בנין ציון/ב/קנג
|
< הקודם · הבא > |
[אם לענין קרבן עם מיתה אמרינן קם ליה בדרבה מיניה]
ב"ה אלטאנא יום ה' ו' שבט תרט"ו לפ"ק.
להרב מו"ה פנחס נ"י שיפפער דק"ק לעמבערג יע"א:
הקשה מר נ"י על דברי התוס' בסנהדרין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה יצאו עדים תימה ל"ל וכו' וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם ג"ד וכו' וז"ל והנה יש לתמוה על תמיהתם דהא פשטות תמיהתם הוא משום כיון דמקטלי אין לחייבן קרבן משום דקלב"מ הלא מבואר בשבת (צ"ד) דמיתה אינה פוטרת מקרבן וכן הסכימו בתוספ' פסחים (ד' כ"ט) ד"ה מאן יש אומרים רנב"ה וכן על תירוץ התוס' יש לדקדק דאי מיירי קודם ג"ד לא איצטריך למעוטי דלא מחייבי חטאת דעיקר דמחייבי ע"ז בדיבורם משום דבדיבורם עבדו מעשה לחייב הנידון כמבואר שם תוס' ד"ה הואיל וישנו בקול וכיון דמיירי קודם ג"ד לא איתעבד מעשה בדיבורם ולא ידעתי למה לא תירצו בפשטות דאדרבה מיירי שכבר נהרג הנידון וקיי"ל הרגו אין נהרגין וצ"ע עכ"ד:
מה שהקשה ממה שמוכח בשבת (ד' צ"ד) ומדברי התוס' פסחים (ד' כ"ט) דלענין קרבן עם מיתה לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה לענ"ד י"ל לו תהא קושית התוס' מכח קלב"ם ג"כ לא יקשה שהרי רק לפי פרש"י בשבת שם איירי ממיתה וקרבן ומוכח כן דבקרבן לא אמרינן קלב"ם אבל לפי' הרשב"ם וכן לפירש הר"י שהביאו התוס' בשבת לא איירי ממיתה וקרבן ע"ש וא"כ לא מוכח ג"כ דבמיתה וקרבן לא אמרינן קלב"ם וא"כ אף שהריב"א בפסחים שמפרש כפרש"י כנראה מדבריו הוכיח משבת כן מכ"מ אין קושיא על סתם תוספ' דסנהדרין די"ל דמפרשי סוגיא דשבת כפי' רשב"ם או כפי' ר"י וס"ל דבמיתה וקרבן ג"כ אמרינן קלב"מ דחיוב קרבן שייך ג"כ לקראו עונש ממון כדאמרינן בכריתות (ד' כ"ו) סד"א התם ממונא הוא וכו' ע"ש ובמיתה וממון ודאי לכ"ע אמרינן קלב"מ אכן באמת בלא"ה לק"מ דקושית התוס' דסנהדרין שייך גם לפרש"י וריב"א דהם לא פירשו רק אם מיתה וקרבן הם על שני עבירות בין שהאיסור אחד והמעשים חלוקים כגון שם בשבת שהאחד על האוכלים וא' על הכלי ובין שהמעשה אחד והאיסורים חלוקים כגון בהא שאכל חמץ הקדש בפסח שחיוב האחד על הקדש וא' על חמץ בזה י"ל שעל העבירה האחת נענש מיתה שמכפרו ועל עבירה האחרת מכפר קרבן אבל על עבירה ומעשה אחד שיהיה קרבן ומיתה זה ודאי לא יתכן דאם נענש מיתה הרי כפרה מיתה העבירה והיאך שייך שיביא גם קרבן לכפרה על אותה עבירה עצמה ואם יביא הקרבן לכפרה הרי נתכפר והיאך יתחייב מיתה ולכן בלא קלב"ם הקשו התוס' שפיר:
ומה שהקשה מעכ"ת נ"י על תירץ התוספ' כיון שהוזמו קודם גמר דין הרי בדיבורם לא אתעביד מעשה אשיב כי לפי מה שמפרש מעכ"ת נ"י בדבורו אתעביד מעשה על גמר דין הלא יקשה היאך ע"י גמר דין יקרא הקול של עדים זוממים מעשה הרי ערבך ערבא צריך מה עדיפא קול הסנהדרין של גמר הדין מקול העדות של העדים ואם זה לא יתחשב מעשה היאך יחשב קול סנהדרין מעשה. ועוד היאך שייך דגמר דין נקרא מעשה דא"כ היאך ילפינן במכות (ד' ה') הרגו אין נהרגין מכאשר זמם ולא כאשר עשה כמו שפרש"י שם (ד' ב') (ומה שנראה קצת דמלאחיו קדריש תירצתי בספרי ע"ל שם) הרי גם אחר גמר דין כבר עשה אלא ודאי דמעשה לא נקרא אלא מעשה העונש שנעשה בנדון ומה שקרא לעד"ז בדבורם אתעביד מעשה הוא משום דהיה ראוי דבורם להעשות מעשה בנדון על ידו אם לא הוזמו א"כ מה לי קודם גמר דין מה לי אחר גמ"ד ולכן תירוץ התוס' א"ש דמשכחת שהוזמו קודם גמר דין ומכל מקום נקרא בדבורם אתעביד מעשה וכיון דכן אפי' היה אפשר למשכח גם לאחר שנהרג מכל מקום לא יקשה קושיא ג' של מעכ"ת נ"י למה לא תרצו התוס' כן כיון דבלאו הכי תרצו שפיר ונקטו קודם גמר דין שהוא האופן הקודם אלא דלענ"ד יש לומר ג"כ דבדיוק נקטו התוס' קודם גמ"ד דוקא שבימי נעורי כבר הוקשה לי למה לא תרצו התוס' ג"כ דמשכחת בעידי נערה המאורסה חבירה שאינן נהרגין כדאמרינן בסנהדרין (ד' מ"א) או בעדי טרפה שהוזמו שג"כ אין נהרגין כדאמרינן (שם ד' ע"ח) אכן כעת ראיתי דלק"מ שהרי יש להבין ע"פ תירוצי התוס' היאך נאמר בת"כ שהביא רש"י אף אני מרבה חייבי מיתות ב"ד וכו' ועדים זוממים ת"ל ועשה הרי כשהוזמו קודם גמ"ד או בחזרו בהן אינם עדים זוממים ולא חייבי מיתות ב"ד אכן י"ל דהתוספ' ס"ל דקרא הת"כ כן כיון דבשעה שהוזמו או שחזרו בהן עדיין היו ראויין אז להיות עדים זוממים אם היה גמר הדין על פיהם והיה ראויין אז להיות חייבי מב"ד ולכן לא היו יכולים לתרץ מעדי נערה המאורסה או מעדי טריפה דמזה ודאי לא איירי ת"כ שבשעה שהוזמו לא היו ראויים להיות חייבי מיתות ב"ד ולכן לא היו יכולים לתרץ ג"כ שהוזמו אחר שכבר נהרג הנדון שבזה ג"כ בשעת הזמה לא היו ראויים עוד להיות חייבי מיתות ב"ד ע"י הזמה. וא"כ ע"כ לא איירי הת"כ מזה וע"כ כתבו התוס' בדיוק קודם גמ"ד דוקא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |