בנין ציון/א/סב
|
< הקודם · הבא > |
שאלה – מי שחושב דבר להיתר ויודע שחבירו חולק עליו וחושבו לאיסור אם מותר לו להאכיל הדבר לחבירו כאשר לא ידע חבירו ולא ירגיש בו.
תשובה – בדין זה מצאתי דעות חלוקות בין הראשונים ולא ראיתי לפוסקים שהביאו דין זה דהאור זרוע כתב (סי' תר"ג) וז"ל פשיטא לי אדם שאסר עצמו בדבר המותר לו ואחרים יודעים שהחמיר על עצמו אע"פ שידע שהוא היתר אלא שהדיר עצמו פשיטא לי שסומך על אחרים ואין לחוש שמא יאכילהו כמו שנזיר אוכל בבית ישראל ולא חיישי' שמא שם בו ישראל יין באותו מאכל דלא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכן ישראל בבית כהן ל"ח שמא יאכילנו תרומה אלא בהא נסתפקתי ראובן שפירש עצמו ממאכלים מחמת שנראה לו שאלו המאכלים אסורים לו ושמעון נוהג בהם היתר גמור ונראה לו שראובן טועה בדבר לגמרי אם יכול ראובן לאכול בבית שמעון מי אמרינן הואיל ששמעון תופס את ראובן טועה גם ראובן עצמו אם הי' יודע שהוא מותר היה אוכל אלא שמחמת טעותו מניח הרי יש לחוש לראובן שמא שמעון יאכילנו וה"ל לגבי' דידי' כמו חשוד דתנן פ' עד כמה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו או דלמא לא ספי אינש לחברי' מידי דלא כשירה לי' ויש לדקדק מההיא דאיפליגו רב ושמואל דרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו כדבריהם ואסקינן דעשו ב"ש כדבריהם והאי דלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעו להו ופרשי אלמא שסומך עליו ולא חיישינן דילמא ספי לי' עכ"ל הא"ז ומזה נראה שדעתו דאסור ליתן להאוסר מה שהוא מותר לדעת הנותן אמנם על הראי' שהביא הא"ז לענ"ד יש להשיב דדילמא ב"ה בקשו מב"ש שיודיעו להם ואז ודאי היו יכולים לסמוך עליהם בלא חשש דילמא ספי להו איסורא דשארית ישראל לא ידבר כזב וכש"כ הגדולים אבל אכתי לא מוכח שגם אם לא ביקש ממנו כן שאסור ליתן לו:
והנה לכאורה הי' אפשר לומר שפליגו בזה רב ושמואל דאהא דאמרינן חולין (דף קי"א) איתמר דגים שעשו בקערה רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח מייתי שם רבי אלעזר הוי קאים קמיה דמר שמואל אייתי לקמי' דגים שעשו בקערה וקאכיל בכותח יהיב לי' ולא אכל אמר לי' לרבך יהיבי לי' ואכל ואת לא אכלת אתי לקמי' דרב אמר לי' הדר בי' מר משמעתי' אמר לי' חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא דליתבי לי מידי דלא סבירא לי ופירש רש"י לא היו דברים מעולם אמנם קשה לומר דשמואל שקורי קמשקר ח"ו אלא משמע דבהא פליגי דשמואל סבירא לי' מותר להאכיל למי שאוסר דבר שחושב להיתר ולכן נתן לרב שסבר שידע שהיו דגים שעשו בקערה אבל רב סובר שאסור ליתן ובטח על שמואל שלא יתן לו דבר שהוא אסור לדעתו אלא שראיתי בריטב"א שכתב על מה דאמרינן סוכה (דף י') איתמר נויי הסוכה המופלגין ממנה ארבעה רב נחמן אמר כשרה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה ר"ח ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי אמר להו הדור בהו רבנן משמעתייהו אמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה וז"ל רב חסדא ורבה בר ר"ה אקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ד' פירש ואע"ב דאכתי לא ידע ר"נ דהדרו משמעתייהו או דהוו שלוחי מצוה אגנינהו לפום דעתיה ולא חש דהוי חתיכה דאיסורא לדידהו ויתבי בסוכה פסולה ומברכי התם שלא כראוי והוה כנותן מכשול לפני פיקח יש אומר דמהא שמעינן שהמאכיל לחבירו מה שהוא מותר לו לפי דעתו ומאכילו אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ואעפ"י שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחברו בעל הוראה שהמאכיל היה ג"כ ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו ונ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא ס"ל לא ליכול הא בשאינו ניכר לחברו לא ואמרינן התם חס לי' לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא ס"ל בפרק כל הבשר וכן הורה לי מורי הרב נר"ו עכ"ל הריטב"א הרי שהביא שני דיעות בזה והסכים עם האחרונה דרק בשניכר להאוכל אז מותר להאכילו מה שאוסר אכן לא ביאר מה דעת שמואל בזה שכפי הנראה מהגמרא האכיל לרב מבלי שידע דאל"כ האיך אמר רב חס לי' לזרעי' דאבא וכן מרב נחמן לכאורה נראה דס"ל דמותר אפי' אין ניכר דהלא יקשה מה דעת רב נחמן שבתחלה אגנינהו בסוכה שפסולה לדעתם ואח"כ שאלם אם חזרו משמעתתם לכן י"ל שרב נחמן אגנינהו בלילה בסוכה שלא יכלו להכיר שהנויים מופלגים מסכך ד' ושצלתן מרובה מחמתן מה דלדעתם פוסל הסוכה ולכן קאמר אגנינהו ולא אמר בפשטות הושיבום בסוכה להשמיענו שעשה כן מבלי שיוכלו להכיר בלילה שהיה חושך ולא היו יכולים לראות אופן עשיית הסכך משום דסבירא לי' מה שהוא מותר לדעתו אין כאן משום ולפני עור ורק תימה עליהם בבוקר כשראו אופן עשיית הסכך שאע"פ כן ישבו בסוכה זו ולכן עתה שאלם אם חזרו משמעתייהו.
אמנם גם אי נימא דשמואל פליג ארב הלכה כרב באיסורי נגד שמואל ואפי' אם רב נחמן יסבור כשמואל לא יכריע זה להלכה נגד רב דמה דקיימי לן כבתראי זה דוקא מרבא ואילך כמבואר בכללי הש"ס. אבל באמת המעשה דרב בלאו הכי צ"ע דממנ"פ אם הכיר רב שהיו דגים שעלו בקערה איך אמר חס לי' לזרעי' וכו' ואם שמואל האכילו בלא שידע איך הביא שמואל ראי' לר"א דמותר ממה שהאכיל לרב ובספרי למסכת סוכה כתבתי איזה תירוצים ליישב זה אכן היותר נלענ"ד בישוב הך מעשה דרב דאמה דאמרינן בגמרא בחולין (דף קי"א) ולא היא שאני התם דנפיש מררא טפי פירש רש"י שהשומע טעה אבל התוספ' כתבו כלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך עכ"ל ולכאורה ראית התוספ' ראי' גדולה היא דאמר רב חס לי' לזרעא דאבא וכו' ואין לך מפורש גדול מזה אמנם אפכא ג"כ קשה איך אמר והא דרב לאו בפירוש אתמר והרי לפי דברי התוספ' בפירוש אמרה וא"כ מזה יהי' ראי' לפי' רש"י ולכן לענ"ד י"ל דפירוש הגמרא כך הוא דהנה לעיל (דף צ"ה) בהא דאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור קאמר בגמרא ג"כ והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וכו' ופריך בגמרא וכי מכללא מאי ופירש רש"י מאי בין פירושא למכללא והא שפיר שמעינן מינה ומשני דאיכא בינייהו דליכא למיסמך דסבר רב כן בכל מקום כי אם התם דפרוותא דעכום הוי ע"ש והרי הכא ג"כ קשה כן וכי מכללא מאי ואין לומר דהיינו מה שהשיב ולא היא וכו' דזה אינו דא"כ לא ס"ל רב כלל בשום מקום ולא שייך דמכללא אתמר ולא הוי דומיא דלעיל דודאי ס"ל רב בשר שנתעלם מן העין אסור רק לא בכל מקום אלא במקום פרוותא דשכיח טרפות ונ"ל דהראש יוסף מסופק לפי מה דקיימא לן נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר אם זה דוקא דאינו מרגיש טעם או אפילו במרגיש הטעם כיון דקלוש הוא ג"כ מותר ושוב הביא מהר"ן והפר"ח דס"ל כן דאפילו בנותן טעם ג"כ מותר ולפ"ז י"ל דגם רב לא אוסר רק במרגיש הטעם אבל בלא טעם כלל גם רב מתיר נ"ט בר נ"ט והיינו דקאמר לאו בפירוש אתמר כיון דבתחלה אמר סתמא דגים שעשו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח שיש להבין מזה אפילו אין בדגים טעם בשר כלל לזה קאמר דרב לאו בפירוש אלא מכללא אתמר ממה שאמר יהיב טעמא כולי האי ומזה הי' אפשר להבין שעל ידי זה שפט רב דבכל נ"ט בר נ"ט נרגש כמו בטעם גמור ועל כן קאמר ולא היא שאני התם דנפיש מררא טפי ולכן הרגיש ולא בכל נותן טעם בר נ"ט נרגש כן אבל מכ"מ שמעינן מזה דגם רב לא אוסר רק בנרגש טעם מעט ממה דקאמר יהיב טעמא כולי האי ושמואל גם בכה"ג התיר כמו שכתב הר"ן ובזה מתורצת הקושיא דממנ"פ או רב או שמואל לא אמרו אמת אבל לפי דברינו אתי שפיר די"ל דשמואל האכיל לרב בכותח אחר שטעם תחלה שלא הי' נרגש טעם כלל דידע דרב מודה בכה"ג דמותר וככה רצה להאכיל גם לר' אלעזר ולא רצה לאכול משום ששמע בשם רב שאוסר ולא ידע לחלק בין נרגש טעם ללא נרגש ולזה אמר לו שמואל באמת הלא לרב האכלתי ואכל ור"א שלא ידע לחלק סבר שחזר רב משמעתי' ואמר לי' רב חס לי' וכו' ואם נתן לי בודאי הי' באופן שלא נרגש הטעם ולכן שתיהם אמת מה שאמר רב ומה שאמר שמואל ובזה מתורצת ג"כ הסתירה דקאמר לאו בפירוש אתמר ומה דקאמר אח"כ דאמר רב בעצמו חס וכו' ולא סבירא לי דגם מזה לא ידענו רק מכללא איך אוסר רב שדוקא בנרגש טעם.
ולכן נלענ"ד להלכה כיון שמהנך מעשיות דרב ור"נ אין ראי' גמורה שיש שמתיר להאכיל לחבירו מה שלדעתו אסור ואפי' יפלגו שמואל ור"נ ארב מ"מ כיון שמדברי רב דאמר לי' חס לי' לאבא נראה בפירוש שאוסר והלכתא כרב באיסורי לכן אין להתיר להאכיל לחבירו מה שאסור לדעתו אפי' נראה בעיני הנותן להיתר גמור וכמו שנראה ג"כ מדברי האור זרוע ומדברי הריטב"א שהסכים מורו (שהוא הרא"ה או הרשב"א) עמו ורק באפשר להכיר בהדיא מותר להאכילו ואולי גם בזה צריך להודיעו. ולכן בנתארח האוסר אצל המתיר שהוא בעל הוראה אם יכול לסמוך עליו שלא יאכילנו מה דלא ס"ל אף דהא"ז מתיר מכ"מ לפי מה שכתבתי שאין ראי' מהא דלא נמנעו ב"ה מב"ש דדלמא בקשו מהם שיודעיו להם ולכן לענ"ד לא יסמוך עליו בסתם אלא ישאלנו בכל מקום שיש אצלו ספק ורק באי אפשר לשאלו יש לסמוך על פסק הא"ז כנלענ"ד |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |