ברכת רצ"ה/פג
|
< הקודם · הבא > |
ונעתיק עצמינו לברר דין שאלתו השניה. בשני שותפים בעסק פאסעסי' אשר יען כי לא הי' מתדר להו נתרצו לחלוק בגאוא"ג והי' להם י"ש מוכן בהגוראלניע וכתב שותף אחד את האופנים על נייר כל פונקט ופונקט והעתיק כ"ת שני פינקטין אשר עליהם מתדיינים. א' הפאסעסיא תשאר עד משך הקאנטראקט ביד אחד ומחויב ליתן לו להשני סך ארבע מאות רו"כ ריוח עבור חלקו. ב' הי"ש הנמצא בפאדוואל שייך להנשאר על הפאסעסיע במקח ארבעים שבעה ומחצה קאפ' כל הין על פראבע 40 ט' חוץ מן הפעריקאר היינו יי"ש ואקשיז זה שייך להקונה חנם על האוסאשקע שיהי' ועוד פינקטין אשר לא ראה כת"ר להעתיקם יען שלא ע"ז תלונתם ונחלט העסק לאחד מהם וכתבו כתב ע"ז בזה"ל שנשאר העסק ביד פלוני על האופנים המבוארין למטה על פינקטין הנ"ל. ועתה טוען הקונ' כי ידוע שהוספתי הרבה שליש מעות במקח היי"ש יען כי קויתי שיהי' ריוח על הפעריקאר ועתה כאשר נמדד משרי האקציז והי' נגד כל הפעריקאר אוסאשקר ולא נשאר לי מזה מאומה נמצא א"כ אונאה רבה במקח היי"ש. וזה משיב לא אמרתי לך רק כמה פעריקאר שיהי' ובמזלך תלוי וגם שההוספה על היי"ש הי' ג"כ עבור שתשאר על הפאסעסיע ואם נתבטל מכירת היי"ש גם מכירת העסק בטל ונהי' שותפים כבתחילה. עכת"ד השאלה.
וזה החלי בעזה"י ותחלה אומר כי כ"ת לא ביאר עוד דבריו כל הצורך. א' לא הודיע אם כבר שילם לו הכל ותובע עתה ממנו או שעדיין לא שילם ומעכב בעבור תביעותיו. ב' באיזה אופן נגמר ביניהם שיהי' גוד או אגוד אם על עסק השכירות או על כל הדברים שיש להם שותפות. ג'. אם נחלט העסק אצל האחד תיכף כפי הרשום מהשותף האחד בתחל' או שהי' עוד חליפות דברים והעלאת דמים. ועל מה הי' העלאות הדמים אם רק על הריוח או גם על מקח היי"ש. ובאופן הראשון שנשאר כפי הרשימה הראשונ' אצל מי נשאר העסק אצל השותף הכותב או אצל השני. כי בכל אלה יש נ"מ לדינא כאשר יתבאר. וגם הי' טוב יותר להעתיק כל הפינקטין אולי הי' מובן יותר מזה אם הכל ענין אחד או כאו"א לעצמו. ולמען לא אצטרך לכתוב אגרות ברצוא ושוב אמרתי לבאר כל הפרטים והחילוקים כיד ה' הטובה עלי:
ואבא היום להעלות על הגליון את כל אשר רחש לבי ואת מנדעי לבבי אשיחה. וה' יעזור לי לבל אכשל בדבר הלכה אכי"ר. ואבא תחלה לבאר אם לא הי' כאן רק מכירת היי"ש ולא הפאסעסיא וזה תובע כנ"ל שיש אונאה שסמך על ריוח הפעריקאר ואחרי שאין כאן ריוח יש אונאה רבה מה דינו. הנה בטו"שע סי' ר"ט הביא דברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' מכירה במי שמכר לחבירו ערימה של חטים בכך וכך ה"ז קנה אף שנמצא חסר או יתיר על האומד ויש להם אונאה לפי השער. וביאור דבריו נראה דמה שכ' הן חסר הן יתיר היינו דל"ד לכל דבר שבמדה דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר אבל מ"מ יש בו דין אונאה דגם טעות באומד הדעת אונאה מקרי דאל"כ ורק דקבל עליו כמה שיהי' ל"ש אונאה כפי השער דאם הי' הרבה הי' באמת כפי השער וז"פ בביאור דעתם ז"ל אולם בסי' רכ"ז בחפן פירות או מעות הביא מור"ם ז"ל דעת הרא"ש ז"ל דספיקא אי יש דין אונאה ומספיקא א"י להוציא מיד המאנה. ואחרי שבסי' ר"ט לא הובאו דעת החולקים כלל נדחק הסמ"ע ז"ל לומר ולחלק בין חפן פירות למעות דרק אחפן מעות חולק הרא"ש ז"ל אולם הט"ז לא ניחא לי' בזה וכתב דגם בדין ערימה חולק הרא"ש ז"ל ורק יען דבסי' ר"ט לא נכתב הך דיש להם אונאה רק אגב גררא לא הגיה מור"ם ז"ל וסמיך אהך דהכא וכדבריו נראה עיקר. ולענין הלכה הכריע הט"ז דיש דין אונאה בזה אחרי שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם ז"ל וגם הרא"ש ספיקי מספיקא לי' והנה אם נחליט כהכרעת הט"ז ז"ל בנ"ד יכול להוציא אונאתו אחרי שטעה באומד שסבר שיהי' לו ריוח הרבה בהפעריקאר וכנ"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דגם בטעות אומד יש דין אונאה. אולם יראה דגם לדעתם ז"ל א"י לתבוע אונאתו רק בכדי שיראה לתגר כו' אבל אחר כדי שיראה כו' אף שלא הי' עוד באפשרי למוד הערימה וכעין נ"ד שהי' צריך להוחל עדי יבואו ממוני האקציז א"י לתבוע אונאתו ומשום דדוקא קודם כדי שיראה יוכל לתבוע האונאה דממ"נ הי' כאן אונאה או בשיווי או בטעות באומד דג"כ חשיב כאונאה לדעתם ז"ל משא"כ אח"כ דאם הי' האונאה בהשיווי א"י לתבוע עוד אף דאם הי' הטעות בהאומד אין זה גרעון היכי שלא הי' יכול עוד לברר טעותו בזמן ההוא וכנ"ל מ"מ אחרי שהי' מוחזק א"י להוציא ממנו עפ"י דבריו דשמא לא טעה כלל בהאומד רק בהשיווי דאין לו אונאה אחר כדי שירא' וכדאמרי' בטוען אחר כדי שיראה שהי' אנוס דצריך לברר עיין סי' רכ"ז ס"ז:
ולכאורה עלה על לבי דבכעין נ"ד גם קודם כדי שיראה כו' אין לו אונאה ומשום דכיון דהוא מודה שידע שיש בהיי"ש אונאה הרי ידע ומחיל. אולם אחרי ההתבוננות ראיתי דדבר זה עדיין צריך תלמוד דהרמ"א ז"ל הביא בסי' רכ"ז בשם המרדכי ז"ל דאף אם ידע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה לא אמרינן דמחיל. והב"ח ז"ל תמה על זה דהרי אנן קיי"ל דהיכי דאין הדעת טועה אמרינן דמתנה יהיב וכ"ש הכא דידע דודאי לא טעה. ואשר ע"כ העלה דהמרדכי ז"ל מיירי שאמר מקודם לפני עדים שיתבענו וגילה דעתו איפוא שלא מחל וכלישנא דהש"ס ב"מ דף נ"א בעובדא דורשכי דמייתי המרדכי ז"ל ראי' לדינו הנ"ל אתא ההוא גברא ואמר כו' אבל היכי שלא גילה מקודם שיתבענה אמרי' דמחיל וכהך דשאין הדעת טועה. והאחרונים ז"ל תירצו דרק היכי שיש רק שיעור אונאה מ"ל דסבר שיתבענו אונאתו אח"כ משא"כ בביטול מקח דלא מצי למימר הכי. דהפוכי מטרתא למ"ל אמרינן דודאי מחיל ושלא כדברי הסמ"ע ז"ל דגם בביטול מקח דינא הכי עיין בדבריהם ז"ל ולפ"ז בכעין עובדא דידן דהוי אונאה שליש דהוי ביטול מקח וגם לא גילה דעתו בפירוש שיתבענו הוי מחיל' דזה דמי להך דשאין הדעת טועה וכנ"ל. אולם יש לומר דכיון דהוא טוען שטעה באומד ורק דכיון שזה מוחזק לא מהמנינן לי' הנה זה ל"ש רק אחר כדי שיראה משא"כ מקודם דאתה בא לדון רק מטעם שמוד' דידע והוי מחילה שפיר יש להאמינו דטעה באומד ריוח הפעריקאר ומטעם זה קנה במגו דל"ה מודה שידע באונאת מקח היי"ש ואף דהוי להוציא אנן קיי"ל דבברי ושמא אמרי' מגו להוציא והרי הוא טוען ברי וזה שמא ודו"ק:
והנה' אנכי בחידושי אמרתי ליישב קושיות הב"ח ז"ל וגם לקיים דברי הסמ"ע ז"ל והיא דהנה הקשיתי לדעת רוב הפוסקים דאף דבמקדש אחותו קיי"ל כשמואל דמעות מתנה מ"מ בהכיר בה שאינו שלו הלכתא כרב דנתן לשם פקדון דסבר דלא מקבל מיני' ולא תלינן במתנה ומשום דלא יהיב אינש מתנה לנוכראה דלמה תלינן א"כ בהך דשאין הדעת טועה במתנה ולא בפקדון. ומצאתי לרבותינו בעלי התוס' בב"ב דף ע"ח שהרגישו בזה אליבא דרב ותירוצם דחוק ואינו מובן וכמבואר למעיין[א].
ואמרתי דבהך דהכיר שאינו שלו שאין אנו באים לדון רק על כוונת הלוקח דאחר שהכיר שאינו שלו למה לקחו אבל על המוכר אין לדון שהמוכר בא להטעותו שסבר שלא ידע שאינו שלו ויטענו ורק על הלוקח אנו דנין איפוא אם נתן לו הדמים מתנה או בפקדון ומשום דלא יהיב מתנה לנוכראה אמרינן דנתן לשם פקדון משא"כ בהך דשאין הדעת טועה אנו דנין ג"כ על כוונת המוכר דאיך עלה על דעתו לבקש כ"כ בעד אחד עשרה וכדומה אחרי שזה אינו בגדר הטעאה. ועליו אין לדון שרצונו הי' שיפקיד זה אצלו וע"כ שכוונתו הי' שיתן לו המותר במתנה וא"כ זה ששמע לדבריו ונתן לו סתמא ע"ד המוכר ודאי נתן דהיינו לשם מתנה דכל שזה אומר כך והשני נתן סתם דיינינן שע"ד נותן וכמבואר בש"ס ופוסקים בכמה מקומות וזה ברור בחילוק הענינים ולפ"ז בהך דידע הלוקח שנתאנה כיון שהי' בגדר הטעאה שאין לדון בכוונת המוכר שבא להטעותו ודק על הלוקח לא אמרינן דמחיל ורק שנתן לשם פקדון וכנ"ל בהך דהכיר בה שאינו שלו דלא תלינן במתנה דלא יהיב אינש מתנה לנוכרא' ואין חילוק א"כ בין אונאה לביטול מקח דאף בב"מ ל"ש כמו באונאת שתות שסמך שיתבענו אח"כ דהפוכי מטרתא למ"ל וכסברת האחרונים שהבאתי מ"מ מטעם אחר לא אמרינן דמחול וכנ"ל ודברי הסמ"ע ז"ל נכונים אם כי לא מטעמי' ולפי הנ"ל אין אנו צריכין לבוא בנ"ד שאומר ומודה שידע לטעם מגו ורק דבל"ז לא אמרינן דמחיל וכנ"ל ודו"ק:
והנה אם נבוא לדון בכעין נ"ד שהי' אונאה מרובה במקח היי"ש שליש בדמים דהוי כדבר שאין הדעת טועה דאף שכתבו הקדמונים ז"ל דאין הדעת טועה היינו יותר מכפליים מ"מ י"ל דז"א רק בחפץ שאין לו שער ושומא ידוע משא"כ יי"ש שיש לו שער בשוק גם אונא' כזו חשיב אין הדעת טועה שהכל לפי הענין דסתמא אמרינן כדי שאין הדעת טועה יש לדון ולחלק בכעין נ"ד שהי' עד גוד או אגוד שאם היי"ש נשאר אצל הראשון שאמר שנותן כך וכך והשני המוכר הסכים לזה ל"א לפי"ז דמחיל ומשום דאף דהוי שאין הדעת טועה מ"מ אמרינן דלשם פקדון ומשום דכיון דהמוכר לא שאל מתחל' ואין לדון רק על כוונת הלוקח דמי להך דהכיר בה שאינו שלו וכנ"ל. אמנם היכי שהי' חליפות ביניהם שאנו באין לדון גם על דברי המוכר שפיר אמרי' דמתנה יהיב לי' וכנ"ל ולפ"ז אי"ל ג"כ דנאמן שסמך על ריוח הפאריקאר גם להוציא משום דיש לומר מגו שלא הי' אומר שידע באונא' דכיון שאנו אומרין דהו"ל אונאה שאין הדעת טועה א"צ להודאתו שידע וכמובן:
אולם יראה דמ"מ יש להאמינו בזה שאומר שסמך עצמו על ריוח הפעריקאר דכמו דאמרי' לחלק בין מקדש אחותו ובין הכיר שאינו שלו מטעם דלא יהיב מתנה לאחרינא מה"ט גופא י"ל דודאי האמת אתו שסמך עצמו ולא מחל לו דמהכ"ת נאמר דיהיב מתנה לנוכרא' דגם התם בהך דהכיר שאינו שלו מוציאין מיד המוחזק מטעם חזקה זו. ולפ"ז עלה על לבי דאף אחר כדי שיראה נאמן לומר שלכך שתק מפני שסמך עצמו על ריוח הפעריקאר ומה"ט גופא דחזקה דלא יהיב מתנה לנוכרא' ועכצ"ל לפ"ז דהא דצריך לברר שהי' אונס הוא מטעם דאונסא לא שכיח. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי זה כמה וכמדומ' לי שמצאתי אחרי כן לאחד מגדולי האחרונים שהרגיש בזה ואיני זוכר עתה איה מקומו לפמ"ש הבעה"ת ז"ל בהך דאשכח טופיינא. דאף דהיכי שאין דרך לטעות א"צ להחזיר דאמרינן דמתנה היא מ"מ זה אינו רק כשאין הלה תובע אבל אם בא ותובע ואמר נתתי לך יותר בעי למיהדר כיון שזה תובעו ברי וזה שמא ברי עדיף ומוכח דכל כה"ג שאנו דנין על מעותיו שנתן לו אי מחיל לו ברי עדיף ואמאי א"כ בטענת אונס אחרי כדי שיראה צריך לברר ולפי הנ"ל ניחא דבטענת אונס מטעמא דאונסא לא שכיחא כלל קאתינן עלה וכנ"ל:
אמנם מדברי הפוסקים ז"ל שכתבו אמ"ש הטור ז"ל חו"מ סי' רכ"ז בהך דמוכר לעולם חוזר דאם נשתנה השער אינו חוזר דלאו היינו שנשתנ' אח"כ ובשעת המכר לא נתאנה כלל דזה פשוט וא"צ להאמר כלל ורק דגם אם בשעת המכר הי' ג"כ אונאה ורק דאחרי כן נתיקר עוד א"י לחזור ומשום דחיישינן דגם מקודם איתרמי לי' זבינא כזבינתי' ונתודע לו שנתאנה ומ"מ לא הי' רוצה לתבעו ורק משום דעתה נתיקר עוד הוא תובע אותו עיין בדבריהם ז"ל. יראה דלא ס"ל דיש להאמינו להוציא מטעם חזקה זו דלא יהיב מתנה לאחרינא וגם לא משום דהו"ל ברי ושמא וכנ"ל בשם בעה"ת ז"ל דהתם רק חששה הוי דדלמא מחל מקודם ואין טענתו טענה דלא שכיח וכהך דאנוס וכנ"ל. ואשר ע"כ אמינא לחלק דהיכי שאנו דנין אם נתן לזה בתחל' יותר שפיר אמרינן דכל דאיכא לומר ולתלות שלא נתן לו מתנה תלינן ואף להוציא מיד המוחזק ומשום דחזקה דלא יהיב מתנה לנוכרא' וכנ"ל מהך דהכיר בה שאינו שלו. אולם היכי שבשעת הנתינ' ל"ה ידע ואנו דנין אם אח"כ מחל לו וכהך דאונא' שלא נתן מתחלה יותר בידיעתו שפיר י"ל דמחל לו שלא לתבעו דזה יקרה הרבה שאין אדם רוצה לבא בדינא ודיינא ומוחל תביעתו. ולפ"ז י"ל דזה היא טעמו של הבעה"ת ז"ל בהך דטופיינא דנאמן כשתבעו לומר דלא יהיב לי' מתנה והיינו ג"כ מטעם חזקה זו דמה"ת יתן מתנה לנוכרא' ורק דלדעתו ז"ל משום חזקה זו אין להוציא ממון ורק דמהני לענין צירוף דנימא ברי עדיף וכדאמרי' הכי לענין מגו להוציא דמהני לחזק הברי וכנ"ל ודו"ק:
ולפי הנ"ל יצא לנו לדון בכעין נ"ד להיפוך דא"נ כמש"ל לומר ולחלק דחשוב כדי שאין הדעת טועה שפיר נאמן גם אחר כדי שיראה כו' במה שאמר שסמך על ריוח הפעריקאר אף להוציא ומשום דכיון דבודאי ידע שנותן יותר חזקה דלא יהיב מתנה לנוכרא' דהוי חזקה אלימתא ביחוד לצרף לענין ברי ושמא וכנ"ל. אולם א"נ דל"ח אין הדעת טועה דבכ"מ חשיב כדי שהדעת טועה עד כפלים בשויו וכנ"ל בשם הקדמונים ז"ל ודלא כמ"ש אף שהוא אומר שידע באונאתו ורק שסמך על הריוח לא מהמנינן לי' להוציא אחר כדי שיראה דדילמא בשעת הנתינ' לא ידע ורק שאח"כ מחל דע"ז ל"ש חזקה זו וכנ"ל בהך דנשתנה השער. אולם כ"ז להוציא אבל כשעדיין לא נתן הדמים פשיטא דיוכל לטעון שסמך על הריוח וכמובן ודוק היטב בכל זה:
ועתה נבא לעיין בגוף שאלתו ע"ד שטוען שכנגדו שהכל היא ענין אחד מכירת חלק הפאסעסיא ומכירת היי"ש ותלוי זה בזה וע"ז צריכין אנו לדון ולהתבונן במשמעות לשון הכתב והנה לכאור' יראה דאם הי' הגוד או אגוד רק על ענין הפאסעסיא ולא הי' מדובר ולא נכתב שיהי' גואוא"ג על הדברים שיש להם בשותפות ע"כ שהכל ענין אחד פרטי הגאוא"ג מהשכירות דאל"כ מכירת היי"ש מאן דכר שמי'. אמנם אם הגאוא"ג הוא על הכל על הפאסעסיא וגם על הסחור' שיש להם בשותפות שפיר י"ל דאינו תלוי זה בזה שזה מוסב על הגאוא"ג מהפאסעסיא וזה על הגאוא"ג מהיי"ש של השותפות והיא א"כ מכירה בפ"ע. אולם אחרי שנאמר דהיי"ש שייך למי שישאר בהפאסעסיא יראה דהא בהא תליא דאל"כ ורק שמכירת הפאסעסיא והיי"ש המה ענינים נפרדים לגמרי הרי אם זה יתן יותר בעד הפאפעסיא וזה יותר בעד היי"ש לא יהי' היי"ש שייך להנשאר על הפאסעסיא וע"כ דהפי' שהיי"ש יקבל רק זה הנשאר בהפאסעסיא דוקא במקח הנ"ל וצריך להיות הגואוא"ג על שניהם יחד ותלו א"כ זב"ז:
ואחרי שע"כ המה ענין אחד שמחזיק הפאסעסיא צריך לקבל היי"ש צ"ל דגם אם הי' אח"כ חליפות והעלאת דמים גם על היי"ש דאין מזה ראי' שהיא מכירה לבדה ורק שמוסב על הגוא"ג מהפאסעסיא שזה הוסיף על ריוח הפאסעסיא וזה על היי"ש ג"כ ע"ד הוספה על הגואוא"ג מהפאסעסיא וכמובן. כן עלה על לבי בראשית ההשקפ' אולם אחר היישוב ראיתי דזה ליתא די"ל דמה שנאמר שהיי"ש שייך למי שישאר בהפאסעסיא בכך וכך ועל האופנים הנזכרים לאו היינו ע"ד חיוב שמחויב לקבל היי"ש ורק דברצונו תלוי ושייך לו היינו שהוא קודם להשני. ולפ"ז גם אם הי' הגאוא"ג רק על הפאסעסיא נוכל לומר ע"ד זה דגם לפ"ז תלוי זב"ז ורק לא ע"ד חיוב ורק ע"ד קדימה לכשירצה. וכיון שהי' תלוי ברצונו שפיר יוכל לטעון שנתאנה ע"י מה שסמך על ריוח הפעריקאר וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי להיפך שקבלת היי"ש בכך וכך למי שיעמוד בידו הפאסעסיא היא ע"ד חיוב שמחויב לקבלו במקח זה ועל אופנים הנזכרים הנה אם כבר קיבל המוכר לא די שיכול לומר שכוונתו הי' ע"ד חיוב ואם תרצה בביטול מכירת היי"ש ממילא המכיר' מהפאסעסיא ג"כ בטילה ורק שבידו גם אם ירצה זה ויסכים שיבוטל גם מכירת הפאסעסיא באמרו שכוונתו הי' להיפך שתלוי ברצונו לומר לו שאינו מאמין לדבריו כלל וכל המקח קיים דאחרי שהוא מוחזק צריך השני לברר לדבריו כן שסבר שאיננו דרך חיוב. אמנם אם לא נתן הדמים עדיין זה פשוט שאין הלה יכול לכופו שיוכל לומר ולטעון דכוונתו ל"ה שיהי' תלוים שני המכירות יחד ע"ד חיוב. אולם כשטוען זה שכנגדו מה לי בכוונתך אני לא כוונתי רק למכור שניהם יחד הפאסעסיע והי"ש וגם אם אתה חשבת בהיפוך וא"י לכוף אותך לקיים הכל מ"מ בביטול מכירת היי"ש גם מכירת הפאסעסיא בטילה והלה משיב שאינו מאמינו שכוונתו הי' כלל כך. דבר זה צריכה עיונא דלכאור' לפמ"ש הקדמונים ז"ל דכל היכי שלא זקף המוכר הדמים על הלוקח במלוה כשהלוקח אינו רוצה ליתן הדמים ל"א דכיון שכבר קנה הלוקח המכר אין נתינת הדמים ענין להמכר שכבר קנאו והדמים רק כחוב עליו ורק שהמכר בטל ולא בעינן שיהי' עייל ונפיק אזוזי כיון שאין רצונו ליתן דמים כלל גם עכשיו. עיין בש"מ ובפוסקים ז"ל א"כ כיון דלפי דברי המוכר המכר בטל אחרי שאין הלוקח רוצה ליתן לו כל הדמים אלא שלנו יש ספק יש לנו לאוקמי אחזקת מ"ק.
אולם מדברי הרשב"א ז"ל נראה דכל כה"ג לא מוקמינן אחזקת מ"ק שכ' בתשובותיו סי' תתקע"ב באחד שמכר קרקע לחבירו שנים אומרים שהי' תנאי וב' אומרים לא הי' תנאי דלא מוקמינן אחזקת מ"ק דהקרקע בחזקת הלוקח קאי. ורציתי לומר דשאני הך דהרשב"א ז"ל שהספק הוא אם הי' תנאי ותנאי מלתא אחריתא הוא שהמעש' באמת נגמרה ורק שמתבטלת בביטול התנאי ואף שנתבטלה המעשה למפרע מ"מ לא נעקרה מכל וכל ורק שמתבטלת וכענין מיחל חייל ובטלי' משא"כ בנ"ד לדברי המוכר כיון שאין הלוקח רוצה ליתן הדמים בשלימות המעשה בטלה לגמרי והי' כלא הי' שלא ע"ד כן מכר לו לא שייך לומר דכיון שהי' מכירה בחזקת הלוקח קאי שע"ז אנו דנין ול"ד להך דתנאי דהתם גם אם הי' תנאי לא נעקרה המכיר' מכל וכל ורק שנתבטלה אח"כ דתנאי מלתא אחריתא וכנ"ל. אולם אחרי רואי מצאתי להרשב"א בתשובה הובא ביתה יוסף שכ' דאם מכר לחברו קרקע בשטר והמוכר אומר עדיין לא נתת הדמים והלוקח אמר שכבר נתן דהלוקח נאמן. מדבריו אלה מבואר דגם בכה"ג אמרינן דהקרקע בחזקת הלוקח קאי. ומדברי המרדכי ז"ל שפסק בסוף פ' השואל במשכיר אומר בעשרה השכרתי לך והשוכר אומר בה' דיד המשכיר על העליונה דקרקע בחזקת בעלי' קיימי עייש"ה. אין ראי' שחולק בזה עם הרשב"א ז"ל דשכירות שאני דאין הקרקע יוצא לגמרי מרשות הבעלים ועיין מ"ש המפורשים ז"ל בהך דחצר המושכר קונה למשכיר משא"כ במכר שע"י המכיר' יוצא לגמרי מרשות המוכר. וגם אין דברי המרדכי הנ"ל ענין לנ"ד דאף דל"ה בנ' רק שכירות קרקע מ"מ הרי הקרקע לא הי' גם של המשכיר רק בשכירות מאדון בעל הכפר ומכר ונתן לזה כל זכותו ולא נשאר אצלו שום ענין רשות ודמי א"כ למכירה שכ' הרשב"א ז"ל דבחזקת הלוקח קיימא ולא בחזקת מ"ק של המוכר וכנ"ל:
ועכ"ז אחר ההתבוננות יראה דאם הי' עובדא דנ"ד שנשאר העסק אצל הראשון שהוא אומר שהוא נותן כך וכך וזה הסכים ליתן ולמכור לו גם להרשב"א ז"ל יש לאוקמי אחזקת מ"ק ומשום דלדעתי נראה דטעמו של הרשב"א ז"ל הוא דאף דלדברי המוכר שלא נתן לו הלוקח הדמים המקח בטל וכנ"ל בשם הקדמונים ז"ל מ"מ ז"א רק מתורת וכעין תנאי ע"מ שיתן לו הדמים ורק דכיון דהוי אומדנא דמוכח א"צ למשפטי התנאים וכשלא ירצה הלוקח ליתן הדמים אף דהמכיר' מתבטלת מ"מ הי' כאן מכירה ורק שנתבטלת אח"כ בביטול נתינת הדמים ולכך ס"ל דל"ש לאוקמי בחזקת המוכר מטעם חזקת מ"ק דאדרבה הי' כאן מכירה והספק היא רק אם נתבטלה אח"כ וכנ"ל בהך דתנאי. משא"כ בכה"ג בנ"ד שהלוקח אמר שהוא נותן לו כפי הפרטים המבוארים בעד הפאסעסיא ובעד היי"ש ואומר עתה שכוונתו הי' שאין שני המכירות תלוים זה בזה על דרך חיוב שמחויב לקבל היי"ש במקח זה ושאם לא יקבל גם מכירת הפאסעסיא תהי' בטילה וטענת המוכר א"כ הוא שלא הבין כוונת הלוקח וכוונתו הי' ע"ד אחר ואילו ידע א"כ שכוונת הלוקח הי' באופן אחר ל"ה מוכר לו דלפי דברי המוכר א"כ אין כאן מכר כלל דהוי מקח טעות מעיקרו שפיר יש לאוקמי בחזקת מ"ק כיון שהספק אצלינו על גוף המכיר' וזה סברא נכונה וברורה לדעתי. ועכ"ז יען כי קשה להוציא ממון מסברא נכון באופן מה לבצע ביניהם:
הנה בררתי ת"ל דבר המשפט הלזה בכל פרטיו וכ"ת ידין בזה לפי תוכן הענין אם כה ואם כה:
- ↑ לפע"ד נראה לפרש כוונת התוס' על דרך זה וז"ל אומר ריב"ם דליכא למיפרך מהכא לרב דאמר בקדושין מ"ו גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון דהתם אין המעש' קיים אבל הכא לענין הצמד המקח קיים ואין סברא שמעות הצמד לא יחזיר והמותר יחזיר עכ"ל ע"ש ולדעתי כך הוא כונתם דכיון דחז"ל לא תקנו ביתר משתות שיהא קנה ומחזיר אונאה רק ביטול מקח ותו לא. א"כ בשלמא בכדי שהדעת טועה שהכל נתן בעד המקח על כרחך הוא מחזיר המעות ואפילו כשמתאנה או המאנה רוצה לקיים המקח ולהחזיר האונאה אין שומעין לו וכן בשתות אם אומר המאנה כיון שאני צריך להחזיר האונא' אין אני רוצה בהמקח ג"כ אין שומעין לו כי כן הי' תקנת חז"ל. א"כ אם הי' בכדי שאין הדעת טועה אפי' א"נ שדעת הלוקח היה ליתן לו בתורת פקדון. עכ"פ לא הי' אונאה בגוף החפץ ובעד החפץ לא נתן רק לפי שווי' ובודאי אין לבטל המקח כלל. ומשו"ה אין המוכר צריך להחזיר לו אונאתו שיכול לומר אני רוצה בעד חפץ שלי סך רב ולדידי שוה לי. וכיון דביתר משתות לא תקנו חז"ל שקנה ומחזיר אונאה א"כ ממילא כיון שגם אם נימא שנתן לו בתורת פקדון מ"מ המקח קיים. מש"ה יכול המוכר לעכב כל המעות שקיבל בעד החפץ. ודו"ק כי היא סברא נכונה לפע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |