ברכת שמואל/פרשת וזאת הברכה
|
< הקודם · הבא > |
פרשת וזאת הברכה[עריכה]
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו', ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו', תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, יחי ראובן ואל ימות וגו': עכ"ל הפסוקים.
ולכאורה אין להם לפסוקים האלו חיבור ושייכות להדדי. גם צריכין אנו לבאר מ"ש רש"י ז"ל, יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות בעולם הבא (וכן איתא במדרש) שלא חטא במעשה בלהה עכ"ל. יש לדקדק מעשה בלהה מאן דכר שמי' שדרשו דרוש זה לכאן. והנה קודם ביאור הנ"ל, נבאר מתחילה איזה מדרשים תמוהין, ומתוך דברינו יתבארו ג"כ הפסוקים הנ"ל. וזה יצא ראשונה במדרש תנחומא וז"ל: כי תשא את ראש בני ישראל. א"ר יוסי בר חנינא רמזו שהוא עתיד לקרב ראשון של שבטים, ואיזה זה ראובן, שנאמר יחי ראובן ואל ימות. הה"ד כי תשא את ראש בני ישראל עכ"ל. והוא תמוה דאיך נרמז בפרשת שקלים שיכול משה לקרב את ראובן, ולמה רמזה התורה דווקא בפרשת שקלים ולא בפרשה אחרת. והנלע"ד ע"פ מ"ש הבחיי בפ' כי תשא, מחצית השקל בשקל הקדש, לפי שמשה היה מלך על ישראל, ועל כן קבע לו השי"ת מטבע של כסף וקראו שקל וכו', וקראו קדש שתצטרך לכמה מצות, לפדיון הבן, לערכין ולשקלים וכו' ע"ש באריכות עכ"ל. נמצא דבשביל שהיה משה מלך נקבע לו המטבע מחצית השקל, וא"כ מכח פרשת שקלים הוא מוכח דמשה הי' מלך, ואיתא ג"כ שם במדרש תנחומא (פ' עקב): הה"ד פסל לך, בזכותך נתתי לך התורה, ואתה מתנהג בה עין טובה ונתת לישראל, חייך שאני עושה אותך מלך ואתה פוסל לכל מי שתרצה ומקרב לכל מי שתרצה עכ"ל. ועפ"ז יבואר ג"כ המדרש רבה פרשת ויחי וז"ל: אמר יעקב לראובן, ראובן בכורי וגו' יצועי עלה, אין אני מקרבך ואין אני מרחקך, אלא הריני תולה אותך ברפיון, עד שיבא משה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים, וכיון שבא משה התחיל לקרבו, הה"ד יחי ראובן ואל ימות. ולכאורה אין לו הבנה לזה המאמר, למה לא הי' ביד יעקב אבינו לקרב לראשית אונו כ"א משה דווקא מדכתיב ביה ומשה עלה, דמשמע אלו לא כתיב גביה ומשה עלה לא הי' יכולת ביד משה לקרבו. והנה חוץ לדרכינו נוכל לומר ע"פ הקדמת הרמב"ן שהבאתי לעיל בכמה דוכתי', דקודם מתן תורה הי' כל העריות מותר להם, ולפי זה הי' תירוץ ביד ראובן שלא חטא כלל, ויש דיעות חלוקות דמ"מ עתידה התורה לאסור, והאבות קיימו התורה בארץ ישראל כאלו ניתנה כבר התורה, והא דנשא יעקב ב' אחיות, ועמרם נשא דודתו, זה הי' בחוצה לארץ, משא"כ בארץ ישראל היו מקיימין התורה, ולכן מתה רחל תיכף בבואם לארץ, וכמו שכתבתי לעיל פרשת ויחי (דף כ"ט ע"ש), וא"כ לדיעה זו לא הי' לראובן שום תירוץ כיון שהיתה מעשה זו בארץ כנען. והנה בספר ש"ך איתא כמה פעמים, דהוצרך משה לעלות לרקיע לקבל התורה משום דהמלאכים הי' טועני' טענת דינא דבר מיצרא, וכן איתא בכמה דוכתי' במדרשים. אך קשה הלא המלאכים לא היו יכולין לקבל התורה, באשר שכבר אכלו בשר בחלב בסעודת אברהם, וא"כ אין טענות של בר מיצרא הי' טענה, משום דעברו על איסור בשר בחלב. וא"כ לפי"ז קשה למה הוצרך משה לעלות לרקיע, הלא בלאו הכי לא היו יכולין לקבל התורה משום שעברו על איסור בשר בחלב. אלא ע"כ יש לומר דס"ל כתירוץ דקודם מתן תורה הי' כל האיסורים מותרי'. וא"כ לפ"ז הי' יכולין ליטעון טענת [דינא] דבר מיצרא, ולכך היה [ש]הוכרח משה לעלות ולטעון הרבה טענות עם המלאכי' באופן שלא היו יכולין לקבל התורה. וא"כ נשמע מכל זה באשר שמשה עלה למרום לקבל התורה, דווקא בעלייתו הי' יכול לקבל את התורה, ולא יוכלו המלאכים לקבל התורה מכח דינא דבר מיצרא. אבל מכח איסור שעברו ואכלו בשר בחלב היו יכולין לקבל התורה משום דהי' להם תירוץ דהוי קודם מתן תורה, ומכח זה הי' יכולין לטעון טענת דינא דבר מיצרא. ולפ"ז יובן המ"ר הנ"ל, אמר יעקב לראובן אין אני מקרבך ואין אני מרחקך, אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה, כי אני איני יודע אם יש חטא ועון בידך או לא, באשר שעדיין הי' קודם מתן תורה, וא"כ התירוץ הראשון הוא עיקר, וא"כ לפ"ז אין חטא ואשמה בידך באשר שהוא עדיין קודם מתן תורה, או יש לומר כתירוץ הב' של הרמב"ן ז"ל, דהאבות קיימו התורה דווקא בארץ ולא בחוץ לארץ, ומשום הכי אמרו ישראל נעשה ונשמע דווקא בארץ, ואם כן כיון דאף קודם מתן תורה הי' מצווים לקיים את התורה בארץ, וא"כ לפ"ז היה חטא ביד ראובן שחטא במעשה בלהה בארץ, ולכן אמר הריני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלקים, וקשה למה הוצרך משה לעלות לרקיע ולטעון נגד טענות המלאכים שהיו טוענין דינא דבר מיצרא, והא בלאו הכי אף דלא הי' עולה לא היו יכולין לקבל משום דהוי אוכלין בשר בחלב. אלא ע"כ דהי' להם התירוץ דהוי קודם מתן תורה, וקודם מתן תורה לא היו צריכין לקיים את התורה אף בארץ, וא"כ לא היו עוברין המלאכים כלל, ולפ"ז יש לו לראובן ג"כ תירוץ זה בידו דהוי קודם מתן תורה, ולכן באמת כשבא משה דכתיב גביה ומשה עלה אל אלהים דווקא, והיה מוכרח ליטעון נגד טענות דינא דבר מיצרא נגד המלאכים, התחיל לקרבו הה"ד יחי ראובן ואל ימות כיון דבעלייתו הוא מוכח דקודם מתן תורה אינן צריכין לקיים את התורה, זהו חוץ לדרכינו ודו"ק:
ולדרכינו יובן בדרך הישר ואמת, והוא דיעקב א"ל אין אני מקרבך ואין אני מרחקך. מאחר שאין אני מלך, כי ביד מלך היכולת לרחק ולקרב, ולכן אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה דכתיב ביה ומשה עלה לקבל התורה, וע"י קבלת התורה נעשה מלך ובידו הוא לרחק ולקרב ולפסול לכל מי שירצה, וא"כ לפ"ז יובן המדרש תנחומא הנ"ל היטיב, דדווקא בפרשת שקלים רמז לו הקב"ה למשה שהוא יכול לקרב ראשן של שבטים זה ראובן, ולא בפרשה אחרת, והוא דמפרשת שקלים מוכח דמשה היה מלך וקבע לו מטבע מחצית השקל, וא"כ כיון דנעשה מלך היה בידו לרחק ולקרב לכל מי שירצה ואין ממחין בידו, הה"ד כי תשא את ראש בני ישראל. זה ראשן של שבטים שהי' משה מקרבו. ולפ"ז יובנו הכתובים שבפרשה היטיב, וזש"ה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ועי"ז שהיה מקבל התורה ולכן ויהי בישורון מלך כי ע"י התורה זכה למלוכה, ולכן בהתאסף ראשי העם יחד היה יכולת בידו לרחק ולקרב, ולכ"א יחי ראובן ואל ימות, ובידו לרחק ולקרב אף בעוה"ב, ולכן אמר יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות בעולם הבא כמ"ש הבחיי ז"ל, עד כי יבא שילה זה משה, ולו יקהת עמים דקאי אלעתיד ודו"ק:
ובמדרש תנחומא פ' כי תשא וז"ל: והשובע לעשיר אינו מניח לו לישן זה משה שמלמד תורה לישראל והדריכן למצות ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שיהיו קורין בכל שבת ושבת וי"ט והן מזכירין אותו בכל פרשה ופרשה, ובפרשת שקלים אמר משה משמת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד וזוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שיהיו קורין לפני בפרשת שקלים, כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן, מנין ממה שקרינן בענין וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא. שא אין כתיב כאן אלא כי תשא את ראש בני ישראל עכ"ל המדרש. (עיין לעיל פ' תצוה דף מ"ג ע"א ופ' כי תשא דף מ"ד ע"ד מ"ש שם), והתמיה והקושיא המה מבוארים לעיל במקומם, אמנם יש עוד לאלוה מילין לפרשו, למה היה משה מתיירא דווקא בפרשת שקלים שלא יהי' נזכר. והוא דאיתא בתוספות במנחות (דף ל') בשם רב שר שלום גאון, דהקשו דס"ל להגאון הנ"ל דמת משה בשבת במנחה, ולכך אנו אומרים צדקתך, וא"כ איך היה משה כותב בו ביום שמת בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשינן היום מלאו ימי ושנותי, (עיין ספר ברכת הזבח שחברתי על סדר קדשים מה שכתבתי שם) וא"כ צ"ל דמשה הי' כותב בע"ש פסוק זה על שם העתיד, וא"כ איך כתב בן מאה ועשרים ע"ש העתיד. ועוד קשה דבסדר עולם קאמר דכ"ח בניסן הי' בשבת, ואותו היום היו כובשין את יריחו, וא"כ לפ"ז ע"כ ראש חדש ניסן הי' בשבת, וא"כ כיון דר"ח ניסן הי' בשבת ע"כ ז' באדר היה בערב שבת, וא"כ איך אמר רב שר שלום גאון דמת משה בשבת, ע"ש בתוס'. והנראה לפי דעתי לתרץ קושיית התוס' דרב שר שלום ס"ל כהמאן דאמר בירושלמי, וכן איתא במ"ר דמגילה כשהפיל המן הרשע גורלות ונפל הגורל על ר"ח אדר הי' שמח, ולא עוד דבאחד באדר מת משה רבן של ישראל, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה וכו' עכ"ל. ופירושו לפי שכשראה המן שבאחד באדר היה מת משה, והי' אותו היום שבת פרשת שקלים בר"ח אדר שחל להיות בשבת, והיה סבור המן שיהיה לו עת רצון לקטרג על ישראל, אכן לא ידע שגם באותו שבת נולד משה, ובאחד באדר משמיעין על השקלים, מתנוצצין ס"ר אותיות בזכות ישראל שהן כלולין מס"ר נשמות טהורות ומשה היה כלול מכולן. ולפ"ז יובן המדרש תנחומא הנ"ל, משה היה מסדר לישראל שיהיו קורין בכל פרשה ופרשה מעניינו, וכשהגיע לפרשת שקלים אמר משמת אני איני נזכר. ר"ל שלא יהיה עוד נתינת השקלים וזכותי לא יגין על ישראל, ואיני יהי' אני נזכר כלל כיון דהמן יוכל לקטרג עלי על שאני מת באחד באדר שהיא ר"ח אדר שחל בו שבת פרשת שקלים. והשיב לו הקב"ה כשם שאתה זוקף עכשיו ראשן של שבטים, כך בכל שנה ושנה שיהיו קוראין לפני פרשת שקלים ואז יהיו מתנוצצי' ס"ר אותיות נגד ס"ר שקלים נגד ס"ר נשמות, ואני אזכר זכותך להציל את ישראל, הה"ד וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את רא"ש ר"ת ר'בוא א'ותיות ש'שים, שא אין כתיב כאן אלא תשא, ר"ל אם שאינם יכולין ליתן מחצית השקל בזמן החורבן, מ"מ כשיהיו משמיעין על השקלי' יהיו קורין בתורה בפרשת שקלים אזי יהיו מתנוצצים ס"ר אותיות כדאיתא בספר מגלה עמוקות אופן קפ"ז ואופן רל"ו, ולעולם יגין זכותך על ישראל כי המן לא ידע כי באחד באדר אתה מת, אבל באחד באדר נולד וזכותך תגין לעולם, וכאלו אתה קיים לעולם וק"ל. ועפ"ז נ"ל לבאר מדרש תנחומא בפ' האזינו: מה ראה משה לקרוא לשמים וארץ בשעת פטירתו, אלא ללמדך שקרא אותן לצוות על עצמו, אמר להם הרי שגזר ה' עלי שאמות, הרי אני גוזר עליכם שתתנו דעתיכם על ישראל שלא תקטרגו עליהם לאחר מותי, והיו זכורים כאלו אני חי ועומד ומבקש עליהם רחמים, ומדבר אני דברי תורה לעולם, הה"ד יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, מה טל דלא מיעצר אף דברי תורה הן לעולם וכו' עכ"ל. ולכאורה אין לו הבנה (עיין לעיל בפ' האזינו מ"ש שם), אכן לדרכינו יובן הכל, דמשה היה מרמז לשמים וארץ שיהיו נראה בעיניהם כאלו הוא חי לעולם, כי דברי התורה שנתן הקב"ה על ידו הן קיימין לעולם, וכיון דד"ת הן קיימין כאלו עדיין משה קיים, ולפ"ז יובנו הכתובים סוף פרשת וילך וסמיכות לפרשת האזינו, וז"ל הכתובים וידבר משה את דברי התורה הזאת לעיני כל קהל ישראל עד תמם, האזינו השמים וגו'. ונראה לפרש עד תמם הוא הפי' כמו עד עולם, וכמש"ל דדברי תורה הן קיימין לעולם, ולכך האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ שלא תקטרגו על ישראל מאחר שיערוף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי, ומה טל ומטר לא מיעצר אף זכות התורה לא מיעצר לפי שהן לעולם קיים ודו"ק:
- אמר הקטן צבי הירש בן הרב המחבר: אף אני אחוה דעתי מלפרש המדרש תנחומא הנ"ל, משה סידר לישראל וכו', וכשהגיע לפרשת שקלים אמר משמת אני, איני נזכר, א"ל הקב"ה כשם שאתה עומד וזוקף את ראשן של שבטים וכו', מנין ממה שקרינן בענין כי תשא, שא לא נאמר אלא תשא. והוא תמוה למה דווקא היה מתיירא משה בפרשת שקלים ואמר משמת איני נזכר. ועוד תשובת הקב"ה, לכאורה אינו מובן במה שהוא עתיד לזקוף ראשן של שבטים וכו'. ואגב אבאר ג"כ המ"ר פ' ויחי: שאמר יעקב לראובן הרי איני מקרבך ואיני מרחקך אלא הריני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה דכתיב כאן יצועי עלה. ונאמר להלן ומשה עלה וכו' עכ"ל. והוא ג"כ תמוה. והנלע"ד לפי שמצינו שני טעמים על מצות שקלים, האחד ע"פ דאיתא בגמרא דמגילה: צפה הקב"ה שעתיד המן לשקול שקליהם כנגד כל ישראל, ולפיכך הקדים שקליהם של ישראל כדי לכפר על שקלי המן. והטעם השני הוא, הביאו הזרע ברך, כיון דישראל היו ראויין להיות בגלות מצרים ת"ל שנה כמנין שק"ל, ולא היו רק רד"ו שנה שהוא החצי של ת"ל, ולכן צוה ה' שיתנו רק חצי השקל כדי שישלימו לת"ל שנה, והנה יש להבין במאי קמפלגי, ונ"ל דפליגי בסברא אחרינא, והני תנאי כהני תנאי. והוא דמצינו שני טעמים למה הי' גלות מצרים. הטעם האחד הוא בשביל שאמר אברהם במה אדע והלך לחוצה לארץ, ולכן נשתעבדו בניו ת"ל שנה כדאיתא בילקוט חדש. והטעם השני הוא במה שמכרוהו האחים ליוסף, ובשביל זה מנעוהו ליוסף שלא היה יכול לכבד את אביו כ"ב שנה, ועשר אחיו מכרוהו, וי' פעמים כ"ב עולה ר"ך, אלא שמתו השבטים בחוצה לארץ, המעיטו עשר שנים ונשאר ר"י כמנין רד"ו שנה, עיין בזרע ברך שהאריך בזה. וא"כ נ"ל דבזה הם מחולקי', דמאן דאמר דס"ל דהיו בגלות מצרים משום אברהם, וא"כ מהראוי היה שיהיו ישראל ת"ל שנה כמאמר הכתוב ועבדום וענו אותם ת"ל שנה. ולא היו כ"א רד"ו שנה, החצי של ת"ל, ע"כ היו צריכין למחצית השקל, ומחצית השקל הוא ג"כ רד"ו כדי שישלימו המנין ת"ל (ות"ל הוא מנין שק"ל), ומאן דס"ל דהטעם לגלות מצרים הי' בשביל מכירת יוסף ולכן לא הוצרכו להיות כמנין רד"ו, ועל כרחך הטעם למצות שקלים הוא לפי שצפה הקב"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר, לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, אך מעיקרא דדינא פירכא במאי קמפלגי, ומאי נפקא מינא מפלוגתייהו, הלא לכל השני דעות לא היו ישראל בגלות מצרים כ"א רד"ו שנה, ונ"ל הקטן דהני תנאי הם מחולקים במה שהיו מחולקי' יוסף ואחיו, דיוסף הוי ס"ל דישראל קודם מתן תורה היו דינם כבן נח, והיו אסורים באבר מן החי אפילו נחתך לאחר שחיטה כשהיא עדיין מפרכסת, ולפי סברתו היו אוכלין אבר מן החי, וא"כ לפ"ז כשלא הי' הוצאת הדבה, אזי שלא כדין מכרוהו, ולכן היו נענשי' דהיו עשר פעמים כ"ב שנה בגלות מצרים, רק באשר שמתו בחוצה לארץ היו רק רד"ו שנה, משא"כ השבטים ס"ל דדינם היה קודם מתן תורה כדין ישראל, ולא היה אבר מן החי, כיון דבישראל שחיטה מתיר, וכדין מכרוהו וע"כ הגלות מצרים הי' בשביל שאמר אברהם במה אדע. וא"כ נ"ל דמאן דאמר דס"ל דטעם השקלים הוא לתשלום המנין לת"ל שנה, ע"כ היה הגלות בשביל אברהם, וע"כ השבטים לא חטאו כלל במכירתו באשר שדינם היה כבני ישראל וזהו כדעת השבטים. ולמאן דאמר דס"ל דהשקלים הי' כדי להקדים שקליהם של ישראל לשקלי המן ע"כ ס"ל דהגלות הי' בשביל שמכרוהו אחי יוסף את יוסף וגרמו שיוסף פירש מאביו כ"ב שנה, ולכן היו ר' פעמי' כ"ב שעולה כמנין רד"ו, ועשרה אחיו מתו בחוצה לארץ, וע"כ ס"ל דדינם הי' כדין בני נח וזהו כדעת יוסף. ולפ"ז נבוא אל הביאור, וזהו ידוע שמשה התפלל על ישראל במעשה העגל ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך, וא"כ בע"כ יש לנו לומר כל זמן שלא ידע בבירור שמחל להם אותו החטא, נתיירא שמא יקויים בו מחיני נא. והנה באם שדינם הוא קודם מתן תורה כבני נח, מוכרח שהועיל תפלתו של משה באשר עבדו ישראל העגל בשיתוף, ובן נח אינו מצווה על השיתוף כמבואר בסנהדרין, והנה קי"ל בגמרא דיבמות דבן נח הוא מותר בפלגש אביו משא"כ ישראל הוא אסור אפילו בכנף שראה אביו (ועיין לעיל פ' ויגש בדף כ"ו מ"ש הגאון אבי המחבר ז"ל) וא"כ לפ"ז יובן המדרש תנחומא הנ"ל, משה הסדיר לישראל שהיו קורין בכל שבת ושבת וי"ט מעניינו, וכשהגיע לפרשת שקלים נתיירא ואמר משמת איני נזכר, לפי דמשה ס"ל דהטעם של שקלים הי' כדי להשלים ת"ל שנה, וגלות מצרים הי' בשביל אברהם, ומהראוי הי' להיות ישראל ת"ל שנה, ולא היו רק רד"ו, וע"כ הוצרכו ליתן כל א' וא' מחצית השקל, וא"כ ע"כ לא חטאו השבטים כלל במכירת יוסף כיון שלא כדין הוציא יוסף הדבה עליהם במה שאמר שאכלו אבר מן החי, משום דהוי דינם כדין ישראל וישראל מותר לאכול מבהמה כשהיא עדיין מפרכסת, וא"כ לפי זה דכיון דמוכח לסברא זו דאף קודם מתן תורה הי' דינם כישראל, וא"כ אף ישראל חטאו במה שעבדו לעגל ואף שעבדו בשיתוף הא קי"ל דבישראל הוא אסור לעבוד אף בשתוף, והי' משה מתיירא שמא לא ימחול הקב"ה על חטאם, וא"כ יקויים ג"כ במשה מחיני נא מספרך, ולכן אמר משמת איני נזכר. והשיב לו הקב"ה חייך כשם שאתה זוקף עכשיו ראשן של ישראל וכו', שא אין כתיב כאן אלא תשא. ר"ל דזכותך יהי' כ"כ גדול דע"י השקלים יהיו ישראל ניצולין אף בזמן החורבן הבית בימי המן, ולכך הקדים הקב"ה לישראל במדבר ליתן כל א' מחצית השקל שיהי' כפרה לשקלי המן. וא"כ לפי זה ע"כ הטעם דגלות מצרים הוא משום חטא מכירת יוסף, ולכן לא הוצרכו להיות במצרים רק רד"ו שנה, וא"כ לפ"ז ע"כ מוכח דהשבטים חטאו במה שמכרו ליוסף, דיוסף לא הוציא דבה כלל עליהם, לפי שהי' דינם כדין בן נח, ואסור להם לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, וא"כ אף ישראל היה להם התירוץ הזה, שהי' דינם כבני נח וב"נ מותר לעבוד ע"ז בשיתוף, וא"כ יוכל הקב"ה למחול להם ולא יקויים מחיני נא. ולכן אמר המדרש כשם שאתה זוקף את ראשן של שבטים שהוא ראובן, אתה עתיד לקרבו ולאמר יחי ראובן ואל ימות, וע"כ כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אף ששכב עם פלגש אביו כיון דדינם היה כדין ב"נ, וב"נ הוא מותר בפלגש אביו, הה"ד כי תשא, שא אין כתיב כאן אלא תשא את ראש בני ישראל דייקא, רצה לומר שאני מרמז שאתה יכול לקרב את ראובן שהוא ראש לשבטים, מטעם שהיה דינם כדין בן נח, וא"כ יש להם לישראל ג"כ תירוץ הנ"ל ולא יקויים מחיני נא מספרך ודו"ק:
- ועל פי זה נ"ל הקטן צבי הירש בן הרב הגאון המחבר ז"ל, דיובן ג"כ המ"ר פ' ויחי הנ"ל: ובחללו יצועי עלה, אמר יעקב אין אני מרחקך ואין אני מקרבך וכו' עד שיבא משה דכתיב גבי' ומשה עלה וכו'. והוא דיעקב היה מסופק בדין ראובן אי הוי דינם כדין ישראל קודם מתן תורה או כדין ב"נ, ואם דינם כדין ישראל הוי חטא ביד ראובן, משא"כ אי הוי דינם כדין בן נח לא היה חטא ביד ראובן כלל, ולכן אמר איני מרחקך ומקרבך אלא הריני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה. והוא דאיתא בגמרא דשבת: בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה ולא הניחוהו המלאכים וכו', אמר משה כלום למצרים ירדתם, ובע"כ זה התירוץ אינו מספיק אלא כשהיה דינם כבני נח ולא היו צריכין להיות במצרים כ"א רד"ו שנה, וזה היה בשביל חטא מכירת יוסף וכמש"ל, משא"כ כשהיה דינם כדין ישראל, וע"כ היה הגלות בשביל אברהם ולא היו רק רד"ו שנה, ומהראוי היה להם להיות ת"ל שנה, ע"כ יש לומר דהמלאכים השלימו לת"ל כדאיתא בי"מ ערך גלות. ולכן אמר יעקב הריני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה דכתיב ומשה עלה אל האלהים לקבל התורה, וקשה למה לא קבלוה המלאכים התורה, אלא ע"כ משום דהיה למשה התירוץ כלום למצרים ירדתם, וא"כ ע"כ היה דינם כדין ב"נ ולא היה הגלות כ"א בשביל השבטים שמכרוהו ליוסף, ולא היו צריכין להיות יותר מרד"ו שנה, וא"כ דמוכח דלא היו צריכין להשלמת המלאכים, היה דינם כבן נח, וע"כ יכול משה לקרב את ראובן, ולכן אמר יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות בעוה"ב. ועפ"ז נ"ל הקטן דזה היה המשך הפסוקים, תורה צוה לנו משה מורשה, וקשה למה לא צוה ה' למלאכים התורה, ועוד למה צוה לנו משה תורה, ר"ל תרי"א מצות היה לצוות לנו תרי"ג, אלא ע"כ דהיה להם תירוץ דאמר משה אנכי ולא יהי' לך, לי צוית ולא להם, משום דהוי דינם כבני נח, וא"כ היו צריכין להיות בגלות כ"א רד"ו, ולא היו צריכין להשלמת הת"ל להמלאכים כיון דעיקר גלות מצרים היה בשביל מכירת יוסף, ולכן כיון דמשה לחוד קיבל הדבור אנכי ולא יהיה, והוא נהג עין טובה ונתן לישראל, ולכן זכה ויהי בישורון מלך, וע"כ קבע לו הקב"ה מוניטן [מטבע], דהטעם שקלים הוא שיקדים שקלי ישראל לשקלי המן, וא"כ כיון דמוכח דהיה דינם כדין ב"נ, ולכן בהתאסף ראשי העם יחד אמר יחי ראובן ואל ימות, והתחיל משה לקרבו ודו"ק. ע"כ נ"ל הקטן צבי הירש בהר"ב ז"ל).
במדרש ילקוט: דהתפלל משה ואמר רבש"ע אם אין אתה מכניסני לארץ בחיים, הנח אותי בחיים בחוצה לארץ, ואם לאו תכניסני לאחר מותי לא"י, אמר הקב"ה למשה אני כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה ליכנס לא"י, וא"כ אין אני קוברך עכ"ל. והוא תמוה, והנה בשם חכם א' שמעתי דאמר ע"פ מ"ש המדרש רבה: פ' בשלח וז"ל: חכם לב יקח מצות זה משה, ואויל שפתים ילבט אלו ישראל שהם היו לוקחים זהב וכסף, ומשה מתעסק ולקח עצמות יוסף. ואיתא במדרש תנחומא דמשה למד ק"ו דראוי הוא מן הדין ליכנס לארץ ישראל מיוסף, ומה יוסף שבשבילו ירדו ישראל למצרים אעפ"כ זכה ליקבר בא"י, אני שהוצאתי את ישראל מכור הברזל אעכ"ו שאקבר בארץ. וא"כ לפ"ז יש לומר דכוונת משה היה שלא לשמה בלקיחת עצמות יוסף, די"ל דלקח עמו את עצמות יוסף מטעם דהיה רוצה ללמוד ק"ו שגם הוא יזכה לקבורה בא"י, וא"כ לפ"ז לא היה ראוי לקרא לו בשם חכם לב יקח מצות כנ"ל. ולפ"ז יובן המדרש הנ"ל, אמר הקב"ה למשה אני כתבתי עליך שחכם אתה, ר"ל דאתה נקרא חכם לב יקח מצות, שלקחת את עצמות יוסף, ואתה תרצה ליכנס לארץ, וא"כ אין אתה נקרא חכם לב יקח מצות כיון די"ל ח"ו לומר דכוונתך הי' שלא לשם מצוה כ"א שתלמוד הק"ו ממנו כנ"ל, וזה דברי פי חכם חן ודו"ק:
ולי נראה ע"פ הגמרא דסוטה: יוסף זכה לקבור את אביו וכו', מי לנו גדול מיוסף וכו'. משה זכה לקבור את יוסף, מי לנו גדול ממשה שלקח עצמות יוסף, ולכן זכה משה שנקבר ע"י הקב"ה שהוא גדול מכולם. אמנם זהו דווקא אם משה מת בחוצה לארץ אז אין לנו גדול ממשה בינו ובין הקב"ה, משא"כ לדעת משה דהי' רוצה ליכנס לארץ, והוא יהי' כתלמיד ליהושע ואז אם ימות יהיה יהושע הגדול הדור ואז הוי יהושע זוכה לקבור את משה ולא הקב"ה, ולכן אמרו מי לנו גדול ממשה ולא זכה אדם לקברו, כי קבורתו היה ע"י הקב"ה בעצמו. והנה במ"ר פ' בשלח הנ"ל מוכח דמשה היה נקרא חכם לב יקח מצות, שלקח עמו עצמות יוסף, ולפ"ז יובן המדרש הנ"ל, אמר הקב"ה למשה אני כתבתי עליך שחכם אתה על שהיית מתעסק בלקיחת עצמות יוסף, וע"כ הטעם שזכה יוסף ליקבר בארץ ישראל הוא בשביל שהוא עסק בקבורת אביו, ומי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, ומכח דקראתיך חכם לב יקח מצות, ובשביל זה מי לנו גדול ממשה שאין אחר קוברו אלא הקב"ה, ועכשיו אתה רוצה ליכנס לארץ, א"כ יהיה יהושע הגדול הדור ויהיה יהושע קוברך ואין אני קוברך, ויהיה יהושע הגדול הדור ויהיו אומרים מי לנו גדול מיהושע שזכה לקוברך, והודה משה וקיבל עליו את גזירת הקב"ה למות בחוצה לארץ כדי שיהיה נקרא חכם לב יקח מצות. ובזכותו יחיו המתים של חוצה לארץ, ובזכות קיום התורה והמצות נזכה לגאולת המשיח ולתחיית המתים ליום שכולו ארוך במהרה בימינו אמן כן יהי רצון: