בית יוסף/אורח חיים/רעב

בית יוסף ‏ אורח חיים רעב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח למעוטי ריחו רע בפרק המוכר פירות (צז.) וביאור דברי רבינו למעוטי ריח רע דהיינו שמסריח קצת אבל אין בו שינוי לחמיצות דריחיה וטעמיה חמרא ומברכים עליו בפה"ג ואפ"ה אין מקדשין עליו מאחר שמסריח קצת ועי"ל דה"ק למעוטי ריחו רע שמסריח קצת ומ"מ כיון דריחיה וטעמיה חמרא מברכין עליו בפה"ג והראשון נראה יותר דהכא בדיני קידוש עסיק ולא בדיני ברכות:

ולמעוטי מגולה אפי' סיננו במסננת (גז"ש):

ויין מגתו וכו' דתנן סוחט אדם וכו'. (שם:) אמר רבה סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ורבינו שכתב דתנן לא דק:

וכן יין שבפי החבית וכו' ויין שבשולי החבי' וכו' שם ואלא למעוטי מפיה ומשוליה והא תני רבי חייא מפיה ומשוליה לא יביא ואם הביא כשר כלומר לנסכים וכיון דאם הביא כשר לנסכים לקידוש לכתחילה נמי כשר:

ויין כושי וכו' ויין של מרתף וכו' הכל שם ולא היה צריך רבי' לכתוב דיין של מרתף כשר דהא חשש יין של מרתף פרשב"ם דאינו אלא שמא יהיה קוסס כלומר ריחיה חלא וטעמיה חמרא וכיון שרבינו פוסק בסמוך כמ"ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא כ"ש דשל מרתף סתם הוי חמרא אלא אגב שיטפא דאחריני נקטיה. גרסי' בגמרא שם בעא מיניה רב כהנא מרבא חמר חיוריין מהו אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם כלומר דאינו קרוי יין אלא אדום. וכתב הר"ן בפרק ערבי פסחים דלקידוש קא מיבעיא ליה אי נמי לקידוש ולנסכים אבל ליכא למימר דלנסכים בלחוד קאמר דאם כן הוה ליה לפרושי וכיון דפשיט ליה מאל תרא יין כי יתאדם שמע מינה דחמר חיוריין פסול לקידוש. וכתב הרמב"ן דאפילו בדיעבד לא יצא אם קדש ביין לבן, עכ"ל. והיה נ"ל דהרמב"ן סובר דהא דמכשרי בגמ' בורק היינו שמבהיק ומתלבן קצת ודומה קצת לאדמימות וכמו שפירשו התוספות בשם ר"י ובעיין בחיוורין שהוא לבן יותר מדאי, אלא שמצאתי להר"ן בפרק המוכר פירות על מה שכתב דחמר חיוריין פסול לקידוש ולפי זה בודק גרסינן בדלית דאי בורק גרסינן וכדפירש רש"י שמפרש לבן תקשי אמאי דאסיקנא דפסול לקידוש ע"כ, וכן פירש הרמב"ן עצמו. ודע בירושלמי דשקלים פ"ג אמר ר' ירמיה מצוה לצאת ביין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם ע"כ ומדנקט לישנא דמצוה משמע דלא לעיכובא קאמר וכיון שכן היה נראה לומר דאפילו את"ל דבעיא דגמרא דילן לענין קידוש היא איכא למימר דלמצוה בעי כדברי הירושלמי ולא לעיכובא ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ן למה פסק לפסול בחמר חיורין וכבר נזהרו מזה שהר"ן כתב בפ' המוכר פירות ואע"פ שאמרו בירושלמי מצוה לצאת ביין אדום דכתיב אל תרא יין כי יתאדם אפילו דיעבד נמי הוא דליכא למימר דלכתחילה בלחוד קאמר דמנא תיתי אי בעי קרא כדכתיב אפילו דיעבד נמי ואי לא בעי קרא כדכתיב אפילו לכתחלה יהא כשר שהרי חשוב הוא ועולה על שולחן מלכים ולא אשכחן בגמרא דלין לענין קידוש לא יביא ואם הביא כשר, עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן עצמו בפרק הנזכר וכתב עוד דמדאמרינן בפרק ערבי פסחים לענין ד' כוסות עד שיהא בהם טעם ומראה יין משמע דאפילו בדיעבד לא יצא דעד שיהא בהן מראה יין דיעבד הוא. וכתב עוד וק"ל כושי אמאי כשר. וי"ל אדום הוא אלא שלקה א"נ כושי אינו שחור גמור כדמשמע במסכת סוכה תדע מדלא קאמר שחור כדתנן לענין דמי'. והריטב"א כתב בפרק המוכר פירות ולענין הא דאמרינן הכא דיין לבן אין מקדשין עליו י"ל דאפילו דיעבד נמי קאמר אבל בירושלמי משמע דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד יצא דגרסי' התם אמר ר' ירמיה מצוה לצאת ביין אדום וכו' ומשמע דוקא מצוה דהיינו מצוה מן המובחר אבל דיעבד או אפילו לכתחילה היכא שאין לו יין אחר מותר וכן נראה ומ' אם חמר מדינה הוא מקדש וכדמשמע התם עכ"ל והתוספות כתבו חמר חיורין מהו פר"ש דחיורין היינו בורק ולא שמיע ליה ברייתא דלעיל דקתני בורק לא יביא ואם הביא כשר ולר"י נראה דשפיר שמיעה ליה וחיוורין גרוע מבורק דחיוריין לבן יותר מדאי אבל בורק אינו אלא מבהיק ומתלבן קצת ודומה קצת לאדמימות ולכך אם הביא כשר, עכ"ל. והרי"ף והרא"ש השמיטו בעיא זו ולא כתבוה לא בפרק ערבי פסחים ולא בפרק המוכר פירות וגם הרמב"ם לא כתבה בסוף הלכות שבת לענין קידוש משמע דס"ל דלנסכים בלחוד קאמר. ויש לתמוה על הרמב"ם שלא הזכיר יין חיוורין לפסול לנסכים בפ"ו מהל' איסורי מזבח. ואפשר שהוא ז"ל מפרש דלהכשיר פשט ליה דמדקאמר אל תרא יין כי יתאדם משמע דאף שאינו אדום יין מיקרי. ודעת רבינו גם כן להכשיר ביין לבן לקידוש אפילו לכתחילה, שכתב אצל ד' כוסות בסימן תע"ב ואיתא בירושלמי שמצוה לחזר אחר יין אדום ויראה שאם הלבן משובח מהאדום שהוא קודם ע"כ והרי אחד מד' כוסות הוא כוס של קידוש וקאמר שאם הלבן משובח מן האדום הוא קודם וכ"כ הרוקח. וכתב הרשב"ץ (סי' פה) שמצא סמך שהיין החשוב הלבן אפי' לכתחילה כשר מתרגום ירושלמי של שיר השירים על שתיתי ייני עם חלבי ויין חיוריין שבגמרא הוא שנתלבן בגריעות וכתב עוד דאפי' לדעת הרמב"ן מבדילין עליו דלא גרע משיכרא:

כתב בה"ג שיין חי אפי' אם הוא חזק וכו' נראה שכתב כן מדתנן בס"פ ג' שאכלו (נ:) אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכ"א מברכין וטעמא דר' אליעזר לפי שאינו ראוי לשתייה בלא מים ובגמ' (שם:) אמר ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים א"ר אושעיא משום דבעינן מצוה מן המובחר ומשמע דאין כל דברים הללו אמורים אלא ביין שהוא כ"כ חזק שאינו ראוי לשתותו חי כלל אבל כי דרי על חד תלתא מיא יכול לשתותו חי הוא וזהו היין המשובח וכדאמ' רבא בר"פ המוציא יין (עז.) ובפ' המוכר פירות (צז:) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

ומ"ש ומ"מ יותר טוב למוזגו וכו' הטעם פשוט שהוא כדי שיהיה ערב לשתייה:

ויין של צמוקים מקדשין עליו וכו' בריית' בפר' המוכר פירות (צז.):

ומ"ש והוא שיצא מהם לחלוחית קצת וכו' כ"כ הרי"ף בפ' ע"פ והרא"ש בפר' המוכר פירות מיהו אמרי רבוותא לא כל הצמוקים שרי לקדושי עלייהו אלא כגון דמכמשי בגופנייהו ולא דיבישן וכד עצרת להו נפק' מינייהו לחלוחי' הני הוא דשרינן במיא ומעצרינן להו ומקדשין עלייהו אבל אי כד מעצרת להו לא נפיק מינייהו לחלוחית לא מקדשין עלייהו וכ"כ הרמב"ם בפכ"ט וז"ל והוא שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהם דבשן כלומר לאפוקי צמוקים יבשות ביותר שאין בהם שום לחלוחית דבש: ב"ה וכ"כ הריב"ש:

וחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ג"ז בהמוכר פירות פלוגתא דר' יוחנן וריב"ל (צו.) ופסקו רשב"ם והרא"ש כר' יוחנן דאמר הכי וכן פסק הרי"ף בפ' ע"פ והרמב"ם בפכ"ט:

ומ"ש אבל אי ריחיה חמרא וטעמיה חלא חלא מדברי הרמב"ם בפ' הנזכר ופשוט הוא:

שמרי יין שנתן לתוכם מים וכו' גם זה בפרק המוכר פירות (צו.): כתב הרשב"א בתשובה מה שאמרת דרמא תלת' ואתא ד' ביין שירוני דרפי לאו חמר' הוא ובעינן טפי שפיר קאמרת וכדמשמע נמי בר"פ המוציא (עז.) ומ"ש כאן יין סתם לפי שיין שירוני בשמו מזכירין אותו דברים נכונים הם עכ"ל:

ומ"ש דחרצנים דינם כשמרים הוא ממ"ש שם הרא"ש דמוכח בר"פ אלו עוברין (מ.) דתמד של חרצנים גרוע משל שמרים ומיהו כשנתן שלשה מדות והוציא ארבעה דחזינן בהדיא דרביעיתו יין פשיטא ודאי מקדשין עליו וכ"כ הר"ן בפרק ערבי פסחים והרב המגיד בפכ"ט שחרצנים דינם שוה לשמרים מיהו כתבו דה"מ בחרצנים הנדרכים בגת ע"י קורה שהקורה דוחקת ומוציאה כל לחלוחית שבהם אבל בפורצני שלנו הנדרכים ברגלי אדם ורמי בהו מיא והיין נמשך מאליו לא אמרינן הכי שהרי ברוב הפעמים אינו מוציא כדי מדתו ואפ"ה חמרא מעליא הוא לפי שהחרצנים עצמן בולעין המים והיין יוצא הילכך הכל לפי טעמו וריחו:

ועל יין מבושל רבו הדיעות התוספות בפ' המוכר פירות (צז.) כתבו דיין מבושל כשר לקידוש כדאיתא בירושלמי ודלא כפירש"י והר"ש שכתבו דמברכין עליו שהכל דאשתנו לגריעותא והרא"ש כתב שם כדברי התוספות משום דכי אשתנו למעליותא אשתנו וכן דעת הר"ן בפ' ע"פ להכשיר המבושל והמעושן לקידוש משום דאשתנו לעילוי' וכן הסכים בסוף ספר מצות קטן וכתב הרב המגיד בפכ"ט שכן דעת הרמב"ן והרשב"א אבל הרמב"ם דעתו כדעת הגאונים שאין מקדשין עליו. כתב האגור מנהג אשכנז וכל גדוליה לקדש על היין מבושל אם אין לו אחר ואפילו יש לו אחר שאינו טוב. וכתבו הרמב"ן והריטב"א בפרק המוכר פירות והרשב"א בתשובה דבהדיא אמרו בירושלמי שיוצאין ביין מבושל בפסח בד' כוסות דאלמא אומרין עליו קידוש היום ואומר עליו בכה"ג וכ"כ הריב"ש בתשובה ולענין מה שהביא רבינו דברי הרמב"ם ביין שנתערב בו דבש הרב המגיד בפכ"ט נתן טעם לדברי המתירים ולדברי האוסרים וכתב שהאחרונים הסכימו לדברי המתירים ומבואר בירושלמי שיוצאין בקונדיטון ויש בו דבש ופלפלין וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן דעת הרמב"ן והריטב"א בפרק המוכר פירות והריב"ש בתשובה וכן דעת ההשגות וכן דעת הר"ן בפרק ע"פ וכן הסכים בספר מצות קטן וכתב רבינו ירוחם בח"א שאפילו יהיה בו כ"כ דבש ופלפלין עד שמשתנה מקדשין עליו: כתוב בא"ח בתוס' אוסר לקידוש יין שמעלה קמחין אם אי אפשר לסננו שלא ישארו בו קמחין :

במקום שאין יין מצוי מקדשין על השכר וכו' בפרק ע"פ (קז.) אמרי' דרבין אבדיל אשיכרא היכא דהוי חמר מדינה ואמרינן בתר הכי בעא מיניה רב הונא מרב חסדא מהו לקדושי אשיכרא ופשט דאין מקדשין ואין מבדילין עליו וכתב הרא"ש שאפילו אם נפרש בעיא דרב הונא בחמר מדינה אפשר דכי היכי דלא קי"ל כותיה במאי דאמר אין מבדילין עליו ה"נ לא קי"ל כוותיה במאי דאמר אין מקדשין עליו וכ"ש אם נפרש הבעיא בשאינו חמר מדינה אבל כשהוא חמר מדינה מקדשין נמי עליו ונראה שדעת ר"י נוטה שמקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה וכ"כ ראב"ן וכן הסכימו רוב הגאונים עכ"ל ומשמע בגמרא דשכר שמבדילין עליו לאו דוקא של תמרים אלא הוא הדין למשקה שאר הפירות וזהו שכתב רבינו מקדשין על השכר ושאר משקין ומיהו על המים כתב שם רשב"ם דאין מבדילין אפילו היכא דליכא יין ושכר וכתבו הרא"ש שם וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב והגהות בפכ"ט וכתב עוד בהגהות פרק כ"ט בשם ראבי"ה חמר מדינה פירוש כגון הגמוניא אחת אבל אם נמצא יין באותה הגמוניא אלא שהוא ביוקר אין לו לקדש אריפתא ולא להבדיל אשיכרא. וכתב המרדכי שם שאם לקו הכרמים ואין יין מצוי אע"פ שבשאר שנים מצוי רוב יין לשנה זו מיהא הוי השכר חמר מדינה ונראה דכל היכא שאין יין ישראל מצוי אע"פ שנמצא שם יין עכו"ם הרבה שפיר הוי שכר חמר מדינה וכ"כ בתשובות הגהות מיימונית שבסוף ספר הפלאה אבל דעת הרמב"ם בפ' כ"ט שאין מקדשין על השכר כלל וכתב ה"ה שכן כתב הר"י ן' גיאות ושכן עיקר וכ"כ הגהות בשם רשב"ם והגאונים וה"ג והאלפסי וראבי"ה והר"ם וכ"כ המרדכי בשם ר"פ דטוב יותר לקדש על הפת ולא על השכר אפי' אם הוא חמר מדינה ובסמוך כתב רבינו בשם הרא"ש דהיינו בסעודת הלילה דוקא:

ומ"ש רבינו ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה הוא משום דאפשר דאינו מחלק בין קידוש להבדלה אלא במדינה שרוב יינה שכר ומכל מקום יש בה יין אבל אם אינו מצוי בה יין כלל מקדשין על השכר אלא שלפי שלא מצינו שחילקו בגמרא בכך נראה יותר דאפילו אין מצוי בה יין כלל קאמר דאין מקדשין על השכר:

ועל הפת כתב ר"ת שאין מקדשין עליו וכו' דברי ר"ת הם כתובים בתוס' בפרק ע"פ (קו:) אההיא דזימנין חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ופי' דה"ק הוה מקדש אחמרא על דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל מיד ידיו קודם קידוש ורשב"ם כתב שם דמקדשין על הפת וכ"כ שם רש"י אמתני' (קיד.) דמזגו לו כוס אחד וכו' וכ"כ הרמב"ם בפכ"ט וכ"כ שם הגהות בשם כמה גדולים וכ"כ הרא"ש בפרק ע"פ ונהגו העם לקדש בפת וכן הסכימו כל הגאונים עכ"ל ומשמע שם שאף ע"פ שמצוה מד"ס לקדש על היין כמ"ש הרמב"ם בפכ"ט אי חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא וכ"כ שם הרמב"ם בהדיא שאם היה מתאוה לפת יותר מן היין מקדש על הפת אע"פ שיש לו יין ולפ"ז מי שאינו שותה יין א"צ לחזר אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה ריפתא אבל בהגהות כתוב שם דהא דמקדשין על הפת בשאין לו יין דוקא היא וכן ראיתי נוהגין דאפילו מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקידוש ואההיא דזימנין דחביבא ליה ריפת' מקדש אריפתא איכא למידק דמשמע שאע"פ שיש לו יין היא כדברי הרמב"ם דאי בשאין לו יין אפילו לא חביבא ליה ריפתא נמי א"א לו לקדש אלא על הפת וא"כ סתם בני אדם שמתאוים יותר למאכל מלמשתה היה להם לקדש על הפת ולא על היין דמצוה להקדים החביב ושמא י"ל שאע"פ שאם רצה להקדים החביב ולקדש על הפת הרשות בידו מ"מ כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין ש"ד:

וכתב א"א שמקדשין על השכר וכו' עד אין כאן שום שינוי בפרק ע"פ: אם חל י"ט במ"ש על איזה יותר טוב לומר יקנה"ז על השכר או על הפת יתבאר בסי' רצ"ו:

כתב רב עמרם כוס של קידוש כ"ז שלא בירך ברה"מ וכו' ואיני מבין דבריו וכו' השגתו על דברי רב עמרם מבוארת ולכן דחה דבריו והעלה אלא לעולם כוס של קידוש צרכי סעודה הוא וכו' וא"כ בין יש לו כוס לבה"מ בין אין לו א"צ לברך על יין הקידוש דבה"מ פוטרתו ואח"כ כתב ומיהו י"ל כשיש לו כוס לבה"מ וכו' כלומר יש ליישב דברי רב עמרם דיש חילוק בין יש לו כוס לבה"מ לאין לו וזה בין לדידן דס"ל דכוס של בה"מ טעון אחריו ברכה אחת מעין ג' בין לרב עמרם דאין טעון ברכה לאחריו דבה"מ פוטרתו כאילו שתה תחלה דכיון דמחמת הסעודה הוא חשיב כיין שבתוך הסעודה ולדברי הכל נאמר דכוס של קידוש לא חשיב מצרכי סעודה ומפני כך אין בה"מ פוטרתו דאין ברכת ג' פוטרת מעין ג' דהשתא בשיש לו כוס לבה"מ לדידן ברכה אחת מעין ג' שמברך אחר כוס של בה"מ פוטרת גם של קידוש ולדעת רב עמרם שברכת המזון פוטרת כוס של ברה"מ מברכה אחרונה מתוך שברהמ"ז פוטרתו פוטרת נמי לכוס של קידוש אבל אם אין לו כוס לבה"מ בין לדידן בין לרב עמרם צריך לברך אחר כוס של קידוש ברכה אחת מעין ג' לדידן דהא לעולם אין ברכת ג' פוטרת מעין ג' לר"ע דאע"ג דביש לו כוס לברה"מ ברכת ג' פוטרת גם כוס של קידוש היינו מטעם אגב כמו שנתבאר אבל היכא דלית ליה כוס לברהמ"ז דליכא אגב אין ברכת ג' פוטרת מעין ג' הילכך צריך לברך אחריו ברכה אחת מעין ג' ולפ"ז יהיה פי' לשון ר"ע כוס של קידוש כ"ז שלא בירך בה"מ כתקנה חייב לברך ברכה אחרונה כלומר מעין ג' הא אם בירך בה"מ כתקנה א"צ לברך אחר כוס של קידוש והדר מפרש דבה"מ שלא כתקנה הוא כשאינה על הכוס וזהו שכתב וה"מ שאין לו כוס לבה"מ אבל אם יש לו כוס לבה"מ דהיינו כתקנה לא בעי לברוכי אחר כוס של קידוש שנפטר בבה"מ:

וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה הוא מ"ש אלא לעולם כוס של הקידוש צרכי סעודה הוא ונפטר בב"ה הוא וכן העלה בר"פ ע"פ וז"ל הילכך נראה דיין קידוש והבדלה שעל שלחנו או בשאר פעמים כשמברך על היין לפני המזון באקראי בעלמא ואפי' בחול ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה וגם א"צ ברכה אחרונה על מה ששתה עכ"ל: ולענין יין קידוש שפוטר יין שבתוך המזון כן הוא דעת התוס' בפרק כיצד מברכין (מב:) ובפרק ע"פ (ק:) ומשמע דה"ה למה שכתב הרא"ש עוד או בשאר פעמים כשמברך על היין לפני המזון באקראי בעלמא וכו':

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.