בנין ציון/א/קיח
|
< הקודם · הבא > |
על חקירתי הנ"ל כתב לי הרה"ג וכו' מ"ה משה שיק נ"י הגאב"ד דק"ק יערגען וז"ל –
מעכ"ת נ"י מסופק דילמא מה דפסקינן דאסור לספות בידים איסור לקטן הוא דוקא בשהגדול עצמו מוזהר על האיסור, ולכאורה אמרתי להביא ראי' לדבריו מנזיר (נ"ז ע"ב) דלרב הונא רשאי אשה להקיף קטן. ואמאי הא אסור למספי. ועיין בפרמ"ג (סי' שמ"ג) שהעיר ג"כ בזה ובשלומא לראב"א כ' השער המלך פי"ב מע"ז. דגזירת הכתוב בהקפה דאקיש מקיף לניקף, דהיכא דניקף פטור אין כאן איסור כלל, אבל לרב הונא קשה, אלא על כרחך כיון דהאשה אינה באזהרת לא תקיפו לא אסור לה למספי. וזה לכאורה ראי' גדולה, אמנם לפי מה שכתב הכ"מ בפי"ב מע"ז. היכא דניקף אינו מסייע לית בי' איסור כלל לניקף. יש לדחות דילמא רב הונא דמתיר לאשה להקיף קטן היינו באינו מסייע, אמנם יש להביא ראי' בהיפך בנידה מ"ו ע"ב אמרי' לענין נדר ושבועה תלי' בפלוגתא דקטן אוכל נבילות וכו'. ומדנקט לשם אוכל נבילות הוא מוכח דאפילו בכהאי גוונא שאין המאכיל באזהרה תלי' בפלוגתא. וכן מוכח מתוס' שם ד"ה אין ב"ד וכו'. שהקשו מר"י אלא תירצו הכא שאני. ועל כרחך מדנקט אוכל נבילות הוא מוכח דשווין, וכן מוכח בגיטין (נ"ה ע"א) וברש"י ובתוס' שם ד"ה ועל הקטנה וכו'. דאע"ג דהבעל כהן ואינו מוזהר על עצמו מוזהר עלי', ועדיין אפשר לומר בוודאי למאן דאמר אוכל נבילות מצווין להפרישו, א"כ האיסור מכח הקטן באמת אפי' מי שאינו מוזהר מ"מ מצווה עליו להפרישו, אבל לדידן דקיי"ל דאינו מצווה עליו להפרישו אלא דאסור למספי' לי' בידים וא"כ האיסור מצד המאכיל, א"כ יש לומר דווקא אם המאכיל מוזהר עליו, ובסברא זו הי' מיושב קושית המ"ל שם על התוס' בנידה דף מ"ו ע"ב ד"ה אין ב"ד וכו'. דלמה לא הקשו התוס' משום דאסור למיספי בידים וכמ"ש הרשב"א, ולהנ"ל אתי שפיר דשם דהבעל אינו מוזהר לא שייך בי' איסור למספי, עכ"פ מדברי הרשב"א המובא במ"ל שם מוכח דאפי' בכה"ג אסור למספי, וכן מוכח מתוספ' פסחים פ"ח ד"ה שם וכו'. וכ"כ הט"ז רסי' שע"ג בי"ד ובא"ח סי' שמ"ג. וכן נלענ"ד עוד מוכח מדברי הרמב"ם פ"ו מה' תרומות דין ד'. דאוסר לחרשת אפילו השיאה אבי' לכהן לאכול בתרומה מגזירה דחרש בחרשת. והכסף משנה תמה שהוא נגד הש"ס בגיטין נ"ה. ולענ"ד פשוט דהרמב"ם סובר דמה שהבעל מאכיל חשוב למספי בידים. וקשי' לי' סוגי' דגיטין שמע מינה קטן אוכל נבילות הוא, ונראה דס"ל נהי דבש"ס יבמות קי"ד מסיק דאסור לכ"ע למספי, מיהו לר' יאשי' דס"ל בפ"ג דערלה בירושלמי דקרא דלא יאכל חמץ בא ללמד דאסור למספי, וא"כ קשיא תרתי בדם ובחמץ למה לי, וכן לרבי שמעון דסבירא ליה כל שהוא למכות, לא שייך צריכותא דש"ס יבמות קי"ד דבשרצים אסור בכל שהוא, הא בכל איסורין אוסר בכל שהוא, ועכ"פ לדדהו הוי ב' כתובים ואפי' למספי שרי בעלמא, ועל זה פריך הכא בגיטין וליכול קטן אוכל נבילות הוא. ואיך סותם המשנה בלי מחלוקת, אבל לדינא דקיימא לן דאסור למספי בכל איסורין, שפיר י"ל דהגזירה הוא משום חרש בחרשת דהוי למספי בידים כנלענ"ד נכון ופשוט. ועל כל פנים מוכח דס"ל להרמב"ם כמ"ש הט"ז, דאפי' במקום שאין המאכיל מוזהר מכל מקום אסור למספי, וכן מוכח עוד ביבמות ע"א דקבעי לי' מהו לסוך ערל קטן בתרומה, ושם על כרחך בכהן מיירי, דבישראל בלאו הכי הנאה של כילוי אסור, ואפילו הכי פשיטא לי' דאסור למספי' וזה יש לדחות, מ"מ ראיות הנ"ל הם ברורות. אמנם טעמא בעי מנא לן באמת כן כמו שהקשה מעכ"ת נ"י. ונראה דאם הוי כתיב האזהרה על המאכיל הי' אפשר לחלק, אבל באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו האזהרה על האוכל קאי, אלא מיתורא דקרא דלא תאכלום כי שקץ הם בא לרבות דהלאו גם על הקטנים, וכן מקרא דוכל נפש לא תאכל דם גם על קטנים, וכיון דקטן לאו בר קבולי אזהרה הוא, על כרחך הכוונה על המאכיל דוגמא דכתיב בפסח כל בן נכר לא יאכל בו. ופירש הרמב"ם על המאכיל, מ"מ כיון דאזהרה על הקטן נאמר בדידי' תליא מילתא, ואפילו גדול שאינו בכלל אותו אזהרה מוזהר עליו כיון דהקטן מוזהר ומצידו כלם חייבין עכ"ד הרב הנ"ל נ"י.
וכעין הדברים הנ"ל השיב לי ג"כ הרב וכו' מ"ה פנחס שיפפער נ"י מק"ק לעמבערג – וז"ל:
לפענ"ד פשוט דאפילו הוא בעצמו אינו מוזהר אסור להאכיל לקטן. וראי' מהא דגרסינן פסחים (דף פ"ח) על מתניתן דשם: יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל מאיזה שירצה. שמע מינה יש ברירה. ואר"ז שה לבית מכל מקום. וכ' בתוס' ד"ה שה לבית. וא"ת האיך מאכיל פסח שלא למנויו, ונהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, לספות לו בידים אסור כדאמרינן בפ' חרש ע"כ יעיי"ש. מבואר להדיא דאע"ג דהאפוטרופוס מותר לו לאכול מפסח זה ואינו מוזהר עליו, אעפ"כ מוזהר הוא שלא להאכילו לקטן שאינו מנוי עליו. עוד נראה להביא ראי' מהא דגרסינן גיטין דף נ"ה. ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה, ומקשה עלה הגמרא בפ' האשה רבה למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א"כ איך אוכלת בנשואין דרבנן בתרומה, ומתרץ הגמרא בתרומה דרבנן. והקשו שם בתוספת ד"ה ועל הקטנה וז"ל: וא"ת ולוקמי' אפי' בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא, ותרצו בתי' אחד וז"ל: ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' מאכילה בידים, ובידים אסור לספות. מבואר להדיא דאפי' כהן דמותר בתרומה ואינו מוזהר עלי' אסור להאכיל קטנה בת ישראל בתרומה. עוד ראי' מהא דגרסינן נדה (ד' מ"ו ע"ב) יתומה שנדרה בעלה מפר לה. ומקשינן עלה דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא היאך אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא, ופריק רבא בר שילא דהוי קטן אוכל נבילות, והא כו' ומסיק כדרב פנחס משמי' דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. וכתב הרשב"א ביבמות פ' חרש (ד' קי"ד) דעיקר הגירסא דגרסינן אלא כדרב פנחס דתו לא צריכינן לתי' רבא בר שילא, דאל"כ קשה על תי' רבא בר שילא דלכן מפר בעל דהוי קטן אוכל נבילות, דהא כיון דמפר לה בעל הוי כמאן דספי לה בידים ואסור אפילו למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו, לכן שפיר הגירסא אלא כדר"פ כו' עכת"ד הרשב"א בקיצור. הרי מבואר להדי' אע"ג דהוא אינו מוזהר אסור להאכיל לקטן דהא כאן הבעל לא נדר על הדבר שנדרה היתומה אשתו ואעפ"כ כ' הרשב"א דלכן גרסינן אלא כדר"פ כו' כדי שלא תקשי היאך יכול להפר לה הא הוי כמאן דספי בידים, ואם איתא הא מותר לו לספות לה בידים דהא דבר הנדור לה אינו אסור לו, והוי דומיא ממש דמשיט כוס יין לנזיר דהמושיט מקרי אינו מוזהר כיון שהוא אינו נזיר. ועיין שו"ת אמונת שמואל ובאורח משור על נזיר בהגהותיו על ד"מ יו"ד סי' נ"ה. ואין להביא ראי' איפכא דהיכי דאינו מוזהר בעצמו מותר לספות לקטן מהא דגרסינן ב"מ (דף י' ע"ב) א"ב איש דאמר לאשה אקפי לי קטן, למאן דאמר דתלוי באם השליח בר חיובא, כאן המשלח חייב כיון דאשה אינה בת חיובא, א"כ תקשי אמאי לא תתחייב האשה כשמקפת לקטן מטעמא דלא תאכילום, א"ו צ"ל כיון דהיא אינה מוזהרת אינה עוברת ג"כ אלאו דלא תאכילום, אמת שכן מצאתי שהקשה הפרמ"ג או"ח (סי' שמ"ג) במשבצת זהב וז"ל: קשה דהשוה לכל עונשין כו' ויליף מ"ג כתובים דלא תאכילום בידים עכ"ל. ובאמת אשתמטתי' גמרא ערוכה נזיר (נ"ח ע"ב) דמבואר שם טעם הדבר דגלי קרא בהדיא דכל שאיננו בבל תשחיתו אינו בבל תקיפו, דהיינו מה שכולל לאו דלא תקיפו דהוא המקיף והניקף, ואשה כיון דאינה בבל תשחיתו אינה בבל תקיפו, דהיינו דמותר לה להקיף עצמה גם מותר לה להקיף אחרים אפילו לגדול, וא"כ שאני התם דגלי קרא משום דאינה מוזהרת על בל תשחיתו לכן מותרת להקיף אפילו לגדול, משא"כ בעלמא אפילו אינו מוזהר בעצמו אסור לספות לקטן דבר שאסור לו אם הי' גדול כמו שמבואר מהראיות שהבאתי עכ"ל.
על דברי הרה"ג נ"י הנ"ל אשיב:
תמהתי על דבריהם –
הוכחתי מן הגמרא מדילפינן שלא לספות בידים מטומאת כהנים שמזהיר הכהנים גדולים על הקטנים ומשרצים ומדם דהם איסורים הנוהגים גם באותם שמוזהרים שלא לספות, דרק בכהאי גוונא יהי' איסור, אבל כתבתי שמדברי הרוקח שנראה מדבריו שגם כהנת אסורה לטמאות את בנה מוכח איפכא, ושמשמע מדברי הפוסקים שלא השיבו על דברי הרוקח שמסכימים עמו בזה, אבל לא מצאתי דין זה מפורש בפוסקים – כן היו דברי –
ולכן אפילו יהיו ראיות הרבנים נ"י מוכרחות אין בזה תשובה על דברי הוכיחו מדברי התוספ' פסחים (דף פ"ח) ומדברי התוספ' גטין (דף נ"ה) ומדברי הרשב"א נדה (דף מ"ז) ומדברי הט"ז שס"ל ג"כ הכי, ואנכי ראיות מן הגמרא המתנגדים לראיות שהבאתי בקשתי או עכ"פ מראה מקום שמבואר דין זה מפורש בפוסקים אחרי שהוכחתי שמשמעות הפוסקים כן, אכן גם בענין הראיות לענ"ד יש להשיב שמדברי התוספ' פסחים (דף פ"ח) פשיטא שאין ראי', דמה בכך שהאב אינו מוזהר על פסח זה שנמנה עליו מכל מקום הרי איסור אכילת פסח שלא למנויו גם אצלו איכא, והרי יש כמה פסחים בעולם שמוזהר עליהם, ואין זה דומה לישראל וכהנת שאינם מוזהרים אטומאה כלל. והרי הרב אב"ד דק"ק יערגען נ"י בעצמו כתב שמדברי התוספ' נדה (דף מ"ו) מכח קושית המ"ל מדלא הקשו כהרשב"א דהפרה הוי כמיספי בידים משמע דס"ל דהיכי דאינו מוזהר גם למיספי מותר, וא"כ יהי' סתירה בדבריהם אלא על כרחך מוכח כנ"ל. גם מה שהביאו הרבנים נ"י ראי' מדברי התוספ' גטין (דף נ"ה) שכתבו ועוד דאוכלת בגינו משמע, שאפילו מאכילה בידים עכ"ל. לענ"ד אינו ראי', שאף אם מותר ליתן לקטן איסור בידים היכי שהוא אינו מוזהר, מכל מקום בתרומה ודאי יש איסור בכהן להאכיל למי שאינו ראוי לאכול, דלא עדיף ממפסיד תרומה או ממאכיל תרומה לבהמה דאסור כמבואר ברמב"ם ה' תרומות (פ' י"ב). ולכן גם הראי' שהביא הרב דק"ק יערגען נ"י ע"פ פירושו בהרמב"ם משמא יאכיל חרש בחרשת אינה ראי' כלל, שהרמב"ם ס"ל כן, ובלא"ה מלבד כל הדחוקים שבפי' הזה כמדומה שבמכ"ה שכח הרב נ"י שאם כל הגזירה תהי' שמא יאכיל חרש לחרשת בידים, הרי מטעם קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, לא חיישינן שתאכל החרשת תרומה כל שכן שאין לנו לחוש שמא יאכיל החרש בידים, דמה לנו אם יעשה החרש מעשה איסור, לכן ראי' זו מהרמב"ם ודאי אינה. ותמהתי איך כתב הרב נ"י על זה שהוא נכון ופשוט (ובחדושי ליבמות כתבתי יישוב אחר לשיטת הרמב"ם) וגם הראי' מקטן ערל מהו לסוך, על פי דברינו לא תהי' ראי' אפילו אם בלאו הכי לא תהי' מופרכת מכל צד, כמו שכתב הרב נ"י בעצמו שיש להשיב עלי', וא"כ לא נשאר לנו מכל הראיות אלא מה שכתב הרשב"א לענין נדר, ומה שהוציא הט"ז ממשמעות לשון הטור, ולא בלבד שאין הפי' של הט"ז בדברי הטור מוכרח אלא אפילו יהי' כוונת הטור שגם בית דין מוזהרים שלא לטמאות כהן קטן בידים, לא עדיף ראי' זו ממה שהוכחתי מדברי הרוקח. ויקשה גם עלי' כמו שהקשתי מנא לן לומר כן כיון דקרא לא מזהיר רק לבני אהרן על הקטנים, ולכן אפילו מה שרצה הרב אב"ד דק"ק יערגען נ"י לתרץ על קושיתי בדוחק משרצים ודם מדכתיב האזהרה על הקטן האוכל (מה שבלאו הכי אי אפשר לומר כן, שלא שייך אזהרה על הקטן שאינו בן דעת) לא שייך לענין טומאה ששם האזהרה ודאי על הגדול קאי, ואזהרה על הקטנים לא אתיא רק מואמרת אליהם. דודאי קאי על הגדול ג"כ, ומהיכי תיתי לומר שגם ישראל וכהנת יהיו מוזהרים עליו, וגם לענין שאר איסורים יקשה היאך שייך למילף מדם ושרצים וטומאה מה שאינו דומה להם היכי שאינו מוזהר המאכיל כמו בהם. והרי גם התוספ' בפסחים (דף פ"ח) כתבו כהאי גוונא דאין ליליף מדם ושרצים אלא מה שדומה להם, ואם שמדברי הרשב"א משמע דגם בנדר שייך איסור ליתן בידים, הרי אדרבא מהתוספ' מדלא נקטו כן משמע איפכא, דס"ל דכיון דהוא לא מוזהר אין איסור ג"כ לספות לה.
והנה מלבד מה שכתבתי כבר קצת ראי' לשיטה זו ממה דנקט כוס יין לנזיר ולא שאר איסורים, ומלבד מה שכתבו כבוד הרבנים נ"י על כל פנים לחד שיטה מהא דמקיף לקטן, עוד נלענ"ד להוכיח כן מכח קושית המ"ל (סוף ה' מ"א) שהקשה אהא דקאמר לאותן המוזהרים עליו ש"מ קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו, דמאי פריך דאימא לאותם המוזהרים עליו היינו שלא להאכילו בידים, וע"ש שהניח בקושיא. אבל לפי הך שיטה אתי שפיר דלא שייך בזה איסור להאכיל כיון דבנדר ונשבע הקטן קמיירי ובזה אין המאכיל מוזהר. הנה אמת לכאורה יש ראי' ג"כ איפכא לשיטת הרשב"א ששייך איסור ליתן בידים גם בנדר שהוא אינו מוזהר, מסוגיא דנדרים (דף ל"ז) דמוקי הא דלא ילמדנו מקרא בקטן המודר. וכתב הר"ן שם דאע"ג דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, אפילו הכי לא ספינן לי' בידים, וכשמלמדו הרי הוא מהנהו עכ"ל. וא"כ מוכח מהגמרא דאפילו בנדר שייך איסור ליתן בידים, אבל באמת אין ראי' משם, דא"כ יקשה בלאו הכי הרי התוספ' פסחים (דף פ"ח) הוכיחו מהא דמאכילין פסח לקטן שאינו ממנוייו, דהיכי שיש חנוך מצוה לא ילפינן מדם ושרצים לאסור, והרי אין לך חנוך מצוה גדול מזה ללמד תורה לבן חבירו, ואיך שייך לאסור מטעם איסור ליתן בידים, ולכן יש להוכיח כפי' אחר שכתב הרשב"א בנדרים שם, דאיירי בקטן מופלא סמוך לאיש. וס"ל כרב הונא דהוא עצמו מוזהר ע"ש שבפי' אי נמי כתב נמי כפי' הר"ן. ולכאורה יקשה על הרשב"א לשיטתו מה דחקו לפרש במופלא אחר שהוא לשיטתו סובר דנדר מקרי איסור ליתן בידים, ובודאי אין לך נתינה בידים גדול מזה כשמלמד עמו ומעבירו על נדרו, אלא על כרחך דגם הרשב"א הוקשה לו כן דבמצוה לא שייך זה, או שהרשב"א עצמו מסופק בשיטתו, וא"כ ודאי אין מזה ראי' לשיטת הרשב"א שגם בהוא אינו מוזהר יהי' איסור לתת בידים. ולכן אף שאינני כדי לחלוק להקל אפילו על משמעות קצת מהראשונים, מכל מקום נלענ"ד להלכה ולמעשה היכי שיש צורך לטמאות לכהן קטן, שמוטב שיעשה ע"י ישראל או כהנת משיעשה ע"י כהן, וכן היכי שצריך ליתן איסור בידים לקטן שמוטב שיעשה ע"י מי שאינו מוזהר בעצמו עליו. |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |