ברכת רצ"ה/נד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה נד

סימן נד

וע"ד שאלתו השניה זה תוארה שאחד מכר ג' עזים העומדות לבכר ולקח אנגאבע ע"ז כנהוג ואמר למושכם מרשותו ומשכם הנכרי מהבית להחדר שלפניו ויותר לא ראו אם מעצמם יצאו לחוץ או מכחו וריבה אחת או מרת שראתה שבעט לאחת ועל השתיים לא ראתה ועתה אחת בכרה ושתים לא בכרו זה תוכן השאלה:

והנה כ"ת פתח בהתירא והביא פלוגתתן של רש"י ור"ת ז"ל דלרש"י לא קיי"ל כאמימר דמשיכה קונה בנכרי ועיקר קנינו הוא בכסף ולר"ת ז"ל בהיפך ודן דהוי ספק פלוגתא דרבוותא [ובאמת משום הא אין לחשבו ספק אחר שרוב הפוסקים פסקו כאמימר ורק מ"מ יש סעד וצירוף דעת רבים מגדולי המורים ז"ל דאף דקיי"ל כאמימר מ"מ ס"ל דאמימר אף משיכה קאמר דדרשינן לעמיתך בכסף ולנכרי או בהא או בהא ועיין בב"י שהביא שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל ועיין תוס' ע"ז דף ע"ב בסוגיא שם ואף שגם בזה יש הרבה חולקים וקשה לסמוך ע"ז לבד מ"מ ספיקא מיהו הוי בכה"ג שקנה בכסף [ירצה איפוא לדון דהוה ס"ס שמא קנה בכסף ושמא הי' משיכה. והאריך אי ס"ס מהני בממון אחרי שהישראל מוחזק ואם זה מגרע לענין איסור בכור ולו יהיבנא ליה דזה חשוב ס"ס בחנם האריך כ"ת כיון דכפי דבריו להלן הי' כאן מנהג שנהגו הסוחרים הכאת כף א"כ אף א"נ דזה ל"מ לענין איסור תורה מ"מ אין לנו לדון משום הס"ס כלל לענין ממון דלענין ממון בודאי מועיל מנהג הסוחרים וכמבואר. ואין לומר דכיון דלענין בכור בתר דאורייתא אזלינן וכיון דמה"ת ל"מ מנהג הסוחרים אף לענין ממון לא מהני שוב הס"ס גם לענין האיסור דמה"ת הוא ברשות הישראל דא"י להוציא ע"י הס"ס דמלבד שאין דעתי נוחה בזה ואין הסברא נותנת כן הנה אף אם כה נאמר נ"ל די"ל דאין עליו קדושת בכור דלכאורה כיון דמ"מ העכו"ם מוציא מיד הישראל מטעם שקנאו במנהג הסוחרים נהי דלא חשוב רק קנין דרבנן ול"מ לענין איסור תורה מ"מ לענין קדושת בכור לא גרע מאלמות דפטור מהבכורה משום דהו"ל עכ"פ יד עכו"ם באמצע אולם כבר כתבו לחלק בין היכי שהבהמה היתה של העכו"ם ובין בהמה של ישראל שיש להעכו"ם יד בה דבבהמת ישראל לא נפקע משום זה קדושת הבכורה עיין תוס' ב"מ פ' א"נ ובתה"ד בפסקיו סימן ק"ל ומעתה כשיש ס"ס דהוי כרוב ועוד עדיף דהוי אצלינו כודאי ודק שאין מ"מ בידינו להוציא מיד המוחזק א"כ אנן לדידן מחזיקינן לודאי שהבהמה היא של העכו"ם ורק דכיון שהישראל מחזיק בה אתה רוצה לחשבו ברשותו לענין בכורה לזה שפיר מהני אלמות העכו"ם ומכ"ש כשיוכל להוציא ממנו מתורת המנהג וקנין הסוחרים דלא גרע מבהמה שהיתה של עכו"ם ועוד עדיף דבזה באמת אנו מחזיקין לודאי שהבהמה גם עתה היא של העכו"ם ודו"ק כי זו סברא נכונה דקה מהדקה:

אמנם כל זאת כתבתי לדברי כ"ת ולהתלמד במק"א. אולם לדעתי בנ"ד אין זה חשוב ספק ספיקא כלל דהספק שמא גם השאר אזלו מכחו לחוץ לא חשוב ספק דתלי' במעשה ואף שבעט להאחת כפי דברי הריבה מ"מ משתים לא ידעה ולא חשוב ג"כ ספק דילמא זו היא שבעטה דיש לומר דמהרוב הוא אולם גם בזו שבעט בה ואזלא מכחו לחוץ אין כאן קנין משיכה דלא כל חלק מרה"ר הסמוך לכותלי הבית חשוב כסימטא. וכמבואר למעיין בש"ס ופוסקים ז"ל עיין ש"ס דכתובות דף ל"א דאפקי' להיכי אי דאפקי' לרה"ר איסור גניבה ליכא עייש"ה. ומבלעדי כל זאת הנה כפי המבואר בלשון השאלה לא אמר לי' להנכרי רק למשוך אותן ולא אמר לי' משוך וקני דל"מ א"כ רק כשיעשה המשיכה בפני המוכר דוקא וכמבואר ובנ"ד לא ראה המוכר עיקר המשיכה לחוץ ול"מ א"כ גם אם הי' לסימטא ויש לי עוד הרהורי דברים אי מהני משיכת האחת שלא יהא יכול לחזור כיון שמכר לו שלשה העזים יחד במקח אחד אולם יען אין זה ענין לנדון שאלתינו וכאמור לא ארבה מילין בזה.

והנה האחרונים ז"ל החליטו דמנהג הסוחרים הוא קנין דרבנן והאריכו בזה אי קנין דרבנן מועיל לענין איסור תורה דאף דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אינו מועיל מה"ת להקנות לזה והביאו פלוגתתן של רש"י ותוס' ז"ל גיטין פרק התקבל גבי זכיית קטן והעלו דלרש"י והרי"ף ז"ל מהני קנין דרבנן לענין איסור תורה ולהתוספות לא מהני עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו הרבה בזה. ועיין בדבריהם ז"ל שהביאו ג"כ ראי' דל"מ מש"ס דסוכה דף ל' דקאמר שינוי החוזר לברייתו הוא אף דשינוי החוזר מהני מדרבנן ורק דכיון דלא הוי רק מדרבנן ל"מ לצאת בו מה"ת וכמ"ש התוס' שם. אולם אנכי בחידושי אמרתי דאין מכאן ראי' די"ל ולדון דבאמת ל"מ קנין דרבנן לזכות לזה מה"ת ורק דמהני מטעם קנין שינוי רשות דמהני מה"ת גם בגזלן ואף דבעינן גם ייאוש היינו מטעם שכתבו התוס' ב"ק דף ס"ז דאי ליכא יאוש ליכא שינוי רשות וכמו שבארו המפורשים ז"ל דעיקר הקנין היא השינוי רשות ורק דאי ליכא יאוש לא חשוב שינוי רשות כיון שעדיין הבעלים מרדפין אחריו ורק היכי דלא הוי קנין ל"מ מטעם הש"ר דע"ז אנו דנין אם נשתנה הרשות אבל היכא דהוי קנין דרבנן דמהני לענין המקח הדר הו"ל שינוי רשות גמור דקונה מה"ת. והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו הביא ראי' דבע"כ ל"ח ש"ר דאל"כ לדעת הסוברים דש"ר ואח"כ יאוש מהני למה לא יועיל הש"ר דהגזלן עצמו וע"כ דכיון שהי' בע"כ ל"מ. מדבריו למדנו דש"ר בע"כ ל"ח ש"ר בעצמותו ולא משום שהבעלים מרדפין אחריו דאל"כ למה לא יועיל גבי גזלן עצמו היאוש שאח"כ כמו דמהני גבי הלוקח לדעתם ז"ל וכיון שכן א"ש הך דאוונכרי דל"מ השינוי החוזר דהוי רק מדרבנן לענין שיוכל לצאת מה"ת דלא חשוב ש"ר כיון דהו"ל בע"כ והארכתי בזה ואכמ"ל. היוצא לנו מזה דגוף הדבר דהחמירו דל"מ קנין דרבנן לענין איסור בכור דהוי מהתורה לאו ד"ה הוא ועכ"פ הוי סעד להתיר:

והנה מקור הדבר דמנהג הסוחרים הוי קנין היא בש"ס דב"מ דף ע"ד מימרא דרבא דהאי סיטמותא דהיינו רושם שעושין הסוחרים על החביות קניא ואינו מפורש בשום מקום אי הוי מה"ת או מדרבנן ורק דכיון דלא מצינו קנין זה בתורה כמו כסף וכדומה הכריחו לומר שע"כ זה מתקנת חז"ל אולם באמת גם זה דוחק אחר דלא מצינו בשום מקום בש"ס שנמנו חז"ל לתקן קנין זה. ולכאורה אמרתי הטעם דכיון דהוי מנהג הו"ל כאילו הותנו כן בפי' שיקנה בזה ודמי להך דהתנה שיקנה בכסף בישראל דמהני וכמבואר בש"ע ס' קצ"ח. אולם באמת התם הטעם כמ"ש האחרונים ז"ל דכיון דמה"ת כסף קונה ורק שחז"ל הפקיעו שלא יאמר נשרפו חיטך ויכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים. או כמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל להוסיף עוד דכיון שרצונו לקנות בכסף דוקא אין כאן שוב קנין משיכה וממילא כסף קונה דבכסף או משיכה כל היכי שא"א בהאחד השני קונה עיין בדבריו הנחמדים מ"ש בזה לבאר הך דקבל לדון בדיני ישראל בבכורות דף י"ג. וכ"ז לא שייך בהך דסיטמיתא דפשיטא דגם תנאי מפורש ל"מ לבדות קנין מלבו ואין זה ענין להא דאמרינן כל תנאי שבממון תנאו קיים דזה לא שייך רק במחילה או חיוב אבל לא לעשות קנין מדבר שאינו קנין וז"ב.

ורציתי לומר עוד דבכל דבר התחלת הענין הוא קנינו כל דבר לפי ענינו בשאלה ושכירות התחלת השימוש וכדאי' בש"ס דב"מ דף צ"ט השואל קורדם מחברו בקע בו קנאו ועיין בש"מ שם שנתקשה בזה דמאי קנין הוא זה ולפי הנ"ל אתי שפיר דכל שהתחיל לעשות בו כעושה בדבר השאול זה קנינו וכדאמרי' הכי בפועלים דהתחלת המלאכה היא הקנין עיין בש"ס ופוסקים ז"ל אולם במכירה ומתנה ל"מ שמוש דזה אינו מורה עוד שנעשית שלו ורק דבעינן שיעשה עשיה כאדם העושה בשלו דוקא וזה קנין הטבעים. ותוה"ק לא באתה לשלול קנינים אלו ורק שחידשה קנינים אחרים אף שאינם מסוג הזה כגון כסף שהוא קנין מבחוץ או משיכה שאף שנעשה בהדבר הנקנה איננו דבר שאין אדם עושה רק בשלו אולם מ"מ קנין הטבעי התחלת כל דבר פשיטא דקונה כל דבר לפי עניינו וכנ"ל וכן מצאנו כמו כן בקניני אישות דרבתה תורה בישראל קידושי כסף וכדומה ובב"נ השאירה הקנין הטבעי דוקא ואין להם ארוסה ונכנסה לחופה רק בעולת בעל דעבד בה מעשה אישות דוק והתבונן בכל זה כי זה יסוד גדול בענינים אלו ומעתה זהו ג"כ ענין סיטומתא רושם שעושה כל אחד על החביות כשנעשים שלו לא זולת דכיון שהתחיל לעשות כאדם העושה בשלו זה קנינו וכמש"ל והבן.

אמנם אם כי זה דבר נאה ומתקבל על לב מבין בדברי הש"ס עדן לא יתיישב בזה דעת כל הפוסקים הראשונים ואף האחרונים ז"ל דהמה ז"ל בחדא מחתא מחתינהו לכל מנהגי הסוחרים דקונה רושם על החביות הכאת כף וכדומה עיין טוש"ע חו"מ סימן ר"א. ולפי הנ"ל בעינן דוקא שיעשה התחלה כעושה בשלו בדבר הנקנה וכהך דסיטומתא בש"ס רושם על החביות אבל לא כשעושה דבר חוצה לה להדבר הנקנה וכהך דהכאת כף וכדומה וכמובן. אשר ע"כ אמינא דמנהג הסוחרים נלמד מקנין סודר והיינו דבהך דבועז כתיב וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו וגלי קרא דכיון שהי' מנהג בישראל לקנות כן חשוב קנין גמור ומזה ילפינן דכל מנהג שנהגו הסוחרים קונה כמו קנין סודר ומהני א"כ גם באיסור תורה והרי זה חדש. ועדיין נשאר לבאר בנ"ד דא"ל למשוך והוא משכם שלא כדת וכיון שכן יש לומר דגם אם נעשה קנין אחר המועיל ל"מ דגלי דעתייהו דבמשיכה דוקא ניחא להו, והנה יש בזה חסרון מצד הקונה דניחא לי' לקנות במשיכה דוקא וגם מצד המוכר דאולי לא ניחא לי' להקנות רק במשיכה כי בשניהם נמצא ענין זה דגלי דעתי' בקונה בסי' קצ"ח סי"ב בהך דספינה שהלך הלוקח ומשך דלא קנה עד שימשכנה כדינה דאף שניקנית במסירה ומסירה א"צ מיד ליד כיון שהתחיל למשוך גלי דעתי' שאינו רוצה לקנות במה שתפס רק במשיכה עיי"ש. וכ"כ גבי המוכר בסי' קצ"ז סעיף א' א"ל שיקנה במשיכה ושינה בין למסירה בין להגבהה לא קנה וכן מצאנו במתנת שכ"מ שנתן בקנין דל"ק דשמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה עיין בטוש"ע חו"מ סימן ר"ן. וראיתי לכ"ת שהרגיש בזה לענין המוכר ורצה לומר דבבכור אדרבה אנן סהדי דניחא לי' להישראל להקנות בכל אופן ובלי ספק כוונתו לדברי התוס' ע"ז דף ע"א אולם אנכי בחידושי אמרתי [וכמדומה שמצאתי כן לאח"כ לאחד מהאחרונים ז"ל] די"ל דמ"ש התוס' דבבכור גמר ומקני היא רק בענין שכתבו שהקנה להעכו"ם אוזן בהעובר דאין א"כ הפסד להמוכר משא"כ כשמכר כל הבהמות יש לומר דאינו חושש להפסיד הולד נגד הבהמה אמנם לדעתי יראה דאין לחוש לזה בין מפאת המוכר ובין מפאת הלוקח. מצד הקונה לא שייך לומר הך דגלי דעתי' רק היכי שהוא מעצמו התחיל למשוך משא"כ בנ"ד שעשה כן עפ"י אמירת המוכר שצוה לו למשוך ונענה לדבריו ועיין בש"ע סי' ר"נ שם בהך דמתנת שכ"מ שנותן בקנין דאם הנותן לא בקש רק המקבל ל"ש לומר דלא רצה להקנות אלא בקנין עיי"ש בהגה"ה. וה"ה וכ"ש א"כ בעכו"ם בנ"ד. וגם מצד המוכר נראה דאין לחוש ול"ד להך דסי' קצ"ז דזה באמת לא הוי אומדנא דמוכח שנאמר דמבטל הקנין גמור ומעשה ובהך דהתם שאני דכיון דא"ל שימשוך והוא עשה קנין מסירה או הגבהה כיון דבעינן שיאמר לו שיקנה בזה ורק דהיכי שעשה בפניו תלינן דניחא לי' והסכים בלבו אמירתו שאמר שימשוך מבטל האומדנא הזאת שאמדינן שהסכים בלבו וביחוד בנ"ד פשיטא דל"ח אומדנא דבמשיכה דוקא ניחא לי' אשרי שלכתחלה פסקינן דיש לו לעשות שני הקנינים בבכור כסף ומשיכה ול"ד א"כ כ"כ להך דפי' ר"נ במתנת שכ"מ שניתן בקנין דהתם אי רצה במתנת שכ"מ למה הי' לו הקנין. ובל"ז יש לחלק בין מתנת שכ"מ שאינה רק מתקנת חז"ל שלא יצטרך לקנין שלא תטרוף דעתו ואולי אין רצונו בתקנה זו ועיין בסמ"מ שם ובין דבר שאינו לתקנתו והבן הארכתי בזה אף שכפי הנראה מלשון השאלה הי' אמירתו למשוך אפר שכבר קיבל הכסף וגם עשה קנין מנהג הסוחרים הכאת כף דאף חזרה בפירוש לא מהני משום דאולי הי' האמירה בעוד שהיו עסוקים באותו ענין דמהני חזרה בין לענין קנין הכסף כיון שלא נתן רק מעט בין לענין קנין סיטומתא וכמבואר כ"ז בפוסקים ז"ל פ"ע.

אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה יש בנידון שאלתינו הרבה צדדים להקל ונפרסם אחת לאחת:

(א) דעת רבים מגדולי המורים דכסף מהני בעכו"ם אי משום דקנינו בכסף אי משום דלעכו"ם או בהא או בהא לכל מר כדאית לי'.

(ב) קנין סיטומתא הכאת כף דאף אי נימא דהוי' רק קנין דרבנן וכהחלטת האחרונים ז"ל דעת רבים מהקדמונים ז"ל דמהני גם לענין איסור תורה.

(ג) כתבתי דלדעתי י"ל דמנהג הסוחרים קונה מה"ת עמש"ל טעמי ונימוקי.

ומכ"ש דיש לצדד בזה להקל להטיל בו מום ע"י עכו"ם קטן דל"ח רק גרמא דאינו לדעת כמה פוסקים רק מדרבנן וביחוד דגם בהטלת מום בבכור בזה"ז דהוי כבע"מ אף דדעת רבים דאסור מה"ת ורק שאין לוקין מ"מ נודע דלאו ד"ה היא ובחידושי אמרתי דגרמא בזה"ז או בבע"מ ממ"נ לא הוי רק מדרבנן דא"ת דריבוי דכל מום אתא לגרמא אין לנו לימוד מה"ת לבע"מ וא"ת דילפינן מריבוי דכל בע"מ אין לנו לימוד לגרמא והוספתי לומר עוד דאף אי נימא דתרווייהו המה מה"ת דשניהם גרמא וגם בע"מ ילפינן מריבוי דכל מ"מ גרמא בבע"מ אינו רק מדרבנן דהנה אנכי הקשיתי לשאול דבש"ס דשבת דף ק"ך גמרינן דגרם מותר בשבת וכ"כ גרם מחיקת השם מקראי דלא יעשה מלאכה ולא תעשון כן דעשי' הוא דאסור אבל גרמא שרי דמשמע דאי לאו קראי הוי אסרינן גרמא ואלו בהטלת מום הוצרך ריבוי לאסור גרמא ואמרתי דבהטלת מום יש לומר שני ענינים משום בזיון קדשים ומשום שפסלם מהקרבה וא"כ אי לאו ריבויא דכל ה"א דעיקר הטעם רק משום בזיון קדשים ויש להתיר א"כ גרמא מה"ת דלא עדיף קדושת קדשים מקדושת השם ומ"מ אמרה תורה דעשי' הוא דאסור במחיקת השם אבל גרמא שרי ועיין ש"ס דע"ז דף נ"ג דמדמה זה לזה עייש"ה ולזה אתיא ריבוי דכל דהאיסור הוא גם משום שפסלו מהקרבה וגם גרמא אסור וא"כ בבע"מ שאינו רק משום ביזיון קדשים לבד גרמא שרי מה"ת וכנ"ל מהך דמחיקת השם ודו"ק בזה וכיון שאינו רק מדרבנן פשיטא דיש לסמוך ולצדד להקל אבל אין לומר ולדון דכיון שאינו רק מדרבנן מהני לזה לכ"ע הקנין דרבנן דז"א דכיון דקדושת בכור עליו דלענין זה לא מהני הקנין דרבנן ממילא אסור להפיל בו מום גם ע"י עכו"ם מדרבנן עכ"פ והארכתי בזה במק"א ואכ"מ להאריך יותר.

סלקינן ונחתינן בנדון שלפנינו דלהטיל בו מום קל שלא יהי' בו צעב"ח ע"י עכו"ם קטן פשיטא דיש להקל בנ"ד וגם המיקל להתירו אין מזיחין אותו אחרי שיש הרבה צדדים להתיר כאשר בררנו ואם יסכימו אתי חבירי להתירו לגמרי דרינא בהדייהו ומטינא שיבא מכשורא זו"ז בדבר החזק' דבמעי אמו שנתגלגלו בדבריו יראה דהיכי שהספק היא בהלידה פשיטא דחשוב חזקה להתיר אמנם כשהספק היא מצד אחר הדבר תלוי במחלוקת התוס' והקדמונים ז"ל בהך דנולד הספק טרפות מחיים שהבאתי למעלה בתשובתי הקודמת ולדעת התוס' ודעימם ז"ל אדרבה חשוב בכה"ג חזקה לאיסור ודו"ק כי קצרתי. וה' הטוב יצילנו משגיאות ויראה לנו לטובה אות:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף