקי ר"א שיצחק כרת ברית אתם שלא לרשת ארצם רק שהיה יצחק מתפלל עליהם על מעיינות שלהן, ואפשר דאיתא לתרווייהו שחיזק להם הברית שכרת אברהם וגם התפלל עליהם). והנה מכאן נראה תפיסה על הרד"ק בשמואל ב' שהביא דברי פרקי ר"א הנ"ל וכתב ויונתן תרגם תקון אמתא. נראה שהיה להם אמת המים חוץ לעיר, והביאו דוד לעיר ולקח דוד את אמת המים מידם, והבין הרד"ק ז"ל דלשון אמתא הוא אמת המים, ולדבריו דברי התרגום יונתן סתרי אהדדי, שהרי בחומש תרגום יונתן מתג האמה על תיבת אמה ממתג החמור שנתן להם יצחק, וז"ל תרגום יונתן ופסג אמתא מתקא דחמריה ויהב פיתקא חדא להון לסהדו וצלו עליהון יצחק ואתרווחו, וא"כ הרי מפורש להדיא שכוונת תרגום יונתן הוא כדברי פר"א הנ"ל. אמנם למ"ש אתי שפיר שע"י תפלת יצחק חזרו המים למקומם, וא"כ דברי התרגום יונתן עלו כהוגן, שנתן להם אמה של מתג החמור, ועי"ז בזכות יצחק שכרתו אתו ברית חזרו אמת המים למקומם), אמנם עכשיו שלקח דוד את מתג האמה מידם, אז פסקו המים כמאז וכמקדם וק"ל. והנה כריתת ברית אברהם עם אבימלך היה אם תשקור לי ולניני ולנכדי וגו'. והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הבאר מים אשר גזלו עבדי אבימלך, והתנצל אבימלך על אודות הבאר מים אשר גזלו עבדי אבימלך, והתנצל אבימלך נגדו שלא ידע, על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וכרתו ברית, והבאר שבע היה להם לעדות שכרתו ברית יחד, שהרי לא ערער אבימלך עליו, ואח"כ בימי יצחק אמר הכתוב וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר. ועברו על השבועה וא"כ מן הדין בטילה היא שבועת אברהם ואבימלך, וגם אמר הכתוב שגרשו את יצחק מאליהם, ואז פסק ובטל מהם המים, כיון שהשבועה היא בטלה, לכן כשבאו אח"כ אל יצחק לבאר שבע, אמר הכתוב ויכרו שם עבדי יצחק באר סתם ולא היה לו שם. ואבימלך הלך אליו וגו' ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם בטלתם את השבועה ותשלחוני מאתכם. ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך כשהיית אצלינו על דבר אמת המים, ונאמר תהי נא השבועה של אברהם עמך בסתם, ולא יהיה הדבר תלוי בבאר אלא ונכרתה ברית עמך כל זמן שלא נעשה זה לזה רעה, וז"ש אם תעשה עמנו רעה באותו זמן שיהיה כזמן שלא נגענוך, וכאשר עשינו עמך רק טוב וגו' וחזור אלינו בשביל המים כי אתה עתה ברוך ה', כי עכשיו ראינו שאתה עתה ברוך ה', וכשהיית עמנו היה לנו המים ועכשיו כשהלכת מאתנו אין לנו מים, וישכימו בבקר וישבעו וגו'. והתפלל יצחק אז עליהם כמ"ש התרגום יונתן הנ"ל. ואמר הכתוב כי מאחר שהמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, ויצחק התפלל עליהם שיתרווחו במים, ולכן ויהי ביום ההוא דייקא, ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים וגו' (בראשית כו, לב). ויקרא אותה שבעה על שם השבועה, ועל כן שם העיר באר שבע עד היום הזה דייקא ולא פסק ממנה שוב שם זה, כי שוב לא נפסק הבאר הזה וגם השבועה לא היתה על הבאר כי אם על כריתת השלום. העולה מדברינו שכריתת ברית של יצחק היה בסתם, כדברי פרקי ר"א, ושבועת אברהם כבר פסקה בדור ג' של פלשתים בדורו של דוד המלך. אמנם אלו לא סתמו פלשתים הבאר של אברהם, היה מצד אחת שבועת אברהם של ג' דורות חזק, כי לא נעשה על תנאי, כי לעולם לא תשקור עבורי כחסד אשר וגו' אף אם יתחילו בני עמך. אכן שבועת יצחק היתה על תנאי אם תעשה עמנו רעה בזמן שנגמול אתך טובה, וכבר אמרנו ששבועת אברהם הוא בטל מצד סתימת מי הבאר הנ"ל, והנה מצינו גבי יעקב כשכרת ברית עם לבן, אמר עד הגל הזה וגו'. ונעשה ג"כ על תנאי, אם אני אעבור עליך לרעה וגו'. ולכן איתא במדרש שוחר טוב סי' ס'. בשעה שהלך יואב להלחם עם פלשתים, אמרו אליו ולא בני אברהם אתם, ואין אתם מקיימין את הברית שכרת אברהם עם פלשתים, ולא היה יואב יכול להשיבן, עד שבא דוד אצל הסנהדרין ולימד בפניהם, אנו מקיימין והן אינם פלשתים, שנאמר והעווים היושבים בחצירים עד עזה כפתורים (דברים ב כג). כפרתם את הברית ואת השבועה, וכן כשהלך יואב לארם אמרו לו לא מבניו של יעקב אתה, ולא כן התנה יעקב עם ארם עד הגל הזה. והשיב ג"כ שהם עברו הברית תחילה, וא"כ לפי מ"ש כי שבועת אברהם כבר פסקה מפלשתים ג' דורות בימי דוד, א"כ אמר שפיר לאו פלשתים אתם, אלא אם תאמרו שאתם באתם מצד שבועת יצחק וא"כ אתם כפרתם, ולמה אין אתם מקיימין השבועה. ובזה תבין המשך הפסוקי' בשמואל ב'. וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבוסי יושב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבא דוד הנה (ש"ב ה, ו). וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד (שם ז). ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העוורים שנאו נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית (שם ח) ע"כ המשך הפסוקים. ולכאורה אינו מובן, אמנם לפי מ"ש אתי שפיר והוא כי הפלשתים והארמיים לקחו שבועתם ונתנו בירושלים, באופן שלא יוכל דוד להלחם אתם מצד שבועות יצחק ויעקב שהיתה בסתם אפילו לכמה דורות, ולזה איתא במדרש שעשו ב' צלמים א׳ עור על שם יצחק, וא' פסח על שם יעקב, והוא צולע על ירכו. והנה דוד צידד היתר שהם התחילו תחילה, לזה אמר וילכוד דוד את מצודות ציון וגו' ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצינור ואת הפסחים ואת העורים, כי מאחר שהם שונאי דוד והן פרצו תחילה על כן יאמרו וגו'. ובזה הוא מובן דלמה דווקא נתיירא יעקב שמא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע זקינך, כי מצד שבועת יצחק לא היה מתיירא כי היה על תנאי באם שלא תעשה עמנו רעה, משא"כ ברית אברהם היה על ג' דורות בלי תנאי, וא"כ אתי שפיר דדרש ר' יודן כאן דרוש זה, דכיון דיצחק חזר אח"כ לגרר וא"כ קשה למה אמר הכתוב ויבא יעקב מבאר שבע. שהרי לדברי התרגום יונתן ופרקי ר"א חזר יצחק לגרר לארץ פלשתים, ולכן דרש מבארה של שבועה שלא יעמוד אבימלך וכו'. ומעתה חל עלינו לבאר דבדי ר' הונא במדרש, מבארה של בכורה, שלא יעמוד עשו ויערער על הבכורה וכו'. והוא תמוה דא"כ היאך תלוי שיתחרט עשו על הבכורה עכשיו באשר שעכשיו נטל יעקב הברכות, אמנם לפי מ"ש לעיל פ' תולדות אתי שפיר, והוא דוודאי עשו לא ערער על הבכורה לחוד, מאחר דיש לומר דזכות הוא לו במה שנקרא יעקב בכור, וא"כ ורב יעבוד צעיר ר"ל רב שהוא הבכור יעקב יעבוד לצעיר הוא עשו. אכן עכשיו כשקיבל יעקב גם הברכות, ואמר לו אביו הוי גביר לאחיך וא"כ עשו הוא יהיה הרב יעבוד לצעיר ליעקב, וא"כ ירא יעקב שכדין יערער עשו עלי ויאמר כך היית מרמה אותי, ר"ל שנטלת גם את הברכות וגם את בכורתי, וא"כ נתיירא יעקב שמא ירצה עשו לבטל החלוקה ראשונה שחלקו בבטן אמם, דנטל יעקב עוה"ב ועשו העוה"ז, וא"כ אני מאבד את השבועה, וירצה שנהיה בשוה כמאמרו נסעה ונלכה וכמו שאכתוב לקמן בע"ה. (עיין לעיל פ' תולדות ותמצא יותר מפורש היטב). וא"כ יובן היטב דברי ר' הונא שדרש כאן מבארה של בכורה, כי מכח שקבל יעקב הברכות יוכל עשו לערער על הבכורה. וכן דברי רב שדרש מבארה של ברכה, כי במה נפשך יוכל עשו לערער על הבכורה מכח שקיבל יעקב הברכות, א"כ נקרא צעיר, ורב שהוא עשו יעבוד לצעיר ליעקב . מאחר שקיבל הברכה הוי גביר לאחיך. או שיוכל עשו לערער על הברכות מאחר שיעקב הוא הבכור וא"כ ורב שהוא יעקב יעבוד לצעיר שהוא עשו. כי זה היה בכור ללידה וזה היה בכור לטיפה במחשבה וק"ל:

במדרש רבה: ויקח מאבני המקום. רבנן אמרי שלקח יעקב י"ב אבנים ואמר אם מתאחות זו לזו אזי רמז שיהיה לו י"ב שבטים. וי"א ג' אבנים נטל ואמר אם מתאחות זו לזו אזי אני יודע שייחד הקב"ה שמו עלי כאברהם ויצחק. וי"א ב' אבנים נטל, רמז לו באם שיתאחו אזי לא יצא ממנו פסולת. והתרגום יונתן פירש שנטל יעקב ד' אבנים לד' רוחות העולם ע"כ. והנה יש לדקדק במאי קמפלגי, והנלע"ד דלא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והוא דאיתא בזוהר דנטל י"ב אבנים, שלש אבנים לכל רוח, רמז לדגלי המדבר, וא"כ נראה דבתחילה נעשה מכל ג' אבנים אבן אחד, וא"כ נשארו ד' אבנים כדעת תרגום יונתן דס"ל שד' אבנים נטל, ובזה ראה יעקב כיון שנעשו מכל ג' אבנים שבכל רוח אבן א', אזי ראוי הוא שהקב"ה מיחד שמו עליו וגם שיפרצו בניו לד' דגלים במדבר, ואח"כ נדבקו ב' רוחות אבנים להדדי והיו ב' אבנים, וזה היה רמז שלא יצא ממנו פסולת, ואח"כ הב' אבנים לאבן א', ובזה הראה לו הקב"ה למלאות שאלתו, וא"כ הוא מבואר מדרש הנ"ל דכולה מ"ד סבירה להו דהיו מתחילה י"ב אבנים, ונתנן לד' רוחות העולם ג' לכל רוח, ואח"כ נעשו מכל ג' אבנים שבכל רוח אבן אחד, ובזה ידע יעקב שקב"ה מייחד שמו עליו, דהואיל ונעשו מן ג' אחד, וזה היה רמז לג' אבות שיש להם מעלה ומדריגה אחת, וכמו שייחד הקב"ה את שמו על אברהם ויצחק כמו כן הבין יעקב מזה שהקב"ה יתייחד שמו ג"כ עליו. ועדיין לא היה יודע באם שיצא ממנו פסולת או לאו, כשראה שנעשו לסוף אבן אחת, ראה שלא יצא ממנו פסולת כל עיקר. ובדרך אחר נוכל לבאר, ואגב יבואר מדרש רבה, דחד מ"ד סבירא ליה דתרכוסא של ב' רגלים הראה לו, וחד אמר עולם ושליש עולם הראה לו. וקשה במאי קמפלגי. ונראה דפליגי בהא דמר סבר דהראה לו מרכבה של ג' אבות בלא רגל רביעי שהוא נגד דוד. ומר ס"ל דהראה לו גם רגל רביעי וא"כ דהראו לו כסא שלש, וע"כ הן בסוד מ'יכאל ג'בריאל ר'פאל נ'וריאל, וא"כ דהוא עולם ושליש עולם הראה לו, והיא מרכבה שלימה עם דוד. וז"ש הכתוב והיה זרעך כעפר ה"ארץ, שהיא מדת מלכות כנודע. זהו לפי פשוטו:

אמנם באופן אחר נ"ל לפרש בהקדים תחילה מ"ש הכתוב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. ואיתא במ"ר אמרו מלאכי השרת, אתא שמשא אתא שמשא, בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח וי"א כוכבים משתחווים לי. אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש, אותן שתי שעות שהשקיע הקב"ה בצאתו מבית אביו, אימתי החזיר לו בחזירתו, שנאמר ויזרח לו השמש וגו' עכ"ל. והוא תמוה, דלמה אמר כפל לשון אתא שמשא אתא שמשא. גם י"ל למה קראו לו המלאכים עכשיו שמש. ובדרך כלל צריך להבין מנל"ן לרז"ל ששתי שעות שקעה החמה, לא פחות ולא יותר, שמא היה ג' שעות או ד' שעות, והנלע"ד דטעמם הוא דאיתא בגמרא פ' מי שהיה טמא (פסחים צד.): דמהלך אדם עשרה פרסאות שהן ארבעה מילין בכל יום, וחמשה מילין מהלך מתחילת זריחתה של שמש עד שיצא על הארץ. וה' מילין בשקיעתה שהוא חלק ששית מהיום כשהיום הוא מהלך ל' מילין. וסומכא דרקיע עולה אלף פרסי, חלק ששית שמהלכת כל היום שית אלפי פרסאות ע"ש. והנה כבר ידעת שהתרגום יונתן ס"ל דפרסה הוא ג' מיל (ועיין פ' בא לקמן מ"ש שם). דפירש התרגום יונתן הנ"ל על פסוק ויסעו מרעמסס סוכותה מאה ועשרים מיל. ואיתא במדרש שהיה ארבעי' מיל וא"כ עולה ג' מיל לכל פרסה שהן ק"ך מיל למ' פרסאות. והנה קי"ל דיום בינוני הוא י"ב שעות, וא"כ חלק הששית בשקיעותה או בזריחותה עולה ב' שעות, לזה אמר ויפגע במקום וילן שם, כאשר בא השמש שהוא תחילת שקיעתה נעשה לו לילה, שעולה ב' שעות עד הלילה מתחילת שקיעה, ולכן ויקח מאבני המקום י"ב אבנים נגד י"ב שבטים וכמו שנתבאר לעיל. והנה מצינו שיעקב הלך באותו היום כשיצא מבאר שבע לחרן מהלך שלשים ושתים ימים, והוא דהלא מתחילה הלך מבאר שבע עד חרן שהוא שיעור י"ז ימים, וכי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי ויהיב דעתיה למיהדר וקפצה לו הדרך ופגע בהר המוריה שהוא מהלך ט"ו יום מהר המוריה עד חרן. ומבאר שבע עד הר המוריה הוא מהלך ב' ימים, וא"כ הלך יעקב מתחילה בהמשך אחד מהלך י"ד ימים עד חרן, ואח"כ נמלך וחזר לאחוריו מחרן עד הר המוריה (כדאיתא בפרק גיד הנשה). וא"כ י"ז וט"ו עולה ל"ב ימים (ועיין פרקי ר"א פרק ט"ז ופרק ל"ה ותמצא בדבריו שכן הוא, דמן באר שבע עד הר המוריה הוא מהלך ב' ימים, ומהר המוריה עד חרן הוא מהלך ט"ו ימים), וא"כ הלך יעקב בו ביום א' שיעור מהלך ל"ב יום, ואין זה מדרך הטבעי אלא ע"כ הוא מעין הליכות השמש שהולכת במהירות שית אלפי פרסי כל יום נגד מה שהאדם מהלך י' פרסאות, ולכן קראו מלאכי השרת ליעקב שמש, שהלך מהלך גדול יותר מן טבעיות האדם אלא כדרך השמש, וששקעה השמש ב' שעות. וז"ש אתא שמשא אתא שמשא. ר"ל אתא יעקב שמהלך במהירות כאשר אתא שמשא ששקעה השמש. וא"כ מבואר מ"ר הנ"ל מי גילה רז לבני ששמי שמש. דמנא ידע יוסף שיעקב הוא דמיון לשמש, לכן אמר אותן ב' שעות שהשקיע לו הקב"ה חמה בצאתו מבית אביו והלך מהלך ל"ב יום, וע"י זה קראו לו המלאכים שמש וכנ"ל. וא"כ מכח זה ידע יוסף שהוא כדמיון השמש. ועפ"ז נראה לפרש הגמרא בפרק הספינה (ב"ב עה:), אמר ר"י עתידה ירושלים שתגבה שלשה פרסאות למעלה, שנאמר וראמה וישבה תחתיה. מאי תחתיה כתחתיה, וממאי דהואי ג' פרסאות, א"ל האי סבא ירושלים קמייתא תלתא פרסי הוי עכ"ל. וא"כ נלמד מהגמ' הלזה דירושלים של עתיד יהיה ששה פרסאות גבהה. וצריך להבין למה דווקא ששה פרסאות לא פחות ולא יותר, מנ"ל לרז"ל זה, אמנם למ"ש אתי שפיר, והוא דיעקב ראה בחלומו בית המקדש שלמעלה הוא גבוה ח"י מילין כמ"ש במ"ר. וזה שער השמים. כמנין וז"ה שהוא ח"י. והנה לעתיד לבא יבנה הקב"ה למטה הבית המקדש שלמעלה באש כמו שהוא למעלה, כדאיתא בזוהר על פסוק מקדש ה' כוננו ידך (שמות טו יז). וא"כ דכמו שבית המקדש שלמעלה הוא גבוה ח"י מיל שהוא שיעור ששה פרסאות לדעת התרגום יונתן הנ"ל, כמו כן הבית המקדש שלעתיד מוכרח להיות ששה פרסאות שהוא ח"י מיל, ולכן אמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים, מה שבנה הקב"ה בעצמו, והא ראייה וז"ה שער השמים, שאני רואה שהוא גבוה ח"י מיל כמספר וז"ה וק"ל.

(אמר הקטן צבי הירש בן הרב המחבר ז"ל, אף אני אענה את חלקי כפי אשר יורני מן השמים, לתרץ ולבאר המ"ר הנ"ל, אין בין בית המקדש של מעלה לב"ה של מטה אלא ח"י מיל, שנאמר וז"ה שער השמים עכ"ל. והנראה ע"פ הפשט בגמרא מ"ש רז"ל שיעקב אבינו התפלל תפלת מנחה במקום אחר ולא במקום מקדש, ואח"כ אמר אפשר שעברתי מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי, ביקש למיהדר מיד קפצה לו המקום כנגדו, וילן שם כי בא השמש ותקן תפלת ערבית, ועל כרחך היה הזמן תפלה כשהיה במקדש ביום בזמן המנחה, ולא היה מתפלל שם, ולכן היה יעקב מצטער דאל"כ דאי לא היה בשעת המנחה וזמן תפלה א"כ מהו הצער שהיה יעקב מצטער, מקום שהתפללו בו אבותי וכו', וכי מחוייב אדם להתפלל תפלת נדבה או תפלה שלא בזמנו במקום תפלה שהתפללו בו האבות. בשלמא אי הוי זמן תפלה שפיר, עדיף הוא להתפלל בו במקום שהתפללו האבות, משא"כ אי עדיין לא הוי זמן תפלה אין זה חיוב הוא, וא"כ אי לאו הוי זמן תפלה מה היה הצער של יעקב שעבר המקום ההוא. וא"כ לפי זה נקוט כלל זה בידך דצער של יעקב הוי שהיה זמן תפלת המנחה, ולא היה מתפלל במקום המקדש. והנה קי"ל בגמרא דצלותא של מנחה הוא צלותא דאברהם אבינו מכי שחרי כתלי, והוא משש שעות ומחצה והיא זמן מנחה גדולה, והיה באותו הפעם זמן מנחה גדולה והיה לו ליעקב להתפלל באותו מקום שהי' בזמן ההוא במקום המקדש, ולכן היה מצטער שהתפלל תפלת המנחה במקום אחר ועבר על אותו המקום, ואח"כ כשחזר תיקן תפלה של ערבית. והנה קי"ל בגמרא דמהלך אדם בינוני הוא עשרה פרסאות שהוא ארבע מיל ביום בינוני שהוא י"ב שעות, וא"כ בששה שעות הוא יכול לילך עשרים מיל, ובשלשה שעות י' מיל, וא"כ כל שעה ושעה יכול אדם לילך לפי חשבון זה ג' מיל ושליש מיל. וא"כ יעקב דהוי במקום מקדש חצי שעה אחר חצות כנ"ל, אזי הוי יכול לילך עוד כחמשה שעות וחצי שעה י"ז מיל וחצי מיל וחצי שליש מיל שהוא קרוב לי"ח מיל, ועם מקום המקדש שהוא ת"ק אמה על ת"ק אמה הוא מכוון ח"י מיל. והנה אמרו רז"ל שמקום המקדש קפצה לנגדו, ומיד וילן שם כיון שבקש למיהדר ולתקן תפלת ערבית. וא"כ נקט כלל זה דיעקב הלך אחר חצות היום וחצי שעה מהר המוריה שהוא זמן תפלת מנחה גדולה, הלך ח"י מיל כנ"ל, ואז קפצה לו המקום המקדש למקום שהיה עומד שם. ואעפ"כ ראה יעקב המקדש של מעלה שהוא מכוון ג"כ לאותו מקום שהיה ישן שם, וע"כ מקדש שלמעלה לא היה צריך לזוז ממקומו, ואעפ"כ אמר יעקב וזה שער השמים. דראה ג"כ מקדש שלמעלה עומד לנגדו, ע"כ המקום המקדש שלמעלה הוא גדול ח"י מיל מן מקום שעמד יעקב בחצי היום וחצי שעה שהוא מקום הר המוריה עד מקום שהיה לן שם וק"ל.
אמר הצעיר צבי הירש בן הרב המחבר, עוד יש לאלוה מילין, ולפרש מאמר הנ"ל באופן אחר, דמצאתי מרגניתא דלעתיד יהיה המקדש תלתא פרסי כנגד מחנה ישראל שהיה במדבר בזמן של משה, וכמאמר רז"ל (יומא עה:) לדידי חזיא לי האי אתרא דהוי ישראל קיימי עלייהו והוי ג' פרסאות. (עיין ס' הביטחון להרמב"ן ז"ל). ואיתא במדרש רבה חזית, דמחנה של ישראל הוי ח"י מיל, וקולו של הקב"ה היה מסבב ח"י מיל על כל א׳' ואחד (עיין שם על פסוק ישקני) וא"כ לפ"ז נוכל לומר דהוי פרסא שיתא מילין, וא"כ לדיעה זו דפרסא הוא ו' מיל, וקי"ל דאדם בינוני מהלך ביום בינוני עשרה פרסאות, וא"כ לפי חשבון זה יוכל אדם לילך שיתין מיל. והנה יהקב הוי במקום המקדש בתחילת זמן תפלת מנחה גדולה, שהוא חצי שעה אחר חצות, וא"כ עדיין היה לו שהות לילך ה' שעות וחצי שעה. וא"כ לזה החשבון בה' שעות יכול לילך כ"ה מיל, דבכל שעה יוכל אדם לילך לזה החשבון ה' מיל. ובחצי שעה ב' מיל וחצי, וא"כ היה עדיין יכול לילך סך כ"ז מיל וחצי מיל. והנה אמרו רז"ל דשקעה חמה שתי שעות קודם עונתה באותו הפעם, ואימתי החזיר לו ויזרח לו השמש עכ"ל. וא"כ נחסר כאן עשרה מיל שלא היה שהות ביד יעקב לילך, ובע"כ לא הלך כ"א ג' שעות ומחצה, שהיה יכול לילך י"ז מיל וחצי מיל, ועם המקום המקדש שהוא ת"ק אמה על ת"ק אמה הוא קרוב לח"י מיל. וא"כ הלך יעקב רק י"ז מיל וחצי, ובאותו פעם קודם הליכתו ממקום המקדש היה זמן מנחה ולא היה מתפלל באותו מקום, אמר אוי לו שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי מנחה באותו זמן שהייתי בהר המוריה, וביקש למיהדר ונעשה נס וקפצה המקום לנגדו וילן שם, ואף על פי כן ראה המקדש שלמעלה שהוא מכוון נגד המקום ההוא שהיה ישן שם, כמאמרו וזה שער השמים. וע"כ אמרינן דמקדש שלמעלה לא היה צריך לזוז ממקומו, והוא מכוון נגד מקום הר המוריה ממש, ועכשיו שהלך יעקב מן אותו המקום ח"י מיל ואעפ"כ ראה המקדש שלמעלה, וא"כ ע"כ המקדש שלמעלה הוא גבוה ח"י מילין (ולשון גבוה הוא מלשון גדול ודו"ק. נ"ל הקטן צבי הירש בן הרב המחבר).

ולפי מ"ש לעיל יובן מ"ר הנ"ל, דחד מ"ד ס"ל דהראה לו ג' מלאכים שהוא תרכוס של ג' רגלים. וחד מ"ד ס"ל ד' מלאכים, הראה לו עולם ושליש עולם. והוא ע"פ מ"ש התוספות בחגיגה פרק ב'. באורך דעולם הוא שליש ישוב ושליש מדבר ושליש ים שעולה ששה אלפי פרסאות לבד ים אוקיינוס שהוא לבדו כשליש ישוב ע"ש. ולפי זה נ"ל כוונת המדרש רבה בראשית, שבימי דור אנוש עלה הים אוקיינוס והציף שליש עולם. וקשה מנ"ל לרז"ל שהציף דוקא שליש לא פחות ולא יותר, אכן למ"ש אתי שפיר דהשליש של עולם הוא ישוב ולכן הציף הים אוקיינוס כשיעורו שהוא כשליש העולם, ר"ל בחלק היישוב והציף אח"כ שליש ישוב. והנה הקב"ה הראה ליעקב בחלומו נחלה בלי מצרים שיעור ארץ ישראל, כמאמר הכתוב ופרצת ימה וקדמה וגו'. ואיתא בגמרא פרק קמא דגיטין (ח.): פלוגתא ר"י ורבנן אי ים אוקיינוס הוא גבול א"י ואצל הים אינו ארץ ישראל או שכנגדו עד סוף עולם הוא גבול ארץ ישראל והוי בכלל הארץ. וא"כ י"ל דבהא קמלפגי והני תנאי כהני תנאי, דמ"ד דס"ל דתרכוס של ג' מלאכים הראה הקב"ה ליעקב ס"ל דים אוקיינוס אינו בכלל א"י וא"כ הוי העולם רק ו' אלפי פרסאות, ולכן הראה לו רק ג' מלאכים. ואידך ס"ל דים אוקיינוס הוא ג"כ בכלל ארץ ישראל, וא"כ הוי העולם ח' אלפים פרסאות, ולכן הראה לו עולם ושליש עולם שהן ד' מלאכים, דכל מלאך א' הוא שני אלפי פרסי ודו"ק:

וישא יעקב את רגליו וגו'. הרב האלשיך ז"ל פירש בזה רמז לקפיצת הארץ ולכן הגביה יעקב ב' רגליו, דאם היה מהלך כשאר בני אדם אזי היה מגביה רגל אחד, זה אחר זה ולא שתים בבת אחת עכ"ל. ולפי ענ"ד יש לפרש בהיפוך, כי הלא מוכח בגמרא דשתי קפיצות היה כשהלך מבאר שבע לחרן ביום א', ואח"כ כשחזר נעקר הר המוריה לנגדו, אמנם כשחזר אח"כ לחרן מעיר לוז לא מצינו רמז לקפיצת הדרך, ולכן הוצרך לישא את רגליו ולילך, ועפ"ז אני מבין מדרש שוחר טוב סי' ק"י. אורח ברגליו לא יבא. כשבא אברהם לרדוף אחרי המלכים נקפצה הארץ לפניו, י"א ג' מיל וי"א ב' מיל, אבל כשחזר לא קפצה הארץ, הוי אורח ברגליו לא יבא עכ"ל. (ודלא כגירסת המ"ר פ' לך לך והמתנות כהונה דחק בפירושו). אמנם לדרכינו אתי שפיר כי הדעה דס"ל דאברהם לא היה צריך לילך ברגליו כי נקפצה לו הדרך, וזש"ה אורח ברגליו לא יבא, ר"ל לא הוצרך לבא מלילך כ"א כאשר שנשא את שתי רגליו בפעם א' וכמ"ש האלשיך ז"ל, דבתיבת ברגליו היה הרמז לקפיצת הדרך וק"ל. או יאמר דהרבותא היה באברהם דלא היה צריך לקפיצת הדרך שהיה רודף את המלכים והשיגם, אף שהאורח ברגליו לא (היה) יבא, ר"ל אף שלא נקפצה לו הארץ אעפ"כ היה משיגם לפי שפסיעתו היה ג' מיל או ב' מיל וק"ל:

וללבן שתי בנות וגו'. הנה כדי להבין המשך פסוקי הפרשה ולתרץ את הספיקות שבהם, נקדים גמרא פרק ב' דקידושין וז"ל: המקדש בתו סתם, אין הבוגרת בכלל. ומפרש בגמרא אף דשויתיה שליח וא"ל להוי קדושין שלך אפילו הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. עוד איתא בגמרא הנ"ל: מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הקטנה, ואין יודע אם היא קטנה שבקטנות או אם היא קטנה שבגדולות וכו' כולן מקודשות חוץ מהגדולה שבגדולות. ואיתא שם האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה כפועל, עשה עמה כפועל מקודשת. ומסיק הגמרא והוא שנתן לה עכשיו שוה פרוטה דאל"כ הלא קיי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והוי ליה מלוה, והברייתא חולק על זה וס"ל דאם אמר בשכר שארכבינך על החמור הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן, אם עשה עמה אח"כ, דס"ל דשכירות אינו אלא לבסוף וא"כ הוא מקדשה עכשיו בשכר פעולתו ולא הוי ליה מלוה. ובגמרא דכתובות פרק המדיר פליגי בהמקדש במלוה ובעל אי הוי קדושיו קדושין או לאו, דאדם יודע שאין קדושין במלוה קידושין וגמר ובעל אדעתיה דקידושין וכו'. ובזה נבוא אל הביאור והוא דלבן היה לו שתי כיתי בנות, דהיינו בלהה וזלפה מפלגשו כמ"ש רש"י ז"ל ורחל ולאה. והנה יעקב ראה שהיה שגור בפי לבן לקרוא ללאה בשם הגדולה, והיה סבור שהיא בוגרת וגדולה, ולזה אמר וללבן שתי בנות מאשה אחת, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, וא"כ יעקב שרצה לקדש הקטנה, ורצה לשמור עצמו מרמאותו של לבן, אמר אעבדך, בשכר פעולת עבודתי אקדש אני את רחל, ושמא תחליף שם אחרת מן השוק אמר בתך, ואם תחליף שם לאה ולכן אמר בתך הקטנה שהיא בוודאי רחל, כי בוודאי לא תעביד מצוה דלא רמיא עלך, ועוד שנית כי אעבדך, ושכירות הקידושין הוא שלך וא"כ ע"כ דעתי הוא ארחל כי לאה היא הגדולה, ואלו הוי אמר בבתך הקטנה סתם, עדיין היה יכול לרמות שכונתו היה אלאה וקרא אותה קטנה לפי שנגד בלהה וזלפה היתה קטנה, כי נתיירא יעקב שמא בלהה וזלפה הן גדולות יותר מלאה ורחל. ואמר הכתוב ויאמר לבן אל יעקב טוב תתי אותה לך וגו'. תלה הכל בנתינתו וסתם את דבריו לרמות את יעקב וכו' ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי. כי מאחר שמלאו ימי וא"כ נשלמו שכר פעולתי, ושכירות אינו אלא לבסוף, וא"כ היא אשתי והשכירות הוא שלך בעד קדושין בתך הקטנה. ושמא תאמר דאנן ס"ל כמ"ד דשכירות הוא מתחילה ועד סוף, וה"ל מלוה וקי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת, לזה אמר ואבואה אליה. ר"ל כי מקדש אני אותה בביאה לשם קידושין, ולא סמכינן אנן אמעות המלוה. והנה לבן הארמי כיחש ביעקב והחליף לאה ברחל, ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר יעקב מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתיך דייקא, ר"ל שהרי אתה היית מקבל כסף הקדושין, דאלו היתה כוונתי ללאה והרי היא גדולה והוי שייך כסף הקידושין לדידה ולא דידך וא"כ למה רמיתני. והשיב לבן והוא דאיתא בתוס' פ"ב דקידושין דף נ"ב. מעשה בא לפני רבינו תם שקידש א' את בת עשיר ואמר הרי בתך מקודשת לי סתם ולא פירש פלונית בתך, ואומר ר"ת דמקודשת הגדולה ואפילו לא שידך תחילה, דמסתמא דעת האב היא אגדולה. והר"מ חולק על רבינו תם בזה ע"ש. וא"כ לפי זה תשובת לבן היתה כי הלא אדעתיה דידי נחית הקידושין, וכמנהג מקומו, כי הנושא אשה על דעת מנהג אותו העיר הוא מקדש ולא יעשה כן במקומינו, ודעתי הי' מסתמא אלאה. ומה שאמרת הקטנה כוונתי היה נגד זלפה שהיא גדולה יותר מלאה, ומה שטען יעקב שלאה היא גדולה והוי לה לקבל קדושיה בעצמה ולא ע"י אביה, לזה אמר לבן עדיין היא ג"כ נערה ולא בוגרת ממש, וקי"ל גבי נערה דהיא ואביה יכולין לקבל קידושין, ולכן אמר לבן לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה, ולא אמר קטנה לפני גדולה כי רצה לרמז בזה הלשון דגם הבכירה עדיין קטנה היא ולא בוגרת, ולבן אמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עוד עמדי עוד שבע שנים. ויעש יעקב כן ויאהב גם אל רחל וגו'. והוא לפי זה הוי קידושין דלאה קידושי טעות, ועדיין לא נתקדשה לו כלל, ואח"כ כשנשא את רחל וקידשה בעבודה שיעבוד אח"כ ועכשיו לא נתן לו כלל, וא"כ קדושיה לאו כלום הוא, דזה הוי כמלוה וגרע יותר, וא"כ הוה ליה לאה אח"כ כביאת איסור אחות אשתו. אמנם נ"ל לצד אחר כי מאחר שקדושין של רחל יש לומר דאינו הוי קדושין מאחר שהי' כבר בא יעקב אל לאה קודם קדושי רחל, וא"כ י"ל דכוונת ביאתו הי' לשם קדושין, וא"כ אח"כ כשנשא לרחל הוי רחל באיסור אחות אשתו. וא"כ לפי זה היה ראובן כשר לכולי עלמא, כי אי אמרינן דקידושי לאה הוי קדושין שפיר הוא כשר. ואי אמרינן דקדושי רחל הוי קדושין מ"מ ביאה ראשונה של לאה היא כשר, שלפי שפנוייה היה ועדיין לא נגמרו קידושין של רחל ולא הוי ראובן אלא כבן תמורה וכשר. אבל יוסף הוא בספק דשמא הוי ביאת לאה קידושין וא"כ הוי יוסף בא מאיסור ב' אחיות. וכן שמעון הוא ג"כ בספק, דשמא י"ל דביאתו של רחל הוי קדושין וא"כ הוי שמעון בא מאיסור ב' אחיות. וזש"ה ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל, שהיתה אהובה בנשואיה לדעתו של יעקב, משא"כ לאה הוי שנואה בנשואיה בעיני יעקב, ואמר הכתוב וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח ה' את רחמה ותהר ולאה ותלד בן ותקרא את שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי ויאהבני אישי וגו'. והנה יש לדקדק למה שינתה לאה דבריה בקריאת שם ראובן, כי בכל הבנים נתבאר בדבריה הטעם תחילה ואח"כ הקריאת השם, כגון גבי שמעון כתיב ותאמר כי שמע אלהים וגו' ותקרא שמו שמעון, וכן גבי לוי עתה הפעם ילוה אישי וכו', וכן כולם חוץ מראובן, אמרה תחילה השם ראובן ואח"כ הטעם. אמנם לפי מ"ש אתי שפיר והוא דדרשו רז"ל בפ"ק דברכות. דאמרה לאה ראובן ראו מה בן בני לבן חמי. אך קשה למה לא קראה לבן א' שמעון ולבן הב' ראובן. והנלע"ד דזה היה כוונתה של לאה, דאמרה הטעם בפני הבריות לקריאת שם ראובן, כי ראה ה' בעניי ויאהבני אישי (אבל עיקר הטעם אל קריאת ראובן היה ראו מה בן בני לבן חמי, וא"כ דווקא מוכרח לקרות לבן הבכור ראובן, משא"כ לטעם של הכתוב ראובן כי ראה ה' וכו', היה לה לקרוא את הראשון שמעון, ולכן בקריאת הבן שני פירשה דבריה ותהר ותלד בן ותאמר עתה, עכשיו מוכח כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן ה׳ לי גם את זה, ולכן לא קראה לבן הראשון שמעון). או י"ל דטעם דבן ראשון לא היה פסול, כי כשר היה ראובן בממה נפשך וכמ"ש לעיל, אכן שמעון הוי בספק איסור ב' אחיות, והוי י"ל דהוי שנואה בנשואיה, אכן במה ששמע ה' כי שנואה וגוו ותקרא שמו שמעון כי הוא היה בן שני, ודו"ק.

ובפסוק טריפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה. י"ל מה היה ההתפארות של יעקב שהיה רוצה לשלם ללבן כל מה שיהיה נחסר ונאבד על ידו, והנלע"ד דאיתא במ"ר שבכל יום ויום קודם ביאתו של יעקב אצל לבן, היה ארי אוכל בצאנו של לבן בהמה אחת, עד שבא יעקב וניצולו בזכותו. ואיתא בגמרא פרק הגוזל בתרא (ב"ק קטז.): רב ספרא אזיל בשיירא, לווינהו ארי בהדייהו, כל יומא נתנו ליה חיותא, כי מטי לרב ספרא נתן ליה חמרית ולא אכליה, למחר קם רב ספרא וזכה בהחמור, ופריך והא לא אפקריה אלא אדעתיה דאריא, ומשני רב ספרא לרווחא דמילתא עבד שקדם וזכה, אבל באמת לא היה צריך לזכות. ובתוס' הקשו הא אמרינן המציל מן הארי הרי הם שלו, ותירצו דשאני התם דמציל מארי שידוע לו שיאכל אי לאו מצילו, ולכן כשמצילו מן הארי הרי הוא שלו, אבל כאן גבי רב ספרא כיון דלוינהו בהדייהו, אפשר דאינו אוכלו הארי בוודאי, ולכן לא היה צריך רב ספרא לזכות בחמריה, וא"כ לפי זה יובן הכתוב טריפה לא הבאתי אליך, ושמא תאמר אנכי אחטנה דהוי כאלו הצלתי מן הארי וזכיתי מן ההפקר, ולא דמיא לההיא דרב ספרא, דהתם אינו וודאי היה דאכלי אריה, וא"כ שמא תאמר דכיון דהצלתי מהארי אזי מעכב אני לעצמי, לזה אמר אעפ"כ אעשה לפנים משורת הדין, כשתברר שאני אחטנה אזי מידי תבקשנה, אף שאין אני מחוייב לשלם מן הדין, וא"כ שפיר הוי מתפאר יעקב נגד לבן וק"ל:

תם.


שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף