ברכת רצ"ה/צט
|
< הקודם · הבא > |
בש"ס דפסחים דף ע"ו אמר רב בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחיטה שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא וריחא לאו מלתא הוא כו' מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובת טעמים קשיא ללוי לא מפני תערובת גופין ה"נ מסתברא מדתני סיפא אפי' גדי וטלה אי אמרת בשלמא כו' אא"א מפני תערובת טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי כו' לימא תיהוי תיובתא דרב כו' כגון שצלאו בשתי קדירות שתי קדירות ס"ד אלא אימא כעין שתי קדרות כו' ע"ש. והנה אנן פסקינן בטוש"ע יו"ד סי' ק"ח להלכה דבדיעבד בצלה נבילה עם שחיטה מותר דריחא לאו מילתא כלוי ומ"מ לכתחיל' אסור לצלות ודעת רבים מהפוסקים ז"ל דגם בשניהם כחושים אסור לכתחל' והקשו עליהם מדברי התוס' שכתבו אהא דמקשה לימא תיהוי תיובתא מהך דאין צולין שני פסחים כאחד אדרב דהומ"ל בשניהם כחושים והתם מיירי דאין צולין לכתחל' ומוכח מדבריהם ז"ל א"כ דגם לרב מותר בשניהם כחושים אף לכתחל' וכ"ש לדידן דפסקינן כלוי. והנה לכאור' עלה על לבי לומר לפמ"ש הרשב"א ז"ל דאף אי נימא דגם ללוי לכתחיל' אסור מ"מ א"ש לדידי' הך דאין צולין דאין אסור משום חשש תערובות גופין ולא משום תערובת טעמים דאף דלדידי' דריחא לאו מילתא הוא אסור מ"מ לכתחל' דפסח היתר היא לבני החבורה שנמנו עליו וכיון שאין בו רק טעם משהו מותר אף לכתחל' עכת"ד. והנה דבריו ז"ל אינם מובנים דהרי אנן קיי"ל דהיתר בהיתר לא בטיל וא"כ אי הך דפסח חשוב היתר אדרבה גרע טפי דלא בטיל כלל דהו"ל היתר בהיתר וגם בדיעבד הי' לן לאסור וכמדומה לי שמצאתי אח"כ למ"ז רשכ"י זצ"ל שהרגיש בזה:
והנראה בזה דהנה אנן קיי"ל דגרם כיבוי בשבת וכמו כן גם גרם מחיקת השם שרי עיין ש"ס דשבת דף ק"ך ואנכי אמרתי דלאו דוקא בהני תרתי אלא בכל האסורים גרמא שרי. וראי' ברורה לזה מהא דצריך קרא לענין הטלת מום בבכור דגם גרמא אסור וכדילפינן מנין שלא יתן דבלה ע"ג אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו שנאמר כל מום לא יהי' בו ומוכח דאי לאו רובא הי' מותר דגרמא שרי בכל איסורין והא דבשבת ובמוחק השם מצריכינן קרא להתיר גרמא בשבת דכתיב לא תעשה עשי' היא דאסור הא גרמא שרי ובמחיקת השם דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם עיין בש"ס בשבת שם דנרא' דאי לאו קרא היינו אוסרים גרמא צ"ל דדוקא בהנך תרתי מחיקת השם ומלאכת שבת אי לאו מיעוטא היו גרמא אסור במחיקת השם משום דכתיב אבד תאבדון לא תעשון כן לה' אלהיכם וכיון שכן י"ל דכל שחשוב קיום מצות איבוד בע"ז אסור לעשות בשם ופשיטא דבע"ז אין חילוק אם מאבד בידים או ע"י גרמא. ובשבת ג"כ הו"א דכיון דהשבית' מלאכ' בשבת הוא זכר למעשה בראשית דביום השבת שבת וינפש גם גרמא אסור דכל מעשה בראשית נעשו ע"י גרמא דבדבר ה' שמים נעשו אבל בשאר איסורים גרמא שרי ומשו"ה צריך קרא בהטלת מום לאיסורא והנה קיי"ל דהמוציא פסח מחבור' לחבור' נפסל מטעם יוצא וכמבואר בש"ס דפסחים דף פ"ה וברמב"ם ז"ל פ"ט מהק"פ ומעתה י"ל כיון דבשעת הצלי' עדיין חשוב היתר דהיתר היא לבני החבורה שנמנו עליו ול"ש א"כ ביטול דהיתר בהיתר לא בטיל שפיר ללוי אף א"נ דגם לדידי' אסור לצלות איסור והיתר יחד לכתחל' דאף דריחא לאו מילתא הוא מ"מ משהו מיהו הוי ואסור לבטל איסור לכתחל' מותר בהך דשני פסחים אף לכתחל' דבשעת הצלוי' אין כאן איסור ביטול לכתחל' דהיתר בהיתר לא בטיל כלל ורק דאח"כ בשעה שלוקח לחבורה שלו דהבליע' נעשה יוצא נעשה איסור דנאסר לכל גם לבני החבורה שנמנו עליו שנפסל ביוצא ואז א"כ הוי עיקר הביטול וזה לא חשוב רק גרמא דכל שנעש' אח"כ ממילא אחר שכבר סילק ידיו ל"ח רק גרמא ואין לאסור א"כ משום מבטל איסור לכתחל' דבכל איסורים גרמא שרי וכנ"ל והבן כי זה עצה עמוקה. ולפ"ז י"ל דדעת הפוסקים ז"ל הנ"ל דלענין לכתחיל' אין נ"מ בין אחד שמן לשניהם כחושים דגם בשניהם כחושים משהו איכא והא דנקט בשר שמן דמפטמי אהדדי היינו דבזה גם בדיעבד אסור דאיכא טעם גמור משא"כ בשניהם כחושים דלא הוי רק משהו מותר בדיעבד ולדידן דאסור רק לכתחל' וכלוי אין חילוק דגם בשניהם כחושים משהו איכא ואסור לכתחל' ומ"מ שפיר הקשו התוס' דנוקי הך דאין צולין שני פסחים בשניהם כחושים דכיון דלא הוי רק משהו מותר בפסחים אף לכתחל' דלא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה וכנ"ל לדעת הרשב"א ז"ל:
אולם באמת גוף סברת הרשב"א דפסח חשוב היתר כיון שמותר לבני החבורה שנמנו עליו לא זכיתי להבין דמ"מ לבני החבורה השני' איסור הוא והרי תרומה בחולין חשוב איסור בהיתר אף שמותר לכהנים דמ"מ לישראלים הוא איסור בהיתר. ויותר מזה הנה גם בנדר מדבר אחד ונתערב אנו דנין מענין ביטול איסור בהיתר אף דלכל העולם היתר הוא ומ"ש הך דפסח דאף דלבני החבורה שנמנו עליו היתר הוא מ"מ להחבורה השני' איסור בהיתר הוא וצע"ג. ויען כי לא אוכל לבנות על יסוד שלא נתברר לי אשר ע"כ אמינא ליישב דברי הפוסקים ז"ל הנ"ל שלא יקשה עליהם בהתוס' ז"ל הנ"ל באופן אחר. דהנה אנכי הקשיתי ואח"כ הוגד לי שכבר הרגיש בזה הצל"ח ז"ל דמאי פריך בש"ס לרב דמ"ל גדי וגדי מ"ל גדי וטלה הרי רב ס"ל כר"י דמין במינו במשהו וא"כ י"ל דאשמעינן דלא דוקא גדי וגדי דהו"ל מב"מ דגם אי ע"י ריחא נבלע משהו אסור אלא אף גדי וטלה דהו"ל מין בשאינו מינו אסור דריחא מבליע בנותן טעם. אולם הדבר נכון דכיון דמתני' מיירי לענין לצלות לכתחלה א"כ שפיר פריך מאי לי גדי וגדי ומ"ל גדי וטלה דאף אי נימא דל"ה רק משהו מ"מ ממילא ידענו דגם גדי וטלה אסור לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה. אולם באמת אין כוונתו לבטל ורק דמ"מ אסור לכתחל' וכאשר האריכו בזה האחרונים ז"ל וטעם הדבר דאף דהוי דבר שאינו מתכוין מ"מ אסור דהוי לי' פסיק רישא. והנה ידוע דעת הערוך ודעמי' ז"ל דפ"ר דלא ניחא לי' מותר דכל שאינו נהנה כלל לא איכפת לן מה שהוא פ"ר ומעתה י"ל דקושיות התוס' ז"ל הוא כך דהומ"ל בשניהם כחושים דכיון דלא מפטמי אהדדי אינו נהנה כלל בהביטול וכיון שכן אי לא הוי רק משהו הי' מותר במין בשא"מ לכ"ע גם לכתחל' דכיון שאין כוונתו לבטל הו"ל דבר שאינו מתכוין ואף דהוי פ"ר מותר כיון שאינו נהנה ופ"ר דלא ניחא מותר וכנ"ל וא"כ שפיר אשמעינן מתניתין לרב דלא מבעי' גדי וגדי דהוי מב"מ דלא בטיל אלא אף גדי וטלה אסור דריחא מבליע בנו"ט ואין ראי' מדברי התוס' ז"ל א"כ דבשניהם כחושים מודה רב דמותר וצ"ל לפ"ז דהא דנקט רב בשר שחיט' שמן ומשום דמפטמי אהדדי היינו משום דבשביל זה אסור כולו דבשניהם כחושים גם אם צלאם יחד אינו אסור רק כדי נטילה וגם צ"ל לדעת הפוסקים ז"ל אלו דהא דאסרינן לכתחיל' היינו משום דלכתחל' חיישינן לדרב דאמר ריחא מלתא היא ומבליע בנו"ט ורק בדיעבד סמכינן אדלוי דריחא לאו מילתא היא ולאו משום דמשהו מיהו איכא ואסור לבטל לכתחל' דבכה"ג שאין כוונתו לבטל וגם אינו נהנה כיון ששניהם כחושים מותר אף דהוי פ"ר ובל"ז עכצ"ל כן לפי הנ"ל דהך דשני פסחים הו"ל איסור בהיתר דללוי גם לכתחל' מותר וכמובן ודו"ק:
ועדיין צריך לבאר דהרי רב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור וא"כ מה בכך ששניהם כחושים וה"ל פ"ר דלא ניחא לי' מ"מ הרי לדידי' דשא"מ גם בלי פ"ר אסור. אולם באמת כבר כתבו האחרונים ז"ל דלמ"ד מב"מ לא בטיל טע"כ לאו דאורייתא דאין ללמוד מגיעולי נכרים די"ל דחיישינן שמא ישתמש בו במינו. ונודע דעת התוס' ז"ל בבכורות דף כ"ד ועוד מהקדמונים דבדרבנן גם ר"י מודה דדשא"מ מותר וכל היכי דאין לאסור משום פ"ר מותר כן עלה לכאור' על לבי אמנם אחר העיון מלבד דגוף הדבר שכתבו דלמ"ד מב"מ במשהו טע"כ לאו דאורייתא אינו נכון לדעתי דאף דליכא למילף מגע"נ י"ל דילפינן ממשרת וגם מגע"נ נוכל ללמוד לפמ"ש התוס' לישב מה שהקשו דאיך ילפינן טע"כ בנזיר מגע"נ דנזיר קיל משאר איסורים דהי' ג"כ כלי יין שהצריכה התורה הכשר משום נזיר ובנזיר אין לחוש שישתמש בו ממינו. הנה עיקר ביאור דברי האחרונים ז"ל אלו היא עפ"י דברי הרשב"א והר"ן ז"ל דלענין שיאמר הטעם לא צריך לימוד דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהם ורק דאי לאו דילפינן טע"כ מגע"נ הוי אמינא דבטל ברוב וזה ילפינן מגע"נ דכל שנרגש הטעם אסור וזה לא נוכל ללמוד למ"ד מב"מ במשהו דבמינו בל"ז דטע"כ אסור מקרא דהטמאים כו' וכיון שכן שפיר צריך לבוא לידי ביטול מה"ת גם אי מה"ת לא הוי טעכ"ע. אמנם אחר ההתבוננות א"צ לכ"ז דעיקר איסור ביטול איסור לכתחל' אינו רק מדרבנן וכל דאין לדון משום פ"ר מותר גם למ"ד דדשא"מ אסור וכנ"ל בשם התוס' ודעמם ז"ל והבן זה:
ולפי הנ"ל אמינא להוסיף ולומר דאף לדעת החולקים על הערוך ז"ל דגם פ"ר דלא ניחא לי' אסור ז"א רק באיסור תורה אבל באיסור דרבנן גם הם יודו דפ"ר דלא ניחא לי' מותר. דעיקר סברת מחלוקתם ז"ל הוא לדעתי דעיקר ענין פסיק רישא היא דכיון דאי אפשר לזה בלא זה הכוונה האחת עלתה לשניהם ולכך ס"ל להערוך ז"ל דהיכא דלא ניחא לי' שאינו נהנה כלל מהדבר עיקר הכוונה היא ע"כ להדבר שעושה בשבילו ולא לזה שנעשה ממילא דאחרי שאינו נהנה כלל בלי ספק שלולי תכלית הדבר שעושה ומכוין לה לא הי' עושה. והחולקים ז"ל דעתם דמ"מ שכיון ששניהם תלוים זה בזה הו"ל גם בכה"ג כוונה במקצת להאיסור וכעין סתמא וזה ל"ש א"כ רק באיסור תורה משא"כ באיסור דרבנן דגם לר"י דס"ל דדשא"מ אסור מותר בדרבנן וע"כ היינו משום דלא אסרו חז"ל כלל כשאינו מכוין להאיסור גם בפ"ר דלא ניחא לי' אין לאסור דנרא' בעליל שאינו מכוין לזה ולא אסרו חז"ל א"כ וכנ"ל ונכונים איפוא דברינו בביאור דברי התוס' הנ"ל לכ"ע ודו"ק בזה:
והנה אנכי בחידושי הקשיתי על הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב שכתב דעיקר הטעם דדשיל"מ מב"מ לא בטל היא משום דכיון שיש לו מתירין הו"ל כעין היתר והיתר בהיתר במב"מ דגם לרבנן לא בטיל כיון ששוה במין וגם בעצם עיי"ש והקשיתי דכיון דע"כ גם הוא ז"ל סובר סברת דעד שתאכלנו באיסור כו' דמה"ט בדשיל"מ גם בספיקא דרבנן מחמירינן ועכצ"ל דהא דהוצרך הר"ן ז"ל לבוא לענין ביטול מטעם אחר הוא משום דלדעתו ביטול חשוב היתר ולא שייך לומר עד שתאכלנו כו' דגם עתה אוכל בהיתר וא"כ יפלא לפ"ז דאמאי אסור לבטל איסור לכתחל' דאחרי דהביטול הוא היתר גמור למה יאסר לכתחילה.
ואמרתי דזה אינו דאם תאמר שיהי' מותר לבטל האיסור הדר הו"ל כעין היתר דיש לו מתירין ע"י ביטול ולא יועיל כלל הביטול ועיין בר"ן ז"ל בנדרים שם דהיכא דיש לו מתירין לע"ע ולא רק לאח"ז כיון דדמי יותר להתיר גם דבר שאינו מתכוין לא בטיל עיי"ש. ואמנם לפ"ז היכי שאין כוונתו להביטול הו"ל למימר דמותר לכתחלה דכיון דהביטול מצד עצמותו לא הי' לנו לאסור לכתחלה דביטול היתר גמור וכנ"ל ורק דאנו אומרים דאם יהי' מותר לבטל הדר הו"ל כהיתר בהיתר וכנ"ל ואין לנו לאסור א"כ רק היכא שכוונתו לבטל דכל שאסור לבטל בכוונה תו לא חשוב יש לו היתר וכמובן.
ולפ"ז הדק"ל דמאי פריך מ"ל גדי וגדי מ"ל גדי וטלה דבגדי וגדי גם אי ריחא מבליע רק משהו אסור לרב במב"מ במשהו משא"כ בגדי וטלה דהוי מבשא"מ אי לא חשיב רק משהו מותר ואף לכתחלה אין לאסור דכיון דאין כוונתו לבטל מותר לכתחל' אף בשמן דהו"ל פ"ר דניחא לי' כיון דהביטול בעצם היתר גמור היא וכנ"ל:
והנראה בזה דהנה בש"ס דמנחות דף כ"ג מסיק דכי קאמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל ה"מ היכי דאפשר למיהוי כוותי' ור' חסדא ס"ל דבתר מבטל אזלינן דכל שאי אפשר למבטל להיות כבטול בטיל ור' חנינא ס"ל להיפוך דבתר בטיל אזלינן ונבילה אינה בטילה בשחיטה דאפשר לנבילה שתעשה שחיטה לכי מסרחה והנה רב דאמר בחולין דף ק' דחתיכה של נבילה כו' דאוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ע"כ כרב חנינא ס"ל דבתר בטיל אזלינן ולפ"ז דהך דצליות שני פסחים אי נימא דריחא לא הוי רק משהו הי' מותר גם במב"מ אף לרב דס"ל מב"מ במשהו ומשום דבזה אי אפשר לבטל להיות כמבטל דעד שיסרח יהי' נותר ולשריפה קיימא וא"כ א"נ דמשום תערובת טעמים עכצ"ל גם בגדי וגדי דריחא נותן טעם גמור ושפיר א"כ פריך מ"ל גדי וגדי מה לי גדי וטלה ודו"ק. וצ"ל לפ"ז דהש"ס דהכא ס"ל דרב ס"ל דנותן טעם לפגם מותר דאי ס"ל דנוטל"פ אסור עיין ש"ס דע"ז דף ס"ו דמספקא לן בזה עכצ"ל דלא בעינן כלל לדידי' לענין מב"מ שיהי' אפשר להיות כוותיה דאל"כ למה נבילה בשחיטה אוסר במשהו הא א"א למיהוי כוותי' דגם לכי מסרחה לא פקעי איסורא דנוטל"פ אסור ועיין בש"ס דע"ז שם דלרב ששת רק בשרצים ס"ל לרב דנוטל"פ אסור. ולפ"ז אתי שפיר והבן:
והנה כבר העירו בזה המפורשים ז"ל דאי נימא הטעם בהך דב' פסחים משום תערובות טעמים למה נקט במתני' לישנא דלכתחלה הא גם בדיעבד אסור לרב והנה אי נימא דגם לרב לא הוי רק בליעת משהו ורק דמיירי במב"מ דלא בטיל לדידי' הי' מקום אתי ליישב ולומר דא"ש הא דמותר בדיעבד בהך דפסחים אף במב"מ גדי וגדי. והיא עפ"י מ"ש התוס' בפסחים דף נ"ט דהא דאמרינן אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה דאף דל"ה בעידנא מ"מ שפיר דוחה דדוקא בל"ת דחמיר בעידנא אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין ואפי' לא הוי בעידנא עיי"ש ואנכי בארתי טעמם ונימוקם דהנה ענין עשה דוחה לא תעשה אינו מצד הסברא דעשה חמיר טובא ורק דגזה"כ היא בכלאים בציצית דדחי ולכך אמרינן חין לך בו אלא חדושו דדוקא היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה וכהך דכלאים בציצית העשה דוחה הל"ת משא"כ חמיר דדוחה הקל דהיא מצד הסברא אין סברא לחלק בין היכי דהוי בעידנא לשלא בעידנא כיון דמ"מ אי אפשר לקיים החמור בלי שיעבור על הקל מוטב שיעבור על הקל. ובזה מיושב דלא יקשה דהרי בש"ס דזבחים דף צ"ז פריך אהך דנקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול דניתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת ואמר רבא חין עשה דוחה ל"ת שבקדשים. ואמאי דחי עשה דפסח עשה דהשלמה שהיא עשה דקדשים. ובזה אתי שפיר דעיקר הא דאינו דוחה ל"ת שבקדשים נלמד מעצם לא תשברו בו בפסח אף בעצם שיש בו מוח ולא אמרינן דידחה עשה דאכילת הפסח הל"ת דלא תשברו בו ומזה אין ללמוד רק דגזה"כ בקדשים לא נילף מכלאים בציצית דמפני עשה נדחה ל"ת דחמור. אולם עשה החמור דדוחה הקל מצד הסברא אין לנו לחלק בין חולין לקדשים וא"ש.
ועדיין צריך ביאור דלפ"ז היכא שנבלע פחות משיעור כזית הול"ל דעשה דאכילת קדשים דוחה איסור הקל דחצי שיעור שאינו רק איסורא בעלמא וסתמא אמרינן שאם פסולה היא תפסול. אמנם גם זה נכון דבקדשים כיון דחתיכה עצמה נעשה נבילה עיין רשב"א ז"ל בחידושיו למס' חולין כל שבלע בנו"ט נאסר כולו והו"ל שיעור שלם והיכי דהוי כולו פחות מכזית ליכא עשה דאכילת קדשים דאכיל' הוי בכזית אמנם כל זה כשבלע בנו"ט אבל היכי שלא בלע רק משהו אף במב"מ למ"ד דלא בטיל מותר בדיעבד דעשה דוחה איסור הקל דחצי שיעור דבמשהו לא אמרינן חענ"נ וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל עיין עליהם וא"ש הא דתנן רק אין צולין ב' פסחים דמשמע רק לכתחל' דבדיעבד מותר לפ"ז דלא הוי רק משהו וכנ"ל ובגדי וגדי פשיטא דאסור לכתחל' להביא לידי דחית עשה ובגדי וטלה צ"ל דהא דאסור לכתחל' משום ביטול איסור לכתחל' נגעו בה והש"ס דפריך מ"ל גדי וגדי מ"ל גדי וטלה היינו דכיון דאיכא תערובות משהו פשיטא דאין לחלק בין גדי וגדי לגדי וטלה לענין לכתחיל' דגם במין בשא"מ אסור לצלות דאין מבטלין איסור לכתחל' ולפי הנ"ל דבהך דפסחים גם לרב בטל אף במב"מ כיון שאי אפשר להיות כמוהו גדי וגדי וגדי וטלה שווים הם וללוי צ"ל לפ"ז דס"ל דריחא לאו מילתא הוא כלל ואף משהו לא הוי וא"צ כלל לביטול דהרי גם לפי הס"ד קא פריך ללוי מהך דב' פסחים דליכא תערובות טעמים וכמובן ולדידן דאסרינן ריחא לכתחל' ומתירין בדיעבד היינו כרב ואף דרב אסר גם בדיעבד היינו משום דס"ל מב"מ במשהו אבל אנן קיי"ל כרבנן דאדרבה מין במינו קיל ובטל מה"ת ברובא ודוק. אולם לפי מה שבררתי דלשיטת הר"ן ז"ל כל שאין כוונתו לבטל מותר לכתחל' וכנ"ל א"א לומר כן וכמובן והדרא א"כ הקושיא לדוכתא:
ועלה על לבי לומר עוד דהנה אנן קיי"ל דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור אבל נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ודגים שעלו בקערה של בשר מותר לאכלם בכותח ועיין בפוסקים ז"ל שבארו הטעם דנ"ט בר נ"ט הוא טעם קלוש ואינו יכול לחול עליו איסור בב"ח אבל לא נפקע שם איסור ממנו עי"ז ולכך נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור עיין בדבריהם ז"ל ולפ"ז יש לומר דאף דלפי הנ"ל ע"כ ס"ל להש"ס דלרב ריחא מבליע בנו"ט וכנ"ל מ"מ י"ל דאינו רק טעם קלוש כעין נ"ט בר נ"ט ומ"מ שפיר אסור דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ולפ"ז א"ש הא דנקט אין צולין לישנא דלכתחל' דבדיעבד היכי שכל אחד אוכל שיעור שלא נבלע בו כשיעור בליעה מהפסח האחר מותר בדיעבד ומשום דעשה דאכילת פסח דוחה איסור הקל דחצי שיעור דבזה אין חילוק בין חולין לקדשים וכנ"ל דכיון דהוי טעם קלוש דאינו יכול לחול עליו שם איסור חדש דמה"ט נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר אין לומר חענ"נ דזה חשיב חלות איסור חדש שיאסר ההיתר וכיון שכן הו"ל רק חצי שיעור דאיסורא בעלמא הוא ונדחה מפני העשה דחמור אף בקדשים וכנ"ל כן עלה לכאור' על לבי. אולם אחרי אשר התבוננתי ראיתי דזה אינו דאנן לרב קיימינן ורב ס"ל באמת בחולין דף קי"א דדגים שעלו בקערה של בשר אסור לאכלם בכותח דגם איסור חדש יכול לחול על טעם קלוש עיין בש"ס ובתוס' שם ד"ה ולא היא כו' וא"כ אף אם נימא דריחא לח הוי רק טעם קלוש מ"מ בקדשים חענ"נ וכמובן והקושיא א"כ במקומ' עומדת דלמה תנן אין צולין הא גם בדיעבד אסור וע"כ צריך לדחוק דאף דתנן לישנא דלכתחל' מ"מ י"ל דאף בדיעבד אסור וכדמצינו עוד באיזה מקומות בש"ס וכידוע למעיין:
וע"פ הדברים האלה האיר ה' את עיני לבאר דברי רבינו הרשב"א ז"ל שהבאתי בפתח דברי שכ' דאף אי גם ללוי אסור לכתחלה עכ"פ מ"מ לא שייך לדידי' לומר דהך דאין צולין ב' פסחים הוא משום תערובות טעמים דפסח היתר הוא לבני החבורה שנמנו עליו ואין לאסור ללוי דס"ל ריחא לאו מלתא הוא אף לכתחל' ותמהתי דהרי לבני החבורה האחרת איסורא הוא ומה בין זה לתרומ' ונדר עמש"ל ולפי הנ"ל אמינא דכוונה אחרת יש בדברי רבינו ז"ל התבונן. דהנה אנכי בארתי ענין טעם קלוש דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ודהתירא מותר דטעם הראשון היוצא מהחתיכ' הוא הרוטב וטעם השני בנ"ט בר נ"ט הוא הטעם היוצא מהרוטב ומה"ט נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דהטעם הראשון דהוא הרוטב הוא גופו של איסור דהטמאים לאסור צירן ורוטבן כו' והא דבעינן לענין טעם הראשון לטעם כעיקר הוא רק כשבטל ברוב דנתבטל ורק שנרגש הטעם וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין אבל הטעם הראשון בפני עצמו הוא גופו של איסור דהטמאים כו' ולכך גם טעם השני אף דהוא קלוש שאינו הרוטב ורק טעם יוצא ממנה אסור דטעכ"ע בכל איסורים משא"כ בבב"ח כיון שנעשים קלוש מקודם אין איסור בב"ח יכול לחול עליו דאין לנו רק בטעם הראשון דהוא הרוטב אבל לא שיחול שם איסור חדש על טעם הקלוש היינו טעם היוצא מן הרוטב ולפ"ז אמינא דדעת הרשב"א ז"ל דללוי מלבד דלא הוי רק משהו לא הוי רק טעם קלוש ומ"מ אסור לכתחלה דבאיסורא טעם קלוש אסור ובמשהו א"כ אסור לכתחל' ומפני זה דעתו ז"ל דבהך דפסחים כיון דמותר לבני החבור' שנמנו עליו מותר ללוי גם לכתחיל' ותוכן כוונתו לפ"ז דכיון שהותר מכללו לגבי אותן שנמנו עליו לא נלמד מהך דהטמאים כו' דטמאים אסורים לכל ואי נימא אף דהרוטב מ"מ אסור משום טעם כעיקר מ"מ הטעם הקלוש דהיינו היוצא מהרוטב מותר וכנ"ל דמה"ט נ"ט בר נ"ט בהתירא מותר ואף דמ"מ אסור להעלות דגים בכלי בשר לאכלם בכותח לכתחלה מ"מ מותר לבטל לכתחלה דגם איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התור' מותר לבטל לכתחיל' וכ"ש איסור שאינו רק לכתחל' והבן זה:
ועפ"י החזיון הזה עלה על לבי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפט"ו מהמ"א ה' י"ב אחר שהביא דין דדשיל"מ ל"ב יראה לי שזה אינו אלא במינו כו' והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא משנה שלימה היא ופירשו דכוונתו למשנ' דהנודר מהדבר ונתערב בא"מ בנותן טעם אף דנדרים הוי דשיל"מ ולפי הנ"ל דברי רבינו ז"ל נכונים. עמוד והתבונן דהנה כבר הבאתי דברי הר"ן ז"ל דטעם דדשיל"מ הוא משום דהוי כהיתר בהיתר ובארתי דס"ל דל"ש לענין ביטול עד שתאכלנו באיסור דביטול לא חשיב איסור עמש"ל ובאמת דעכצ"ל כן דלענין הטעם עד שתאכלנו כו' אין לחלק בין מב"מ למבשא"מ ורק לטעם הר"ן ז"ל יש חילוק דמב"מ שוה ג"כ במין וכמבואר. אולם לכאור' יש מקום לומר ולחלק גם להטעם דעד שתאכלנו בין מב"מ למבשא"מ והיינו דנימא דכל שאנו צריכין לבוא לידי ביטול ברוב חב תאכלנו באיסור וא"כ יש חילוק בין מב"מ למבשא"מ דבשא"מ כל שיש ששים הטעם אינו נרגש כלל וא"צ לבוא לידי רוב דכיון שאינו נרגש טעם האיסור ל"ש טעכ"ע משא"כ במב"מ דהאחד מחזק את חבירו ונרגש טעם ורק שאתה אומר דכיון דרובו היתר הטעם שנרגש אינו חשוב הרגשת טעם האיסור א"כ כיון שאתה צריך לדון מטעם רוב שפיר י"ל עד שתאכלנו באיסור וכנ"ל. אולם זה אינו דגם בשא"מ צריך לבוא לידי ביטול ברוב דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וכנ"ל ועכצ"ל כסברת וטעם הר"ן ז"ל. ומעתה נכונים דברי הרמב"ם ז"ל דאיהו סובר כדעת הרשב"א ז"ל הנ"ל דכל שאינו אסור לכל לא נלמד מהך דהטמאים כו' ואין ראי' א"כ מהך דנדר דהתם יש לחלק בין מב"מ לבשא"מ לענין הטעם עד שאת תאכלנו כו' כנ"ל משא"כ בשאר איסורים וכנ"ל ומפני זה כתב הרמב"ם ז"ל יראה לי דגם בכל איסורים דינא הכי וכסברת הר"ן ז"ל ודו"ק היטב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |