בנין ציון/ב/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בנין ציון ב כב

סימן כב

ב"ה אלטאנא יום ג' כ"ג מנחם תרכ"ח לפ"ק.

עוד להרה"ג וכו' הגאב"ד הנ"ל נ"י.

מעכ"ת נ"י השיב על דברי בענין כתיבת שם המגרש הנולד מן הפנויה שסמכתי על תירוץ השב שמעתתא בביאור שיטת הרמב"ם והש"ע דאיך נסמוך על זה למעשה כיון דהרב המגיד הניח על הרמב"ם בקושיא א"כ ע"כ לא ס"ל כתי' השב שמעתתא וגם הב"ח והב"ש מדחלקו בין דאוריי' לדרבנן ע"כ לא ס"ל כתי' זה. ולא ידעתי אם ככה נשפוט גם על רוב פסקי הפוסקים שחלקו על הראשונים מהם לא נוכל לסמוך ובענין זה עצמו איך נסמוך על חילוק הב"ח והב"ש כיון דהרב המגיד ע"כ לא ס"ל חילוק זה מדהניח בקושיא אמנם הלא כך דרכה של תורה שרשות ניתן אפילו לקטן לחלוק על הגדול ואפי' הבן על אביו ותלמיד על הרב אם נראין דבריו יותר ע"פ ראיה וע"פ סברא וכמש"כ בשו"ת רדב"ז (סי' תצ"ה) ולכן לענ"ד ביותר בענין זה יש לסמוך על תי' הש"ש אחר שתי' הב"ח והב"ש מלבד שדוחק הוא לפרש דהרמב"ם לא איירי רק מתרומה דרבנן כאשר כתבתי בלא"ה לא מועיל לתרץ גם קושית הח"מ מסתירה לפסק הרמ"א (ס"ס ג') ולישב קושית הרא"ש מ"ש נחלה מפטור יבום וע"פ תירוץ הש"ש מיושב הכל על נכון וניכרים דברי אמת. ובפרט לענ"ד יש לסמוך למעשה בענין זה דבלא"ה הרשב"א והרא"ש חולקין על הרמב"ם ולכן אין חשש ג"כ במה שהשיב מעכ"ת נ"י עוד שהרי הש"ש בעצמו כתב שהרא"ש והתוס' לא ס"ל כסברתו שהרי הם בלא"ה לא ס"ל כהרמב"ם כמו שכתב שם:

עוד השיב מעכ"ת נ"י על דברי וז"ל ובלא"ה לענ"ד י"ל שאין ראיה מדבריו לנד"ד דבשלמא בנשוי אשה כדת משה וישראל דבזה איירי קרא דיכיר שפיר י"ל דהאמינה התורה לאב אבל בפנויה מנ"ל דנאמן והסברא נותנת כן דמהיכי ידע איהו להחליט שהוא בנו זולת בחבושין בבית האסורים דלא איירינן ביה עכ"ל דמר נ"י. ותמהתי שהרי יכיר יכירנו לאחרים כתיב אצל בן השנואה דהיינו ששנואה בשנואיה ופי' בסמ"ע בח"מ (סי' רע"ז) דהיינו מאותה שלא תפסו בה קידושין והרי זו פנויה וגרוע ממנה ואעפ"כ התורה האמינו וכן מוכח ממה דיליף ר' יהודה מיכיר יכירנו לאחרים (בקידושין דע"ח) שהאומר בני זה ממזר נאמן ופי' רש"י ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות ואי ס"ד לחלק דיכירנו הוא דוקא מנולד לו מאשתו כדת משה וישראל איך אפשר לילף מזה שנאמן ג"כ כשאומר שנולד לו מחייבי כריתות דהוי פנויה אע"כ שאין לחלק בכזה:

גם מה שהשיב מעכ"ת נ"י על מה שכתבתי עוד טעם לכתוב שם האב כפי אשר נקרא בפי כל כיון דהטעם דשינה שם אביו הוא רק מפני שאין ניכר מתוך הגט שהוא המגרש והכא שאין אדם בעולם שידע לאב שלו שם אחר לא שייך זה ועל זה כתב מר נ"י דדוקא ביש לו שם ביהודה ושם אחר בגליל וכתב רק האחד בזה יש לומר כן משא"כ בשינה שם הוא מזוייף מתוכו והוא כחספא בעלמא עכ"ל לענ"ד לא נראה כן שהרי הרא"ש בשו"ת (כלל י"ז סי' י"ב) כתב באחד ששינה במתכוון שם אביו שפסול שהרואים הגט וכתוב בו יוסף בן שמואל יאמרו אינה מגורשת כי שם בעלה יוסף בן שמעון עכ"ל וכ"כ גם הטור (ס"ס קכ"ט) הרי שרק מטעם לעז פסול ולא משום מזוייף מתוכו וכש"כ בענין זה שלא שייך לומר שהוא מזוייף שהרי עכ"פ נשקע שם אביו באמת ונקרא בפי כל בשם זה. ועל כן לא מצאתי מקום לי לחזור מפסקי לכתוב שם האיש עם שם אביו כאשר נקרא לתורה וח"ו לא אבקש שמר נ"י יסכים עמי שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא כתבתי כל הנ"ל רק דרך התנצלות מול מעכ"ת נ"י ליתן טעם למה לא מלאתי רצון מעכ"ת נ"י להסכים עמו:

אמנם רציתי להעיר למעכ"ת נ"י שלפי הסכמתו שיש לחוש שמא זינתה עם אחר ושעל כן שם אביו הוא ספק שלענ"ד אז לא בלבד שגם לתורה לא יקרא רק בשמו לבד ולא בשם אביו כשתוקי דהוי ג"כ ספק בדאורייתא מדבר שקר תרחק אלא שלפענ"ד יש להעיר ג"כ אם האיש לא צריך לפדות את עצמו כדין בכור שזה פשיטא שאם הבעל של אמו שפדה אותו אינו אביו שפדיונו אינו פדיון שהרי לא היה שליח של אביו ופדיון של אחר אינו פדיון וא"כ אם נחוש שאינו אביו עוד לא נפדה ואעפ"י שפשיטא שספק בכור לא צריך פדיון כמבואר בכמה דוכתי וכן נפסק בשו"ע יו"ד (סי' ש"ה סי"ג) מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה לענ"ד זה דווקא במקום שיש ספק אם הוא בכור שחייב בפדיון כגון בכל הני דינים שהביאו שם באותו סימן אבל כשהוא וודאי בכור שחייב בפדיון אלא שיש ספק אם נפדה כבר בזה לא אמרינן דפטור מספק מטעם המע"ה דבזה אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי כדאמרינן בפסחים (דף ט"ו) ולענ"ד יש להביא ראיה לזה ממה דתנן בבכורות (דף מ"ט) מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ע"ש. וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע. ופי' רש"י ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לא זו היא חזקה מעליותא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד עכ"ל. ולכאורה קשה מה בכך דאין זה חזקה מעליותא הרי אפילו ליכא חזקה כלל רק ספק גמור הוי הכהן המוציא מחבירו ועליו הראיה והרי בכל מקום דאמרינן הכי צריך ראיה גמורה ע"י עדים והאיך סגי הכא באמירה בעלמא אע"כ דכיון דהוי החיוב פדיון וודאי והספק הוא לבד אם כבר נפדה בזה לא אמרינן המע"ה אלא מן הדין חייב בפדיון ולכן סגי הכא באמירה בעלמא להוציא מחזקה שנפדה לאחר ל' ואי ליכא חזקה זו אפילו אמירה לא הוי צריך אלא מספק היה חייב לפדות עצמו דאין ספק מוציא מידי וודאי. ועל כן בנידון זה אם דיינינן דשמא לאו אביו הוא דכשם שזינתה עם זה כן זינתה עם אחר א"כ פדיונו הוי ספק וצריך לפדות עצמו בלא ברכה לענ"ד. וע"ז באתי בזה להעיר ומעכ"ת נ"י בחכמתו ישפוט אם כנים דברי בזה אחר שלא מצאתי דין זה מפורש דבודאי בכור וספק נפדה שחייב לפדות את עצמו ופשיטא דכל זה רק ע"פ חילוק הב"ח וב"ש בין דאורייתא לדרבנן דלפי מה שנלע"ד תי' הש"ש דהאב לגבי בנו אפילו בדאורייתא נאמן בנידון זה גם פדיון אינו צריך ומכ"מ כתבתי זה מפני שיש נפקותא טובא לענין איש שהוא וודאי בכור וספק אם נפדה דלענ"ד צריך לפדות עצמו בלא ברכה.

כנלענ"ד הקטן יעקב:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף