בנין ציון/קעה
|
< הקודם · הבא > |
- להרבני וכו' מ"ה יהודא עברי נ"י בק"ק מערגענטהיים יע"א.
הקשה מר נ"י וז"ל: גרסינן בב"מ (דף ס"ב) שנים שהיו מהלכים בדרך וביד א' קיתון של מים וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך. חייך קודמין לחיי חברך. והנה הרי"ף והרא"ש הביאו ברייתא זו בהלכותיהם, ובלי ספק שהלכה כר"ע מחבירו, אבל חפשתי בהרמב"ם בה' רוצח ובשאר מקומות הנוגעים לענין זה ולא מצאתי שהעתיק דין זה, וצ"ע טובא שלא זו בלבד שדרכו להעתיק כל הדינים אף שלא נהגו כעת, אף זו שהדין הזה יארע ג"כ בימינו לפעמים בעוברי ימים כידוע עכ"ל דמר נ"י.
על זה אשיב דלפי המבואר בסוגיא דב"מ (דף ס"א ע"ב) פליגי ר"א ור' יוחנן בריבית קצוצה, דלר"א יוצאה בדיינים ולר' יוחנן אינה יוצאה. ומפרש טעמא דר"א מוחי אחיך עמך. והקשה בגמרא ר"י האי קרא מאי עביד לי', ומשני דאתי להא דר"ע דחייך קודמין, ומשמע מזה דלר"א דצריך קרא לרבית קצוצה לא דרשינן הא דר"ע, ואין לתמוה דלפ"ז הא דר' אלעזר תנאי היא, שהרי בלא"ה מסיק בסוגיא שם דתנאי פליגי בזה, והשתא כיון דהרמב"ם ה' מלו' ולו' (פ"ה ופ"ו) פסק כר' אלעזר דרבית קצוצה יוצאה בדיינים דע"כ אתיא מוחי אחיך, לא יכול לפסוק כרע"ק כיון דלית לן קרא לדרשת ר"ע, ומכל מקום כבן פטורא ג"כ לא רצה לפסוק כיון דבן פטורא רק מסברא קאמר ור"ע פליג, ולכן נסתפק בהלכה והשמיט לגמרי. הן אמת שנראה מהרא"ש שכבר הרגיש בזה וכתב דאף דר"א צריך קרא לרבית קצוצה, מכל מקום אתיא דרשה דר"ע מעמך, אכן ודאי פשטות דסוגיא לא משמע כן דא"כ דאפשר לדרוש שני הדרשות מוחי אחיך עמך אכתי יקשה דילמא כולי להכי הוא דאתי, ומנא לי' לר"א ללמוד רבית קצוצה מזה. וראיתי בש"מ שהקשה כן בשם תלמידי ר"פ ותירץ בדוחק. ולכן ודאי טעמא רבה איכא להרמב"ם דפסק ע"פ פשטות דסוגיא דר"א לא ס"ל הך דר"ע, ולכן גם הטור וש"ע ח"מ (סי' תכ"ו) השמיטו דין זה.
והנה בחדושי ליבמות כתבתי שממה שכתבו התוספ' שם (דף נ"ג ע"ב) בד"ה אין אונס וז"ל: ואין מצוה להציל חבירו בגופו דאדרבא חייו קודמין עכ"ל. לכאורה נראה דאליבי' דר"ע כתבו כן ופסקו כוותי', דלדעת בן פטורא לא מותר להניח עצמו לזרוק על התנוק, אבל א"ע נראה שי"ל דגם אליב' דבן פטורא כתבו התוספ' כן, דהנה יש להסתפק לבן פטורא אם בעל המים עוד לא שתה כלל וחבירו כבר שתה אבל לא כל צרכו, ואם ישתה עוד מעט יחי' חבירו ששתה עתה כל צרכו והוא ימות, ואם ישתה הוא כל המים שבידו יספיק לו לחיות על ידם אבל חבירו ימות איך הדין בזה, שבזה לא שייך סברת בן פטורא דאל יראה א' במיתת חבירו דממה נפשך האחד רואה במיתת חבירו בכל אופן שיעשו, ונ"ל דבזה גם בן פטורא מודה דישתה הוא דחייו קודמין, ולכן בנדון דהתוספ' דג"כ ממה נפשך האחד ימות, דאם נזרק התינוק מת והוא חי, ואם לא מניח לזרוק הוא נהרג והתינוק חי, בזה י"ל דגם בן פטורא מודה דחייו קודמין. ובזה אתי שפיר דלא יקשה בן פטורא האי עמך מאי עביד לי', דלפ"ז י"ל דגם הוא דרש עמך בכהאי גוונא, רק דפליג אר"ע דדרש לי' גם לענין היכי שאפשר שאין א' רואה במיתת חבירו, כן העלתי בחדושי. וע"פ זה כל שכן שאתי שפיר למה לא הביא הרמב"ם עכ"פ דעת בן פטורא, כיון דהוא ג"כ צריך דרשה דעמך, וא"כ ר' אלעזר דדרש וחי אחיך עמך לרבית קצוצה, לית לי' דרשה לא לדר"ע ולא לבן פטורא, ואם שע"כ מסברא אמרינן כחד מינייהו מכל מקום אין הכרע מתוך הסוגיא. והרי ידוע שהרמב"ם לא מביא רק מה שמבואר בגמרא כנלענ"ד |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |