ברכת רצ"ה/פז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה פז

סימן פז

ע"ד העגונה אשת ר' יוסף ב"ר אהרן מקארלין גיסו של ר' אברהם יצחק מקארלין אשר הי' בהקאיוטקע של הבארקע אשר נשרפה. והתבערה התחילה מהקאיוטקע ואחר שנגבה גב"ע כד"ת כפי הגב"ע הרצוף מר' יוסף ליב ור' אפרים ור' אביגדור הנה היוצא מדברי כולם כי ר' יוסף בר' אהרן הנ"ל הלך בפניהם לשכב להקאיוטקע וסגר הדלת בעדו ואח"כ שמעו קולו מהקאיוטקע שצעק אוי הצילו אותי ולא יכלו מחמת האש הגדולה וביחוד העיד ר' אביגדור שדבר עמו מקודם ואח"כ בעת ששמע קולו ורץ להקאיוטקע וראה האש שבר או פתח בחזקה הדלת ושמע קולו מתוך העשן הגדול להצילו וצעק וקרא אליו שיבא אליו ולא שמע עוד והוא ירא לנפשו וברח מפני האש ואח"כ נמצא גוף חרוך במקום הקאיוטקע. גם הגידו העדים שהיו מכירים את הקול כי הוא קולו של ר' יוסף בר' אהרן הנ"ל יוצא מהקאיוטקע. זהו תוכן הגדת העדים בקיצור. גם הוסיפו והגידו כי בעת שהלך ר' יוסף בר' אהרן לישן בהקאיוטקע לא הי' אתו איש אחר זולתו ואך הוא לבדו הלך להקאיוטקע וסגר הדלת בעדו ואמר בזה הלשון בלילה זו אישן לבדי ויען כי המעשה הנוראה איקלע בעו"ה בק' אמרתי לפתוח בהצלה התרת האשה העגונ' תחלה וזה החלי בעזה"י אשר מאתו אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו חומר איסור אשת איש:

מקור הדברים בש"ס דיבמות ר"פ האשה שני דף קט"ו ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא בי גננא אמרה להו דביתא חזו גבראי חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא סבר ר"ח בר אבין למימר היינו עשינו עלינו בית וכו' אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי כו' ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא דשדי'. ורחב"א גברא חרוכא דשדי' אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכלתי' נורא ופסתא דידא דשדיא נורא איתליא ואתיליד בי' מומא ומחמת כיסופא אזיל וערק לעלמא ע"כ. והרי"ף ז"ל בהלכותיו הביא הך עובדא דשילהי הילולא דרבא אמר נאמנת ורחב"א אמר האי גברא חרוכא כו' נראה שמפרש דרחב"א לא חזר בו ממה דס"ד ומדהביא דברי רחב"א לבסוף נראה שדעתו דהלכה כרחב"א וכן הבין מדבריו הנמ"י ז"ל עיין בדבריו ז"ל דאחר שהביא דעת המפורשים ז"ל שפסקו כרבא כ' דדעת רבינו הרי"ף ז"ל דהלכתא כרחב"א וסיים שכן דעת רוב הראשונים ז"ל. ועיין ברא"ש ז"ל שגם הוא כתב כדברי הרי"ף ז"ל ולפ"ז בנ"ד לכאורה לא מבעי' שיש להחמיר לדעת הרי"ף והרא"ש ודעמם ז"ל דהלכה כרחב"א אלא אף לדעת הפוסקים כרבא עדיין לא נדע דילמא רבא גופא לא התיר רק התם דאמרה חזו גבראי ולא משום גברא חרוכה הנמצא לחוד. וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בסוגין שכתב וזה"ל ומיהו מדקאמרינן סבר ר"ח למימר משמע דלית הילכת' הני אלא כרבא דאמר דל"ד כיון דאמרה חזי גבראי כו' הנה תפס במושלם דעיקר ההיתר משום דאמרה חזו גבראי ויותר מבואר כן בדבריו ז"ל בדף קכ"א בהך שעלתה בידם רגלו דאם מן הארכוב' ולמעל' תנשא שכ' דמיירי שקשרוהו ברגלו אבל בנפל למים והשליכו מצודה ולא עלה בידם רק אחד מאבריו או אף כל גופו בלא ראשו חוששין שמא מאדם אחר הוא וראי' מהך דאיתלי נורא בי גננא ואשתכח גברא חרוכא כו' ואפ"ה חוששין דילמא אינש אחרינ' הוא כו' ועד כאן לא פליג רבא רק משום דאמרה חזו גבראי חזו גבראי עיין בדבריו ז"ל דמבואר דס"ל דעיקר מה שהתיר רבא הוא משום טעמ' דח"ג עייש"ה. אולם מצאתי להב"ח ז"ל בתשובותיו סי' נ"ה בעובדא כעין נ"ד שנטה קו להקל והאריך הרבה בדקדוק לשון הסוגי' וביאורה. והיוצא מדבריו שם שסמך להקל על דעת הרמ"ה ז"ל הובא ברי"ו ז"ל דעובדא דגננא מיירי שאותו פס ידא אינו מהגוף החרוך הנמצא אבל אם לא הי' אלא איש חרוך או שהי' פס ידא והוא מאיש החרוך נאמנת. חזינן לדעתו ז"ל דעיקר החשש משום שודאי הי' כאן תרי גברי אבל אל"ה לא חיישי' לכ"ע לאינש אחרינ' וצירף לזה דעת הרבה פוסקים דהלכה כרבא דאף דהתם אמרה ח"ג כו' מ"מ יש להתיר גם בכה"ג דרבא מתרי טעמי התירה משום דקאמר' חזו גבראי כו' וגם משום הגברא חרוכא שנמצ' ומדקאמר ועוד מוכח דבכל אחד מהב' טעמים אלו יש די להתיר. וכ' דמה דסיים הרמ"ה ז"ל באם לא נמצא אלא גוף חרוך וכיון שהיא אומרת כו' ואמרה מתחל' כו' או אמרה קאמר עיי"ש שהאריך קצת.

ותיהו רבות קאחזינ' בדבריו דבמ"ש דהך ועוד הוא טעמא אחרת ולא בצירוף וכדמשמע לכאור' לישנא דועוד כו' יש לעורר דא"כ נאמר א"כ גם הך טעמא דחזי גבראי לחודא בלי גברא חרוכא הי' מועיל לרבא ויקשה דהרי לעיל שם בעי למיפשט דאינה נאמנת גם בהחזיק' היא מלחמ' בעולם מהך דעשינו עלינו בית כו' ודחה שאני התם דהכי קאמרה וא"ל דכי היכי דלדידך איתרחיש ניסא כו' ועיין ברש"י והקדמונים ז"ל שפירשו דמדבריו למדנו דכשנתמל' הבית עשן ברחה ולא המתינה ואי משום עשן כי היכי דלדידך כו' ומעתה אף דלטעמ' דהכי קאמרה ל"ד להך דעשינו עלינו בית כיון דאמרה חזו גבראי שהאש אוכלתו משא"כ בהך דעשינו עלינו בית דמאמירתה מוכח שלא המתינ' מ"מ הרי לא מצריכינן להך טעמ' רק אי נימא דהחזיק' היא מלחמה נאמנת אבל אי נימא דאינה נאמנת בלא"ה ניחא הך דעשינו עלינו בית דבכל מלחמ' וכדומה קיי"ל דאינה נאמנת אף שאמרה שבודאי מת דתלינן בדדמי ומה יועיל לזה א"כ הא דקאמר' חזו גבראי וביחוד בהך דבי גננא ידוע הי' השריפ' ולכ"ע פשיטא דשייך בדדמי אף שאומרת שמת ובשלמ' אי נימא דהך דחזו גבראי כו' והך דגברא חרוכא כו' חד טעמ' הוא וכנרא' מדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי ניחא דהך דחזו גבראי מסלק שאינו ודאי בדדמי ורק חששא ולזה מועיל הך דגבר' חרוכא כו' אבל חזו גבראי לחוד לא אבין מה יועיל לענין חשש בדדמי דאיכ' בכל מת במלחמ'. גם מה שפי' דהך ואמרה בתחל' היינו או שאמרה דאם אמרה בתחלה חזו גבראי לא בעינן כלל גברא חרוכא הוא תמוה דאף לדעתו ז"ל זה אינו רק אליבא דרבא והרמ"ה אזיל אליב' דרח"בא דפליג בהדיא דלא מהני גם מה דאמרה ח"ג כו'. וגם מה שכ' דמה שכ' הרמ"ה ז"ל וכיון שהיא אומרת שהחרוך הוא בעלה לאו בדוקא דה"ה שלא אומרת כלל. תמו' דפשיט' דלא הוצרך להשמיענו היכי שאומרת על גוף חרוך שעינינו רואות שאינו ניכר מי הוא שהוא בעלה ורק דכוונתו הוא שאומרת עתה שיודעת שבעלה נשרף ורק דבזה יש יותר חשש בדדמי מהיכא שאמרה בתחל' חזו גבראי כו' דעכצ"ל לדעת הב"ח ז"ל דל"ח לבדדמי דזה דמי ממש למת במלחמ' ועוד גרע אחרי שרואת גוף חרוך וכמובן. ולפ"ז אין ראי' דמהני גם בלא אמרה כלל גם עתה דיש לומר דלא מהני מה שנמצא גוף גברא חרוכא רק לענין חשש בדדמי אבל לא שנדון עי"ז מעצמינו דזה הוא הגוף החרוך הוא ולא אחר. ומלבד זה יקשה לפי דעתו ה' בדעת הרמ"ה ז"ל דבהך עובדא דגננא ע"כ הי' עוד אחד שניכר שהפיסת ידא איננו מהגוף החרוך דא"כ מ"ט דרבא כיון דע"כ שנים היו מהכ"ת נאמר שהפיסת יד הוא מהאחר וגברא חרוכא הוא בעלה דכ"כ נוכל לומר להיפוך וכל הדיוקים וההוכחות שכתבו האחרונים ז"ל אין בהם כדי שביעה וביחוד לדעת הב"ח ז"ל דרבא התיר מכל טעם משני אלו בפ"ע דאיך ס"ד לסמוך על השערות כאלה להתיר ולומר שהגבר' חרוכא הוא הבעל ולא האיש האחר. ואחר כ"ז יפלא דרבא מסייע סברתו מפיסתא דידא דקאמר ועוד גברא חרוכא ופיסתא דידא דשדי' ולפ"ז זהו המגרע וזה תימה באמת:

אולם לעומת זה יקשה לדעת החולקים על הרמ"ה ז"ל מהא דקאמרי' אליבא דרחב"א ופסתא דידא דשדיא נורא איתלא והיינו שהאש תוכל לתלוש ידא כשהוא בחיים דלמה לא קאמר דמאיש האחר הוא הגוף החרוך והפיסת יד ואף אי נימא דהיד הי' שדי מרחוק הרבה מהגבר' חרוכא שא"א לתלות שהפיסת יד הוא מן הגבר' חרוכא מ"מ הרי נוכל לומר דמשנים אחרים המה הגוף החרוך מאחד והפיסת דידא מהשני דכיון דחיישי' לאחרינ' מה לי אחד מה לי שנים. וגם דמה עזר הביא רבא מפסת' דידא כיון שהעיקר צד ההיתר הוא משום הגבר' חרוכא ופיסתא דידא גם אם לא יזיק עכ"פ לא יוסף אומץ בהתיר' דהך איתתא. ומצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שהרגיש קצת בזה ופירש שהפיסת יד ניכרת הי' שהוא של חתנא ורחב"א חייש א"כ דנורא איתלא לפיסת ידא דחתנא וברח ואזיל לעלמ' וגבר' חרוכא אחרינ' הוא ולפ"ז א"כ גם להפוסקים כרבא ואף אם נאמר כמ"ש הב"ח ז"ל דהך ועוד גברא חרוכא כו' דקאמר רבא הוא טעם עומד בפ"ע אין ראי' מ"מ דל"ח לאחרינ' כלל וכל שנמצ' גוף חרוך איתתא שרי'. ואדרבה יש מזה קצת ראי' להיפוך מדצירף רבא להטעם השני גם פיסת ידא דחתנא דשדי' והיינו דס"ל דאין דרך האש לתלוש ידא מחיים ומוכח שנשרף ונתחרך הגוף ומפני זה נפל פיסת היד והפיסת ידא א"כ אחד עם הגבר' חרוכא וכיון דהפיסת יד ניכרת שהוא מבעל' יש הוכח' ג"כ מזה שנשרף וצ"ל דמיירי שהפיסת יד נמצ' סמוכה להגוף החרוך ולא מרחוק הרבה דאל"כ יש מזה ראי' להיפוך דגבר' חרוכא אחרינ' הוא ולא בעלה של זו שהפיסת ידא ממנו. ואף דנא' דאין זו ראי' ברורה דהגוף החרוך הוא ודאי מאינש אחרינ' די"ל דהיד נתלש ממנו מחיים ובברחו מהאש נתרחק ונשרף במקום הזה דאף לרבא עכצ"ל דזה הוא באפשרי על צד הרחוק ביותר דאל"כ לא הי' צריכין להך דגבר' חרוכא הנמצ' כלל וכמובן. ורק דלדידי' זה דבר רחוק שהאש תתלוש ידא מחיים ודמי להך דככר ונמצ' פירורין דבמקום שאין תינוק שדרכו לפרר איתרע לה חזקה וסברת דזה שנאבד נמצ' אבל מ"מ אין לסמוך להתיר בשביל זה לבד מ"מ כיון דבין כך וב"כ אתה צ"ל שהאש תלשו להפיסת ידא בעודו בחיים א"כ שפיר י"ל כמו כן דאזיל לעלמ' וע"כ דמיירי שהפיסת יד נמצא סמוך להגבר' חרוכא באופן שאם מיניה הוא אצ"ל שנתלש מחיים וכיון שא"ת לחוש דערק ואזיל לעלמ' עכצ"ל דהאש תלשו מחיים ע"צ הרחוק יש מזה עכ"פ סעד ועזר להתיר ג"כ. ורציתי לומר דגבר' אינו מרחוק דיש לומר דהאש תלשו לידו מחיים וטעמ' דצירוף פסתא דידא היינו דכיון שנמצ' סמוך ממש לגוף החרוך אמרינן דמיניה הוא ודמי להך דמצא כלי ולפניו פירות דכל שאין הוכחה דלאו מהכלי הוא הפירות הם ג"כ של בעל הכלי שנותן בה סי' עיין ש"ס דב"מ דף כ"ה ובפירש"י ז"ל שם ורחב"א ס"ל דכיון דדרך הרוצה להציל להתקרב את עצמו כל מה שיוכל לזה שרוצה להצילו אין ראי' א"כ דפיסת יד הנמצ' בסמוך להגוף החרוך מיני' הוא. ובזה ניחא הא דקאמר אליב' דרחב"א אימר אינש אחרינ' אתא לאצולי כו' ולא קאמר סתם אימר אחרינ' הוא ועיין בדברינו להלן והבן. אולם יותר נראה מ"ש בראשונ' דטעמ' דצירוף הפיסת יד אליב' דרבא הוא משום דאין דרך האש לתלוש ידא מחיים וכנ"ל ולא משום ההוכח' דנמצ' סמוך לגוף החרוך דמזה אין ראי' וכמ"ש לרחב"א ודוק. אחרי כל המבוכות והקושיות בביאור הסוגי' הלזו וביחוד בשיטות הפוסקים הראשונים ואף גם האחרונים ז"ל נצעוד צעד להלאה לברר הדברים כפי ענ"ד בשורשם ומזה יפוץ אור ע"פ כל דרכם של כל אחד ואחד מהפוסקים ז"ל אשר מפיהם אנו חיין והחונן לאדם דעת הוא יחנני לבל ינטו אשורי מני הדרך:

הנה אנכי הקשיתי לשאול דאמאי ניחוש כלל לאיש אחר שבא לכאן והוא הוא הנשרף דכיון דבעלה של זו הי' מתחל' במקום הדליקה הוא א"כ הקרוב ובמקומו ממש וקורבא כזו עדיף לכ"ע מרובא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב בסוגי' דרוב וקרוב עיין עליו. ולכאור' עלה על לבי דבאדם לא שייך זה שדרכו לילך אנה ואנה וכדאמרי' מה"ט דגודרות אין להם חזקה דמדנפשי' עיילי. אולם באמת מצינו ענין קורבא גם בכה"ג בהך דעגלה ערופה ודוחק לומר ולחלק דלא מהני רק לענין סתם קורבא למ"ד דעדיף מרובא או לדידן דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב היכא דליכ' רובא אבל מ"מ מגרע הך דגודרות עדיפות' מרובא מפני שהוא במקומו ממש לדידן דקיי"ל דקרוב לא הוי כמו רוב ול"מ א"כ דמלבד דגם הכא יש לומר דאיכ' רוב נגד הקרוב רובא דעלמא ול"ד להך דיושבת בין ההרים דב"ב שם וכאשר יבואר בדברינו להלן ל"מ קורבא להוציאה מחזקת א"א דגם ברובא החמירו חז"ל במשאל"ס וכ"ש קורבה דגרע מרוב לדידן דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ועיין בפוסקים דקורב' וחזקה שקולים המה לדידן ול"מ א"כ קורבא גם מה"ת נגד חזקת א"א. דמלבד שזה דוחק לחלק בין קורב' לקורב' דגם קורבא במקומו ממש מטעם קורבא קאתינן עלה ורק דכיון שהוא במקומו ממש אלים טובא ועדיף לכ"ע מרובא וכמבואר יש לי להבי' ראי' מהך דזימן שחורים כו' ביצה דף ו' דקאמרינן בש"ס שם אהך דבתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים מסייע לי' לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ואפ"ה דוקא במצאן לפני הקן אבל היכי שמצאן במקומן בתוך הקן מותרים וע"כ משום דהוי במקומו ממש דעדיף מרובא אף דגוזלות דרכן לפרוח והמה בכלל גודרות. והנה רציתי לחלק דבשריפ' דרך לברוח משא"כ בהך דרוצח ובהך דגוזלות אולם זה ל"ש רק היכי שיש לדון שברח קודם שנאחז האש בקירות הבית ולא הי' מעכב בידו לברוח משא"כ היכא שנודע עכ"פ שהי' בתוך האש שהי' עכ"פ חששא קרובה שלא הי' ביכלתו לברוח דבזה אף אם אמנם שע"צ הרחוק הי' יכול להנצל מ"מ היכא שנמצ' גברא חרוכא שפיר הוי לי' לומר דבעלה הוא כיון שהוא הי' שם והו"ל קורבא במקומו ממש ומ"ט א"כ דרחב"א דכיון דאמרה חזו גבראי שהאש אוכלתו נהי דחייש לבדדמי שלא ראתה שאוכלתו ממש מ"מ הרי ראתה אותו בתוך האש דלזה ודאי מהימנא ולא גרע א"כ מהך דגוזלות וכנ"ל:

ויש מקום אתי בראש לומר דכיון דבדליקה דרך שיבואו מצילים דמי להך דדף בביצה שם דל"ש קורבא ובזה אמרתי ליישב ג"כ הא דקאמרינן לרחב"א אינש אחרינא דבעי לאצולי ולא אמרינן סתם אימר מאחרינא הוא ועמש"ל דסתם לאחרינא ל"ח דהו"ל קורבא במקומו ממש וכנ"ל. אולם בלא"ה יש לומר דבלי להציל פשיטא דלא חיישינן שאיש אחר נכנס למקום התבערה וגרע טובא מהך דאין השיירות מצויות ויושבת בין ההרים. ואי דניחוש שהי' מקודם שם י"ל א"כ דמיירי שידוע שלא הי' מקודם שם רק חתן וכלה וכדמשמע לישנא דבי גננא כילה של חתן וכלה. וע"כ אנו צריכין לומר כן דאלת"ה ורק דמיירי שיש חשש שבשעת התחלת הדליקה כבר הי' שם איש אחר. לא שייך גם כן לומר דהא דל"ח סתמא לאחרינא משום דהוי הבעל קורבא במקומו ממש כיון שאתה חושש שגם האיש האחר הי' שם וגם הוא א"כ קרוב במקומו ואף שהבעל ודאי והאחר ספק לית לה בה כיון דמ"מ הספק היא בגוף הקורבא במקומו. ומלבד שזה ברור מאוד בסברא. אמינא להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בש"ס דב"מ דף כ"ג מ"ט אמרו מקום לא הוי סימן דאמרינן כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום איתרמי גם לחברך האי מקום ואמאי לא מהני מטעם דכיון שזה בודאי אבד במקום ההוא הו"ל איהו קורבא במקומו ממש דעדיף גם מרובא. ול"מ דיוקשה למ"ד מקום לא הוי סימן אלא אף לדידן דקיי"ל מקום הוי סימן מ"מ ה"ט משום דלא חיישינן לאיתרמי ודמי רק לשאר סימנים אמצעים ול"מ אם סד"ר רק מתורת תקנתא דרבנן במציאה אבל לא בגט שנאבד ולמה לא יועיל בכ"מ מטעם דהו"ל קורבא במקומו ממש דאלים טובא. אלא ודאי דכל היכא שיש ספק וחשש שגם הדבר האחר הי' כבר במקום הזה ל"ש לדון מטעם קורבא במקומו ממש וכנ"ל וזה ראי' ברורה לדעתי:

והנה מצאתי וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לסוגיא דידן שכתב אהא דאמרינן אליבא דרחב"א אימר אינש אחרינא כו' וז"ל ואף כאן אמרה בדדמי דסברה בעלה היא. ונראה דהא דהכריח רבינו ז"ל לומר ולפרש כן ולא פי' כפשוטו שאמרה בדדמי שלא ראתה שמת ודאי ונשרף באש וכחששא דבדדמי במלחמה דזמנין דחזי דמחו לי' ברומחא וגירא ואמרה ודאי מת היא משום דמדברי הש"ס מבואר בעליל שהיא כבר היתה מבחוץ והיתה קוראת להעומדים אצלה חזו גבראי כו' ולא היתה מתיראת א"כ עוד להתעכב במקום הזה. וכבר כ' רבינו ז"ל לעיל מזה דכל כה"ג ל"ש חשש דבדדמי דזה ל"ש רק ברעבון ובמלחמה דמסתפת וממהרת לברוח דבזה חיישינן שמתוך הפחד לא המתינה לראות שמת ודאי וסמכה על אומדנא והשערתה שבודאי מת. אבל היכי שאינה מפחדת להמתין לא שבקה לי' עד שיודעת שמת ודאי ולא אמרה בדדמי עיי"ש שהביא ראי' ברורה מהך דנפלו עלינו לסטים דנאמנת משום דאשה כלי זיינה עלי'. ומהא דלא חיישינן בכל אשה שאומרת מת בעלי דשמא הניחתו גוסס. ועיין בדבריו הנחמדים ז"ל ואשר ע"כ דחק לפרש הכא בהך דגננא דראב"א חייש דטעתה בין איש אחר לבעלה ולא היתה יכולה להשים עין עליו כי מיד נשרף. וז"ב בכוונתו ז"ל. ולפ"ז אתי שפיר דלא שייך לומר ולדון מטעם קורבא במקומו ממש דבשריפ' דרך לברוח ול"ד לגוזלות וכנ"ל ואין לומר ולהקשות כנ"ל דכיון שהאש היתה אכלה סביבו עכ"פ חששא קרובה איכא שלא הי' יכול לברוח ודמי אם כן להך דגוזלות דזה אינו דכיון דחיישינן שטעתה על איש אחר א"כ לא ידעינן כלל שהי' בעלה בתוך האש במקום שהי' עכ"פ קשה לברוח וא"צ א"כ לדחוק ולומר דדליקה דמי להך דדף וכנ"ל והבן כל זה:

ולפ"ז שפיר י"ל כפשוטו דרבא חדא ועוד קאמר שכל אחד מהשני טעמים אלו די בפני עצמו וכמ"ש הב"ח ז"ל והיינו דכיון דאמרה חזו גבראי חזו גבראי. אין באמירתה דבר המורה שלא היתה רואית מיתתו בודאי ול"ד א"כ בזה להך דעישנו עלינו בית דאמרינן דהכי קאמרה ולחוש שלא היתה ממתנת ואמרה בדדמי דחיישינן במלחמה וכדומה ל"ש בזה כיון שכבר היתה מבחוץ במקום שלא היתה יריאה לנפשה עוד וכנ"ל. ולטעות שסברה על אחר שהוא בעלה לא חייש רבא. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים הרבה ואין כאן מקום ביארם בשגם לא הובאו עדיין אצלי בכור ומצרף הבחינה. וע"פ הדברים האלה אמינא דאין ראי' מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לסוגיא דידן ולקמן דף קכ"א שתפס לרבא רק הך טעמא דחזו גבראי כו' דס"ל דהך דחזו גבראי והך דגברא חרוכא טעם אחד הוא ולא תרי טעמי שכ"ע עומד בפ"ע וכמש"ל בפתח דברינו ורק דגם הוא ז"ל ס"ל כפשוטו דלישנא דרבא חדא ועוד קאמר ומתרי טעמי קאתי עלה וכנ"ל בשם הב"ח ז"ל ורק דהוא ז"ל מפרש הך טעמא דרבא דועוד הא גברא חרוכא כו' קצת באופן אחר ממש"ל יותר נאות והוא דמתחלה קאמר רבא דל"ד להך דעישנו עלינו בית כו' דהתם דברי' מורים שלא ראתה אותו מת ודאי משא"כ הכא אמרה חזו גבראי שהאש אוכלתו והנה הוא שורף וחשש בדדמי ושלא המתינה ל"ש כאן כיון שכבר היא עומדת מבחוץ ואיננה אצה לברוח וכנ"ל. ואח"כ קאמר ועוד דאף אם הי' לישנא מורה שלא ראתה אותו שורף וכגון אם היתה אומרת חזו גבראי שעומד בתוך האש והאש אוכלה כל סביביו ולא אמרה שהוא נשרף לעיני' דדמי א"כ להך דעישנו עלינו בית מ"מ הא איכא גברא חרוכא וכיון דעכ"פ הי' בתוך האש תלינן מכח דהוי קורבא במקומו ממש שבעלה הוא הגברא חרוכא וכנ"ל [ופסתא דידא דשדי היא רק קצת סניף להתיר כיון שניכר הפסתא דידא שהיא דחתנא. ועיקר היא אמנם הטעם דגברא חרוכא וכנ"ל] עכ"פ לשני הטעמים בעינן שתאמר חזו גבראי ורק דבלא נמצא גברא חרוכא בעינן שתאמר ראו בעלי שהוא נשרף ממש. אמנם כשנמצא גוף חרוך די כשאמרה ראו בעלי שהוא בתוך האש ושפיר נקט רבינו הרשב"א ז"ל לרבא דהתירה משום דאמרה חזו גבראי כו' דזה בעינן לשני הטעמים וכנ"ל וכוונת רבינו ז"ל לקמן בהך שנפל לים ופרשו מצודה והעלו רק רגל א' הוא כך דאף רבא לא פליג בהך דגננא רק משום דאמרה חזו גבראי כו' דזה בעינן לשני הטעמים וכנ"ל וא"כ גם לטעם האחרון דאתא עלה משום הגברא חרוכא הטעם הוא רק משום דכיון שאמרה חזי גבראי בתוך האש אנו דנין להתיר שבעלה הוא הגוף החרוך משום דהו"ל איהו הקרוב ובמקומו ממש אבל אל"ה שפיר היינו חוששין דאחרינא הוא. כיון דל"ש לדון מתורת קורבא במקומו ממש וא"כ בהך שנפל לים ומצאו רגל א' שפיר חיישינן לאחרינא דאף שיודעים אנחנו שזה נפל והי' בתוך הים מ"מ מצד אחר ל"ש לדון מטעם קורבא במקומו ממש כיון דהחשש הוא בכאן שכבר הי' הרגל הזה מאיש אחר מקודם והספק הוא א"כ בגוף הקורבא וכמש"ל ועיקר ראית הרשב"א ז"ל הוא לדעתי דלא אמרינן לדון ולהתיר מטעם שזה ודאי נפל והאחרים ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וע"ז מביא ראי' מהך דהכא דאסר רחב"א משום דחייש לאחרינא ואף רבא לא פליג רק משום דהו"ל קורבא במקומו ממש וכנ"ל ודוק כי זה נכון:

ובזה אמינא לבאר דברי הריטב"א ז"ל שכתב לקמן דף קכ"א שם אהך דשלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו וז"ל פי' וכיון שהם שלשלוהו כו' ודאי רגלו הוא אבל מי שנפל לים והשליכו מצודה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו כו' שאני אומר רגל אחר היא כו'. ומיהו אם ראו סימן מובהק כו' ונחתך ממקום שעושה אותו טרפה אין לך סימן גדול מזה והך דאיתלי בי' גננא כו' לפי שהכירו שהיתה ידו באו להתיר אשתו אלא דחייש רחב"א דילמא איהו כרתה וערק משום כיסופא עכ"ל. וכל העובר משתומם דמה בעי רבינו ז"ל בזה דהרי פיסת יד אינו ממקום שעושה אותו טריפה ומה מועיל א"כ זה שהכירו ידו ופסתא דידא דשדי' אינו ע"כ גם לרבא רק סניף בעלמא וכנ"ל ומה ראי' א"כ מזה דמועיל סימן מובהק להתיר היינו זה לבד אף במקום שעושה טרפה. ולפי הנ"ל א"ש דדעת הריטב"א ז"ל דהתירא דרבא היא ג"כ משום הפסתא דידא הנמצא והיינו דזה לבדו די להתיר אף שלא ראתה אותו בתוך האש דמפרש הך ועוד דקאמר רבא דהיינו אף שלא היתה אומרת כלל חזו גבראי כו' דכיון שהכירו הפסת יד שהוא מבעלה ע"כ שהי' במקום האש הגדולה עד שלא הי' יכול להנצל רק בשריפת ידו שרץ בתוכו האש וברח. וכיון א"כ שהבריחה הי' קשה כ"כ שפיר אמרי' דהוא הוא גברא חרוכא הנמצא משום דהוי קורבא במקומו ממש וכיון דהכרת היד ע"כ הי' ע"י סימן מוכח דעכ"פ סימן מובהק מועיל להוציאה מחזקת א"א [ועיקר כוונתו נראה להביא ראי' דהא דמיבעי' לן סימנים דאורייתא או דרבנן היינו רק סימנים אמצעים אבל סימן מובהק ביותר פשיטא דמועיל מה"ת ודלא כדעת קצת דמפרשים להיפוך עיין ש"מ ב"מ דכ"ח] וזה שכתב לבאר טעמא דרחב"א דחייש דלמא איהו כרתה להפיסת ידו והיינו דחייש דשמא לא הי' לגמרי בתוך האש ורק שאחזה האש בפיסת ידו וכרתה אבל מ"מ הי' יכול בנקל לברוח שהי' חוץ להאש. ול"ש א"כ לדון בזה מטעם קורבא במקומו ממש וכמש"ל והבן זה:

ונעתיק עצמינו לבאר שיטת הרמ"ה ז"ל שהבאתי למעלה ובזה יסולק כל הקושיות שהקשיתי עליו לפירושם של הב"ח ושאר האחרונים ז"ל. וטרם אבא לבאר דעתו ז"ל אוסיף עוד להקשות ולדקדק בדבריו ז"ל שכתב ז"ל ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן דאז אמרי' דשמא מבעלה היא הפס וברח מבושת אבל אם לא הי' שם פת ידא אלא האיש החרוך או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך [בס' רי"ו שלפני נחסר מלת אלא והיא ט"ס דמוכח וכן העתיק הב"ח ז"ל] שלא מצאו לו כי אם יד אחת אמרינן דודאי האי פס ידא מהאיש החרוך וכיון שזו אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל. והנה מלבד כל מה שנתחבטנו למעלה לכאורה דבריו סותרים זה את זה דכוון דס"ל דבעינן לאסרה שיהי' הוכחה ברורה שהי' כאן שנים אבל אל"ה איתתא שרי' דמה"ט ס"ל דאי ליכא אלא גברא חרוכא ולא פס יד גם רחב"א מודה דכל שאין הוכחה ל"ח לאחרינא למה כתב א"כ או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך שלא מצאו בו רק יד אחת דאף אם הי' ספק וכגון שהגוף נחתך ונשרף למעלה כ"כ עד שאינו ניכר אם נחסר יד אחת אם אין איתתא שרי' כיון שמ"מ אין כאן הוכחה ברורה דהי' כאן עוד אחר:

אשר ע"כ אמינא ביאור דעתו ז"ל ע"ד אחרת דס"ל דל"ח לאחרינא ואיהו ערק ואזיל לעלמא רק היכי שאנו רואין לפנינו דאתיליד מומא פס ידא דשדא דאז יש לנו סיבה לומר דמשום זה ערק לעלמא מחמת כיסופא אבל בל"ז זה חששא רחוקה שעזב את ביתו ויעגן אשתו ויעזוב את בניו וזה אחר הוא ואף שאין להתיר ולהוציא מחזקת א"א על אומדנות והוכחות אף אם הם מוכיחות טובא מ"מ היכא דבל"ז ליכא רק חששא דבדדמי מצרפינן גם אומדנא דמוכח כזו להתיר ורק כשיש פס ידא דאנו רואין דאיתיליד מומא ויש לנו איפוא עילה לתלות שמטעם זה ברח לעלמא זה מגרע כח האומדנא ולא חזי' שוב סניף לאצטרופי. ונראה שהוציא זה מהא דהאריך הש"ס לומר דאיתיליד בי' מומא ומחמת כיסופא ערק ולא קאמרינן סתמא דעריק ואזיל לעלמא. וזה דקאמר ודוקא שאותו פס ידא אינו מהגוף החרוך היינו שאינו עכ"פ ודאי מהחריך ודלא כמ"ש האחרונים ז"ל דהיינו שודאי אינו מהגברא חרוכא וכגון שיש להגוף החרוך שני ידים. דבזה כיון שמ"מ יש מום לפנינו זה מגרע כח האומדנא שלא ערק לעלמא אבל היכי דליכא פס ידא כלל או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך כגון שלא מצאו לו אלא יד אחת דודאי הפס יד הוא ממנו. דאין כאן ריעותא ומומא לפנינו ל"ח שערק ואזיל לעלמא. ואחרי דפשיטא דזה ל"מ רק לענין חששא דבדדמי אבל אל"ה הדבר פשוט שאין סומכין על אומדנות היותר מוכיחות סיים דזה דוקא היכי שהיא אומרת שזה האיש החריך הוא בעלה והיינו שאומרת עתה שבעלה נשרף ודאי. דמ"מ אינה נאמנת משום דחיישי' שלא ראתה מיתתו ודאי ובדדמי קאמרה ואמרה היינו או שאמרה מתחלה ראו בעלי וכעובדא דהש"ס. ובזה גם היכא שלא אמרה רק ראו בעלי שהאש אכלה כל סביבותיו עד שא"א להנצל מ"מ הי' לנו להתיר דלא שייך בדדמי ודהכי קאמרה שאינה רואית שנשרף ודאי דמ"מ פשיטא דקשה הי' הבריחה וכיון שכן שפיר אמרי' שהוא הוא הגברא חרוכא מטעם דהו"ל קורבא במקומו ממש וכמש"ל ביאור טעם השני לרבא ורק דרחב"א חייש לטעות בין איש אחרינא לבעלה ול"ה א"כ בעלה בתוך האש כלל וכנ"ל וכיון שבשתי האופנים אלו ל"ה רק חששא מצרפינן האומדנא הנ"ל להתיר כל היכא שאין ריעותא לפנינו המגרע כח האומדנא וכהך עובדא דמצאו פס ידא וכנ"ל ובזה יתבארו כל דברי הרמ"ה ז"ל כמין חומר. ואני מוסיף די"ל דגם הרמ"ה ז"ל מפרש הך עובדא דגננא דהפיסת ידא הנמצא היתה ניכרת שהיא של חתנה וכמש"ל בשם הריטב"א ז"ל וא"ש הא דרבא צירף זה דפיסת יד דשדי' לההיתר ולרחב"א אדרבה זהו המגרע שאנו רואין דאיתיליד מומא לפנינו ובחתנא ויש סבה ועילה לפנינו לתלות דמטעם זה ערק ואזיל לעלמא וכנ"ל והבן כ"ז כי קצרתי מעט באמרים ליראת האריכות וסמכתי על המעיין בהלכה:

והנה רש"י ז"ל כ' בעובדא דגננא וז"ל פיסתא דידא פי' מאיש אחר הבא להצילו [כן גרסת הרש"ל ז"ל וכ"ה בפירש"י סביב להרי"ף ז"ל] ועיין במפורשיו ז"ל שהאריכו בביאור דבריו ז"ל ורצו להשוות דעתו עם דעת הרמ"ה ז"ל. אולם לדעתי יש בזה לרש"י ז"ל שיטה אחרת והיא דאיהו ז"ל מפרש הך עובדא בהיפך מדעת הקדמונים ז"ל שהבאתי והיינו דמיירי שהפיסת היתה ניכרת שהוא בודאי מאיש אחר שהי' בה סי' שלא הי' בבעלה ולא הי' ניכר בהגוף החרוך אם נחסר פיסת יד אם אין ורק דמיירי שהפיסת ידא הי' מושלך ברחוק הרבה מהגוף החרוך ומה"ט התירה רבא דכיון דהפס ידא הי' רחוק הרבה מהגוף בודאי אינו ממנו והגבר' חרוכה א"כ הוא בעלה של זו דמסתמ' לא חיישינן לאחרינ' וזה דקאמר ועוד גברא חרוכא ופסתא דידא שהוא ודאי מאחר דשדי' היינו דשדיה מרחוק ואין שייכות להגבר' חרוכא עם הפיסת יד ואין לחוש דשמא מ"מ הגברא חרוכא אינו בעלה דכיון שאינו מבעל הפיסת יד שהי' ג"כ בודאי כאן לאחרינ' לא חיישינן וכנ"ל דהו"ל קורבא במקומו ממש דאלים טובא ורחב"א גם הוא ס"ל דמסתמ' ל"ח לאחרינ' ורק דחייש דהאי גברא חרוכא הוא מהאיש האחר בעל פיסתא דידא שהי' בודאי כאן ואף דפיסת' דידא הי' מושלך ברחוק הרבה מהגבר' חרוכא יש לחוש דמיני' הוא והיינו דנורא איתלא מקודם בעודו בחיים את הפיסת יד והוא נתרחק ממנה בברחו ונשרף במקום הרחוק אשר נמצא ובעלה של זו אתיליד בי' מומא היינו דחיישינן כן ומחמת זה ערק לעלמ' וזהו שדקדק רש"י ז"ל ופי' אתיליד בי' מומא בבעלה לא מומא דפיסת ידא דלפירושו ניכרת הוא שהוא מאחר ורק דאנן חיישינן דאתיליד מומא בבעלה ומחמת זה ערק וזה ברור אצלי בביאור שיטת רש"י ז"ל ופירושו ודוק:

אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה נחזור לענין שאלתינו ונידון שלפנינו הנה לפי הנ"ל יש לנו בנ"ד הרבה צדדים להיתר:

א) דעת הרבה פוסקים ז"ל דהלכת' כרבא דהתיר בנמצ' גברא חרוכא ומטעם דכיון דבעלה הי' בודאי בתוך האש הגדול' עד שעכ"פ קשה הי' הבריחה תלינן שזה החרוך הוא בעלה משום דהו"ל קורב' במקומו ממש דאלים טובא ועדיף טפי מרובא וכנ"ל דגם בנ"ד העידו שהי' בתוך האש הגדול' עד שהם יראו לנפשם ולא יכלו לגשת וששמעו אז קולו של ר' יוסף בר' אהרן כמבואר בהגב"ע של ר' יוסף ליב ור' אביגדור וביחוד ר' אביגדור הנ"ל הואיל ונתן נפשו להצילו ושמע קולו עד לבסוף שהוכרח לברוח:

ב) אף לדעת הרי"ף והרא"ש ודעמם ז"ל דהלכת' כרחב"א כבר בררנו דעת רש"י והרמ"ה ז"ל דגם רחב"א לא חש לאסור רק משום שנמצ' גם פסתא דידא לכל מר כדאית לי' וכאשר בררנו למעל' אבל כשלא נמצא רק גברא חרוכא לבד גם רחב"א מודה:

ג) אף לדעת החולקים כבר בררנו דעיקר החשש לרחב"א דאסרו הוא משום דחייש לבדדמי והיינו שטעתה וסברה על אחר שהוא בעלה ולא הי' בעלה א"כ בתוך האש כלל וזה לא שייך בנ"ד שיש ע"ז שני עדים ובשנים לא שייך בדדמי.

ואין לומר דבנ"ד אין לנו רק עדות העד ר' אביגדור ששמע קולו בעת שכבר הי' האש גדול למאד אבל בעדות ר' יוסף ליב יש לשדות נרגא וליחוש שבעת ששמע קולו מרחוק לא הי' האש גדולה כל כך ורק אח"כ בעת שיצק המים על הקאיוטקע נתגבר האש דמלבד דזה חששה רחוקה מאוד דע"כ אתה צריך לחוש או שברח ברגע זו מעת ששמע קולו עד שבא ר' יוסף ליב עם המים ויצק על הקאיוטקע ונעלם מן העין או שברח בתחלת יציקת המים ואז הי' עדיין נקל הבריחה ור' יוסף ליב לא ראוהו בורח אם שהקאיוטקע קטן מהכיל וכ"ז חששות רחוקות ופשיט' די"ל דמצרפין כל האומדנות הנ"ל עם האומדנ' דמה"ת נחוש דזה החריך אחר הוא ובעלה עריק לעלמא לענין חששא דבדדמי דאף אם תחוש לכל החששות יש כאן עדות ברורה של ר' אביגדור ששמע קולו מתוך האש הגדול' שקשה הי' הבריחה ועמש"ל לדעת הרמ"ה ז"ל בשגם דאף בע"א במלחמה דעת הראב"ד ודעמי' ז"ל דנאמן אף בלי קברתיו דגם לבדדמי לא חיישי' בע"א ואף לדעת הרמב"ם ז"ל רק בקברתיו נאמן ע"א במלחמה דלא חשדינן לי' למשקר אף דל"ש דייקא דזה נפשוט מהך דדגלת אבל בלי קברתיו י"ל דאפי' דגם ע"א אומר בדדמי מ"מ גם לדעתו ז"ל קיל איסורו ואינו רק חששא בעלמ' ואם נשאת לא תצא ופשיט' דאף החולקים על הרמ"ה ז"ל יש לצרף כל האומדנות הנ"ל שלא לחוש בע"א לבדדמי ודוק בכ"ז:

ועדיין נשאר לנו לבאר מה שיש לדון עוד בנדון השאלה שלפנינו דכיון שעיקר יסוד ההיתר מה שבודאי הי' בתוך האש עד שעכ"פ קשה הי' הבריחה ויש לנו לדון א"כ מטעם דהו"ל קורבא במקומו ממש שבעלה הוא האיש החרוך וכמש"ל ובנ"ד לא ראוהו כלל לר' יוסף ורק ששמעו קולו והכירוהו בטב"ע דקלא שזהו קולו:

והנה בש"ס דחולין דף צ"ו נראה מבואר דטב"ע דקלא דמי לטב"ע של ראיית פנים דמועיל בכ"מ. אולם בש"ס סנהדרין דף ס"ז מוכח לכאורה דלא סמכינן אטב"ע דקלא דלא דמי לטב"ע דפנים של האדם דאית' התם גבי מסית כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהי' הם רואין אותו ושומעין את קולו כו' ומבואר דבעינן שיראו אותו דוקא ואי לא חזי לי' לא מצי מסהדי אף ששמעו את קולו וכן פירש"י ז"ל שם להדיא יעוש"ה וכבר הרגישו בזה גדולי האחרונים ז"ל ולמען בירורן של דברים צריך אני להעתיק דברי הש"ס בחולין שם. והכי איתא התם רחב"א איתבד לי' כרכשת' אתא לקמי' דר"ה א"ל כו' אית לך טב"ע כו' זיל שקול ר"ח חוזאה איתבד לי' גבא דבישר' אתא לקמי' דר"נ כו' אית לך טב"ע כו' א"כ זיל שקול כו' אמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מטב"ע דהא מהדרינן אבידת' בסימנ' ולא מהדרינן בט"ע אלא לצורבא מרבנן השתא דשמעתינהו להני שמעתת' אמינא טב"ע עדיפא דאלת"ה היאך מותר סומא באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהן בלילה אלא בטב"ע דקלא הכ"נ בטב"ע אמר ר"י ברי' דר"מ תדע דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנים והאי סימנים קטל נפשא לא קטלינן לי' ואילו אמרו אית לן טב"ע בגויה קטלינן לי' כו' ע"כ סוגיות הש"ס הצריך לענינו.

והנה כל השקלא וטריא צריך ביאור דאחר דרבא בעצמו ידע מהראי' דסומא ושאר ב"א בלילה מותרים בנשותיהם איך ס"ד מעיקר' קודם דשמע להני שמעתת' דלעיל דסימנים עדיפי מטב"ע. וגם דמתחלה נראה דטב"ע של אדם שרואה ומכירו ע"י טב"ע של פרצוף פנים פשיט' לן דעדיף טובא דלא אייתי ראי' רק מסומא ולילה דליכ' רק טב"ע דקלא ולא מכל אנשים דמותרים בנשותיהן בטב"ע ואח"כ קאמר תדע מהא דבסימני' לא קטלינן ובטב"ע קטלינן דהוי ראי' ממש:

ואשר אחזה בזה דבהך דטב"ע יש לדון ולחוש לשני ענינים דשמא אומר בדדמי שהדבר דומה קצת אבל לא בכל הפרטים ומחמת הדמיון דומה לו שזהו. וגם דשמא אתרמי דומה לזה ממש. והנה לענין חשש איתרמי פשיט' לי' לרבא דזה לא שייך רק בטב"ע של כלי וחתיכת בשר וכדומה אבל בטב"ע של אדם שמכירו בפרצוף פנים לא שייך לחוש לאיתרמי דומה ממש אולם אם נחוש לבדדמי ושבאמת אינו דומה ממש הדעת נותן דאין לחלק בין טב"ע לטב"ע וזהו שאמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיפ' מטב"ע והיינו מטעם חשש בדדמי שיש גבי טב"ע ומשו"ה לא מהדרינן אבידה בטב"ע לע"ה רק בסימנים ומ"מ מהדרינן לת"ח דבת"ח לא חיישינן שיאמר בדדמי ולבתר דשמע להני שמעתת' נפשט לו דל"ח לבדדמי דאף דהנך עובדא בת"ח מיירי ס"ל דדמי בזה לע"ה דכיון שלא אמרו תיכף עוד מקודם שנשאלו שיש להם טב"ע בגוי' מוכח שלא נשרש הדבר אצלם שמכירו בטב"ע ויש מקום א"כ לחוש לבדדמי כמו לע"ה זהו שכתבו התוס' דהוי טב"ע כל דהו ורק שאנחנו בארנו התוס' ביאור קצת ואשר ע"כ הוכיח מזה דל"ח כלל לבדדמי. והא דלא מהדרינן אביד' לע"ה בטב"ע אינו משום בדדמי ורק דחשדינן לי' שמשקר וטב"ע א"כ עדיפא ואח"כ קאמר דאלת"ה והיינו דנאמר דמשום חשש איתרמי לא עדיף מסימן דלא מהני באיסור תור' דרבא ספוקי מספקא לי' אי סימן דאוריתא או רק מדרבנן וכמבואר בש"ס דב"מ דף כ"ח שם והנך עובדי דלעיל ה"ט משום דמיירי בגוונא דליכא רק איסור דרבנן בשר שנתעלם מן העין דלא הוי רק חומרא דרבנן דבזה מהני גם סימנין אמצעיים אף שאינם רק מדרבנן וכ"כ טב"ע ויען דפשיט' לי' דלא שייך חשש איתרמי בטב"ע דפרצוף פנים ולא קמטעי' לי' רק בטב"ע דכלי וחתיכות בשר וכדומה אי שייך בהו חשש איתרמי וכנ"ל לכך לא אייתי ראי' רק מטב"ע דקלא דזה דמי לי' לגבי' חשש איתרמי לטב"ע דכלים וחתיכות בשר וכדומה ואפ"ה חזינן דמועיל גם באיסור תור' מהא דסומא וב"א בלילה מותרים בנשותיהן ועדיף מסי' דל"מ באיסור תורה והא דהוי ס"ד דרבא דסימנין עדיפא מטב"ע ולא הוי קשי' לי' מהך דסומא ובלילה היינו משום דלפי הס"ד משום חששא דבדדמי קאתי עלה דטב"ע גרע מסימנא ולזה אין ראי' א"כ מהך דמותרין בנשותיהן דהתם גם האשה מכיר' אותו ובשנים לא שייך בדדמי ולא אייתי ראי' מזה רק לענין חשש איתרמי [ומזה יש קצת ראי' דלא מהני אי סימנין דרבנן גם צירוף שני סימנים אמצעים דאל"כ אין ראי' לפ"ז מהך דטב"ע דקלא דסומא ובלילה דלענין חשש אתרמי טב"ע עדיף מסימנא אם לא דנימא כמ"ש במק"א לחלק לגבי צירוף סימנין בין היכי ששני הסימנים המה בדבר אחד ובין היכי שיש בשני דברים סי' א' בכאו"א והבן זה כי קצרתי). ולפ"ז צ"ל דרבא ס"ל מצד הסברא דאי ניחוש בטב"ע לבדדמי טב"ע גרע מסימנא ואי לא חיישינן לבדדמי טב"ע עדיפא דאל"כ עדיין לא נדע דטב"ע עדיף מסימנים מטעם דבדדמי דמהך דסומא ובלילה אין ראי' לענין חששא לבדדמי וכנ"ל ובזה ניחא דלא יקשה לפמ"ש בחידושי דגם לפי הס"ד דרבא ל"ה ס"ל דגם בע"ה לא חיישינן כלל למשקר דזה דבר שאין הדעת סובלתו דנימא שיהי' כל אדם נאמן בדיבורו דגם בת"ח חידוש הוא ובעינן שנדע שאינו משנה בדיבורו מעולם וכמבואר בש"ס דב"מ ר"פ אלו מציאות שם ורק דהוי ס"ד דרבא דאי לאו חשש בדדמי הי' צריך להחזיר אבדה בטב"ע גם לע"ה מטעם ברי ושמא ברי עדיף כיון דאין כאן להמוצא הטוען שמא חזקת ממון ולפי המסקנא ס"ל דלא מהני ברי דידי' דהמוצא מחזיק עבור רובא דעלמא וכאשר האריכו בפינה זו האחרונים ז"ל דא"כ מאין הוכיח רבא לפי הס"ד דסימנים עדיפא דאף אי שווים המה ניחא דכיון דעיקר הטעם דמהדרינן אבידתא בסימנים אי סימנים דרבנן דלפי הנ"ל הסוגיא אזלא דסימנים דרבנן] היא משום דניחא לי' לבעל האבידה דאמר כ"ע לא ידעו סימנים דידה וזה ל"ש גבי טב"ע דע"ה דחשיד למשקר ופשיטא דלא ניחא לי' לבעל אבידה ולא מהדרינן א"כ לע"ה מטעם חשש בדדמי דדמי לחששא דסימנים דאי לאו הך סברא דניחא לי' כו' לא היינו מחזירין ולפי הנ"ל א"ש אי חיישינן לבדדמי ממילא מצד הסברא סימנין עדיפי ולא שייך להשוות טב"ע לסימנים רק לענין חשש איתרמי וכנ"ל ודו"ק:

ולפ"ז צ"ל ג"כ דאי הוי אמינא דמטעם חשש איתרמי שוה טב"ע לסימנים ושניהם מועילים מדרבנן חדא תקנה הוי דלא ניחוש באבידה לאיתרמי ונהדר איפוא לת"ח בטב"ע ולע"ה בסימנים דאל"כ מאבדה גופא הוי מצי לאוכיחי דטב"ע עדיף דאל"ה היאך מהדרינן לת"ח בטב"ע דבזה ל"ש טעמא דניחא לי' לבעל אבדה דעיקר הטעם משום דקשה למצוא עדים וזה לא שייך רק לענין תקנתא דסימנים אולם אחר דתקנו להחזיר בסימנים למה יהי' ניחא לי' שנחזור לת"ח בטב"ע וע"כ דחדא תקנתא הוי ואי לא נחזיר בטב"ע לת"ח דניחוש לאיתרמי ממילא לא נהדר ג"כ בסימנים ושפיר א"כ ניחא לי' לבעל אבידה וכמובן. ומזה הוכחתי דגם לפי מה דמסיק דטב"ע עדיפא מ"מ כשבא אחד ואמר סימנים ות"ח מכירו בטב"ע לא יהבינן לי' לת"ח ומשום שיש הוכחה שמשקר דאל"כ יקשה במקום דשכיחי ת"ח היאך מהדרינן בסימנין ומשום דניחא לי' לבעל אבידה והיינו משום דאם לית לי' עדים הרי הוא אבודה ממנו ותקנתא זו טובה היא לי'. וגם למאן דאית לי' עדים עכ"פ לית לי' פסידא בתקנ' זו דגם אח"כ יכול להוצי' מזה וכאשר ביארו כ"ז הקדמוני' ז"ל עיין ש"מ ב"מ שם דלת"ח בודאי לא ניחא לי' בתקנה זו דלדידי' נחזור בטב"ע ואין לו נ"מ בהתקנה ולהיפך יש לו הפסד דממוחזק לא יהי' יכול להוציא בלי עדים וכמובן. וכיון דשכיחי ת"ח לא נהדר בסימנין דשמא מת"ח היא דלא ניחא לי' וכנ"ל אלא ודאי דנגד סימנים לא יהיבנן לת"ח בטב"ע ואין א"כ בהתקנה הפסד לת"ח דגם עתה לא ניתן לו אחר שזה אמר סימנים ומזה מוכח עוד יותר דגם בסימנים וסימנים לא יהיבנן לת"ח בטב"ע דאל"כ עדיין יש הפסד לת"ח כשיאמר גם סימנים דמסתמא ידע להם וכדאמרינן מימר אמר כו' ודוק היטב] ואח"כ קאמר ר"י ברי' דר"מ תדע דאילו אתי בי תרי כו' והיינו דבעי לאוכיחי דל"ח כלל לבדדמי דאל"כ איך קטלינן בטב"ע דלענין חששא דבדדמי אין לחלק בין טב"ע לטב"ע וכנ"ל דכיון שאתה חושש לטעות הדמיון גם בטב"ע של פרצוף פנים של אדם איכא חששא זו ואינו דבר וענין ברור עכ"פ. ולמען הביא ראי' דלא חיישינן לבדדמי כלל ודלא נימא דבאמת י"ל בדדמי ורק דגם זה שיהי' דומה כ"כ בפרצוף פנים עד שיוכל לטעות לא שכיח כלל ולא יקרה כה רק פעם אחת מני אלף ודמי לסימן מובהק דמהני גם בדאורייתא קאמר דאילו אמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לא קטלינן ליה והיינו אף בסימנים מובהקים ביותר דהוא מה"ת [או לדעת הסוברים צירוף סימנים דאמרי האי סימנא והאי סימנא שני סימנים אמצעים דהו"ל כסימן מובהק] ובטב"ע קטלינן וע"כ דליכא למיחש כלל לבדדמי והא דהביא ר"י ברי' דר"מ ראי' מעדים וענין בדדמי אף דבשנים ל"ש בדדמי היינו דאי הוי חיישינן בטב"ע לבדדמי באחד עכ"פ א"כ ליכא שני עדים דעל האחד י"ל דאומר הטב"ע בדדמי ואנן בד"נ שני עדים ברורים בעינן דל"ד לעדות ממון דאמרי' לא איברי סהדי אלא לשקרא ומצטרפין עדותן לריב"ק משא"כ בד"נ וכמבואר בש"ס ופוסקים (ויש לדבר בזה במ"ש הגאונים ז"ל דע"א דלא מהימן אינו משום דחיישינן שמשקר ורק משום דחיישינן שאומר בדדמי ואכמ"ל] ודוק:

ולפי הנ"ל לא מדמינן הכא שאר טב"ע טב"ע דקלא וחפצים לטב"ע דפרצוף פנים דאדם רק לענין בדדמי אבל לענין חשש אתרמי אדרבה מוכח דט"ע דפרצוף פנים עדיף טפי מדלא אייתי ראי' רק מסוגיא ובלילה ולא משאר בני אדם ביממא וא"כ שפיר יש לחלק גם לפי המסקנא דכל טב"ע עדיף מסימנים בין טב"ע דפרצוף פנים לשאר טב"ע דבטב"ע דפ"פ אין לחוש כלל לאיתרמי אבל בשאר טב"ע קלא וכדומה יש לומר דיוכל להיות דאיתרמי עוד בדומה לזה ורק שהוא דבר דלא שכיח כלל ומהני אף באיסור תורה כמו סי' מובהק ביותר ולא עדיף רק מסי' אמצעי אבל מ"מ לא מהני לדון עלי' דיני נפשות וכמו דל"מ לזה גם סימנים מובהקים ביותר דלזה בעינן דבר ברור באין ספק אף על צד היותר רחוק כגון טב"ע דפ"פ לא זולת אי משום דבעינן עדות ברורה לגמרי בדיני נפשות אי משום שזה אומר ברי ומכחיש דלא מהני נגדו גם רובא וחזקה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בהך דנשאת לאחד מעדי' ולכך בעינן בהך דמסית שיראו אותו דוקא ול"מ טב"ע דקלא אף דמהני גם לענין איסור תורה וכנ"ל ועיין פירש"י ז"ל בפ"ד מיתות שם שכ' דאם אינן רואין אותו אף ששומע קולו יכול לומר לאו אנא הוי. מדברי רבינו ז"ל משמע שדעתו כטעם האחרון שכתבנו דמשום הכחשתו בברי קאתינן עלה דלא יועיל רק טב"ע דפרצוף פנים דאל"כ זה שפת יתר דאין נ"מ בדיני נפשות אם הנדון מודה או מכחיש אולם לפי מה שבררנו דלרבא דמי טב"ע דחפצים לטב"ע דקלא עכצ"ל כמ"ש בראשונ' דלכך לא מהני טב"ע דקלא בדיני נפשות משום דבד"נ בעינן עידי ראי' ממש שאין בעדות ד"נ שום צד ספק בעולם ולא משום שהנדון מכחיש בברי דאל"כ יקשה דאיך יועיל עדים שמעידים שחפץ זה שביד ראובן של שמעון הוא להוציא מיד המוחזק לטעון ברי דשלו הוא כיון שאין כאן רק טב"ע בהחפץ מצד העדים דדמי לטב"ע דקלא א"ו דרק בד"נ לא סמכינן על שאר טב"ע ורק של פרצוף פנים וכנ"ל ועיין בפוסקים ז"ל שהאריכו אי סי' מובהק ביותר מהני להוציא ממון מיד המוחזק עיין עליהם ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה אולם לא בחנתים עוד כראוי ואשר ע"כ אשים מחסום לעטי בזה. והנה לפי הנ"ל מוכח ברור מדברי הש"ס כאן דטב"ע דקלא וכמו כן שאר טב"ע בחפצים כלים וחתיכות בשר וכדומה שוים המה ומועילים גם באיסור תורה דלא גריעו עכ"פ מסימן מובהק ביותר ומזה יש א"כ לכאורה ראי' ברורה לדעת ר"ת ז"ל דהא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם היינו רק היכא דליכ' טב"ע בגוף אבל היכי שהגוף שלם ומכירים אותו בטב"ע מהני דאף דטב"ע דפ"פ עדיף טובא משאר טב"ע מ"מ למה לא יועיל טב"ע דגוף להעיד עליו בעגונ' דכי גרע מטב"ע דחתיכות בשר וחפצים דדמי לטב"ע דקלא דמהני גם לענין איסור תורה ולא גרע מסימן מובהק ביותר דמועיל גם באיסור תורה והיתר עגונה אף דגריע' מטב"ע של פרצוף פנים לענין עדות דיני נפשות וכמש"ל וזה הערה וקושיא גדולה על דעת רבים מהקדמונים ז"ל שחלקו על דעת ר"ת ז"ל בזה:

וליישב דברי החכמים דעת החולקים ז"ל נראה דס"ל דבאדם אין דרך לקבוע בלב טב"ע דגופא אחרי דאיכ' טב"ע דעדיף טפי היינו טב"ע דפרצוף פנים ודמי א"כ לכלים חדשים שלא שבעתן עין דאינו חייב להכריז באבדה ומשום דליכ' בהו טב"ע כ"כ. ור"ת ז"ל אפשר דס"ל כדעת הפוסקים ז"ל דאין הלכה בהך דכלי אנפוריא כרשב"א דחכמים פליגי עלי' מדקאמר ומודה רשב"א כו' עיין תוס' ב"מ דף כ"ד ד"ה ומודה כו' עייש"ה. ואני מוסיף לומר דאף אי נימא דהלכה בהך דכלי אנפוריא כרשב"א מ"מ יש להעמיד דעת ר"ת ז"ל דבדברי רשב"א לא נזכר רק דבכלי אנפוריא אינו חייב להכריז. ויש לומר א"כ דהיינו משום דאנן אמרינן דבסתמ' לית בי' טב"ע וא"צ להכריז אבל מ"מ אם ת"ח בא ואומר שיש לו טב"ע בגוי' ששבעתו עינו נאמן ול"ח גם בזה לטעות והא דאמרי' בש"ס דב"מ שם דבכה"ג לא מהדרינן לאו משום דחיישינן בזה לטעות ובדדמי ורק דמשום יאוש נגעו בה דכיון שמסתמ' לא נמצא בכגון זה טב"ע והרי הוא של מוצאו ובידו למוכרו הנה מזה נצמח שהבעלים מתיאשים ועיין בפרישה שחלק על הב"ח ז"ל והעלה דבמקום דל"ש ת"ח הרי הוא של מוצאו ולא מהני אם ת"ח בא ומכירו דנתיאש והיינו מטעם הנ"ל והבן כי בזה נסתר ראית רבותינו בעלי התוס' שם דלית הלכת' כרשב"א מהך דרבב"ח דאהדרי לי' גיטא בטב"ע אף דגט הוי מדברים שלא שבעתן עין ע"ש:

ומעתה בעגונא שפיר י"ל דמהני טב"ע של הגוף אף אי נימא דדמי להנך דלא שבעתן עין דכיון שמעיד ואומר שמכירו. לטעות ובדדמי ל"ח גם בכה"ג וכנ"ל ויש לי הרהורי דברים לפ"ז לומר דבשני עדים גם החולקים מודו לר"ת ז"ל דמהני גם טב"ע דגוף דבשנים לא חיישינן לטעות ובדדמי ולא פליגי רק בע"א ומשום חשש בדדמי כיון דדמי ללא שבעתן עין וכנ"ל לדעתם ז"ל. וכמה מעליא הא שמעתתא לתקנת עגונות ודוק. וע"פ הדברים האלה אמינא ליישב מה שהקשה הגאון בעל קצות החשן ז"ל בספרו הנחמד שב שמעתתא לדעת החולקים על ר"ת ז"ל דא"כ ביצא רובו מסורס לא יפטור לנחלה כיון דע"י רוב הגוף ליכא הכירא ואנן יכיר בעינן שיהי' יכול להכירו וכדאמרי' בפרק יש בכור דף מ"ה לענין פדחת לר"ל וגם ר"י לא פליג רק משום דס"ל דיכול להכירו בפדחתו אבל מ"מ גם הוא מודה דבעינן יכיר. ולפי הנ"ל ניחא דהיכ' דליכ' טב"ע של פרצוף פנים שהוא נותן עין בגוף לכ"ע יכול להכירו בטב"ע ובהך דעגונא מטעם אחר קאתי עלה וכנ"ל לדעתם ז"ל ודו"ק בזה:

בהא סלקינן ונחתינן דטב"ע דקלא מהני בהיתר עיגונא דלא גרע עכ"פ מסימן מובהק ביותר דמהני באיסור תורה ובהיתר עגונא וכאשר בררנו למעלה ואין איפוא לשדות נרגא בנ"ד מפני שלא ראוהו לר' יוסף בר' אהרן במקום האש והתבערה הגדולה ורק ששמעו והכירו קולו מתוך האש וכנ"ל. מהלין טעמי נלפע"ד להתיר האשה הנעצבת הזאת מכבלי העיגון ואך יען כי התירא דאיתתא זו בנוי על סברות דקות ובצירוף אומדנות המוכיחות ובראשית ההשקפה בסוגיות הש"ס באמת הענין מבהיל אשר ע"כ אין אני נותן די להתירה רה בתנאי שהי' הזוג דרים מקודם ביחד בשלום אחוה וריעות שלא יהי' שום סיבה לתלות דערק משום זה ויחליש עי"ז האומדנא דמה"ת נחוש דברח ואזיל לעלמא ורק אחר שיעברו י"ב חודש שיאבד זכרו שזה ג"כ מחזיק האומדנא לתלות שבודאי כבר מת וכאשר צרפו זה לסניף בעלי תשובות האחרונים ז"ל ומה טוב כי תמתין י"ח חודש דבזה תחזק עוד האומדנא ביותר דמהכ"ת נחוש שעבר על חדרגמ"ה ז"ל שלא ירחוק אדם מאשתו וישהה יותר מי"ח חודש.

ובאופנים האלה דעתי מסכמת להתיר ובאופן שיסכימו בהתירא דנא שנים מגדולי הזמן המפורסמים כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה דוד אבד"ק קארלין נ"י מרא דאתרא של העגונה הזאת ועוד אחד מגדולי חכמי הזמן הנודעים לשם ולתפארת ולנים בעומקה של הלכה לאמיתה של תורה וכאשר יסכימו להתיר אם מטעמי דידי או מטעמים אחרים אשר ירחש לבבם ה' דרינא בהדייהו נמטי שיבא מכשורא וה' הטוב ברוב רחמיו יצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות. כעתירת הכותב וחותם למען תקנת עגונות.

פה ק' בריסק יום ה' כסלו תר"ל לפ"ק לסדר אם יהי' אלקים עמדי וגו'.

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף