בית מאיר/יורה דעה/ריח

בית מאיר ‏ יורה דעה ריח

סעיף א'. בש"ך סק"א. וכתב בתשובת מבי"ט וכו' וע"ש שהאריך בזה. נ"ב עיין במה שמביא בשמו סוף הסימן. וצ"ע בגוף הספר וכן בדברי ריב"ש שבב"י ס"ס זה: סעיף ב בהג"ה. עיין ט"ז סק"ג וסק"ד ובש"ך סק"ג. ולענ"ד כי נראים דברי הט"ז בסק"ג במה שמשיג על הוראת התשב"ץ. וכן מבואר בתשו' רימ"ט חלק א' סי' כ"ה ובתשו' מוהר"ם אלשיך סי' נ"ז צ"ע. עכ"ז נלענ"ד פסק הרמ"א מה דיליף מיני' במכ"ש. ובאמת חולק על הוראות הגדול שבתה"ד ואף על ראייתו מפי' הרא"ש כי באמת לפי הוראת התשב"ץ נשמע מיני' עכ"פ דהולכין בתר סיבת הנדר שהי' מפני שירא מעלילה ונשמע מיני' שהי' כונתו בהנדר אף על מה שהי' לו. וזה לומד שפיר מהי' לבוש ונהי שהט"ז סק"ג משיגו בזה כהוגן היינו מפני שמ"מ לא הוציאו משפתיו שכונה זו הי' היפוך הלשון שדיבר אבל ודאי במה שהלשון כולל כגון יחיד שאסר עצמו למשל ביין או בשר מפני שמזיקו או כדי לענות עצמו על עונו או אפילו ציבור שגזרו ותיקנו ואסרו כמו גבינות או שלקות מפני החששות שמצאו בם או כעין שאלות התה"ד מפני שראו בזה תקנה לציבור שלא יאכלו בשר ביוקר ויענו או בחילוף המטבעות שיצא עלי' דפיסול כדי שלא לרמות בה פשיטא דכל אלו הסיבות נמי שייכים על מה שיש להם כבר וא"כ איך אפשר ללמדו מאברי בשר נחירה שהי' גזירת מלך הקב"ה בלי סיבה נודעת לנו כלל ושפיר י"ל דלא היתה הגזירה על מה שהותר שיחזור ויאסר. אבל תקנות הציבור ואיסורי יחיד אשר ידעו הסיבה והסיבה שייכא אף במה שיש לו כבר פשיטא דדעת התשב"ץ אמיתי דהיו הולכין אחר הסיבה שתיגרר הכונה אף על מה שיש לו כבר אחרי שנכלל זה בהלשון בלא זה והוי פיו ולבו שוים ושפיר יליף הרמ"א בק"ו. ואף לפסק הט"ז בסק"ג נהי דק"ו אין כאן מ"מ נלמד במה מצינו. ולענ"ד אף צ"ע על גוף פי' הרא"ש ז"ל כי אינו דומה כלל. והעיקר לענ"ד כפי' רש"י ז"ל: בט"ז סק"ג בא"ד כיון שאמר בפירוש שלא יעשה. נ"ב ראי' לזה מהרא"ש בדין דסעיף ד' וע"כ לא פליג הש"ע עליו אלא משום דסעודה זו שעליה כיון נמי בכלל הלשון בק"ו. ועיין נמי ש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק כ"ז: בט"ז סק"ד. מביא תה"ד סי' רפ"א שכתב היכא דתקנות הקהל נעשו באלה ודאי הוי דאורייתא וספיקו לחומרא. ובלא אלה כתב נמי דיש לו גמגום דנראה לו מהסמ"ג דנמי הוי דאורייתא. והט"ז כתב שיישב על נכון בסי' רכ"ח וע"ש. ואני תמה איך ס"ד דתה"ד דתקנת הקהל ליהוי דאורייתא ואפילו הם למיגדר מילתא ומי עדיפי מכל איסורי דרבנן דודאי הם למיגדר ומ"מ אין דינם בספיקו כדאורייתא. לכן הנלענ"ד ברור דאף דלשון הסמ"ג הוא בלשון זה סתם והורה גאון שבכלל זה הנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל וכן ראיתי בתשו' ר"י טוב עלם ובתשובת הגאונים ור"י בר יהודה ורש"י עכ"ל. מ"מ אין כוונתו אלא לתקנה דהא לכל היותר אין כח הקהל לבני עירם יותר מב"ד הגדול לכל ישראל וכי יש ב"ד הגדול יותר מכל איסורי דרבנן שנעשו מב"ד הגדול של כל ישראל ומ"מ היו דנינן בספיקם לקולא א"ו כנ"ל. ותדע שהרי הסמ"ג מסהיד העדות נמי בשם רש"י ותשו' רש"י מועתקת במרדכי ריש פרק שבועות שתים וסובב הולך על תחילת לשונו ויש מחמיצין שאור ונשבעים תחילה שלא יזהרו בחרמות וכו' וע"ז מעתיק תשובת רש"י בלשון זה ועל אותו ששמע צבור ממשמשים עליו לגזור גזירתם ונשבע שלא לקיים גזירתם דהיינו בלי ספק גזירה דנדוי. ולזה נמי כיון הסמ"ג. זה הפשוט לענ"ד. ודלא כהט"ז שכתב שבסי' רכ"ח יישב הכל דמשמע מיני' דתקנה למיגדר נמי הוי דאורייתא ואין שבועה חלה עלה וזה ודאי אינו. וגם מה שרוצה ליישב דעת הרמב"ן וריב"ש שלא יהיו נגד תשוב' רש"י בחילוקו שרש"י איירי דוקא בתקנה למיגדר נמי לא נלענ"ד חדא מצד שלשון רש"י במרדכי פ"ג דשבועות משמע ברור דאיירי מתקנות הקהילות שהיו לצורכיהם. ותו דלא הוו שתקו מלבאר להדיא החילוק. ולכן הנלענ"ד לא מיבעי' מהריב"ש מעיקרא לק"מ כי לשונו אינו אלא הכי ואם אמת הי' הדבר שנשבע קודם לכן על כך הרי זה אסור מחמת שבועתו וכו' ור"ל אם אמת הי' הדבר שהגיד בשעת סירובו ומוסירת מודעא שאינו נסכם באותו הסכמה שהוא מחמת שכבר נשבע שלא להיות נאמן על המס אם הגדה זו אמת נמצא שנשבע שבועת בטוי ממש שהרי לא נשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל אלא שלא יהי' נאמן אף אם ימנו אותו לנאמן ולא עלה על דעתו שיבאו עליו בשבועה זו ודאי חלה. משא"כ בתשו' רש"י שהלשון ועל אותו ששמע שהציבור ממשמשין לבא עליו לגזור גזירתם ונשבע שלא לקיים גזירתם. הרי שנשבע שלא לקיים גזירתם. ופסק דזה הוי שבועת שוא והוי כנשבע שלא לישב בסוכה. אמנם תשובת הרמב"ן מבואר להדיא שאפילו בנשבע שלא ליכנוס בתקנת הציבור פסק דישאל על שבועתו. זה ודאי נראה כסותר לדעת רש"י והנלענ"ד דאך בזה המה מחולקים דרש"י ז"ל תפס הפי' בהברייתא דריש מס' ב"ב ורשאין להסיע על קיצתן בהחלט כפי' הראב"י שבמרדכי שם ולהכי פוסק בהחלט שהיא שבועת שוא. והרמב"ן אף דנמי פוסק להדיא כפי' הנ"ל מ"מ חשש לשיטת ר"ת דלשם. ועיין בח"מ בד"מ סי' ר"ב ולהכי פוסק ודאי דחל עליו ע"פ שיטת הראב"י אלא מפני חומר איסור שבועה חש לפי' ר"ת ופוסק דישאל על שבועתו. וכן נכון לענ"ד לדינא: והנה בא לידי שאלה מק"ק ווילנא מת"ח אחד ובתוך הדברים כתב בלשון זה שוב מצאתי לר' דוד שושן הובא דבריו בראנ"ח ח"ב סי' נ"ט כתב ג"כ כהאורים. [ר"ל שלפני זה כתב והנה מתשובת הרא"ש הובא בח"מ סי' ע"ג מבואר אם נשבע קודם שלוה שאם ילוה לא ימכר מנכסיו כדי לפרוע לב"ח חלה השבועה כיון שעדיין לא באה המצוה לא הוי נשבע לבטל המצוה וכן הוא באורים] ובאמת אין הדין כן כי ז"ל הרמב"ם פ"ה מה' שבועות וכן הנשבע כשאדע לך עדות לא אעידך לוקה משום שוא. הרי אף שעתה אינו יודע לו עדות אפ"ה הוי נשבע לבטל את המצוה. וכתב שלפיכך פסקו רשב"א וריב"ש דמי שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל חלה השבועה שהם איירי שנשבע קודם תקנתן אבל רש"י מיירי בנשבע אחר תקנתם עכ"ל. ולענ"ד כל מעיין ישפוט שאף רש"י איירי בשנשבע בשעה ששמע שהציבור ממשמשים ובאים לגזור הקדים נפשו לישבע טרם תקנו. ומה בכך שכבר תיקנו הא על זה ודאי לענ"ד חלה שבועתו כנ"ל. לכן הנלענ"ד כנ"ל ולק"מ: אגב אבאר פה הנלענ"ד בפי' תשובת שבח"מ הנ"ל כדי שלא יהיו דבריו מסותרים מפסק הרמב"ם הנ"ל אף שהאמת כפי הנראה אף הש"ך והח"צ בהגהותיו לט"ז נמי הבינו על דרך האורים הנ"ל עכ"ז קשה לי הדבר לאמרו מלבד שהרמב"ם מנגדו אף הסברא מצד עצמותה תמהתי עליה כבר בצד הש"ך שלי. אלא אפשר טעמו הכי דאם שבועתו קודם להחוב דהיינו על מה שיתחייב ואם נשבע אחר שלוה אף בסתם לכל מי שנתחייב אין כאן כולל והוי לשוא ועיין ח"צ הנ"ל. אבל הש"ך שם שפיר מקשה על לשון הש"ע שנשבע שלא לפרוע שום חוב שכולל עבר ועתיד ולכן הוי כולל. והח"צ לא דן הש"ך לזכות וכתב עליו מה שכתב. ועיין בספרי מודע לבינה שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף