ברכת שמואל/פרשת ויגש
|
< הקודם · הבא > |
פרשת ויגש[עריכה]
ויגש אליו יהודה (בראשית מד, יח).
מה כתיב למעלה מהענין כשרדף מנשה אחרי השבטים והחזירם אצל יוסף ואמר יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם וגו' (בראשית מד, טו). ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר וגו' הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו (שם טז). ויאמר יוסף חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם (שם יז). ויגש אליו יהודה וגו' (שם יח). עד סוף הפרשה.
והנה אין דרכינו להאריך בקושיות, ובפרט שרוב הקושיות והדקדוקי' המה מפורסמי' במפרשים ז"ל: אך יומתק הכתובי' בע"ה לפי דרכינו ויבואר גם הכפל לשון שנמצא בפרשה זו, וגם יבואר הפלפול שבין יהודה ליוסף, דיוסף אמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד והם יהיו נקיים. ויהודה השיב גם אנחנו נהי' עבדים, ואח"כ כשאמר יוסף חלילה לי מעשות זאת וכו', אמר יהודה שהוא יהיה במקום הנער פן אראה ברע וכו'. ולהבין זאת נקדים גמרא פרק ד' מיתות: דפליגי אמוראי דר"י ס"ל דבן נח חייב מיתה רק על ד' עבירות לחוד, והן ג"ע ש"ד ע"ז וברכת השם. ורב הונא ס"ל דעל ז' מצות בני נח הן נהרגים, כיון דגלי רחמנא בחדא גלי בכולהו. ופריך על הגזל בן נח נהרג, והתניא גזל וגנב וכן יפת תואר, וכיוצא בהן גוי בגוי וגוי בישראל אסור, וישראל בגוי מותר. ואם איתא ניתני חייב, ומשני משום סיפא דתני מותר נקט ברישא אסור (ע"ש ברש"י ז"ל). כיוצא בו בגזל מאי היא, ומסיק שם רבא לא נצרכה אלא בכובש שכר שכיר (ופרש"י דגזל מעליא לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו, דומיא דויגזול את החנית. והנה האיש שהיה ממונה על בית יוסף היה מחולק בענין זה עם אחי יוסף, כי כבר ידענו כי כל תחבולותיו של יוסף היה כדי שבנימין יהי' אצלו לעבד ולא יהיה חייב מיתה באשר שהיה אחיו גם מאמו. ואיתא בגמרא פרק גט פשוט: דקי"ל דהמלוה לחבירו ע"י ערב אין נפרעין מן הערב תחילה אא"כ נתחייב הלוה בדין ואין לו לשלם אז נפרעין מהערב, ויליף לה מפסוק אנכי אערבנו. ופריך דילמא יהודה ערב קבלן הוי, דכתיב תנה אותו על ידי וגו'. ויליף לה מקרא אם ערבת לריעך וגו'. והנה איתא עוד שם שגבי גוי בתר ערבא אזיל תחילה, וכשערב לגוי אז בעד גוי נפרעין מהערב תחילה כמו בקבלן, ובדין קבלן קי"ל דאינו יכול לטעון פרעתיך הלוה, כמ"ש בטח"מ סי' ק"ך. ועיי' בהג"ה מור"ם סי' הנ"ל. ובזה נבא אל הביאור, והוא כי הממונה של יוסף כשרדף אחריהם והשיגם אמר הרעתם אשר עשיתם כי אדוני נחש ינחש וכו'. ונמצא אתם כולכם מוחזקים כגנבים גם אכסף שני שלא בא לידי מאתכם היום, ומ"מ אמר להם אין חטא שלכם דומה לחטא של בנימין, כי אדוני נחש ינחש בו. ר"ל בשלמא אצליכם יש תירוץ מכח הקל וחומר הן כסף ראשון החזרנו וכו' משא"כ גבי האיש אשר הוא לקח הגביע ליכא ק"ו שייך אצלו, ולכן הוא יותר חייב בכסף שני ובגביע כי בנימין לא הי' בכסף ראשון במצרים, ולכן אצל בנימין יוכל להיות שיהי' חיוב מיתה, משא"כ אצל שאר השבטים יהי' רק חשד גנבים מכח הכסף שני אבל לא גנבים ממש באשר שיש להם ק"ו הן כסף וכו'. ולכן אמר הכתוב ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים האלה חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה דייקא, לא הוא ולא כיוצא בו בגזל, ומהו זה הכובש שכר שכיר אף שהוא כבר חייב מיתה לדעת רב הונא דס"ל דעל כל הז' מצות הבן נח נהרג, ואמרו חלילה לעשות אפי' כדבר הזה, דהיא לאו גזל גמור ומכ"ש גזל גמור, כי הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען אף שהיה כבר בידינו ולא היינו כגזלנים אלא כיוצא בו ואעפ"כ השיבונו אליך, ואיך נגנב מבית אדוניך דייקא שהוא גזילה ממש, אעפ"י כן האיש אשר ימצא אתו ומת, כי גזלן וגנב הוא חייב מיתה בדין ב"נ, וגם אנחנו נהיה עבדים מכח הניחוש שנחש, שאין הכסף שני בא ליד אדוניך שחושדין אותנו. והנה העבד אשר על בית יוסף היה ס"ל כרב יוסף דבן נח אינו חייב אלא על ע"ז וש"ד וג"ע וברכת השם. ועל הגזל אינו חייב כ"א ונמכר בגניבתו, ולכן אמר גם שהוא עתה קודם מתן תורה כדבריכם עליכם כן הוא, הוא דייקא, אותו שנמצא אתו יתחייב כדבריכם שהוא יהי' עבד ואתם תהיו נקיים לגמרי כי הם אינם בחשד מכח הק"ו הן כסף וגו', ולכן נ"ל לפרש המדרש ילקוט דאמר יהודה מה נאמר בכסף ראשון ומה נדבר בכסף שני ומה נצטדק בגביע. מה נאמר בתמר, מה נדבר בבלהה, ומה נצטדק בגביע. (כן הוא בילקוט ודלא כמ"ש ברבה), ולכאורה אינו מובן. אמנם נ"ל דאמרו השבטים מה נצטדק בגביע כיון דאצל בנימין ליכא ק"ו של הן כסף וכו', שהוא לא הי' בכסף ראשון, וא"כ י"ל שהוא גנב גמור, וליכא למימר שהקב"ה שם מטמון באמתחתו. אמנם אנחנו בכסף שני יש לנו ק"ו דהן כסף וגו' כמדובר. אפי' הכי איתרע הק"ו אצלינו ע"י ניחוש אדוני והיינו נחשדים כגנבים גם אכסף ראשון כיון דאנחנו חייבים שאירע זה לבנימין והיינו כולן בערבות עבורו, כמ"ש אח"ז וכמו שאכתוב לקמן. ובוודאי שאלקים מצא את עון עבדיך, ואין לומר שכולנו נתחייבנו בשביל עון הריגת אחינו יוסף, זה אינו כי ראובן לא הסכים, גם יהודה הי' רוצה להצילו ולהשיבו אל אביו, וע"י דבור יהודה שאמר מה בצע. גם בנימין לא היה במכירתו, ולזה אמר דאין זה בשביל יוסף, מה נאמר בבלהה דבלבל ראובן היצוע ולכן נתפס, ומה נאמר בתמר ששכב יהודה עם תמר כלתו, ולכן נתפס יהודה ובנימין בגביע, וא"כ אין זה מטעם מכירת יוסף כ"א מטעם אחר, ועתה הננו לך לעבדים גם אנחנו וגם האיש שנמצא הגביע בידו, כי כבר גילה לנו הממונה של יוסף דיוסף ס"ל דאגזל וגניבה ב"נ אינו חייב מיתה. ויאמר יוסף חלילה לי מעשות זאת כי האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, כי אין לי עמכם כלום ע"י הניחוש שלי כי אין אתם חייבים כלל בגניבת הגביע, וגם בכסף שני אין אשמת עון בידכם מכח הק"ו, ולכן אמר ואתם עלו לשלום אל אביכם. ויגש אליו יהודה והציע לפניו את דבריו, שהוכרח ע"פ דבריו להעמיד את בנימין אליו, כי יהודה הי' ערב בעד בנימין אצל אביו, וכאן הבן שואל כי לפי משמעות הקרא דיהודה הי' ערב, וא"כ אין לו ליעקב עליו כלום כיון דיוסף הי' תופש לבנימין בדין גנב, וא"כ הי' יהודה פטור, (גם יוסף הי' רוצה ליתן ממון ליהודה, שסבר שיהודה ערב בעבורו באיזה ממון כדאיתא במדרש אבכיר), אמנם באמת כיון דערבות של יהודה הי' שיביא את בנימין בשלום מן המושל בארץ מצרים שהוא יוסף, ולפי דעתם היה גוי, וקי"ל דגבי גוי בתר ערבא אזלינן, כי הלוה יכול לדחותו אצל הערב (ובזה יתיישב ג"כ מה שמקשים העולם מאי פריך בגמרא דילמא יהודה ערב קבלן היה מדכתיב תנה אותו על ידי. והלא מקרא זה בראובן כתיב ולא ביהודה). אמנם לדברינו א"ש כי כל הערבות שלהם הי' נגד יוסף שהיה לדעתם גוי ובתר ערבא אזלינן, וא"כ אף גם שלא כתיב בפירוש שיהודה הי' ערב מ"ש סתמא כמפורש דמיא, ומה שנאמר גבי ראובן כאלו נאמר גבי יהודה דכולהו ערבו ליוסף, וכן נאמר במפורש גבי יהודה ג"כ אנכי אערבינו מידי תבקשינו. ובאמת היו כולם ערבי' נגד יוסף, ולכן אמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, שאני נכנסתי וגם האחים שלי כולן היו בערבות ולכן נהיה אנחנו כולם עבדים לאדוני, ושמא תאמר הלא קי"ל דנפרעי' תחילה מהלוה, ולזה אמר אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה הלא אתה גוי כמו פרעה, וגוי בתר ערבא אזלי אנחנו נהי' לך לעבדים ובנימין ישוב אל אביו וק"ל:
ובזה נבוא אל ביאור המדרש רבה וז"ל: מה נאמר במעשה תמר ומה נדבר במעשה בלהה ומה נצטדק בדינה ומה נאמר לאבא ביוסף עכ"ל. והוא תמוה למה מחבר בעל המדרש אלו שלשתן יחד. גם צריך להבין מה חטאו בדינה, ואמנם הנראה לפענ"ד דעל כל אחד בפני עצמו היה להם תירוץ, אמנם כשנצרף שלשתן יחד אז בממה נפשך אין להם תירוץ, וא"כ מה נאמר לאבא תירוץ במעשה מכירת יוסף, כי בלא זה ה"ל לנו תירוץ גם אמכירת יוסף. והוא דאיתא בגמרא פרק במה אשה: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. וכתב מהרש"א ז"ל שראובן ס"ל אפי' היה שוכב ממש אצל בלהה אין לו חטא מאחר שבלהה היה שפחתו של אביו ואין קידושין של יעקב תופשין בה והוי כמו אנוסת אביו דקי"ל נושא אדם אנוסת אביו ע"ש שדחק בזה. ולי נראה מטעם אחר דראובן לא הי' חוטא והוא דבלהה היה פלגש אביו כמאמר הכתוב, ואיתא בגמרא מה בין נשים לפלגשים, נשים בכתובה וקידושין, פלגשים בלא כתובה וקידושין. וא"כ הוי כאנוסת ומפותת אביו ושריא לראובן דקי"ל נושא אדם אנוסת ומפותת אביו. וא"כ נתבאר מזה דאין לראובן שום אשמה מכח אשת אביו. והנה איתא בסנהדרין פרק ד' מיתות: פלוגתא דר"א ור"ע על איזה עריות הב"נ מצווה, ר"ע ס"ל דב"נ אינו מוזהר רק על שני עריות המבוארי' בקרא גבי ב"נ, על כן יעזוב איש את אביו ואמו. את אביו זו אחות אביו, ואת אמו זה אחות אמו (וכן הוא מוכח בתוס' ע"ש), ור"א ס"ל כל עריות שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עלי' משא"כ חייבי כריתות. והנה הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים פסק דעל שש עריות ב"נ מוזהר ולא יותר והן המבוארים בקרא, ולא תלי הדבר לא בחיוב מיתה ולא בחיוב כרת ואלו הן אשת אביו. ואמו. ואחותו מאמו. ואשת איש. ומשכב זכור. ובהמה. והביא הרב מהרש"א בחידושי הלכות שלו פרק הנ"ל דדברי הרמב"ם כינים, וטעמו ונימוקו עמו. (ודלא כהבנת הכ"מ שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע). ולפ"ז אמר יהודה הנה אני חייב במעשה תמר כלתי ששכבתי עמה וא"כ בן נח מוזהר עליה דהיא מחייבי מיתות בית דין. וכדעת ר"א הנ"ל, ואין לומר דדעת ר"ע הוא עיקר דבן נח אינו מוזהר כי אם על ב' עריות והן אחות אביו ואחות אמו ולא יותר, וא"כ יהודה פטור על כלתו, וא"כ מה נדבר במעשה בלהה דשכב ראובן אצל אחות אמו, ולפי דעה זו הוא חייב, בשלמא בל"ז הי' לראובן תירוץ דהוי אחות אמו ואין זו ממיתות בית דין והוי פטור, אכן מכח יהודה מוכח דע"כ צ"ל דראובן סבירא לי' כרבי עקיבא דבן נח מוזהר על חייבי מיתות ולא על חייבי כריתות, ואחות אמו מחייבי כריתות הי' ואין ב"נ מוזהר עליה, וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא לפי זה חייב יהודה במעשה תמר, וא"כ בממה נפשך חייב ראובן או יהודה. ואין לומר דקי"ל כהרמב"ם וכרב הונא דעל שש עריות ב"נ מוזהר, ובתוך אותן שש עריות לא קחשיב כלתו ואחות אמו כמ"ש לעיל, וא"כ יש ליהודה ולראובן תירוץ דס"ל כהרמב"ם, א"כ מה נאמר בדינה, דהלא ידוע ששמעון נשא דינה כמ"ש הכתוב ושאול בן הכנענית. בן דינה שנבעלה לכנעני, וא"כ ע"כ חטא שמעון באחותו כיון דבתוך אותן שש עריות קא חשיב אחותו, וא"כ ממה נפשך א' משלשתן חטא, אי ס"ל כדעת ר' אליעזר היה חייב יהודה. ואי כדעת ר"ע חייב ראובן, ואי ס"ל כהרמב"ם הי' חייב שמעון. ושמא תאמר דיש לומר דדינם היו כב"נ ואינם מוזהרים רק על חייבי מיתות ב"ד בלבד ולא על חייבי כריתות, ולא חטא ראובן כלל כמ"ש לעיל לפי דיעה זו. וגם שמעון לא חטא בדינה שהי' ג"כ מחייבי כריתות, והנה יהודה יש לו תירוץ על תמר כלתו משום דער ואונן שלא כדרכה שמשו, כמ"ש החזקוני דבן נח לא קני בבעילה שלא כדרכה, דגבי ישראל דרשינן משכבי אשה. וא"כ לא חטא יהודה כלל בתמר כלתו, וא"כ ומה נאמר לאבא שמכרנו את יוסף, והוא בביאור תחילה המדרש ילקוט וז"ל: ליש אובד מבלי טרף זה יהודה שמסר עצמו על בנימן, אמר שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון, טרף טרף יוסף עכ"ל. והוא תמוה, והנלע"ד והוא דאמרינן פ"ק דסנהדרין: ובוצע ברך נאץ ה' זה יהודה וכו'. וכל המברך ליהודה הרי זה מנאץ ה'. וכתבו התוספות והא דכתיב מטרף בני עלית קאי על מעשה תמר שאמר צדקה ממני, וכן פי' התרגום דקאי אמעשה תמר, וא"כ אם אמרינן דיהודה חטא במכירת יוסף על שאמר טרף טרף יוסף, ולכן מסר נפשו על בנימין אחיו שהקב"ה ימחול לו על אותו עון כמדרש ילקוט הנ"ל, ע"כ הא דאמר יעקב וסיפר בשבח של יהודה ע"כ אתמר קאי, ולכן תירגם ג"כ על פסוק מטרף בני עלית, דסילק יהודה אותה ממות ואמר צדקה ממני, וא"כ ע"כ לא חטא כלל בתמר כלתו כיון דבניו שמשו שלא כדרכה והי' לו תי' על זה, משא"כ אי אמרינן דלא חטא כלל יהודה בטרף טרף יוסף, ואדרבה הוא הציל את יוסף והי' רוצה להשיבו אל אביו, וא"כ ע"כ השבח מטרף בני עלית קאי דשיבח יעקב ליהודה שסילק עצמו מן חטא טרף טרף יוסף, וע"כ הי' חוטא במעשה תמר כיון דאי לא חטא הי' יעקב משבח אותו ג"כ בשבח שהציל לתמר ובניה. ולפ"ז נראה לפרש ולבאר מדרש ילקוט: אמר יהודה ליוסף בשקר אתה דן אותנו, א"ל שקרא לשקרא, שחטאת בזה שמכרת את אחיך יוסף, א"ל יהודא נורא דשכם דלוק בי, והשיב לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מנהרין. ולכאורה הוא תמוה ואין לו הבנה כפשוטו, מה היה כוונת יוסף ויהודה בפלפול זה. ולפי דרכינו הוא נכון והוא הדבר אשר דברנו כי יהודה הי' רוצה להוכיח שהוא חטא במכירת יוסף ואמר טרף טרף יוסף, וא"כ ע"כ השבח ששיבח יעקב ליהודה מטרף בני עלית ע"כ קאי אמעשה תמר, ולכן אמר יהודה ליוסף בשקר אתה דן אותנו, והשיב לו יוסף בשקר אתה היית שמכרת לאחיך יוסף, והשיב לו יהודה נורא דשכם דלוק בי, ר"ל כי יוסף אמר דיהודה הי' מוכר בשקר ליוסף ר"ל דלא הי' דעתו מסכמת, ואדרבה דעת יהודה אמר מה בצע. והשיב לו יהודה נורא דשכם דלוק בי ר"ל אדרבה אני חטאתי במעשה שכם שמכרתי ליוסף ובידי הי' להצילו ולהשיבו אל אביו, ולכן אני מוסר נפשי על בנימין אחי כדי שאכפר על עון מכירת יוסף, וא"כ ע"כ השבח שאמר יעקב מטרף בני עלית קאי שלא חטאתי בתמר, וא"כ נקי אני משתי עוונות הנ"ל כיון דלא חטאתי בתמר וביוסף אעפ"י שחטאתי בטרף יוסף יש לי כפרה על שאני מוסר נפש על בנימין. והשיב לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מנהרן לך, לפי דס"ל דלא חטאת במכירת יוסף, וא"כ ע"כ השבח מטרף בני עלית קאי איוסף, וא"כ ע"כ חטא שלך קיים שחטאת בתמר ולית לך שבח כלל, וא"כ לפ"ז אמר יהודא כיון דעכשיו מוכח דלא חטאתי בתמר כיון דבניי שמשו שלא כדרכן, וראובן ושמעון יש להם תי' דבן נח אינו מוזהר כ"א מה שב"ד ממיתין עליה ולא חייבי כריתות, וא"כ כיון דלא חטאתי בתמר ע"כ מטרף בני השבח הזה קאי אתמר, וא"כ מה נאמר לאבא שמכרתי את יוסף עכשיו דלא חטאתי בתמר ע"כ חטאתי ביוסף וכצ"ל ודו"ק:
ובדרך השני נוכל לפרש המ"ר הנ"ל: ליש אובד מבלי טרף. שמסר יהודה נפשו על בנימין, אמר שמא ימחול לו הקב"ה על אותו עון טרף טרף יוסף. והנלע"ד לפרשו ע"פ מ"ש הרא"ם פ' וישב: דפלפול של יוסף עם אחיו היה באם שיש להם דין בן נח, והם אכלו אבר מן החי כשהיא עדיין מפרכסת וקי"ל דלבן נח הוא אסור ולישראל שריא. ולכן נענש יוסף וראה שאפילו בשעת הקלקלה שחטו שעיר עזים ואמרו טרף טרף יוסף, ובזה היו מורים דדינם הי' כדין ישראל. ועפ"ז נ"ל לפרש הכתוב במאמר ראובן הילד איננו ואני אנה אני בא. והוא דכבר כתבתי לעיל דבלהה היתה אחות לאה אמו, וב"נ אינו מוזהר על אחות אמו אבל מצד אשת אביו לא הי' בידו שום חטא כמ"ש לעיל מטעם דלא היתה אשת אביו כ"א פלגש בלא קדושין וכתובה, והוי כמו מפותת אביו, וקי"ל דמותר אדם לישא מפותת ואנוסת אביו. וא"כ דאם לא נמכר יוסף על חטא הדיבה היה מורה שהי' דינם כב"נ, משא"כ עתה שנמכר יוסף והילד איננו, וא"כ מזה מוכח שהי' דינם כדין ישראל, וא"כ ואני אנה אני בא, ולפ"ז חל על ראובן החטא של אחות אמו, בשלמא אי לא הוי נמכר יוסף אזי י"ל ששפיר אמר יוסף דאכלו אבר מן החי כיון דדינם הי' כב"נ, וא"כ יש לי תירוץ על מעשה בלהה כיון דבן נח אינו מוזהר על אחות אמו כ"א על חייבי ב"ד, אכן עכשיו מוכח דדינם הי' כישראל וא"כ אזי אין לו לראובן תירוץ. והנה במעשה הגביע חזר הפלפול הזה ביניהם, דלפי שיוסף אזל לשיטתו דהיה רוצה לדונם כדין ב"נ, והוא דקי"ל עשרה בני אדם שנמצא א' מהן בגניבה כולן נתפסין (עיי' מ"ר סוף פ' מקץ), אך מצד החסד אמר האיש אשר ימצא אתו הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום. ויהודה השיב בנימוסין שלנו, ר"ל דאין דיננו כך אלא דיננו הוא כישראל דכתיב גבייהו ואם אין לו ונמכר בגניבתו, אבל אם יש לו אינו נמכר וזה יש לו, ולכן מסר יהודה נפשו לדון אותם בדין ישראל, וא"כ רצה יהודה להתנצל שכדין נמכר יוסף, שלפי מה שאכלו השבטי' הבשר מהבהמה כשהבהמה היתה מפרכסת, כיון דדינם הוי כישראל ובשחיטה תליא מילתא, וא"כ לפ"ז לא חטאנו כלל במכירתו של יוסף, וא"כ מוכח מזה דאחר שמסר יהודה נפשו דהי' דינם כישראל, והוי יכול ליתן ממון בעד בנימין, וכמאמר הכתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו, משא"כ אם יש לו אינו נמכר. מכח זה מוכח דלא חטאתי בטרף טרף יוסף ושפיר הוי ליש אובד מבלי טרף וק"ל:
במדרש ילקוט וז"ל: אין ויגש אלא קרבן, שנאמר ויגש את פר החטאת עכ"ל. וצריך להבין דמה ענין קרבן לכאן, ומה היא כוונת המדרש בזה, ונ"ל ליישב בשני אופנים, הא' הוא ע"פ המ"ר פרשת נשא, זש"ה גאות אדם תשפילנו זה יוסף ע"י ששמע מאחיו שאמרו לי' עבדך אבי ושתק לפיכך נקרא עצמות יוסף בחייו, ושפל רוח יתמוך כבוד זה יהודה ע"י שאמר ידבר נא עבדך זכה להקריב ראשון לכל הנשיאים. וא"כ הוא מובן כי ע"י הגשה זו שהגיש יהודה ואמר עבדך זכה להקריב ראשון לנשיאים, וא"כ שפיר קאמר המדרש אין ויגש אלא קרבן. ר"ל דע"י הגשה זו זכה להקריב את חטאתו תחילה בנשיאים וק"ל:
הפן השני ע"פ המדרש: בי אדוני. על אכסנייא של הקב"ה אתה בא, שנאמר חופף עליו כל היום. ותנינן תמן מה היה בחלקו של יהודה, האולם וקדשי קדשים וכו'. ומה היה בחלקו של בנימין, המזבח וכו'. ורצועה אחת יוצאת מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה, ועליו היה מצטער אותו הצדיק, שנאמר חופף עליו כל היום. וא"כ הוא מבואר דבא יהודא עליו בטענה זו, למה אתה בא על בנימין אם אתה חפץ באכסניא של הקב"ה, בי אדוני הלא כל המקדש האולם וקדשי קדשים הוא בחלקי, אלא ע"כ משום דבחלק בנימין המזבח הוא עומד שמקריבין עליו הקרבנות, ולכן אמר אין ויגש אלא קרבן, דעיקר הגשה ומריבה של יהודה היה משום קרבן, שהיה יוסף תופש בבנימין משום קרבן, ולכן ויגש אליו זה קרבן דייקא:
ובמדרש ילקוט פ' זו בשם התנחומא וז"ל: אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא שבארץ כנען, א"ל הלך החבל אחר הדלי וכעס יהודה עכ"ל, והוא תמוה דלאיזה צורך אמר יוסף כן ומה הי' כוונתו בזה לדבר כן. אמנם ה' האיר את עיני להבין דברי חכמים ומליצותם שכל דבריהם ומשל שלהם תורה היא ועשה אזנך כאפרכסת לשמוע דברי תורה, והנלע"ד לפרשו ע"פ מ"ש בספר תנא דבי אליהו, והובא ג"כ במדרש ילקוט פ' ויצא דא"ל הקב"ה ליעקב י"ב מזלות בראתי ברקיע והן נגד י"ב שעות היום, וי"ב שעות הלילה. ולפיכך אני נותן לך י"ב שבטים שהן נגד י"ב מזלות ונגד י"ב שעות היום וכו' ע"ש. והנה הי"ב מזלות הן ט'לה ש'ור ת'אומים ס'רטן א'ריה ב'תולה מ'אזניים ע'קרב ק'שת ג'די ד'לי ד'גים. ויוסף דהוא השבט הי"א נמצא הוא נגד מזל דלי שהוא מזל י"א, ואיתא במ"ר פרשת ויצא דיעקב איקרי חבל, מה חבל אין מפקיעין בפחות משלשה אף יעקב היה שלישי לאבות, ולכן נקרא יעקב חבל נחלתו. והנה בזה יובן המ"ר הנ"ל דיוסף הי' רוצה שיבא יעקב אצלו למצרים שיכלכל אותו ואת בניו, וא"ל יהודה מה נאמר לאבא שבארץ כנען, א"ל יוסף אמור לו הלך החבל אחר הדלי, ר"ל שיעקב דנקרא חבל ירד למצרים ליוסף שהוא נגד מזל דלי, וא"כ הוי כאלו בפירוש אמר לו יוסף שירד יעקב לארץ מצרים והבן. ונראה דלכן חלק יעקב שבטו של יוסף לשני שבטים, לפי שהשבטים הן נגד י"ב שעות היום ונגד י"ב מזלות, ומצינו דאותו הלילה שלן יעקב במקום המקדש היה י"ד שעות, כיון דארז"ל מלמד ששקעה החמה בעבורו שתי שעות קודם זמנו, ואימתי החזיר לו אותו היום, ויזרח לו השמש. וא"כ לפ"ז הי' הלילה י"ד שעות אצל יעקב, וכן אותו היום דנגע המלאך בכף יריכו הי' היום ג"כ י"ד שעות. וא"כ כשאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיה לי ה"ל י"ד בנים, ולכן נטל ד' בכורים והעמידן לצד אחד, ונשאר אח"כ עשרה בנים ונתן את שבט לוי למעשר, והי' מקיים כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך:
ועפ"ז יבואר המ"ר פרשת וישב: ויאמר האיש נסעו מזה. נסעו ממדותיו של הקב"ה עכל"ה. והוא תמוה. אמנם נ"ל ע"פ מ"ש בספר עשרה מאמרות דלפעמי' הן י"ב חדשים בשנה פשוטה, ולפעמים הן י"ג חדשי' בשנה מעוברת, וכנגדן העמיד הקב"ה י"ב שבטים, ואם שבט יוסף יחשב לשני שבטים הן י"ג נגד י"ג חדש שנת העיבור. וכנגדן הן י"ג מדות הרחמי' שמקורם הן י"ב גבולים י"ב צירופי הוי"ה, ובכללן הן י"ג מכילין דרחמי, ואת זה לעומת זה עשה אלהים. וא"כ לפ"ז יובן המדרש הנ"ל, רק נקדים דהי"ג מדות הן ה' ה' א"ל ר'חום ו'חנון ארך א'פים ורב ח'סד וא'מת נוכר חס'ד לאלפים נוש'א עון ופ'שע וח'טאה ו'נקה. וא"כ אם יוסף הוא נחלק לב' שבטים אזי הוא נגד מדה פשע וחטאה, ובנימין נגד ונקה, משא"כ אם הוא נחשב לשבט א' אזי הוא נגד מדת ופשע ובנימין נגד חטאה, ולא חשבינן תיבת ונקה למדה, והנה השבטים היו מפייסין הגורל להרגו ליוסף, וא"כ היו מבקשים ח"ו להעביר מדת ופשע, וכשנחלק לשני שבטים אזי היו מבקשים ח"ו להעביר מדת ופ'שע ומדת ח'טאה, לזה כיון המדרש נסעו מזה, נסעו ממדותיו של מקום. ר"ל שהיו מבקשים להעביר אותן שתי מדות ופ'שע וח'טאה, ולכן נקט ממדותיו לשון רבים:
ועפ"ז יובנו הכתובים סוף פרשת ויחי: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ויבך יוסף ויאמר אל תיראו כי תחת אלהים אנכי ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב וגו'. והנה לכאורה יש להקשות למה הזכירו השבטים דווקא אלו ב' מדות הללו פ'שע וח'טאה יותר מן כל הי"ג מדות, וע"ק למה הזכירו בתחילה אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, והזכירו מדת פ'שע ומדת ח'טאה ואח"כ אמרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך, והיו מזכירין רק מדת פשע לחוד. ועוד י"ל מה הי' משיב להם יוסף אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ולכאורה הם דברי יתר. היל"ל אלהים חשבה לטובה להחיות עם רב, ותיבת ל'מען ע'שות כ'יום ה'זה הוא מיותר. אבל לדרכינו הוא נכון, והוא דהשבטים היו מסופקים בדיבורם אם יוסף הוא נחלק לב' שבטים, וא"כ לפ"ז הן י"ג שבטים נגד י"ג מדות, וא"כ הוא נגד מדה י"א ו'פשע ונגד מדה י"ב שהוא חטאה, ובנימין הוא נגד מדה ו'נקה, ולכן נקטו בתחילה בלשונם אנא שא נא פ'שע אחיך וח'טאתם כי רעה גמלוך. ר"ל שימחול יוסף על שבקשו להעביר השני מדות הללו פ'שע וח'טאה שהם נגד שבט אפרים ומנשה בני יוסף. וא"ת דלא נחלק יוסף לב' שבטים, אזי עכ"פ יוסף הוא נגד מדה י"א שהוא ופ'שע, ובנימין הוא נגד וח'טאה, ולכן אמרו בפסוק שני ועתה שא נא לפ'שע עבדי אלהי אביך וק"ל. ויאמר אליהם יוסף אתם חשבתם עלי רעה, שאתם הייתם מבקשי' להרגני ולבטל ח"ו מדת הקב"ה כמש"ל. אבל אלהים חשבה לטובה, כי כשם שאי אפשר לעולם בלא י"ב מזלות שהן נגד י"ב שעות היום כך אי אפשר לעולם בלא י"ב שבטים, וא"כ היאך אני יכול לעשות לכם רעה כי אלהים חשבה לטובה למען עשות כיום הזה דייקא, ר"ל מה היום הוא י"ב שעות כך צריכין אנחנו להיות י"ב שבטים, כי א"א לעולם להיות בלא י"ב שבטים ובלא י"ב מזלות, וא"כ אל תיראו כי אלהים חשבה לטובה להחיות עם רב ודו"ק:
במדרש רבה: וירא את העגלות. סימן מסר לו ליעקב שבפ' עגלה ערופה פירש יוסף הימנו עכל"ה. ויש לדקדק דלמאי נ"מ שלח יוסף הסימן הזה לאביו, שפירש הימנו בפרשה עגלה ערופה. והוא דכבר כתבתי בפרשת מקץ, ע"ש שהארכתי מהתנצלות אחי יוסף במכירתו ע"פ הדין דאיתא בגמרא דסנהדרין: הגונב נפש בנו (וכתב הרמב"ם וה"ה אחיו) פטור. ור' שמעון מחייב. וקאמר בגמרא מ"ט דת"ק שנאמר כי ימצא איש גונב נפש. פרט למצוי, ופריך אלא מעתה כי ימצא איש שוכב וגו' ה"נ נימא דפטור דכי ימצא כתיב פרט למצוי, א"ל אנא מן ונמצא בידו קאמינא, וכתבו התוספות תימא דבפ' עגלה ערופה אמרינן דבנמצא הרוג א' בעיר הסמוכה לספר אי רובה גוים דאין מביאין עגלה ערופה, שנאמר כי ימצא חלל באדמה, נמצא דדרשינן סתם כי ימצא פרט למצוי, וי"ל דהתם כתיב באדמה והוי כמו בידו וכו'. וא"כ כשם שהלימוד דכי ימצא הנאמר בפ' עגלה ערופה פירושו פרט למצוי מכח יתור באדמה, כן י"ל דנלמד האי כי ימצא בגונב איש ג"כ פירושו פרט למצוי, וא"כ לפ"ז הוא מובן לפי שעכשיו הודיע יוסף לאביו שהוא עודינו קיים, ואעפ"י שאחיו חשבוהו לרעה אלהים חשבה לטובה, כי למחיה שלחו ה' להחיות עם רב, והנה ירא יוסף שאביו יחריד על השמועה שבניו עברו על לאו וגונב איש ומכרו, לזה שלח יוסף סימן זה שבפרשה עגלה ערופה פירש הימנו, ומוכח מזה דלא חטאו כלל אחי יוסף במכירתו, והוא דדרשינן כי ימצא חלל באדמה פרט למצוי, וא"כ דרשינן נמי בפסוק כי ימצא איש גונב נפש ג"כ פרט למצוי כגון בנו ואחיו שהוא פטור, ולכן וירא יעקב את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם, שראה שע"פ הדין לא חטאו השבטים כלל ודו"ק: