בנין ציון החדשות/קלה
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה אלטאנא יום ו' ה' תשרי תרי"ד לפ"ק.
- לתלמידי הרב היקר מו"ה געטשליק שלעסינגער נ"י בביה"מ בק"ק האמבורג יע"א:
כתב לי ידידי נ"י – וז"ל:
ראיתי שהעיר מו"ר בספרו ערוך לנר (דף כ"ט וד' מ"ה) ספיקא דדינא אם עובר משום ע' דלעולם בהם תעבודו אם משחרר העבד ע"י כסף שנתנו לו אחרים ונ"ל שיש להוכיח דין זה מהא דהביא הר"ן בפ' הכותב (ד' פ"ה) והרב המגיד בה' זכיי' ומתנה (פ' י"א ה"ב) שהקשו הראשונים אהא דאזלינן בתר אומדנא מתוספתא בפ' גט פשוט האומר עשו טבי עבדי ב"ח אם היו ב' אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה הי' אוהב וכו' אלא שניהם בן חורין ונוטלין משניהם דמי א' מהם ותירצו במשחרר שאני דכיון דעובר בעשה וכו' אמרי' דאחרים פדאום ממנו בכסף יע"ש ונ"ל דלהך תירוצא מיושב נמי מה שהקשה שם ה"ה (בפ"ט מה' זכיי' ומתנה ה' י"א) אהא דפי' הרמב"ם אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין כופין את היורשים לשחררו דהיאך כופין לעבור עשה ותי' בשם הרשב"א יע"ש והיא שיטת הי"מ שהביא הר"ן דהכא נמי נאמר דבודאי קיבל כסף מאחרים לשחררו וה"נ לשיטת הרשב"א וי"מ שהביא הר"ן יש ליישב התוספתא דהא דצוה לשחררו היינו דבודאי קיבל רבו קורת רוח ממנו דבלא"ה לא חשוד לעבור על עשה לכך לא אזלינן בתר אומדנא לזה הי' אוהב יותר מזה דבודאי עי"ז לא יעבור על עשה וע"כ תלינן דחד מב' עבדים עשה לרבו טובה שרוצה לשלם תגמולו ע"י שחרור ומתוך שלא ידעי' נעשו ב' בן חורין ונוטלין מב'דמי א' מהן ותמי' לי על הגה"ה שנדפס שם (בפי"ט מה' זכי' ומתנה) להקשות על תי' הרשב"א ונלע"ד שערבב הדברים מ"מ מוכח שעל ידי פדיון כסף אין בו איסור עשה כתירוץ הרב המגיד ואפי' לפי מה שהביא בשם הרשב"א דתלינן דעשה לרבו שום טובה ובזה מותר א"כ מכש"כ אם יקבל שווי הכסף בעדו ועוד דבלא"ה מוכח מתוספתא גופא מדנוטלין משניהם דמי א' מהן ואי הוי בזה איסור ע' אמאי משחררין והנה באמת הרמב"ם לא הביא דין זה של התוספתא אבל מדהביא דין דירושלמי (בפ"ט מה' זכי' ה' י"א) פלוני עבדי עשו אותו ב"ח כופין את היורשים מוכח דאם קבל כסף עבורו (או אפשר אפי' טובה בלבד כתי' הרשב"א) אינו עובר:
עוד הקשה מר נ"י – וז"ל:
ב"ק (דף צ"ד ע"א) מצות פאה וכו' מרחו מעשר ונותן לו פרש"י שאלו הי' נותן קודם מרוח אעפ"י שעני עושה מהן כרי פטור מן המעשר אבל עכשיו שנתמרח ביד בעה"ב נתחייב במעשר דהכי אמרי' ברכות (ד' מ') לקט שכחה ופאה שעשאן גורן הוקבעו ע"כ וק"ל דהא מוכח בסוטה (דף מ"ג) דזה איירי אם העני עשאן גורן דהא מחלקי' שם בין שדה לעיר והיינו ע"כ משום מראית העין וכפרש"י שם אבל אם נתמרח ביד בעה"ב ע"כ מן התורה נתחייב במעשר וכן מוכח מדברי התוס' ד"ה מרחו מעשר ע"ש.
ועוד אי איירי דוקא ביד בעה"ב א"כ מאי חידוש אתי לאשמעי' בעל המימרא בסוטה (דף מ"ג ע"ב) מתני' היא פאה (פ"א מ"ז) לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דמוכח דאחר מירוח חייב לעשר. ועוד היאך מחלקי' בין שדה לעיר אע"כ צריך לפרש דאיירי אם העני עשאן גורן וכפירש"י בסוטה וברכות (שם) והא דמחייב הבעה"ב לעשר היינו משום דהעני י"ל אם נתת לי הפאה קודם מרוח לא עשיתי גורן ממנו:
עוד הקשה, שם בתוס' ד"ה מרחו הקשו אמאי לא נקט תרומה ותרצו לפי שאי אפשר לגורן שתעקר אא"כ נטלו תרומה גדולה יע"ש ולא הבנתי תירוצם בזה דהתם אמרי' דמצא פירות פטור מן התרומה מטעם שא"א ובודאי כבר הפרישו הבעלים התרומה אבל הכא דאיירי שהוא מרחם אמאי לא נקט שצריך להפריש התרומה אף מחלק העני דזה הי' קושיתם. ומצאתי בתוס' בסנהדרין (דף פ"ח) ד"ה מרחו שהביאו בשם י"מ לתרץ קושיתם דאפי' אם הפקיר לאחר מירוח פטור מן התרומה ורצו לסייע ע"פ הירושלמי והתוס' דחו שיטת הי"מ דטעם הירושלמי הוא משום שא"א לגורן שתעקר וע"כ תרצו שם (כמו בתי' ראשון דהכא) משום דתרומה הוא דבר מועט והנה יקשה מאוד לפי מה שהביאו שם טעם הירושל' משום א"א לגורן וכו' לדחות דברי הי"מ אמאי לא הספיקו שם בזה התי' גופא כמו שתירצו הכא והוצרכו לתרץ משום דהוא דבר מועט ומזה יראה דע"י שאי אפשר לגורן וכו' לא יתורץ קושיתם דהכא כמו שהקשינו ודברי התו' דהכא צ"ע עכ"ל:
מה שהשיב מעכ"ת נ"י על ספקי בספרי ערוך תשובה לנר אם יש איסור להוציא עבד כנעני בגרעון כסף מדברי הר"ן בפ' הכותב כבר הערתי על זה ג"כ בהשמטות ספרי וכתבתי שם בזה הלשון שוב ראיתי שמה שנסתפקתי אם יש איסור להוציא עבד בגרעון כסף כבר עמדו הראשונים עליו דהביא הב"י בח"מ (סי' רנ"ג) והסמ"ע (סי' רנ"ו) בשם הר"ן דאינו עובר דלא אסרה התורה לשחררו כי אם בחנם ע"ש אכן בזה עדיין לא נפשט הספק שלי דהר"ן בזה לשיטתו אזיל דס"ל דטעם דמשחרר עבדו עובר בעשה הוא משום לא תחנם והרי כבר כתבתי בספרי דלטעם זה פשיטא לי דבמוציא ע"י כסף אינו עובר אבל אכתי לשיטת התוס' דלפי מה שהוכחתי ע"כ לא ס"ל כדעת הר"ן אלא דגם במשחרר לצורך עצמו עובר בעשה שפיר י"ל דגם במוציא בגרעון כסף עובר כיון שהקפידה התורה שיהי' לו לנחלה עולמית ואפילו לצורך עצמו אינו יכול להוציאו:
ומה שהקשה על דברי רש"י בב"ק (דף צ"ד) שהביא הך מימרא דראב"י לקט שכחה ופיאה שעשאן גורן הוקבעו לענין בעל הבית ובסוטה מוכח דאיירי בעני והוקבע מדרבנן משום מראית העין תמוה מאוד ואולי י"ל שמה שכ' רש"י דהכי אמרינן במסכת ברכות לקט וכו' לא קאי אבעל הבית אלא אמה שכתב קודם לזה אע"פ שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא לזה מביא ראי' ממה דאמרינן לקט וכו' שעשאן גורן הוקבעו דדוקא עשאן גורן אבל עשה כרי לבד פטור בין בשדה בין בעיר וכן פסק הרמב"ם ה' תרומות (פ"ב ה"ט) יע"ש בכס"מ שהביא הירושלמי דס"ל אפילו בעשה כרי לבד חייב אבל מפני שגמרא דילן לא אמר שעשאו כרי אלא שעשאו גורן נקטינן כגמרא דילן ע"ש ולכן דייק רש"י לכתוב ועושה מהן כרי ולא כתב ועושה מהן גורן כלשון הברייתא לפרש דבין בשדה בין בעיר לא הי' העני חייב להפריש אם עשה כרי לבד:
ומה שהקשה מעכ"ת נ"י אדברי התוס' שהקשו אמאי לא נקט תרומה ותרצו לפי שא"א לגורן שתעקר אא"כ נטלה תרומה גדולה דהאיך שייך זה בכאן דאיירי שהוא מרחם ואמאי לא נקט שצריך להפריש תרומה אף מחלק העני לענ"ד י"ל דהכי קאמרי הי"מ כיון דתנן מצא פירות ממורחין בשדה פטור מן התרומה הרי דסמכינן להקל דודאי משעת מרוח כבר הפריש תרומה א"כ הכא דקתני מרחו מעשר ונותן לו דהיינו מרחו לתבואה שבגורן לא שייך למתני תורם ומעשר ונותן לו דמשעה שמרח התבואה שבגורן כבר הפריש תרומה על הכל שאי אפשר לגורן שתעקר אא"כ נתרמה תרומה א"כ כבר נתרם מה שנותן לעני חלף הפאה ולכן לא קתני אלא מעשר ונותן לו ואם שהתוס' בסנהדרין לא תרצו כן אין מזה ראי' ששם אזלי בשיטת תירוצם קמא דהכא דג"כ לא ס"ל כהי"מ אולי משום דס"ל דמכ"מ ה"ל להזכיר תרומה אם אירע שלא הפריש עדיין אבל מכ"מ שיטת הי"מ שבכלל מרחו כבר נשמע שתרם לענ"ד נכון מאד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |