ברכת רצ"ה/קיב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה קיב

סימן קיב

רישא יום ה' ג' מרחשון תרל"ד לפ"ק

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג מופלא כ"ש מו"ה אלעזר נ"י מ"ץ ראזוודיו:

תוכן השאלה שאיש אחד נטבע בנהר סאהן ומצאוהו אחרי ששה שבועות ולא נשתהה ביבשה ורק תיכף הכירוהו בט"ע גמור כי זהו בעל האשה העגונה ואך שני עדים שבאו אח"כ וקבלם בב"ד הי' כשרים ורק שהי' עוד בעת ההכרה אחד קרוב שני בשני עם בעל האשה ואך לא בא לב"ד ורק שעשה מוכיחים קצת שרצה לבוא להעיד ע"כ תוכן השאלה. וכ"ת חוכך איפוא להחמיר עפ"י דעת הרא"ש ודעמי' ז"ל דכשידעו וראו הטביעה חיישי' לבדדמי ואף שהי' שני עדים דלא חיישינן לבדדמי הנה הנוב"י ז"ל אסברא לן הטעם דכיון דב' עדים כשרים המה מה"ת ומה"ת לא חיישינן לבדדמי וא"כ בנ"ד כיון דאיכא צירוף קרוב דמה"ת נתבטל העדות לדעת רבים מהפוסקים אף שלא נצטרפו בהגדה רק בראי' ובא הפסול לב"ד אף שלא העיד ולא דוקא דבא לב"ד ורק כל שיש אומדנא המוכיח שרצונו היה להעיד וכמ"ש הגאון מליסא ז"ל ואף דבעדות אשה כשר מ"מ ז"א רק מדרבנן ויש לחוש לבדדמי וכנ"ל ורצונו לדעת חות דעתי בזה. וזה אשר עלתה מצודתי בענין זה בעזה"י אשר מאתו אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו. ואען ואומר דלדעתי אין בזה בית מיחוש מכמה טעמים וכאשר אבאר ברצות ה':

א) הנה בגוף הדבר שהובא בשם הרא"ש ז"ל דבראה הטביעה לא מהני גם היכי דחזי' בשעתי' רבים מהקדמונים ז"ל חולקים וכמבואר בפוסקים ז"ל. ועיין בגדולי האחרונים ז"ל שיש פירשו דעת הרא"ש ז"ל דבראה רק באשתהה לא מהני ובלא ראה לא בעינן חזיי' בשעתי' ואף באשתהה מועיל והמעיין בהרא"ש ז"ל יראה כפירושם ז"ל אם מדקדוק לשונו שכ' זה"ל ויראה דהא דבעי' חזוניהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' ולא הזכיר כלל סמנים דירא' שגם הוא מפרש הך דקאמרי סימנים דהיינו או דקאמרי סימנים וביחוד נרא' בעליל לדעתו כן מהא דמסיק שם וכ' אהא דהביא בשם ר"ת ז"ל דהא דנהגו האידנא להתיר נשי אנשים ע"י הכרה בטב"ע דכיון שהגוף שלם מעידין אפי' לאחר כמה ימים והכא מיירי שלא הי' הגוף שלם כו' וז"ל ולמאי דפרישית שיש חילוק בין אותם שראו הטביע' לאחרים ניחא דחילוק זה כתב על היכי דאשתהה וכדעת האחרונים ז"ל אלו. אולם לעומת זה קשה לומר דבלא ראה הטביע' יכול להעיד לאחר זמן דהרי בהדיא אמרי' לקמן דף ק"כ בהך דטבע בדגלת דאנסבא רבה לדביתהו אפומא דשושבוני וה"מ דחזי לי' בשעתא אבל שהה מתפח תפח דמשמע שאינו ניכר כלל ועיין ברא"ש ז"ל שם שכ' מתפח תפח ואינו ניכר וביחוד דא"נ דז"א רק בראה הטביע' ומשום חשש בדדמי לבד א"כ ז"א אלא בעד אחד ולא כשהעידו והכירוהו שני עדים כשרים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו בשמעתין דהכא ובהך דדגלת סתמא נאמר דבעי' חזי' בשעתא אף שהי' מעידים רבים וע"כ דבאשתהה אינו ניכר וליכא טב"ע ואין מעידין ע"ז כלל:

ואשר אחזה לדעתי בביאור דברי הרא"ש ז"ל שלא יהי' דבריו ז"ל מרפסין איגרא דלקמן ק"כ הביא באמת הרא"ש ז"ל דברי ר"ת להלכ' דאדם ניכר ע"י טביעת עין של הגוף ואף לאחר כמה ימים דגם בגוף נופל טב"ע וטב"ע זה אינו משתנ'. ולפי"ז אמינא דעיקר חילוקו בין ראה הטביע' ללא ראה הוא באופן זה שאשתה' ורק שמ"מ גופו שלם דבחזיי' בשעתא לא שייך כלל חשש בדדמי שניכר אדם להדי' תיכף ע"י טב"ע של פניו והיכא דאשתה' ואין גופו שלם וליכא טב"ע בגופו ורק שיאמר שמכירו בטב"ע של פניו לא מהני כלל דתפח ואינו ניכר ואין מעידין כלל אף אם המעידים רבים ולא ראו הטביע' דלא הוה טב"ע עוד ורק היכי שכבר אשתהה ורק שאומר שמכירו ע"י טב"ע שבגופו בזה יש חילוק בין ראה הטביע' ללא ראה דטב"ע כזה אינו ניכר להדיא רק אחר התבוננות והעיון ובזה חיישינן בעד אחד שראה הטביע' שלא התבונן ועיין יפה ואומר קצת בדדמי כיון שראה הטביע' אבל היכי דלא ראה שפיר מועיל הכרתו שאומר שמכירו ע"י טב"ע של הגוף שאינו משתנ' והכא בעינן א"כ חזיי' בשעתי' אף שהי' הגוף שלם ואיכא טב"ע של הגוף כיון שראה הטביע' וזה כוונת הרא"ש ז"ל לפי מה דחילק בין ראה הטביע' ללא ראה ניחא והיינו נצטרך לדחוק ולומר דשמעתי' דהכא מיירי דוקא בדליכא גופו בשלימות דכיון דרא' הטביע' לא מהני טב"ע בגופו דחיישינן בעד א' כזה לבדדמי ורק בטב"ע דפנים היכא שלא שהה לא חיישי' לבדדמי דתיכף ניכר ולכך כתב ז"ל רק דברא' הטביע' לא מהני רק דחזיי' בשעתא ודוק:

ואוסיף לבאר החילוק שחלקתי בין טב"ע בגופו לטב"ע בפניו דהנה באמת צריך להבין דעת החולקים על ר"ת דלא מהני טב"ע של הגוף דהרי מצינו בכ"מ טב"ע בכלי ואף גם בחתיכת בשר דמועיל להוציא ממון כשעדים מעידים שמכירים בטב"ע שזה כלי של פלוני וגם בחתיכת בשר לענין איסור תורה עיין ש"ס בחולין דף צ"ה ומדוע יגרע טב"ע של הגוף וזה דבר שצריך להתבונן בו והנרא' דהנה בש"ס דב"מ דף כ"א המוציא כלי אנפוריא אין צריך להכריז דכיון שלא שבעתן עין ליכא טב"ע לצורבא מרבנן. ומעת' יש לומר לדעת החולקים ז"ל אלו דבאדם כיון שיש טב"ע דפרצוף פנים אין דרך להשים עין על טב"ע של הגוף כ"כ ואף שלפעמים משימים עין גם לצורת הגוף מ"מ כיון שאינו רק לפעמים רחוקים הו"ל ככלים שלא שבעתן עין דליכא טב"ע כ"כ שנסמוך עליו ולר"ת ודעמי' ז"ל י"ל דלא נחלקו במציאות ורק דס"ל דהאמת שגם בכלים אנפוריא יש טב"ע ואי אמר הצורבא מרבנן שיש לו בו טב"ע באמת מהימן ורק דלא שכיחא שיהי' לו באלו טב"ע וא"צ א"כ להכריז אף בשוקא דרבנן דאין לו לחוש שבעל האבד' יש לו טב"ע בזה [ולפ"ז י"ל לדעת החולקים על ר"ת ז"ל דבאמת יש מציאות לטב"ע בכה"ג ורק דכיון דרחוק במציאות שיהי' טב"ע גמור ובבירור בכה"ג לא מהימנא לן לצורבא מרבנן באבד' וגם לא לעד המעיד בעגונא ע"ז. ולפ"ז י"ל דבשני עדים שאומרים ומעידים שיש להם טב"ע בהגוף טב"ע גמור שזה הוא פלוני גם החולקים מודו דבשנים לא חיישי' בשום פנים שמשקרים וגם לא לבדדמי וכמה מעלי' הא שמעתתא לתקנת עגונות. ודוק כי בזה יתיישב קושיות הגאון בעל קצות החשן ז"ל בשב שמעתתא דלדעת החולקים אלו ז"ל ביצא רובו מסורס לא יפטור בבכור' דליכא יכיר והבן ואכמ"ל]:

ב) אף אי נימא כפי' המחמירים דהרא"ש ז"ל דעתו דגם בחזיי' בשעתא אין עד אחד נאמן בראה הטביע' דחיישינן לבדדמי מ"מ נרא' לדעתי דאין לחוש להחמיר משום זה רק בעד אחד אבל לא בשני עדים אף שנצטרף להם קרוב או פסול די"ל דאין הטעם דבשני עדים לא חיישי' לבדדמי משום דהוי עדות מה"ת וכמ"ש הנוב"י ז"ל ורק מטעם אחר קאתינן דכבר נודע מה שכתבו הגאונים ז"ל דהא דאין עד אחד נאמן אין הטעם משום דעד אחד חשיד למשקר ורק דחיישי' הוא שאומר בדדמי [ולכך זוקק לשבוע' דאף דא"י להוציא ממון דחיישי' לבדדמי מ"מ כיון שזה חשש רחוק צריך לישבע עכ"פ] ורק בשני עדים לח חיישינן ששניהם אומרין בדדמי. ואנכי הבאתי ראי' לדבריהם ז"ל אם כי דברי הגאונים ז"ל דברי קבלה ואינם צריכין חיזוק מהא דקיי"ל בנמצא קרוב או פסול דליכא גם שבוע' וכבר נתקשו המפורשים ז"ל דכיון דעיקר הא דנמצא קרוב או פסול נתבטל העדות נלמד מהקישא דשלשה לשנים מאין הרגלים לפטור גם משבוע' עיין בדבריהם שנדחקו הרבה ולפי הנ"ל אתי שפיר דאי נימא דנשאר עדות ע"א הי' לנו להוציא ג"כ ממון דלפ"ז העיקר שאין מוציאין ממון ע"י עד אחד הוא רק משום חשש בדדמי א"כ כאן שיש באמת שני עדים שאין פסול בגופן שנחוש למשקרים ובדדמי ל"ש כאן שהם שנים נהי דגזה"כ דלא חשיבי שני עדים מ"מ כיון דנשאר עדות האחד ובדדמי ל"ש הי' לנו להוציא ע"י וע"כ דגזה"כ הוא דנתבטל כל העדות ולא חשיב עדות כלל אף ע"א וליכא א"כ שבוע' והבן זה. ומעת' כמו כן אמינא לענין עדות מיתה דהכשירו חז"ל ע"א ולא חיישי' לבדדמי מהסתם רק היכא שיש עילה לחוש כגון בראה הטביע' וכדומ' דלא חיישי' רק בעד אחד אבל בשנים לא חיישינן לבדדמי כל שאין פסול בגופן וכנ"ל ועיין בתוס' ריש פסחים בהך דאחד אומר בג' ואחד אומר בה' דגם להחזיק ולקיים עדותן לא תלינן שכ"א טעה שעה אחת והמעש' היתה באמת בד' דלא תלינן טעות בשנים עיין בדבריהם ז"ל:

ג) אמינא לחלק בין ע"א לשנים עדים ורק שנצטרף להם קא"פ בראו הטביע' מצד אחר דהנה הרא"ש ז"ל הביא ראי' נגד דעת הרי"ף ז"ל דבב' עדים לא חיישי' לבדדמי מהא דקאמר הש"ס בהא דבעי לפשוט בעיין דע"א במלחמ' מהך דאסבא רבי לנשי הנטבעים בספינ' ע"פ נשים והא מים כמלחמ' דמיא ומאה נשים כחד דמי הרי דאם היו נחשבים כשנים לא חיישי' ולכאור' צריך להבין דבריו ז"ל דהרי התוס' בהך אבעיא דע"א במלחמ' דאיבעי' לן אי טעמא דעד אחד משום דהוי מלתא דעבידי לגלוי' והכ"נ נאמן או דילמא משום דדייקי ומינסבא והכא במלחמ' לא דייקא כתבו דאין לומר דהחשש הוא שהעד אומר בדדמי דא"כ גם אם דייקא הא אין כאן עדות והא דנאמן רק משום חזקת דייקא ובמלחמה דלא דייקא אינו נאמן דחשיד שמשקר וע"כ א"כ צריך הוא לומר דנשים כחד דמי ומה ראי' מזה לענין בדדמי ועכצ"ל לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דלמשקר לא הוי חיישי' בע"א במלחמ' אף אי נימא דהטעם משום דדייקא דדמי למת בני ואח"כ מת בעלי דמסקינן בהאש' רבה דאף דאיהי לא מהימנא דשמא רחמא לי' ליבם ולא דייקא מ"מ ע"א מהימן עיין ברא"ש ז"ל שם ומשום דמצטרפין דיוקא זוטא לטעמא דמלתא עבידי לגלויא ורק דכיון שיש חשש בדדמי שאינו יודע דבר ברור רק אומדן דעת דאיתרע קצת טעמא דמלדעל"ג שאינו ירא כ"כ לומר שקר שיודע שמת בבירור דל"ח שמא יתגל' דלפי השערתו באמת מת וגם הך סברא דדיוקא ל"ה רק דיוקא זוטא לא מהמנינן לי' משא"כ לצד האבעי' דרק משום דהוי מלדעל"ג נאמן ס"ל דלא איכפת לן מה דאיתרע קצת שסובר שמת. ויומתק יותר עפ"י מ"ש הגאון בעל נוב"י ז"ל דדיוקא ומלדעל"ג חדא מלתא הוא דכיון דדייקא הו"ל על"ג שמותר ע"י דיוקא דילה דכיון דהעד סובר שמת וגם היא לא תידוק כ"כ אינו חושש שיתברר להיפך ואומר ומעיד בבירור. ושפיר הביא ראי' דאי לאו חשש משקר לבדדמי לבד ל"ח מהך דאמרי' והא נשים כחד דמי דאי היו חשובים כב' דל"ח שמשקרים לא הוי חיישי' לבדדמי כיון שמעידין שיודעין בבירור ולא משקרי בודאי וכנ"ל והבן. ולפ"ז אף אם נפרש כפי' המחמירים דאף דחזיי' בשעתא ל"מ עד דאמר סימנים היינו ג"כ דכיון דראה הטביע' חיישי' דאינו מכיר בבירור ורק בדדמי ומה שאומר שמכירו בטב"ע בבירור משקר וכנ"ל דכיון שסובר שהוא כן והיא לא דייקא כל כך אינו ירא לשקר דהשתא קיימינן דע"א במלחמ' אינו נאמן מה"ט גופא ולדידן א"כ הוי ספיקא דאבעי' דלא איפשטא וכמובן:

והנה הא דבעי' טעמא דמלתא דעבידי לגלויא ודייקא ולא סגי עדות העד לבד היינו לפמ"ש התוס' בריש האשה רבה דאף דהוי קו"ע שהיכי שהדברים מוכיחים שהוא כן יש כח ביד חז"ל לעקור ולהאמין ע"א אף שמה"ת אינו נאמן ולכך בעינן שפיר שיהי' אומדנות מלדעל"ג ודייקא ולפירש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה דמטעם דאפקעינהו רבנן לקידושי קאתינן עלה שיהי' ע"א נאמן צ"ל דלא רצו חז"ל להפקיע הקידושין רק כשיש מוכיחים שראוי ע"י להאמין עלו"ג ודייקא דמה"ט כשנודע אח"כ שחי היא תצא מזה ומזה דלא הפקיעו הקדושין רק כשלא יודע שלא תהי' אשת איש אם העד שקר הגיד ומשום דאם יפקיעו הקידושין בכל גוונא גם אם יודע שחי הוא לא תידוק עוד דליכא חומר בסופו וחז"ל לא רצו להפקיע הקידושין בכה"ג דליכא דייקא. והא דלא חשו חז"ל דשמא חי הוא ויודע הדבר. היינו לדעתי משום דבאמת ע"א נאמן באיסורין ורק בדבר שבערוה אמרה תורה שאינו פחות משנים שאין בידינו להתיר ערוה רק בשני עדים וכ"ז כשאנו דנין להתיר אבל כשאנו אומרים דאין כאן דבר שבערוה דאפקיעו לקידושין ורק שאתה בא לחוש דשמא יודע הדבר בהיפך לזה העד נאמן וסמכינן שלא יתברר ההיפך וה"ה לדעת הסוברים דבכל איסורים אין ע"א נאמן באתחזיק איסורא ג"כ אין הטעם משום הכרעת החזק' שמכריע שלא כהעד דגם נגד הרוב שעדיף ע"א נאמן וכמ"ש הקדמונים ז"ל ורק שמחק התור' שא"י להוציא דבר מחזקתו כ"א ע"י שני עדים אבל לענין שלא נחוש שיודע ויתברר ההיפך סמכינן שפיר על דברי העד וכנ"ל ודוק כי קצרתי. ומעתה היכי שיש שני עדים כשרים ורק שנצטרף להם פסול דהוא רק מצד גזה"כ דנתבטל עדותן ולא חשיבא עדים אבל בעגונא דלא בעינא תרתי עדים מתקנת חז"ל פשיטא דאין לך אומדנא והגון להאמין יותר מזה ואף בלי טעמא דעבידי לגלויא ודייקא נאמנים בעגונא ולא חיישי' למשקרים ואומרים שמכירים אותו בבירור ובאמת אינו הכירו רק ע"פ השערה ודמיון לבד וזה ברור אצלי:

ד) נראה לי דאין לדון כלל בנדון שאלתינו דהוי נמצא א' קרוב א"פ לכ"ע. דהנה בהך דפסקינן דשואלין את הקרוב ופסול אי למחזי קאתי אי לאסהודי יפלא דמה מהני עדות ודברי הפסולין וא"נ דמסתמא הוי לאסהודי איך נאמנים לומר דלמחזי לבד אתי ואי מהסתם הוי למחזי איך יועיל דבריהם שיאמרו לאסהודי לבטל עדות הכשרים ועיין בתוס' מכות שם שנתקשו באופן אחרת דא"כ יוכלו בכ"מ לבוא פסולים להצטרף לבטל העדות והעלו לומר ולפרש דשואלים הכשרים אם המה רצו לאסהודי עם הפסולים אולם בטוש"ע פסקינן דשואלין את הפסולין והקושיא קמה כחומה דדבריהם לא מעלה ולא מוריד. ואשר אחזה בישוב זה לפ"מ שהעל' הגאון בעל קצות החשן ז"ל דאף אם בשעת שנצטרף בראי' כשרים היו ורק אח"כ בשעת שנצטרפו בהגדה היו פסולים הוי מכלל נמצא אחד קרוב או פסול דאף דתרתי בעינן מ"מ ה"ט דאף דנצטרפו בהגדה הרי נחלקו בראי' אבל בזה שלא נחלקו ורק שאז בשעת ראויה כשרים היו ע"י מה שנצטרפו בהגדה הו"ל נמצא קא"פ דבשעת הגדה פסול הי' עיין בדבריו ז"ל שהאריך להביא ראיות לזה ולפ"ז א"נ דצירוף בראיי' לבד מבטל העדות אבל לא צירוף הגרה לבד אמינא דמ"מ יש נ"מ אי נצטרפו גם בהגד' היכא דבשעת ראי' לא אתי לא למיחזי ודאי ולא לאסהודי שלא החליטו עוד בדעתם דאם נצטרפו בהגד' עדותן בטילה דלזה בעינן שיתחלקו בראי' דוקא והרי לא נחלקו אבל היכי שלא נצטרפו בהגד' לא חשיב נמצא קרוב או פסול דאף שלא נחלקו מ"מ לא נצטרפו בראי' ג"כ ואין כאן צירוף לא בראי' ולא בהגד' וכ"כ אמינא דיש נ"מ לענין סתמא שאין אנו יודעין אי בשעת ראייה למחזי או לאסהודי אתו דאי לא נצטרפו בהגד' אין לבטל העדות דמהכ"ת נימא שהוא צירוף בראי' אבל אם נצטרפו בהגד' עדותן בטלה דהצירוף בהגדה חשיב באמת צירוף ורק שאם נחלקו בראי' נתבטל הצירוף ומהכ"ת נאמר כן מסתמא והבן זה. וא"כ כיון דגם לדיעה זו מיירי כשבא הפסול עכ"פ לב"ד שפיר שואלין לי' אי למחזי או לאסהודי דכיון שלא נצטרפו בהגד' שפיר יכלו למימר למחזי דגם אנחנו מסתמא אמרינן הכי וכנ"ל וגם לומר לאסהודי נאמנים במגו דכיון שבאו ביחד עם כשרים לב"ד יכולין היו להצטרף בהגדה דאז מסתמא היינו אומרים דנתבטל עדותן ולא היינו תולין דנחלקו בשעת ראי' וכנ"ל ודוק כי זה נכון בביאור הדברים ולפ"ז להסוברים דתרתי בעינן צירוף בראי' והגדה ע"כ צריך לפרש כפי' התוס' ז"ל דשואלין הכשרים דהפסולים אינם נאמנים לומר אח"כ שנצטרפו בהגדה דבשעת ראי' למחזי אתו וכנ"ל דאין לומר מטעם מגו שלא היו מצטרפים בהגדה דהוי מגו למפרע] ומעתה כשלא באו לב"ד עם הכשרים אין לבטל העדות ע"י אומדנא שרצונו הי' לאסהודי רק כשהאומדנא הי' בשעת ראי' אבל האומדנא נגד אמירתו שלאח"כ לא מהני כיון דלית לי' מגו אולי לא הי' יכול לצמצם לבוא ולצרף עם הכשרים בשעת הגדה וכ"ש בכעין נ"ד שהב"ד קיימי ויחדו להכשרים שלא הי' מכוין לצרף בהגדה כלל וכמבואר בפוסקים ז"ל:

ה) גם אם נבוא לחוש לדעת הרי"ף ז"ל דגם בשני עדים חיישי' לבדדמי אין בנ"ד מקום להחמיר דהרי"ף ז"ל מפרש הך אבעי' דע"א במלחמ' בקברתיו דבלי קברתיו גם שני עדים לא מהני דחיישינן לבדדמי וא"נ דגם בחזי' בשעתא בנטבע שראה הטביע' חיישינן לבדדמי וגם בשני עדים חיישי' א"כ גם בקברתיו במלחמ' למה מבעי' לי' בעד אחד הרי גם בשני עדים ניחוש לבדדמי שלא הי' להם טב"ע גמור דפשיטא דדוחק לחלק בין לא אישתהי במים ללא אישתהה ביבשה. ויותר נרא' לדעת הרי"ף ז"ל דבאמת בהך דאומרת מת במלחמ' דאינה נאמנת מבואר בש"ס דלעיל דהיינו היכא שגם זו היתה בסכנ' ויריא' לעמוד דמה"ט בנפלו עלינו לסטים נאמנת דאשה כלי זיינה עלי'. והנה בזה דבעינן שתהי' גם היא עצמה בסכנ' יש שני טעמים אי משום דרק בזה חיישי' לבדדמי משום שלבה בל עמה הי' ופחד מות עלי' אי משום דהיכי דאינה בסכנה אמרי' שבודאי המתינה ודקדקה היטב שמת ולא סמכא על אומדנות ובדדמי. ולפ"ז נרא' דגם הרי"ף ז"ל רק בכה"ג חייש גם בב' עדים לבדדמי ומטעם הראשון דכיון שגם המה היו בסכנ' ואימת מות נפלו עליהם חיישי' שלבו ראה תהפוכות לחשוב שמת ודאי אחרי שמחו לי' ברומחא וגירא אבל אל"ה פשיטא שאין לחוש לבדדמי בשני עדים ובהיותי בזה אמרתי לישב מה שתמהתי זה זמן רב על הרא"ש ז"ל שכ' לדחות ראיות הראב"ד ז"ל דלפי המסקנא עד אחד נאמן במלחמ' אף בלי קברתיו ותנשא לכתחל' מההיא דאמר טבע חסא ואינסבא וקאמרי דכיון דהוי מים שאין לו סוף לא תנשא ואם נשאת לא תצא דמשמע דבמים שיש להם סוף תנשא לכתחל' דמים שיש להם סוף לאו כמלחמ' דמי דכיון שעומד עד שתצא נפשו די דאיך יפרנס סוגיא דשמעתין דבעי לפשוט האבעי' מהא דטבע' ספינה והתיר רבי נשותיהן עפ"י נשים והא מים כמלחמ' דמיא וקאמר ותסברא מים שאין לו סוף הוא כו' וע"כ דהס"ד ס"ל דמיירי ביש להם סוף ואפ"ה קאמר דמים כמלחמ' דמיא. ולפי הנ"ל אמינא דכבר הבאתי דברי הש"ס לעיל דבלסטים כיון שאינה בסכנ' לא חשיב לבדדמי וצ"ל דהא דפי' הרא"ש ז"ל דברא' הטביע' חיישי' שהטב"ע הוא בדדמי אף שהעד אינו במקום סכנה דבאמת עיקר הטעם בהך דלסטים אינו רק משום דאמרי' דבודאי המתינ' לראות שמת ודאי אבל היכי שאינו יכול לברר יותר שפיר חיישי' לבדדמי וראיה לזה מהא דאמרי' בהך דע"א במלחמ' דלא דייקא דכל שיודעת שהוא מת במלחמה ואין בידה לברר תיכף יותר אומרת על אומדן הדעת:

אולם עדיין יוקשה בהך דטבע' הספינ' דקאמר דמים כמלחמ' דמי דכיון דסובר המקשה דמיירי ביש להם סוף ואין לחוש רק שלא עמד עד שתצא נפשו והרי היכי שבידו לברר תיכף על בוריו לא חיישי' לבדדמי דמה"ט נאמנת בהך דלסטים וכנ"ל ועכצ"ל דהמקש' יודע דבהאי מעשה היו הנשים ג"כ בספינ' שטבע' והי' א"כ בסכנ' או י"ל שידע שהי' המעש' שהנשים לא באו להעיד כלל עד ששאלו אותן ושפיר יש לחוש לבדדמי דבשעת מעשה לא עלה על לבם לברר ולהמתין ועתה כשאין בידם אומרת בדדמי וכ"ז ליתא בהך דחסא שבא בעצמו להעיד ולא הוה במקום סכנה וא"ש ודוק:

מכל הלין טעמי נראה דאין לחוש ולחוכך בהתירא דאיתתא דא וישבו ב"ד של שלשה ויתירוה כדין נשאת עפ"י ע"א מתקנת חכז"ל דלחשוב כשני עדים מה"ת אין מקום ורק אי נימא כמ"ש בהיתר הד' ואחרי שהאשה מותרת מה לנו לחפש היתר שלא יצטרך ב"ד להתיר' והנלע"ד כתבתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף