בית המדרש/סוגיות/שומרים/שומר שמסר לשומר

חבורה בענין שומר שמסר לשומר ופלוגתא דרבנן ור' יוסי דהשוכר פרה והשאילה לאחר

שו"ט במתני' דהשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר

מתני', השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים. ובגמ', א"ל רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה ונימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ובתוס' כ' ז"ל 'אלא טעמא דרבי יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה והמתרץ שבגמ' ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום' עכ"ל. והמתבאר דפלוג' ר"י ורבנן היא בגדר השבועה היא קונה לשוכר או לא. ופלוג' צ"ב.

עוד צ"ב, מ"ט אית ליה לבעלים זכות לומר לשוכר 'דל אנת ודל שבועתך', והרי מכיון שזה צורת וגוף חיובי השמירה שלו, שוב יכול לומר ברצוני לקיים חלקי וחובתי וברצוני לישבע, וכיצד הבעלים יכול לסלקו .

וברע"א ובפנ"י הק' דבסוגי' מבואר שכל כמה שהשוכר נשבע ונפטר, זה גופא סיבה לקנות את הבהמה ולחייבה אליו, ואילו בר"פ קתני במתני' 'נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה למי משלם לבעל הפקדון', הרי שהשבועה הפוטרת את השומר מקיימת את זכות הבעלים בבהמה ולא מקנה את זה לשוכר. ויעוי"ש במה שתי', ונלך אנו בדרך משלנו וכמשי"ת בעז"ה.

עוד יש להקשות דלריו"ח ורמב"ח (לק' צח. ב"ק קז.) דס"ל שלא מחויב בשבועת השומרים עד שיכפור במקצת ויודה במקצת ובעי' ג' פרות, צ"ב לביאור התוס' מ"ט לר"י השוכר קונה ע"י שבועה, והא במתני' מיירי שמסר לו רק פרה אחת וליכא שבועה דאו', ושבועה דרבנן אינה סיבה להקנות.

וביותר, דלריו"ח בעי' שיהא מודה במקצת ורק אח"כ מחויב שבועה, וא"כ אפי' אי מיירי הכא בדאפקיד גביה ג' פרות הא בעי' לזה טענה בבי"ד, ונמצא שבשעת מיתה עדיין לא מחוייב שבועה ומ"ט לא יקנה במיתה אף לר' יוסי.

ולשי' ר"ת לק' צח. דאף לדידן דלא קי"ל כרמב"ח בעי' עכ"פ הודאה במקצת וטענה על פרה אחת והודאה על פרה אחרת, יקשה לכו"ע דבסוגין אי' רק פרה אחת וליכא שבועה דאו'.

וכעין קו' זו הק' הרע"א לק' לדברי הרא"ש והרמב"ן דביארו בדעת ר' יוחנן דשומר שמסר לשומר חייב דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהיינו משום משאיל"מ, דהא ר' יוחנן גופיה ס"ל דליכא שבועה דאו' בלא ג' פרות, ולא אמרי' משאיל"מ בשבועה דרבנן.

ידון בסוגיא דשומר שמסר לשומר

ולצורך ביאור הך סוגיא ניעל בגוף סוגי' שומר שמסר לשומר.

איתמר, שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב. אמר אביי לטעמיה דרב לא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו פטור מ"ט דהא מסרה לבן דעת וכו'. ונחלקו הראשונים לרב ממה פטור, דהרמב"ן וש"ר ס"ל שפטור לגמרי, ואף אם השני פשע ידון הבעלים עם השני, והראשון פטור לגמרי. וביארו סברתם דא"ל 'אוקמית לך גברא בחריקאי', והראשון יוצא לגמרי. והיו שרצו לפרש דבריהם שמהני טעמא דמסרה לבן דעת ליחשב כמי ששומר ע"י השני וכמי ששם בכספת, וא"כ הוא יצא ידי חובת שמירתו לגמרי והוי ככל אונס. ואמנם ברמב"ן מבואר לכאו' שלא סבר כך, דהק' לדבריו ממתני' דהשוכר ישבע שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר, ותי' ז"ל 'לאו מילתא היא דכיון דראשון ניחא ליה לאשתעויי דינא בהדי בעלים מצי עביד הכי דלדידיה אפקיד, וכיון שנפטר הראשון שהוא השוכר השואל משלם לשוכר, אבל היכא דאמר ליה ראשון זיל אשתעי דינא בהדי שני לא מצי בעלים למימר ליה לאו בעל דברים דידי הוא', והיינו שבכח השומר הראשון להחליט אי דינו כלפי הבעלים או שמסתלק מהשמירה. ומבואר מזה שאין הנידון מבחינת שקיים חובת השמירה שלו, שכן זה לא יהא תלוי כלל בהחלטתו למפרע. והביאור הפשוט בדברי הראשונים שיכול לקבוע על גוף העמדת השני בחריקאו, והיינו שמה שנפטר מהבעלים זה כי העמיד את השני במקומו אף לענין התשלומים, שימלא את מקומו ויעמיד לבעלים שמירה.

אמנם ד' רש"י בסוגי' ובב"ק יא:, וכן ד' ר"ת לק' מב: דכל מה שנפטר הראשון מהבעלים זה רק בדינים שהשני לא נתבע להם וכגון אי נאנס וכדו', אבל אם השני פשע הראשון חייב לשלם, ורבותא דרב היא רק שלא נחשיבו כפושע במה שהעביר לשני, שהרי מסרה לבן דעת. ויל"ד מ"ט לא יהא אנוס, שכיון שקיים חובתו כלפי הבעלים, דהעביר לשני בדין ולא נתבע ממנו שמירה יתירה מזה - יהא אנוס ויפטר. והביאור הפשוט בזה הוא שרש"י למד את פטור 'מסרה לבן דעת' שאי"ז שמירה גמורה, שהרי יכול לבחור ולפשוע בזה, ורק תלה בדעתו - שכל כמה שישמור יפטר הוא, ואם יפשע תחזור השמירה אליו ויתברר שלא שמר כלל יחוייב הוא.

והרמב"ן הוכיח שלא כדברי רש"י מסוגיא דפרק הכונס (ב"ק נו:), דתנן התם מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו, והוו בה בגמרא תחתיו דמאן אלימא תחתיו תחתיו דשומר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי לימא תהוי תיובתא דרבא וכו', אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתני לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה, פי' וכל המפקיד לו על דעת ברזילה הוא מפקיד. שמעי' ממתני' דקתני נכנס הרועה תחתיו דראשון איפטר ליה לגמרי ולא משתעי דינא בהדי כלל, ובהדיא דייקא עלה בגמ' וקאמר איפטר ליה לגמרי אלמא לגמרי פטור. וכן פירש רש"י ז"ל תחתיו דשומר, והכי משמע מתניתין מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק. ע"כ ל' הרמב"ן. ויל"ע מה יענה רש"י לזה והוא ראי' אלימתא.

עוד יש להק' לד' רש"י דלק' מב. אמרי' 'ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב, אמר רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה זיל שלים וכו' ופרש"י - דשומר שמסר לשומר חייב, וצ"ע, דהא התם מיירי בפשיעת האם, (אף דזה פשיעה בשוגג וכמו שנתבאר שם, אבל לגבי הראשון אין כל נפקותא), ולד' רש"י בכה"ג הראשון חייב, וא"כ מדוע זה ק' רק למ"ד שומר שמסר לשומר חייב. וביותר יש להק' דלד' רבא טעמא ששומר שמסר לשומר חייב הוא משום דא"ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה, והא התם מיירי בפשיעה דליכא שבועה, ומ"ט יתחייב לד' רבא.

בעיקר הך סוגיא דב"ק

והנה, הך סוגיא דב"ק צ"ב גדול, דבפשטות מיירי גבי שמירת נזיקין, והיינו שהנידון אי השומר הראשון חייב לשלם את נזק הבהמה תלוי בשומר שמסר לשומר, שאי ששל"ש פטור דהא מסרה לבן דעת - אף לא יתחייב לשלם עבור הנזיקין, ואי ששל"ש חייב משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר או משום את מהימנת וכו' - ע"כ יתחייב הראשון לשלם לניזק. וכן פסק הרמב"ם בנז"מ פ"ד הי"א 'מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק שהשומר שמסר לשומר חייב, והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך עשה דין עם השומר שמסרת לו אתה'. עכ"ל.

ואמנם, ד"ז צב"ג, דמאי שיאטי' דניזק לתביעת הבעלים דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, והא הנזק ודאי לא תלוי במיקום הפקדון בשעת הנזק, ואין לו כלל תביעה על השומר אלא רק על השלמת נזקו. וביותר, דהתם מקשי' לד' רבא, ואף הרמב"ם מיירי לד' רבא שהלכה כוותי', והוא אמר לי' משום טעמא דאת מהימנת לי בשבועה האיך וכו', ובנזק הרי לא שייך כלל לטעמא דשבועה, ומהי תביעת הניזק. וכ"ז אכניס בהשגת הראב"ד על הרמב"ם, ודברי הרמב"ם צע"ג.

דברי הגר"ח בזה

ובגר"ח כ' ליישב ע"פ מה שחקר לד' רב ששומר שמסר לשומר פטור שמסרה לבן דעת אי הכוונה משום שנסתלק השומר הראשון לגמרי משמירתו, או דמכיון שע"י השני שהוא בן דעת החפץ מושב לבעלים, ממילא קיים השבתו אבל עדיין נשאר בגדר בעלים. וכ' להוכיח דמדאמרי' דבגרועי גרעיה פטור לד' רב, בע"כ שנסתלק לגמרי, שהרי לגבי האי שמירה לא קיים השבה לבעלים ועדיין יש לו להתחייב.

ופי' דבזה נחלקו רב ורבא, דרב ס"ל שיכול להסתלק לגמרי, ומכיון שכך נפטר לגמרי ואפי' ש"ש שמסר לש"ח לגבי גנו"א, ולד' רבא אינו יכול להסתלק משום שלא מעמיד תחתיו שומר שנאמן בשבועה, ולהכי מחוייב עדיין בשמירה לבעלים וחייב בתשלומים.

ולפי"ז כ' לדון שהרי דיני נזיקין תלי בשם בעלים על הבהמה בשעת הנזק, ולהכי תלוי בששל"ש, דאי פטור הרי שנסתלק הראשון לגמרי ושוב לא נקרא בעלים, והנזק לא קרה תחתיו, אבל אי כדברי רבא ששל"ש חייב, הרי שלא יכול להסתלק מהשמירה ומקרי בעלים בשעת הנזק ודין הוא שנתבענו.

והנה, דברי הגר"ח כפתור ופרח, אלא שדבריו אלו מוקשים מאוד, שבנה דבריו שרב סובר שהראשון יכול להסתלק לגמרי, ולד' הראשונים הנ"ל לא שייך למימר כדבריו, ולא מבעיא לד' רש"י דס"ל שהראשון אכתי חייב בפשיעת השני הרי שלא נסתלק מהשמירה, אלא אפי' לד' הרמב"ן וש"ר ז"פ שלא נסתלק מהשמירה שכ' שבגרועי גרעיה הראשון חייב על הגנו"א שכלפי זה לא העמיד גברא בחריקאו, ולד' הגר"ח צריך הראשון ליפטר לגמרי, וכפי שכתב להדיא בדבריו, שהרי יכול להסתלק מהשמירה. ועוד, דהרמב"ן כ' שהראשון יכול לקבוע אי עומד לדון עם הבעלים או שמסתלק, ואי נסתלק מהשמירה לגמרי מדוע נתון זה עוד להחלטתו.

ולגוף הצד הראשון של הגר"ח לא הבנתי דבריו, דכיצד שייך לומר שהראשון הסתלק לגמרי כ"כ שהוא עדיין נוטל תשלומים על השמירה, ובפרט שבגמ' מבואר שלד' רב יש להבין במתני' מ"ט השוכר פטור - משום ששל"ש שפטור, ולדברי הגר"ח היינו משום שנסתלק לגמרי, וק', דבמתני' השוכר מסר לשואל והשואל משתמש מכוח ימי השכירות של השוכר, הלא הוא המשאיל - וכיצד אפשר לדון שהוא הסתלק לגמרי.

ועוד יש להקשות מהא דמבואר שהשוכר 'ישבע' שמתה כדרכה, ואם נסתלק משמירתו כדברי הגר"ח - מה"ת לחייבו לישבע ע"ז. וכן יש להקשות לרבנן שבמיתה קניא לה, ומה"ת שיקנה השוכר במיתה כיון שנסתלק לגמרי מפרשת השמירה. (ואמנם הראשונים הק' כה"ג וישבו שתלוי בהחלטת השוכר, שיכול לקבוע אי עומד מול הבעלים לדין או שמעמיד השני בחריקאו, וכמשנ"ת לד' הגר"ח א"א לומר כן, שהרי מכיון שנסתלק משמירתו מה"ת שיוכל לקבוע לאחמ"כ).

וא"כ, דברי הגר"ח הללו צע"ג ומצוה ליישבם, אבל צריכים אנו לדון וליישב לסוגי' דב"ק. ונראה לדון בדרך חדשה בכל גדר חיוב השומרים, ויעלה בידינו ארוכה לכל קושיין.

בירור גדר המחייב בשומרים

נברר קודם הידוע - מהו המחייב דשומרים כלפי הבעלים לשמור החפץ ולהשיבו להם ככלות ימי שמירתם עלי'. וכבר ביררנו בארוכה במקו"א, דבכללות ענין השומרים מבואר גדרם שאינם כפועל - המחויב לעשות פעולה היא ה'שמירה', ובחסרונה הוא מחויב כמזיק, דא"כ לא היה יכול השוכר לקנות הבהמה ע"י שבועתו מהבעלים, וכן לא היה אפשר לדון שיצטרך הראשון לשלם אם אין לשני וכד' ר"ת לק' מב: - דהא איהו לא אזיק מאומה ול"ש לחייבו על מעשי השני.

אבל מהות עניינם וחיובם הוא עבור מציאות החפץ בידם שהיה נתבע להיות כעת ביד הבעלים ולשמשם, ובעבור היות הממון ברשותם ומניעת השתמשות הבעלים נתחייבה רשותם להשיבו לרשות הבעלים ולשליטתם המליאה שיוכלו עי"ז להשתמש בזה. והיינו שחסרון הממון מרשות הבעלים אשר להם הוא נתבע בהיותו שלהם, ומציאות הממון ברשות השומר ובשליטתו על אף היות אותו הממון נתבע לרשות אחרת, היא המחייבת את השומר בהשבת החפץ לרשות הבעלים ובחיובי שמירה על שלימותו בעבור שיוכל לקיים בו אותו השבה.

ואסמכתא לזה הוא ממה שלא יכול השומר לגנוב את החפץ מרשות הבעלים ובעי' לזה חידוש מיוחד - לפרשת 'שליחות יד', והיינו משום שהמחייב בגניבה היא על ההוצאה מרשות הבעלים וההכנסה לרשות הגנב, אבל בשומר שהחפץ כבר קיים ברשותו ורק מחוייב להעמידו עבור רשות הבעלים, הרי לא תתקיים בו מציאות גניבה, ובש"י נתחדש שעצם מניעת האי העמדה כלפי הבעלים היא עצמה מחייבתו ככל גניבה.

וא"ת, כיון שיסדנו שהחפץ נמצא ברשותו של שומר שוב לא יהא זה ברשות הבעלים, ומדוע הבעלים יכול להקדיש החפץ כדמוכח בהמוכר את הספינה (ב"ב פח.) גבי ההוא דאייתי קרי כו', והרי אינו ברשותו. כבר חשו בזה התוס' לעיל ו. וביארו דמשום שאודי ליה הו"ל ברשותו, והיינו שכיון שאינו בא להפקיע מרשות הבעלים, ואינו נוהג בזה מנהג בעלות הסותר לבעלותם, אלא כל מנהגו הוא על דעתם ועל רצונם - מחשיב זה שהוא כמעמיד חלק מ'רשותו' עבור הבעלים לשעבדה עבור אותו החפץ, ולהחזיק בה הממון עבורו, וע"כ יכול הבעלים להקדיש אף שאינו ברשותם - משום שהשומר מעמיד את רשותו עבורם.

ולפי"ז מחוייבות השומר לרשות הבעלים עיקרה להשיב החפץ, שתשתלם רשות הבעלים ויתמלא חסרונה בסוף ימי השמירה - שיהיה החפץ שוב ברשותא דהבעלים ויעמיד לו שימושים כימי קדם. וכאשר יתחסר החפץ - נמצא שלא קיים השבה בחפץ וע"כ מחוייב להעמיד תשלומים אשר הם תמורת החפץ, ועי"ז מעמיד מציאות חלופית לחפץ וכך משלים את רשות הבעלים.

ובענין רמות הפטורים והחיובים אשר מתחלקים כל שומר לפי עניינו ומהותו, נראה לבאר שאי"ז מחויבות ופטור גרידא, וההסבר משום שאין ביכולת מקרה הקורה בחפץ להוות סיבה לפוטרו מההשבה, שהרי אין לו 'חיוב תשלום' נוסף על חיוב ההשבה שיש כשהחפץ בעין, אלא הוא מעין אותה חובה - שצריך להשיב החפץ או כשהוא בעין או ע"י דמיו, אבל החלוקה היא שבדיני הפטור הכוונה שלא הועילה שמירתו בשביל לשמר את שימושי הבעלים, והיינו עפמשנ"ת שבעצם החזקתו עבור הבעלים הוא מעמיד את החפץ ברשותי' דבעלים גם בזמן השמירה, וא"כ יש לנו לדון בכל הפסד אם ההפסד קרה בסיבת החזקתו ברשותו או גם כלפי רשות הבעלים, דכאשר היה אונס בש"ש, נמצא שהחפץ הופסד גם מקיומו עבור הבעלים, ועל אף שהשומר 'השיב' לבעלים בכ"ז לא הועיל זה לשמרו ולקיימו עבור הבעלים, שלבעלים היתה סיבה המפסדת את הממון (והיינו כעין 'מזליה גרם'), ולעומת זאת כשהיה גנו"א מחשבינן להפסד שאירע עבור החזקת השומר, ואילו לבעלים נתבעת העמדת החפץ ע"י תשלומיו, וז"ב.

שני חלקי שמירה, 'ברשותו' ו'השבה'

והנה, בפשטות הגדר הוא שמשום חובת ההשבה של החפץ בסוף ימי השמירה ע"כ מתחייב לשומרו ולטפל בו גם בתוך ימי השמירה, ובכלל זה להעמידו ברשותו של הבעלים. אמנם נראה דלא סגי במה שהשומר מודה לבעלים גרידא בשביל שיחשב ברשותו, אלא בעי' לזה דעת מיוחדת ושימת לב לחפץ כיצד לקיימו עבור אותו הבעלים, אשר זה מתקיים ע"י חובת השמירה בפועל של השומר על החפץ. ויתכן לפי"ז לחדש ולומר שאין מחויבות השומר רק עבור השבת הממון, אלא גם בענין השמירה עצמה בפועל - שלא יסתור כלל את רשות הבעלים - ואדרבא, שיקיים את הממון לרשות התובעת.

וא"כ נמצאנו למדים שני חיובים בכל שומר, האחד, שנתבע להעמיד למען 'רשותו' של הבעלים בכל זמן השמירה, והשני שנתבע להשיב החפץ או תשלומיו לרשותו בפועל של הבעלים ככלות ימי השמירה.

ונראה דזה ודאי שהשומר הראשון לא יכול להסתלק מחובת ההשבה אשר עליו, וכמ"ש לעיל (לעיל הערה 4) שכיון שהממון נכנס לרשותו ועבור זה קיים תביעה לבעלים, גם כאשר העביר הממון לרשות אחרת אבל עדיין לא קיים את חובתו - את התביעה שלו עבור רשות הבעלים, וע"כ אף כשמסר לשומר השני, לכו"ע לא יכול להיפטר מחובתו. ומסירתו מהני לדעת רב רק למסור את השמירה של תוך הזמן, את ההחזקה למען רשותו של הבעלים, שלד' רב מכיון שמסרה לבן דעת הרי יכול להיפטר מחובת השמירה וההחזקה עבור הבעלים, שכן העמיד גברא בחריקאו והשני מעמיד עבור הבעלים, ולד' ריו"ח מכיון שאין רצון הבעלים שיהא פקדונו ביד אחר ע"כ לא יכול אפי' להסתלק מהשמירה וההחזקה עבור הבעלים, והשני נחשב כשומר עבור הראשון שמחזיק עבור הבעלים.

והיינו, שלכאו' גדרי הפטורים והחיובים אינם תלויים בחובת ההשבה שבסוף, אלא בשמירתו בתוך הזמן למען רשות הבעלים, שהרי חובת ההשבה שבסוף מחייבת אותו להשיב עכ"פ, אלא שיכול להיפטר אם ההפסד אירע גם כלפי הבעלים - והיינו משום שהחזיק את החפץ עבור רשותו של הבעלים בצורה מושלמת ובכ"ז קרה ההפסד. ולעומת זאת אם מתחייב היינו משום שההפסד קרה כלפי החזקתו ולא כלפי רשות הבעלים, ונמצא שחסרון זה תלוי בהיות החפץ ברשותו של הבעלים או ברשות השומר, ולא בחובת ההשבה שודאי מוטלת על כתפי השומר הראשון וכפי שהוכחנו. ורק אם יכול להסתלק הראשון מחובת השמירה וההחזקה לבעלים לגמרי - הרי שדין הבעלים צריך להיעשות אם השומר השני, דכלפי הראשון הרי השיב החפץ לגמרי, ואם ששל"ש חייב, והיינו שאינו יכול להסתלק משמירת החפץ למען רשות הבעלים - הרי שהאונסין והפשיעה אירעו תחתיו והוא מתחייב בזה, או מדין משאיל"מ או מדין איני יודע אם פרעתיך.

ולפי"ז א"ש סוגיא דב"ק שבנזיקין ודאי תלי גבי המחזיק ברשותו באותו הזמן, ואם על השומר השני מוטלת ההחזקה עבור הבעלים והראשון נסתלק לגמרי, הרי שהראשון פטור לשלם על הנזק, אבל אם הראשון לא יכול להסתלק, הרי שברשותו ותחתיו אירע הנזק ומוטל עליו לדון עם הניזק.

ועכ"פ אף שנפטר מחובת השמירה שעליו, אם רצה השוכר לדון אם הבעלים קונה הבהמה במיתתה לד' רבנן, מכיון שחובת ההשבה היא מרשותו והוא המעמיד לממון עבור הבעלים - ממילא כאשר נפטר מהבעלים, שכלפיו הבהמה מושבת, וההפסד קרה כלפי רשותו - ממילא מהני לקנות הבהמה אליו.

ישוב דעת רש"י מסוגיא דב"ק ולק' מב.

לעיל הבאנו שהרמב"ן הוכיח שלא כשי' רש"י מסוגיא דב"ק, דשם מבואר שהראשון פטור לגמרי אף כשהשני פשע, וכדכ' רש"י בעצמו תחתיו דשומר, והכי משמע מתניתין מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק. ע"כ. ולדבריו לכאו' הראשון חייב עכ"פ ממה שהיה חייב אילו היה קורה זה אצלו.

וכן הק' לד' רש"י ממה דאי' לק' מב. שאע"פ שהאם הניחה בקרטליתא ואין כאן שמירה, עכ"פ לרב דס"ל ששל"ש פטור, הבן - הוא השומר הראשון פטור אף הוא. ואף דהאם פשעה בשוגג, אבל מאי נפק"מ כלפי השומר הראשון. והנראה בהקדם מה שנבאר לפלוג' רש"י והרמב"ן עפמשנ"ת לחדש לעיל, שיש שני חיובי שמירה, האחד הוא חובת ההשבה של החפץ בפועל לרשות הבעלים ככלות ימי השמירה, והשני הוא חיוב שמוטל על השומר להחזיקו ברשותו עבור רשות הבעלים, ומזה נוצרו עיקר חיובי השמירה. וביארנו דלכו"ע לא יכול הראשון להסתלק מחובת ההשבה של החפץ בפועל, אבל רב ס"ל שעכ"פ מחיובו להחזיקו ברשותו עבור הבעלים יכול להסתלק שהרי זה מושב לבעלים ע"י שמסרה לבן דעת. ודעת רש"י א"ש, שעל אף שהפשיעה היא כלפי ההעמדה ברשות הבעלים, והיינו שמכיון שפשע לא העמיד את זה לרצון הבעלים, וממילא החסרון הוא רק בהעמדת השומר ולא ברשות הבעלים - עכ"פ לאחר שהשני פשע שוב לא העמיד הראשון את השבת החפץ, וחזר הדין שיתחייב הוא. ואף הרמב"ן ביסוד הדברים הודה לזה, וע"כ סבר שיכול הראשון לומר אנא משתעינא דינא בהדי הבעלים, אלא דס"ל שמכיון שנסתלק הראשון לגמרי מהשמירה לרשות הבעלים, ושם אירע הפשיעה - אף שחובת ההשבה היא עליו, אבל יכול לומר לבעלים 'אוקמית לך גברא בחריקאי' שהשיב לך והעמיד לך ברשותך ורק עליו קאי התביעה בחסרון החפץ, שקיימתי חובתי כלפי רשותך להשיב לה החפץ בעין, אלא שהשני חיסר - וע"כ דון עמו.

ולפי"ז נמצא שלד' רש"י אין הראשון מתחייב כלל מגדר חיובו עצמו, אלא עבור פשיעת השני - שקיים שהחפץ אינו מושב לבעלים ולכן מתחייב הראשון. ואם כנים הדברים, יש ליישב ד' רש"י בסוגי' דף מב. היטב, שהרי יוצא שכל מה שדנים לחייב הראשון בהשבה משום פשיעת השני - זה רק כי לגבי השני הויא פשיעה, אבל אם השני היה פטור בכה"ג, וכגון שפשע בשוגג - נמצא שהחסרון קרה עבור רשות הבעלים, כיון שהשני קיים חובתו, וע"כ אמור הראשון ליפטר לגמרי אף לד' רש"י, ורק אם שומר מסר לשומר חייב, שהכוונה שאף משמירת ה'ברשותו' של הבעלים לא יכול הראשון להסתלק, מכיון שכלפיו אי"ז שוגג והוא לא קיים חובתו - ע"כ אמור הוא להתחייב.

ויש להביא סמך לזה מד' המאירי, דהנה המאירי בב"ק יא: פסק כרבא דשומר שמסר לשומר חייב מטעמא דאת מהימנת לי בשבועה, ויעוי"ש שהאריך לבאר את כל פרטי הדינים שבזה, ובתו"ד כ' בזה"ל נתחייב השני לראשון ואין לו לשלם, הרי הראשון מ"מ משלם לבעלים, שחייב הוא בחיובו של שני ונכנס במקומו עכ"ל. ודבריו צ"ב רב, דהרי הראשון חייב מצד עצמו, ולא צריך להתחייב משום חיובו של שני. ולפי הנ"ל יש לבאר היטב, דכיון דהשני הוא זה שחייב לשמר החפץ עבור הבעלים ולהחזיקו, ורק משום הפשיעה שלו מתחייב הראשון, שכן מציאות ההשבה כלפיו בטלה - לזה קרי המאירי דאיהו חייב בחיובו של שני ונכנס תחתיו.

ובסוגי' דב"ק, מתחילה עלינו לבאר ד' רש"י בב"ק שם, דלעיל נקטנו בפשטות דכל הסוגיא איירי לענין שמירת נזיקין, וכמש"כ הרמב"ם, אבל יש מהראשונים שפי' באופ"א, דלמאי דמוקמי' למתני' בששל"ש לא איירי לענין שמירת נזיקין אלא לענין שמירת גופו ובהוזקה הבהמה עצמה.

ואמנם מד' רש"י נראה שכוונתו לשמירת גופו, שהרי כ' תחתיו דשומר, והכי משמע מתניתין מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק. ע"כ. ופשטות הלשון 'בעלים' משמע דקאי על בעל הבהמה, ואי נימא דמיירי לענין שמירת נזיקין אינו מובן מה ענין בעל הבהמה לכאן, שהרי הדו"ד הוא בין השומר לבין הניזק, וע"כ דרש"י פי' כהנך ראשונים שלמסקנת הסוגיא מיירי לענין שמירת גופו.

אמנם יש לפרש בצורה אחרת, שהבעלים מלמד על בעל הדבר הניזוק, שהוא הולך ודן עם השומר, והראשון מסתלק. עוד יש לדון כד' הפנ"י שם בסוגיא שביאר שבאמת קאי על שמירת נזיקין, אלא שדינא הוא שכאשר בהמה נמצאת תחת שומר והזיקה יכול הניזק ללכת לגבות מהבעלים, ורמ"ג רמ"ג, וע"כ כ' רש"י שאזלי בעלים - לאחר שהניזק גובה מהם - להשתלם מהשומר השני, שהוא המחויב האמיתי בנזק מצידם.

והנה, אי נימא שרש"י פי' בסוגיא שם שקאי לגבי שמירת נזיקין, יש ליישב דבריו היטב, שודאי שראשון מסתלק לגמרי, שהרי שמירת נזיקין תלי רק ברשות ובצורת ההחזקה שהבהמה הוחזקה שם, ומכיון שכלפי ההחזקה לבעלים הסתלק הראשון לגמרי - ממילא אין לדון עמו כלל לגבי נזיקין, ורק אי שומר שמסר לשומר חייב, ולא יכול להסתלק אף מהשמירה בתוך הזמן - א"כ הוזק תחתיו ונושא בחיוב בנזיקין.

ביאור פלוג' רבנן ור' יוסי לפי האמור

ונראה לבאר עפי"ד להו"א ומסקנא דגמ' ופלוג' רבנן ור' יוסי לד' התוס', דאמרי' בגמ' א"ל רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה ונימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. והנה, ע"פ האמור לעיל, אין ענין השבועה כשאר הל' טו"נ אלא ממחויבות השומר לברר את מציאות הממון עבור הבעלים.

ויש להסביר הפלוג' כך, דבהו"א סברה הגמ' שהשבועה לגבי חיוב השומר להעמיד ברשות הבעלים, ולמסקנא הבינה הגמ' שהשבועה היא כחלק מחובת ההשבה של השומר. כלומר שבהו"א הבינה הגמ' שענין השבועה להעמיד את החסרון שיחשב שנחסר מרשות בעל הבית, והיינו שמכיון שנשבע שהוא העמיד את החפץ כלפי רשות הבעלים כל הזמן, וע"כ מיחשיב שהחסרון קרה ברשות הבעלים, והשומר נפטר - א"כ יוצא שהשומר לא העמיד את עיקר חובתו כלפי הבעלים, ויכול הבעלים לומר לו 'דל אנת ודל שבועתך', שהכוונה - איני רואה אותך כשומר שלי, אני רואה את השואל כשומר שלי ואיתו אני דן . אמנם למסקנא הבינה הגמ' שחיוב השבועה הוא חלק מחובת ההשבה, והיינו שלגוף הבירור אם היה החפץ ברשות השומר למען הבעלים סגי במה שהשומר טוען כן, ומכיון שהוא ברי והמפקיד שמא אינו צריך לישבע, אבל חיוב השבועה שלו הוא כחלק מחובת ההשבה, שכל כמה שהוא טוען שההשבה מתקיימת אלא שהיה חסרון ברשות הבעלים שהפסיד החפץ - צריך לישבע שהחסרון הוא ברשות הבעלים, וז"א מחיובי השמירה אלא מחיובי ההשבה, וזהו שאמרה הגמ' 'להפיס דעתו של בעה"ב', ונמצא לפי"ז שהראשון כבר קיים כל חובתו כלפי הבעלים, ויכול ליפטר מהבעלים ואין לו כל תביעה על השומר, ולהכי לא יכול לומר 'דל אנת ודל שבועתך'.

ולפי האמור שהשבועה הינה חלק מההעמדה כלפי הבעלים, יתכן שיש ליישב את מה שהק' לריו"ח דבעי' ג"פ ולר"ת לכו"ע דבעי' עכ"פ ב' פרות, די"ל דבשבועה נתחדש ב' חידושים. האחד, שלא מהני טענת הברי של השומר מול שמא דמפקיד ומחייב אותו להעמיד בירור כחלק מחובת השמירה, והשניה היא להישבע ע"ז ככל גדרי השמירה. ונראה שכל מה שאמרו ריו"ח ורמב"ח דבעי' מוב"מ עם השבועה הוא רק כלפי השבועה עצמה, אבל חובת הבירור עצמה קיימת מצד חיובי השמירה, ואף שאין לו שבועה דאו' אבל עכ"פ בעי' בירור בטענה הפוטרת, וע"כ יכול לקנות ע"י השבועה - היינו ע"י הבירור שמעמיד כשבועה וכחובתו כשומר, ולא בעי' לזה מוב"מ, וה"ה בד' רבא שיכול לומר משאיל"מ, ואף שאי"ז שבועה דאו', אבל עכ"פ בעי' שיעמיד בירור בדרגא של שבועה, וללא זה משאיל"מ.

ישוב קו' הרע"א והפנ"י ממתני' דר"פ

בתחילת הדברים פתחנו בציון קושיית הרע"א והפנ"י דבסוגי' מבאר שהשבועה היא סיבה לקנות, ובמתני' דר"פ מבואר שנשבע ולא רצה לשלם לא קונה את הפקדון.

והנה, שי' רש"י ותוס' בסוגי' בד' ריו"ח דשומר שמסר לשומר חייב דלאביי טעמיה דר' יוחנן משום דחבי' לעצם המסירה כפשיעה, ומה"ט מחייבי' ליה אםי' אם נאנס הפקדון ביד השני. ובטעמא דמילתא כ' התוס' דזה דמי לד' אביי בע"ב גבי פשע בה ויצאת לאגם דאמרי' הבלא דאגמא קטלה, והכ"נ בנידו"ד 'יש לתלות דהבלא דאותו בית קטלה ושמא אם היתה בבית שומר הראשון לא היתה מתה'. ובסו"ד כ' התוס' דאפי' למ"ד תחב"פ וסב"א פטור הכא חייב, 'דהתם בצריפא דאורבני לא היה האונס ראוי להיות נארע עד שבאו גנבים אבל הכא אגלאי מילתא שאותו הבל ואותו מקום היה מסוכן יותר להמית בהמה זו דמיד שבאת שם התחיל החולי וכן קאמר אביי לקמן דאפי' למ"ד פטור הכא חייב'.

אמנם מד' רש"י לא נראה כד' התוס', דברש"י לא הזכיר כלל לדינא דתחילתו בפשיעה, ומשמע מדבריו דדברי אביי הם לכו"ע , והיינו שהך פשיעה שמסרו לאחר מהניא לחייבו בכל מה שיארע אח"כ בלא דין תחב"פ וסב"א ובלא סברת הבלא דאגמא קטלה, וצ"ב.

והנראה בביאור הדברים, דיש ב' מיני אונסין. האחד הוא ענין האונסין האמורים בתורה "ומת או נשבר או נשבה", שהן אונסין בעצמותם, שהרי הבהמה הופסדה אף מהבעלים, ולא שייך לחייב את השומר זולת דין תחב"פ וסב"א. אבל יש את ענין האונסין ששורשם בחיוב ופטור השומר, וכגון גנו"א בש"ח, שודאי שהיה לו יכולת לשמור, אבל מכיון שקיים חיובו כלפי הבעלים לא היה מוטל עליו לעשות זאת. ודין זה, אף שמוגדר כאונס אינו אונס בעצמותו, ויתכן שבזה ס"ל לרש"י ששומר שמסר לשומר שלא בהיתר כבר יתחייב אף על כזה אונס, כיון שהיה מוטל עליו שלא למסור לשומר - לא יצא יד"ח וחייב אף על אונסין כגון אלו.

ולפי"ד יבואר בתוספת עומק, שענין האונסין של מתה כדרכה יסודו בהחזקת השומר כלפי הבעלים, והיינו שטוען שהחזיק הממון ברשות הבעלים אלא שאירע אונס בעצמות הממון והופסד אף מהבעלים. לעומת זאת, פטור אונס ששמר כראוי וכדינו, יסודו בפטורי השבה, והיינו שטוען שאף שיש מקום לדון שכלפי זה לא החזיק ברשות הבעלים - אבל לא היה מוטל עליו להשיב לבעלים בחינה זו, שכלפי זה לא יצא מעולם ברשות הבעלים והיה מושב לו אף ללא שמירתו.

ואם כנים הדברים יש ליישב גם את קו' הרע"א והפנ"י, דבמתני מיירי במתה כדרכה, והיינו אונס גמור - ובכה"ג טוען השוכר לבעלים שהחפץ הושב לגמרי וקיים חובתו, ומכיון שכך הממון לא נתבע לבעלים אלא לשוכר. לעומת זאת במתני' דריש פרקין שמיירי בגו"א, הרי טוען השומר שהוא לא התחייב כלפי זה בהשבה, ורק נחשב כמי שנגנב מהבעלים, וע"כ דין הוא שילך הבעלים ויתבע מהגהב, וכשנמצא משלם לבעל הפקדון.

אבל יש להק' דבתוס' בב"ק יא: מבואר דפלוג' דר' יוסי ורבנן נאמרה אף בגנו"א, דקאמר התם דש"ש כי משלם - משלם לבעלים, דהלכתא כר' יוסי.

והנה, נחלקו הראשונים בחיוב הש"ש בגניבה באונס, דדעת התוס' (ב"ק נז.) דכיון דגניבה קרובה לאונס א"כ כשחייבתו תורה חייבתו בכל מקרה שיבוא הגניבה, ואפי' באונס. אמנם דעת הרמב"ן (לק' מב.) שכל חיוב הש"ש בגניבה באונס הוא כגון שהעמיד שמירה ראויה ונגנב, או שהטמין בקרקע וכדו', אבל 'אם קפץ עליו חולי, או אירעו אונס אחר בגופו, ומחמת אונס נגנב היאך אתה יכול לחייבו א"כ מצינו ש"ש חייב באונסין, אלא ודאי מודינא באונסין כגון אלו שהוא פטור'. עכ"ל. ולדעתו נראה ליישב קו' הרע"א והפנ"י, כדלהלן.

כבר ביארנו שגדר השומר כשמוסר לשומר אחר שנסתלק מחיוב שמירה והחזקה לרשות הבעלים, אלא שעדיין מוטל עליו חובת ההשבה של החפץ. ונראה, דכאשר הופסד החפץ ע"י השומר השני, מכיון שהועיל לו להסתלק מחיובי השמירה בזמנה - חשיב כלפי כאונס בגופו, שהרי הוא היה מופקע ממהלך השמירה עצמה ולא היה בידו . לעומת זאת, אם הוא עדיין מחוייב בשמירה לרשות הבעלים, אף שהוא ש"ח ואירע בו גנו"א שפטור, אבל עכ"פ לא חשיב שהעמיד כלפי הבעלים ודין הבעלים הוא עם הגנב. לעומת זאת בגנו"א בששל"ש, הרי הוא אונס גמור כלפיו, וכאונס בגופו, ונחשב שהשיב כלפי הבעלים ודינו הוא לדון עם הגנב, ולהכי כ' התוס' דרק לד' ר' יוסי בש"ח שמסר לש"ש ונגנב או נאבד יעשה הש"ש דין עם הבעלים, דלדעת רבנן כבר הואיל לו להיפטר ולקנות הבהמה. ודו"ק.