ברכת שמואל/פרשת במדבר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת שמואל פרשת במדבר

פרשת במדבר

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' (במדבר א, א).
מה כתיב למעלה מן הענין: אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל וגו' (ויקרא כז, לד).

והנה כדי ליישב סמיכות הפרשיות נקדים תחילה מדרש פסיקתא (זוטרתא) ריש פרשה זו וז"ל: וידבר הפסיק הענין שלמעלה. וידבר לשון זריזות, וידבר ה' אל יהושע (יהושע כ, א). תנו לכם את ערי המקלט (שם ב). והוא תמוה למה דרשו רז"ל אלו שלשה דרשות בתיבות וידבר כאן בפרשה זו ולא בכל התורה. והנה קודם ביאור זה יש ליישב מה שכתב רש"י פ' זו, וכן איתא בתורת כהנים פ' צו. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. ולכאורה אינו מובן מה כוונת ר' שמעון בזה במ"ש ביותר וכו'. והנה האריכו בו כל המפרשים בפירושיהם, ובפרט הרב בעל קרבן אהרן ע"ש. ואמנם דעתינו מסכמת עם אותה הכת דאומרים דר' שמעון אינו בא לחלוק על התנא קמא, רק לדעתינו בא ר' שמעון ליישב איזה קושיא בפסוק, לזה אמר ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. והוא דכבר אמרנו לעיל דכל מקום דכתיב וידבר הוא לשון זריזות, וא"כ קשיא ליה לר' שמעון על התנא קמא שאמר אין צו אלא לשון זירוז, דלמה לי שני תיבות של זירוז דהא כתיב וידבר ה' אל משה צו את אהרן וגו'. ב' זירוזים למה לי כי די הי' אף בזירוז אחד, ובפרט דהציווי של צו את אהרן היה על הכהנים, וסתם כהנים זריזין הם ואינן צריכים שום זירוז, ומכל שכן דהיה די להם בזירוז אחד, לזה אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, ר"ל הא דהוצרך הכתוב לזרז יותר, זירוז אחר זירוז, משום דכאן יש חסרון כיס, ואף דבכל מקום די בזירוז אחד, בחסרון כיס צריכין ב' זירוזים, ולפי זה נ"ל יבואר סמיכות ג"כ כאן, כי בסוף הפרשה שלמעלה כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. ר"ל "אלה המצות" פוסל את הראשונים, דמה דכתיב קודם בפרשה אינו מצוה כמו שאבאר לקמן, דס"ל לרז"ל דמצות מעשר בהמה אינו מצוה. והא דכתיב "אלה המצות" קאי אשלמטה, אמה שאמור שאו את ראש בני ישראל וגו'. ליתן כל אחד מחצית השקל לצורך תמידין, וכתיב אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל, ולשון צוה הוא זירוז, ואמר ג"כ וידבר ה' אל משה שאו את ראש בני ישראל. ולשון וידבר הוא ג"כ לשון זירוז, וכ"כ קשה כפל זירוז למה לי, אלא ע"כ מפני שהיו צריכין ליתן השקלים לצורך תמידין, ע"כ צריך הכתוב לזרז ביותר וכמדובר.

אמנם לביאור המדרש הנ"ל, נקדים גמרא דמכות (י:) אמר רבי חמא בר חנינא מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה, דבכל ספר יהושע כתיב ויאמר ה' וכאן כתיב וידבר ה' אל יהושע (יהושע כ, א). תנו לכם את ערי המקלט וגו' (שם ב). מפני שהן של תורה, אבל אמירות שאמר לא הי' שום אמירה ליהושע לקיים את המצוה הכתובה בתורה. ופריך שם למימרא דכל דבור הוא לשון קשה, ומשני אין דכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב, ל). פליגי בה ר"י ורבנן, למה נאמר פרשה זו בלשון עזה, חד אמר מפני ששיהם (פירוש שעיכבם) ולא הפריש את ערי המקלט תיכף אחר שהיה מכבש את ארץ ישראל, עד שנאמר לו מפי הגבורה תנו לכם את ערי המקלט, ולכן אמר הקב"ה לשון וידבר שהוא לשון (זה וקשה), וחד אמר מפני שהן של תורה עכ"ל הגמרא. ואיתא בת"כ סוף פ' בחקותי, אלה המצות. ר' אומר מלמד שמעשר בהמה אינו מצוה אלא אם יעבור תחת השבט וקרא שם אז היה קודש אבל לא היה מצוה לכתחילה לקרות שם, קמל"ן אלה המצות. שהיא מצוה וחיוב לקרות שם וליתן מעשר (עיין בס' קרבן אהרן). וא"כ הפסיקתא הנ"ל יבא על מכונו, והוא דהמדרש התחיל ואמר וידבר הפסיק הענין שלמעלה, כוונתו לשלול בזה דשמא תאמר אלה המצות לא קאי אשל מעלה, אמעשר בהמה שהוא בעמוד ועשור, אלא תאמר דאלה המצות קאי אשלמטה מה שאמור "שאו את ראש" שהוא מצוה של תורה להקריב קרבנות, והא ראייה שע"כ אמר וידבר במצוה זו, שאו את ראש בני ישראל מפני שהיא של תורה ומצוה. לזה אמר דאינו, ולא תטעה לומר כן, דא"כ יוקשה וידבר ה' למה לי, שהפסיק הענין של מעלה, כי לא הוי לי' למימר אלא אלה המצות וגו' בהר סיני שאו את ראש בני ישראל, אלא בע"כ "אלה המצות" קאי ג"כ אמעשר בהמה שהיא מצוה לקרות השם מעשר, וצריכין לעשר מצד החיוב, ואם תקשה לומר למה אמר וידבר אשקלים ולא אמעשר, לזה אמר וידבר לשון זריזות שיהי' מונה את ישראל בדגלים ולא יתעצלו. ושמא תאמר היכן מצינו דלשון וידבר הוא לשון זריזות, לזה אמר והא ראייה וכן וידבר ה' אל יהושע תנו לכם את ערי המקלט וגו'. הוא ג"כ לשון זריזות, ומפני ששיהם (ר"ל שעיכבם) על כן היה הזירוז, ולא כדעת המ"ד דאמר שהיא של תורה וק"ל:

ועוד יש לאלוה מילין ליישב סמיכות הפרשיות בשני אופנים. האופן האחד ע"פ גמרא דזבחים (קטו:) דקי"ל כרבי עקיבא דס"ל כללות ופרטות נאמרו בסיני, ושם נאמר דבעל מום אסור לקרב וכל דיני עולה נאמרו שם, וחזרו ונשנו בערבות מואב ע"ש. ור' ישמעאל חולק עליו וס"ל כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד, ועיין בסוטה (לז:) ובחגיגה (ו:). ואיתא בפרש"י פ' תרומה: תרומה השניה היא לכפר על נפשותיכם, וזה היה ע"י מספר שבחומש הפקודים שהיו השקלים לקרבנות צבור. והנה בפרשת חומש הפקודים לא נאמר שם כלל מה הן צריכין ליתן, ולאיזה צורך היו באים למנותם, ובע"כ צ"ל דסמך הכתוב אמה שאמר שם בפרשת כי תשא, שיתנו כל א' מחצית השקל, וזה הדבור היה בסיני (ודלא כדעת הרמב"ן דס"ל דמנין זה לא נעשה ע"י שקלים לקרבנות, מאחר דלא היה שבט לוי במנין ההוא ושבט לוי הי' נותנין חלקם ג"כ לתמידין). וא"כ לזה כיוונו הסמיכות, ואמר "אלה המצות" אשר צוה ה' את משה בהר סיני, מלמד שכולן נאמרו מסיני כדאיתא בת"כ, וכללות ופרטות נאמרו בסיני, ושם נצטוו ג"כ על בעל מום ולא יחליפנו ועל מעשר שלא יבקר. ושמא תאמר מנלן דכללות ופרטות נאמרו בסיני, לזה אמר דע"כ מוכח כן משום דאמר וידבר ה' אל משה לאמר במדבר סיני שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם, וע"כ זה הדבור הי' באוהל מועד, וקשה למה לא אמר הכתוב כאן גם הפרטות, במה ימנה אותם ועל מה ולמה מונה אותם, אלא בע"כ צ"ל דסמיך אמה שאמר בסיני, ושם נאמרו הכללות עם הפרטות שיפקדם במחצית השקל, והמעות הוא ליקח בהן קרבן תמידין, וכדעת רש"י ז"ל, וא"כ ע"כ מוכח דכללות ופרטות נאמרו מסיני ק"ל:

האופן השני ע"פ גמרא דתמורה ((טו:)) דחטאת צבור שמתו בעליה אינה מתה וראוייה להקרבה, והקשה שם מנ"ל הא, אילימא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך (תהלים מה, יז). אי הכי אפילו יחיד נמי, אלא היינו טעמא דאין חטאת הצבור מתה, משעירי הרגלים וראשי חדשים דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה, מתרומות שקלים הבאים באדר, ואע"ג דאיכא למימר דילמא מתו מרייהו דהנך זוזי מאותן שהביאו השקלים, והן היו מתין קודם שבא ראש חדש או הרגלים, ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה, שהרי יש להם חלק בהן, אלא שמע מינה אין חטאת הצבור מתה. ועוד איתא (שם בגמרא) דהלכה דחטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה, ושאלו לפנחס אמר "אלה המצות", שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וצ"ל דזה קאי דווקא אחטאת יחיד שמתו בעליו דמתה ולא נלמד מצבור, וא"כ לזה הורה הסמיכות, והוא דכבר אמרנו דהמנין כאן בחומש הפקודים היה שייך לקרבן תמידין, וא"כ קשה איך היו מקריבים שמא מתו קצתם והוי חטאת שמתו בעליהם, אלא ע"כ צ"ל דאין חטאת צבור מתה, וא"כ יאמר הכתוב אלה המצות אשר צוה וגו'. להורות שאין הנביא רשאי לחדש, וחטאת יחיד שמתו בעליה מתה ואסור להקרבה, והוקשה להכתוב מהיכי תיתי לומר דחטאת יחיד שמתו בעליו שהיא מתה, לזה אמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם, ושם מוכח דחטאות צבור שמתו בעליו היא אינה מתה כנ"ל, וא"כ כדי שלא תלמוד חטאת יחיד מחטאת צבור, לזה אמר "אלה המצות" שאין נביא רשאי לחדש ולומר דדין חטאת יחיד יהי' כחטאת צבור וק"ל:

ועם זה יובן מ"ר ויגש. וירא את העגלות וגו' ותחי רוח יעקב (בראשית מה, כז). סימן מסר לו דבפרשת עגלה ערופה פירש הימנו (עיין לעיל דף כ"ו ע"ג פ' ויגש מ"ש שם), והנה חוץ לדרכינו נוכל לפרש, והוא דהרב בעל מתנות כהונה כתב הגירסא בשם רש"י דבפרשת עגלות המשכן פירש הימנו ע"ש. ונ"ל ליישב תחילה הגירסא של רש"י ע"פ מ"ש הרב בעל מגלה עמוקות, כי במכירת יוסף נתעוררו הכ"ד זינין דמסאבותא שהוא גימטריא ואיב"ה. וז"ש ו'יאמר א'ליהם י'וסף ב'יום ה'שלישי ר"ת ואיב"ה, וביציאת מצרים ניתקן הזוהמא הנ"ל, כשהיו יוצאי' נאמר שם ה'יום א'תם י'וצאים ב'חודש ה'אביב ר"ת האיב"ה. ר"ל שהגיע הזמן שתפסוק הזוהמה, ולכן ארז"ל (שבת קמו.) ישראל כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, כי הלוחות היו כתובים מזה ומזה, וכל לוח הי' אורכו ו' טפחים ורוחב ו' טפחי', נמצאו הלוחות היו כ"ד טפחי' באורך וכ"ד טפחים ברוחב, וזהו הסוד מז"ה ומז"ה הם כתובים (שמות לב, טו), כי כל לוח בפני עצמו הי' י"ב טפחים, ובשעה ששיבר משה הלוחות חזרה הזוהמה למקומה על ידי חטא העגל, וגברה הזוהמא לאחר כ"ד דורות והיה החורבן ב"ה, וזהו הסוד: א'יכה י'שבה ב'דד ה'עיר ר"ת איב"ה שהוא גימטריא כ"ד ע"ש. וע"ז רצה משה לבא בעצמו לארץ ישראל להעביר הזוהמא, והשיב לו הקב"ה "רב לך" כי אתה שברת הלוחות ואתה באת משבט לוי שהוא הי' העיקר הגרם למכירות של יוסף, ויוסף הי' שומר השבת והוא תיקון להאיב"ה הנ"ל באמירות כ"ד פרקים, וזה נרמז בפסוק ו'שמרו ב'ני י'שראל א'ת ה'שבת ר"ת ואיב"ה עכ"ל הרב הנ"ל. והנה הכלל מזה כי בשעת מתן תורה אז הי' נפסקת הזוהמה של ואיב"ה, אלא שאח"כ נתעורר האיבה ע"י עון העגל, ולכן כתב הרב ז"ל דיבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, דהמשכן הי' מקושט בכ"ד מיני תכשיטים, ואח"כ כשהיו חוטאים בארץ אז הי' המשכן ומקדש לכפרה וכילה ה' את חמתו בציון שהי' מקושט בכ"ד מיני קישוטין. ולפ"ז המדרש הנ"ל הוא פשוט כי יוסף הראה ליעקב אעפ"י דהיו השבטים מעוררים האיבה והזוהמא של הנחש ע"י מכירתו, יהיה להם תקנה ע"י שמירות השבת והמשכן, ולכן ארז"ל וירא (יעקב) את העגלות (בראשית מה, כז). סימן מסר לו דבפרשת עגלות המשכן פירש הימנו, וזה היה תיקון לעון העגל ולמכירת יוסף, ולכן כתיב בתריה ויצא יעקב מבאר שבע. ודרשו רז"ל שהלך לקצץ ארזי' למשכן. ולכאורה הוא תמוה דמה הי' כוונת יעקב שהלך לקצץ הארזים אחרי שהי' לו הבשורה שעודינו יוסף חי. ולפי מ"ש א"ש, כיון דרמז לו יוסף שאין לאחיו שום חטא בידם שהיו מעוררין האיבה, כי המשכן הי' כפרה להם, ולכן נ"ל דזה כוונת המ"ר: אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, חייכם אתם צריכין ליתן בכל שנה מחצית השקל לכפר על נפשותיכם. (וכמ"ש לעיל פ' כי תשא ע"ש). ולכאורה אינו מובן, ולפי דרכינו יובן הכל כי המקדש והמשכן והקרבן היו תיקון למכירת יוסף ולעון העגל, ולכן אמר הקב"ה דהמחצית השקל הוא תיקון למכירת יוסף שהיו לוקחין עשרים כסף ודו"ק:

ולדרכינו בדרך נכון והוא דנ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים הן ושני הגירסאות הן ענין אחד, הגירסא של פרשת עגלה ערופה. והגירסא של עגלות המשכן. והוא דכבר אמרנו דחטאת צבור שמתו בעליה אין החטאת מתה, וכדאיתא בהוריות אמר רב פפא כי גמירי חטאת שמתו בעליה דמתה דוקא ביחיד אבל לא בציבור. ופריך שם מנ"ל הא, ומסיק טעמיה דרב פפא מהכא דכתיב כפר לעמך ישראל וגו'. כפרה זו מתכפר על יוצאי מצרים, ויוצאי מצרים כבר מתו, אלמא אין מתה בצבור, ודחי' התם דילמא כיון דעיקר כפרה אחיים היתה, ולכן היתה מכפרת גם אמתים משום מיגו וכו' ע"ש. ואיתא במדרש נשא שהי"ב שעירים שהקריבו הנשיאים הוא לכפר על עצמם, כי היו גלגול נשמותיהם מהשבטים, ולכן כתיב בקרבנותם שעיר עיזים וכו' לכפר על ששחטו שעיר עיזים ויטבלו הכתונת בדם. וא"כ לפ"ז זהו כוונת המדרש דיוסף שלח לאביו העגלות לרמוז על עגלות המשכן שהתנדבו הנשיאים, וקרבן הנשיאים מכפר על מכירתו של יוסף, ושמא תאמר היאך יהיה להאחים כפרה באותן הקרבנות הלא כבר מתו השבטי' והוי חטאת שמתו בעליו, לזה אמרו עוד סימן מסר להם שבפרשת עגלה ערופה פירש הימנו, ועגלה ערופה הי' מכפר על יוצאי מצרים שהיו ג"כ מתים כבר, וקשה הלא קי"ל חטאת שמתו בעליה תלך למיתה, אלא בע"כ צ"ל דחטאת צבור שאני דאינה מתה כי אם חטאת יחיד מתה, וא"כ לפ"ז ה"ה שמכפרים ג"כ השעירים של הנשיאים דאיקרי קהל ג"כ אהשבטים אעפ"י דהיו כבר מתים ודו"ק:

ובמדרש בחיי וז"ל: למה נסמכה פרשת חומש הפקודים לפרשת תמורה, ללמדך מה הקב"ה אחד ואין לו תמורה, שנאמר אין קדוש כה' כי אין בלתך (ש"א ב, ב). כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, שנאמר דודי לי ואני לו. אתם קרויים צאן, כשם שאין ממירים בהמה בבהמה כך אין אני ממיר אתכם עכל"ה. ובוודאי המדרש הזה צריך ביאור כי איך מוכח מן פרשת חומש הפקודים שהקב"ה הוא אחד ואין לו תמורה. והנה לביאור המדרש הלזה נקדים תחילה מ"ר פרשת ויחי וז"ל: ויכל יעקב לצוות את בניו (בראשית מט, לג). ג' ציווין נאמרו בענין, הראשון על ע"ז היך מה דאת אמר כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה, יא), השני על ברכת השם שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד, טז). השלישי על נשיאות המטה שלו שישאוהו כמו בדגלים עכל"ה. והוא ג"כ תמוה וכי מה ראה יעקב לצוות להם מה שכבר היו מצווים בני נח כדאי' בסנהדרין דב"נ היו מצווין על ע"ז וברכת השם וג"ע וש"ד וכו'. ועוד יש לדקדק מה שייכות לאלו ג' ציווים יחד. ולהבין את כל הנ"ל נקדים מ"ש בעל צרור המור בענין חטא של המגדף, והוא דכתב הרב ז"ל בפרשת אמור דחטא של המגדף הי' שרצה לעשות מן אות ד' של אח"ד רי"ש כב-יכול אח"ר, ולכן כתיב ויקוב חור בדלתו (מ"ב יב, י). ר"ל בדל"ת.

(ועפ"ז שמעתי מפי מ"ו הגאון מהר"ר העשיל ז"ל שפירש על מ"ש רש"י, וכן איתא במדרש דכיון ששמע למשפחותם לבית אבותם עמד וגידף. ולכאורה הוא תמוה דמה ענין משפחותם לבית אבותם למגדף, אמנם נקדים מ"ש במדרש ילקוט פרשת ואתחנן: אמר יעקב לבניו, שמא תעבדו אלהות הרבה, וכשם שיש לכם אמהות הרבה כך יהי' לכם אלהות הרבה, והשיבו והלא כתיב למשפחותם לבית אבותם. לבית אמותם אין כתיב כאן אלא לבית אבותם, כשם שאין לנו אלא אב אחד ועובד לאחד כך אנו אין עובדין אלא לאל אחד, הה"ד אב אחד לכולנו ואל אחד בראנו (מלאכי ב, י), נענה יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עכ"ל. וא"כ לפ"ז הוא מבואר. והוא דבן אשה הישראלית היה רוצה בדעתו לילך אחר משפחות האם, ולכן אמרו כיון ששמע למשפחותם לבית אבותם ושאסור הוא לעבוד ע"ז עמד וגידף ומחק הדל"ת של אח"ד כדי שיקרא ח"ו אח"ר, כי כוונתו לייחס אחר משפחות האם, וכשם שהיו האימהות הרבה כך היה רוצה לעבוד לאלהות הרבה ח"ו, משא"כ אי לא הוי שמע למשפחותם לבית אבותם אז לא הוי שום גידוף, כי אז י"ל דמותר לעבוד ע"ז דהולכים אחר משפחות האם, אבל עכשיו ששמע לבית אבותם וכשם שלא הי' אלא אב אחד כך יש לנו אל אחד עמד וחירף, זו דברי פי חכם חן).

ולפ"ז יובן המדרש בחיי הנ"ל, והוא דממה שאמר בחומש הפקודים למשפחותם לבית אבותם מוכח דהקב"ה הוא אחד ואסור לעבוד אלהות הרבה ואין לו תמורה, ולכן אמר למה נסמכה פרשת חומש הפקודים לפרשת תמורה, ללמדך מה ה' הוא אחד ואין לו תמורה, וזה מוכח מפרשת חומש הפקודים דכתיב בה למשפחותם לבית אבותם א"כ כשם שאנו אין ממירים אותו כך הוא לא ימיר אותנו באומה אחרת ח"ו, מאחר דאנחנו נקראים צאן קדשים, וכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע. טוב אלו ישראל. ברע אלו הא"ה. וזהו הורה סמיכות הפרשיות פרשת תמורה לפ' חומש הפקודים.

ובזה הוא מובן המ"ר פ' נח: ודברים אחדים (בראשית יא, א). שאמרו דברים על ה' אלהינו ה' אחד ועל אברהם, שנאמר אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד). ואמרו פרידה עקרה ואינו מוליד עכ"ל. (עיין לעיל פרשת נח דף ח' ע"א מ"ש ותמצא נחת). והוא לכאורה אינו מובן דמה הי' כוונתן של דור הפלגה דחלקו על אלו שני דברים כאחד, אכן למ"ש לעיל אתי שפיר רק נקדים מדרש ילקוט יחזקאל וז"ל: אברהם שהיה אחד לכן יש לו אל אחד, אנו שהם רבים לעבוד אלהות הרבה. והנה זהו ברור שדור הפלגה שנתפלגו לכמה אומות, ולכן הי' רוצים לעבוד אלקות הרבה. וחלקו על ה' אחד ועל אחד היה אברהם, דאלו היה לו ג"כ זרע היה לו ג"כ אלהות הרבה, אכן הוא פרדה עקרה ואינו מוליד ע"כ עובד לאל אחד, משא"כ אלו הוי ג"כ לאברהם זרע והי' ג"כ אברהם עובד לאלהות הרבה כמו דור הפלגה ולכן היו חולקין עליו, זהו לפי פשוטו. ובאופן אחר יראה לפרש ע"פ שמצאתי הקדמה מעולה בספר האמוטה והבטחון להרמב"ן ז"ל דכתב בפרק י"ג: דא'ברהם י'צחק י'עקב הם י"ג אותיות כמנין אח"ד, ולכן הוסיף הקב"ה אות ה' לאברהם, ש'רה ר'בקה ר'חל ל'אה הם ג"כ י"ג אותיות כמנין אח"ד ועולים האבות ואמהות יחד כ"ו מנין השם יהו"ד ברוך הוא. וכשנקרא יעקב אח"כ בשם ישראל הן ל"א אותיות מנין א"ל. ולפ"ז א"ש דהיו חולקים בדור הפלגה על ה' אלהינו ה' אחד ר"ל על המספר של אח"ד, ועל אחד היה אברהם שלפי שהוסיפו לו אות ה' ומכח הוספת אות ה' הי' מוליד כמ"ש בזוהר, והסימן ה"א לכם זרע (בראשית מז, כג). ולכן אמרו פרידה עקרה שאינו מוליד, כי לא היו מאמינים באברהם מוליד, וא"כ כשאינו מוליד אזי אינו מודים ג"כ על ה' אחד דאלו היו מודים שאברהם מוליד ע"י הוספת אות ה' הי' ג"כ מודין בה' אלהינו ה' אחד וק"ל:

העולה מדברינו הנ"ל דממה שאמר למשפחותם לבית אבותם נלמוד אחדותו של הקב"ה ושאסור לעבוד ע"ז וכשם שאין לנו אלא אב אחד כן אין לנו אלא אל אחד. ולפ"ז יובן המ"ר: ואהרן היכן הי', כיון שהלך אהרן ליחסם, א"ל עד שאתה מיחס אותנו צא ויחס אלעזר בנך למי שהוא נושא, שנאמר לקח לו מבנות פוטיאל. כיון שראה הקב"ה שהם מזלזלים בו, בא הכתוב ויחסו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. והוא צריך ביאור דמה איכפת להו אם אלעזר הוא מיוחס או לאו, אמנם למ"ש א"ש והוא דלא עבדו ישראל לפעור אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא והיו רוצים לעבור על גלוי עריות ועבודה זרה ולכן הטילו מום בפנחס והיו רוצים לייחסו אחרי אמו, והי' רוצים לומר משפחות האם הוא עיקר היחוס ולא למשפחותם, לבית אבותם, ואם כן לפי סברתם אמרו ראו בן פוטי זה בן אבי אמו שהי' מפטפט עגלים לע"ז יהרוג לנשיא אחד מישראל, וכיון דאזלינן בתר משפחות האם אזי הותר להו לעבוד לאלקות הרבה וכשם שהיו להם אמהות הרבה וכו', ולכן אמרו ראו בן שפיטם אבי "אמו" דייקא יהרג לנשיא. לזה בא הכתוב לייחסו אחר משפחות האב ואמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. להורות דאזלינן בתר האב כדכתיב למשפחותם לבית אבותם הוא העיקר, ואם כן שפיר עביד פנחס שהרג לזמרי שהי' עובד ע"ז לפעור. ונ"ל דלכן כתיב תיכף אחר מעשה פעור, תיכף שאו את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם. להורות איסור של פעור ויחוסו של פנחס וק"ל:

ומעתה נבא לביאור מדרש הנ"ל בענין ג' ציווין שצוה יעקב לבניו על ע"ז וברכת השם ועל נשיאות המטה כמו בדגלים. והוא דלבי אומר לי שיעקב ציוום כאן על הדגלים כד"א איש על דגלו באותות לבית אבותם, שמסר יעקב וראה ברוח הקדש שע"י הדגלים יהי' המקלל כדאיתא במ"ר שם, וזה היה מעשה תיכף בשבת שנייה אחר יציאת מצרים, כי המקושש והמקלל היו בזמן אחד ובפעם אחת, וכמ"ש רש"י ז"ל בפרשת שלח לך. והנה יעקב צוה שיהי' דינם כדין ישראל אף קודם מתן תורה כשצוה לבניו על ג' דברים הנ"ל על ע"ז וברכת השם ועל נשיאות המטה כמו בסדר דגלים, דוודאי לא הי' כוונתו על מצות שהיו מצווין הבני נח כבר, דאף דבן נח הן מצווים על ע"ז וברכת השם כדאיתא בסנהדרין, וקי"ל דבן נח אינו מצווה על השיתוף ועל ברכת הכינויים, והמקלל הי' קודם מתן תורה והיה חייב סקילה, וקי"ל דכל חייבי מיתות של בני נח הוא בסייף, אלא ע"כ מוכח דאף קודם מ"ת הי' דינם כדין ישראל, ולא יעבדו הע"ז אף בשיתוף ח"ו כי אב אחד לכולנו ואל אחד בראנו, וגם היו ישראל מצווים בברכת השם אף בכינויים אף קודם מתן תורה. ואם כן לפ"ז נ"ל דשלשה צוויים הנ"ל המה מקושרים היטב, דמאחר שציוה להם על הדגלים לרמוז למשפחותם לבית אבותם, א"כ ע"כ הציווי של ע"ז וברכת השם הוא נכלל בציווי זה, כי ע"כ אמרינן דאזלי בתר משפחות האב ואב א' לכולנו ע"כ אנו עובדין לאל אחד, וחייבים אנו אף על ברכת הכינויים, ולכן המגדף הי' רוצה לתקוע אהלו במחנה דן לומר דאזלינן בתר משפחות האם, והי' שבע תועבת בלבו לעבוד ע"ז, ולכן הי' דנין אותו בסקילה. משא"כ אלו לא הי' תוקע אהלו במחנה דן ולא הי' מתגייר י"ל דהוי דינו כבן נח דאינו חייב סקילה על ברכת השם. ובברכת הכינויים הוא פטור לגמרי ודו"ק:

ועל פי זה יבואר גמרא פרק מקום שנהגו (פסחים נו.) וז"ל: ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט, א). ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם שיצא הימנו ישמעאל וכיצחק שיצא הימנו עשו, א"ל בניו שמע ישראל ה' אחד. אמרי כולם כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, באותו שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברו'ך ש'ם כבו'ד מלכות'ו לעול'ם וע'ד. אמרי רבנן היכי ניעביד נאמרוהו לא אמר משה, לא נאמר הרי אמר יעקב, התקינו שיהיו אומרים בחשאי, אר"י משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדים שלה להביא אצלה בחשאי עכל"ה. והוא תמוה מאוד ואין להאריך בקושיות כי אין דרכינו להאריך, והנלע"ד לפרש ע"ש מרגניתא טבא דמצאתי בס' האמונה והבטחון (להרמב"ן) ואעתיק בקוצר וז"ל: הפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. מגיד יחודו של הקב"ה מלמעלה למטה, הפירוש הוא כן השם הראשון אינו מדה אלא עצם, ובמלת אלהינו רמז לב' מדות והוא חס"ד גבור"ה, והשם השני הוא מדת ת"ת. וממטה למעלה הוא איפכא השם הראשון הוא ת"ת, ושם אלהינו הוא רמז לב' מדות כמו בפי' הא' אבל לא באותו הסדר כי זה העולה וזה יורד, ושם השני הוא שם העצם, ונמצא כי בפירוש הראשון בג' תיבות האלו התחיל למעלה וסיים למטה, והזכיר ד' עניינים: הבורא יתברך וג' מדות שהן חסד ודין ורחמים, והמדות בכללם וחיבורם אח"ד, ותיבות אחד שהוא מדת מלכו"ת שחיבר האוהל והיה המשכן אחד. והנה יעקב נסתלקה שכינה ממנו כנזכר לעיל, וביקש עכשיו להוריד השפע מלמעלה למטה כדי שתשרה עליו השכינה, ולכן כוונתו הי' לפירוש הראשון ה' אלהינו ה' אחד. והשם הראשון הוא שם העצם. אבל משה כבר לא זזה השכינה ממנו והיה רוצה לרומם ולהעלות בקדושה, ולכן התחיל מלמטה למעלה, ה' הראשון הוא מדת ת"ת, ואח"כ אלהינו הם ב' מדות חס"ד גבור"ה, והשם השני הוא שם העצם. ולזה יובן הגמרא הנ"ל: אמרי רבנן היכי נעביד, אם נאמר כמו שהיה אומר יעקב וביקש לגלות הקץ ולהוריד ההשפעה מלמעלה למטה, יש לנו גנאי במה שאנו מודים דאין השכינה שורה אצלנו, כי הא דהוצרך יעקב לאומרו בשכמל"ו, הטעם לפי שאין השכינה שורה עליו ונסתלק הימנו, ולכן אמר כיון דאין השכינה שורה שמא ח"ו יש פסול במטתי, ולכן פתחו בניו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד. פתח יעקב ואמר בשכמל"ו להמשיך הברכה מלמעלה למטה. וא"כ הא דהוצרך יעקב לומר בשכמל"ו משום שלא היתה השכינה אצלו, וא"כ יש לנו גנאי אם נימריניה. לא נימרי' כמו משה יש לנו צער, כי באמת אין השכינה היא תמיד שרוייה אצלנו, ומשה לא הי' צריך לאומרו משום דהשכינה היתה אצלו כבר, ואדרבא הוא הי' מבקש לעלות למדריגה שהיא יותר בקדושה, ואנן צריכין להוריד השפע, ולכן התקינו שיהיו אומרים בחשאי, כדי שלא יהיה לנו צער הנ"ל ולא גנאי הנ"ל. ובזה יובן הכתוב בפרשת בחקותי: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (ויקרא כו, מב). ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לְכַלֹּתָם (שם מד). והוא דיש לדקדק למה הזכיר האבות אחורנית, אף דנתנו חז"ל טעם לזה, לדרכינו יובן באופן אחר. והוא דאיתא בזוהר ואף בהיותם בגלות מ"מ גם זאת, ר"ל מדת זא"ת שהיא מדת מלכו"ת, שכינה שורה ביניהם, ולכן לא מאסתים לכלותם, בשביל הכלה שכינה שביניהם. ואם כן לפי זה כששכינה שורה אצלינו אין אנו צריכין להוריד השפע מלמעלה למטה כי אם ממטה למעלה, ולכן אמר וזכרתי את בריתי יעקוב שהוא מדת הת"ת שכולל ו' קצוות, ולכן כתיב יעקוב מלא בוי"ו, ואח"כ ואף את בריתי יצחק שהיא מדת גבורה. ואח"כ ואף בריתי אברהם אזכור שהיא מדת חסד: והוא כדמיון המרומז במלות אלהינו ב' מדות, ובשם הראשון הוא מדת ת"ת, והשם האחרון הוא שם העצם. ושמא תאמר הלא כשאין השכינה שורה אצלנו צריכין אנו להוריד השפע מלמעלה למטה, וכסדר ה' אלהינו ה' אחד כמו גבי יעקב, ואם כן היל"ל תחילה זכות אברהם שהוא חסד, ואח"כ זכות יצחק שהוא גבורה, ואח"כ זכות יעקוב שהוא ת"ת וזהו כסדר, לזה אמר הכתוב הא דמהפך הקב"ה הסדר ומזכיר המדות מלמטה למעלה, ומתחיל ביעקב תחילה, משום דואף גם זא"ת וגו' ולא געלתים לְכַלֹּתָם, בשביל הכלה שהיא שורה אף בגלות עם ישראל, כמ"ש גלו למצרים שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה וכו'. ולכן סיים כי אני ה' אלהיכם. ולכן כיון ששכינה היא תמיד אצלינו מזכיר הסדר כמו גבי משה, והי' מזכיר הסדר מלמטה למעלה, וכשם שהשכינה עמנו בגלותינו בעת צרותינו, וכן יעלה עמנו כמאמר הכתוב מי זה בא מאדום וגו'. ותהיה הגאולה למען שמו הגדול במהרה בימינו אמן:

תם. · מעבר לתחילת הדף