בית הלוי/ג/מא
|
< הקודם · הבא > |
במס' שבועות דף מ' בתוס' ד"ה והודה בשעורים הביאו להא דאמר רבה ב"ר נתן בב"ק דפטור גם מדמי שעורים, והקשו התוס' דמנ"ל זה דהא לר"ג ודאי דמחייב בדמי שעורים דמחייב שבועה על החיטים הרי דחשיבא הודאה ודלמא גם רבנן אינם חולקים עליו בזה רק דס"ל דפטור משבועה על החיטין דבעינן ההודאה ממין הטענה, וכתבו התוס' דשמא משמע ליה לרבה דהלשון דאמר במשנה והודה בשעורים פטור דפטור לגמרי קאמר עוד תירצו דרבה בר נתן קאמר דלכו"ע פטור מדמי שעורים וגם לר"ג פטור אע"ג דר"ג סבר דחשיבה הודאה לחייבו שבועה. ולכאורה צ"ע לתירוץ הראשון של התוס' דאזל בסברת התוס' בקושייתם דמילתא דפשיטא הוא דאם הי' פטור מדמי שעורים דאין מקום לחייבו שבועה ור"ג דמחייבו שבועה ע"כ מחייבו בדמי שעורים וגם ס"ל להתו' בקושייתם דמהא דלרבנן פטור משבועה אין הכרח דיפטור מדמי שעורים דיכול להיות דגם אם חייב בדמי שעורים מ"מ לא חשיבה הודאה לענין שבועה ובב"ק דף ל"ה הביאו עוד ראיה לזה דהא איכא מ"ד דגם בתבעו חיטים ושעורים והודה בשעורים דפטור אע"ג דודאי חייב בדמי שעורים כיון דתובעו, א"כ מאי מתורץ במה שכתבו דלשון פטור משמע לי' דלגמרי פוטרים רבנן והרי אכתי תסוב קושי' זו עצמה על רבנן מנא להו לפוטרו גם מדמי שעורים דהרי מפסוק דכי הוא זה דמני' ידעינן דצריך שיהי' ההודאה מין הטענה הרי נאמר גבי חיוב שבועה ומנ"ל לפוטרו גם משעורים ואם נאמר דרבנן פטרו לי' מסברא בלא פסוק דכיון דהוא אינו תובעו נחשב כמחילה או כהודאה שאינו מגיע לו שעורים א"כ תקשה דלמה צריך קרא דכי הוא זה לפוטרו משבועה, וא"כ אדרבה מדבא הפסוק לפוטרו משבועה הא מוכח מזה להיפוך דחייב בשעורים. ולכאורה ההכרח לומר לתי' הא' של התוס' דבאמת ס"ל לרבה בר נתן דרבנן פטרי לי' משעורים מסברא ומשו"ה ידעינן ג"כ מסברא דפטור משבועה בודאי וקרא דכי הוא זה בא לפוטרו משבועה באופן דחייב בשעורים דהרי כתב הרא"ש סוף פ' המניח דרבה בר נתן לא איירי אלא כשזה הודה בשעורים על אותו שעה ממש שזה תובעו חיטים ואומר לא חיטים היו אלא שעורים אבל אם הודה לו על זמן אחר וכגון שזה תובעו שהלוה לו בניסן חיטים וזה מודה לו שהלוה לו בתשרי שעורים חייב בשעורים יעו"ש והרי בודאי דגם הרא"ש מודה דגם בכה"ג פטור משבועה אף דחייב לשלם לו השעורים שהודה דהא לא מצינו שיחלק הרא"ש כמו כן לענין שבועה ותדע דהרי גם בתבעו חיטים ושעורים והודה בשעורים דודאי חייב בשעורים איכא מאן דפוטר משבועה וגם החולקים הא לא פליגי רק בתובע חיטים ושעורים דס"ל דזה מקרי ממין הטענה אבל בתבעו רק שעורים מוכרח דלכו"ע פטור משבועה ואפי' באופן דחייב בשעורים דאל"כ ה"ל לאפלוגי ברבותא יותר בתבעו חיטים לחודא ובכה"ג שפיר צריך קרא למעטו משבועה אבל בהודה בשעורים על אותו זמן עצמו פטור משבועה מסברא, ונאמר דתי' הראשון של התוס' ס"ל כהרא"ש בזה, ואין להקשות דהא כתבו התוס' דמשמע לי' דהודה בשעורים פטור דלגמרי פטור הרי דכתבו דרבה משמע לי' כן מלשון המשנה וא"כ איירי המשנה רק באופן דפטור משעורים וכן מוכח להדי' בב"ק דף ל"ה דפריך על רבה בר נתן מאי קמ"ל תנינא טענו חיטים והודה בשעורים פטור ומשני דס"ד פטור מדמי חיטים וחייב בדמי שעורים קמ"ל דפטור לגמרי הרי להדי' דמוקים דהמשנה איירי באותו אופן שפטור גם משעורים וא"כ הא תיקשה דא"כ מנ"ל כלל דרבנן פטרי משבועה גם היכא דמחייב בשעורים כיון דהם שני דינים חלוקים דבחדא פטרי מסברא מדפטור משעורים ובהודה על זמן אחר הוא מקרא דכי הוא זה ומנ"ל דלמא גם רבנן לא בעי ממין הטענה, גם זה ניחא דזה ידעינן מרישא דמשנה דפרק שבועות הדיינים דקתני ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור דמשמע דפטור בכל האופנים גם היכא דמחייב בהודאתו, ועכ"פ זה מוכרח לתי' הראשון של התוס' דהך בבא דטענו חיטים והודה לו בשעורים פטור ור"ג מחייב איירי באותו אופן שהוא פטור משעורים ובכה"ג לדידהו הפטור משבועה ידעינן מהסברא החיצונה ולא מהפסוק, וא"כ קשה טובא הא דבב"מ דף ה' מקשה מברייתא דאבוה דר' אפוטריקי על ר' חייא דמחייב שבועה בהעדאת עדים ומשני דר"ח מוקים להפסוק כי הוא זה דבא למעט שלא ממין הטענה ולא למעט העדאת עדים ואבוה דר' אפוטריקי הודאה ממין הטענה לית לי' וסבר לה כר"ג דתנן טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור ור"ג מחייב והרי בע"כ הא דר"ח מוקים לקרא להודאה ממין הטענה בע"כ פירושו באופן דחייב בשעורים דבלא"ה הא פטור מסברא ולא צריך קרא ומאי מביא להך בבא דאיירי באופן דפטור לגמרי ורבנן פטרי לי' מסברא ובזה הרי מצי סבר לה ר' אפוטריקי גם כרבנן ורק דהיכא דחייב בשעורים בזה הוא דס"ל לר' אפוטריקי דחייב שבועה דלא צריך ממין הטענה. ובע"כ צריך לדחוק דהא דאמר וסבר כר"ג אין הכוונה בעיקר דין זה רק דהרי חזינן דר"ג מחייבו שבועה וטעמו משום דס"ל בהסברא דלא כרבנן וס"ל דחייב בשעורים ומ"מ הרי מוכרח מדבריו דלא בעי ממין הטענה אבל בעיקר פלוגתא דרבנן ור"ג מצי סבר שפיר כרבנן, וכל זה דחוק קצת שוב ראיתי בגליון הש"ס בב"מ שם נדפסו הגהות הגר"א ז"ל וכתב דתיבות אלו וסבר לה כר"ג עד ור"ג מחייב מוקף והגהה זו נעלמה ומופלאה ומי יעמוד בסודו אבל לפי גירסא זו אתי' תי' התוס' ברווחה בלא שום דוחק ובודאי נראה דגירסתם הי' כן ולא נצטרך לדחוק בזה:
והנה כל זה הוא אם נאמר כהרא"ש דאיכא אופן דמודה רבה דחייב בשעורים שפיר י"ל דהפסוק קאי על כה"ג. אבל דעת הרמ"ה וכן העלה הש"ך להלכה דטעמו של רבה הוא דכיון דזה תובעו רק חיטין לא חשיבא הודאתו שעורים הודאה כלל דהוא כמו משטה ושוחק בו ואין ההודאה מחייבו כלום ובכל אופן פטור ולפי"ז אם נאמר כתי' הראשון של התוס' הרי בע"כ מוכרחין לומר דרבה מוקים להאי קרא דכי הוא זה להיכא דתבעו חיטים ושעורים דחייב בשעורים ובא הפסוק לפוטרו משבועה דאשמעינן דלא סגי מה שההודאה הוא ממין התביעה רק צריך שיהי' ההודאה ממין הכפירה מה שכופר עתה או דרבה ס"ל כאבוה דר' אפוטריקי דבא למעט העדאת עדים וא"כ מאן דס"ל טענו חיטים ושעורים חייב יהיה מוכרח אחד משני הצדדים או דחולק על רבה בר"נ וס"ל דגם לרבנן חייב בשעורים וצריך קרא לפוטרו משבועה ואם יסבור כרבה בע"כ מוקים לקרא למעט העדאת עדים וכר' אפוטריקי, ולפי"ז יצא לנו דהני שלשה דינים דפסקינן בשו"ע דטוענו חיטים ושעורים והודה בא' מהן חייב שבועה וגם פסקינן דטענו חיטים והודה בשעורים פטור גם מדמי שעורים והשו"ע תופס לעיקר כדעת הרמ"ה דבכל גווני פטור וגם פוסק כר"ח דעדים מחייבים שבועה דלתי' הראשון של התוס' אחד מהני שלשה דינים בע"כ הוא דלא כהלכה דא"כ מיעוטא דכי הוא זה למאי אתיא. ועל השו"ע לא קשה די"ל דתופס לעיקר כתי' השני של התוס' דגם אם פטור משעורים יכול להיות דחייב שבועה וצריך קרא למעט טענו חיטים לחודא], ואם נאמר כן יש מקום לישב מה שהקשו התוס' בשבועות דף מ"ו על ר' יוחנן דאמר שם דטענו חיטים והודה בשעורים והקשו דבירושלמי איתא דר' יוחנן חולק על ר"ח וס"ל דהעדאת עדים אינו מחייב שבועה ומנ"ל למעט הא דר"ח דהפסוק איצטריך למין הטענה ותירצו דר' יוחנן ס"ל דפרכינן תורת הזמה ולפי"ז הא י"ל דר"י ס"ל כרבה בר נתן והודה בשעורים פטור מסברא ובתבעו חיטים ושעורים הא איפליגו אמוראי אליבא דר"י האיך ס"ל ולמאן דאמר דלר' יוחנן חייב הא אייתור לו המיעוט למעט העדאת עדים ונאמר דהא דירושלמי אתי' כוותי' ולמ"ד דר' יוחנן ס"ל תבעו חיטים ושעורים פטור באמת יחלוק על הא דירושלמי בשם ר' יוחנן ויאמר דלר"י חייב בהודאת עדים. ובזה ניחא ג"כ הא דאיתא בעובדא דההוא רעיא אם איתא לדר"ח קמייתא וכתבו התוס' דאע"ג דאמר אם איתא מ"מ הא ודאי הלכה כר"ח דהא קיי"ל דהודה בשעורים פטור כרבנן דר"ג, ולפי"ז אין מזה הכרח כלל רק התוס' אזלי' כשיטת התי' השני של התוס' דשבועות דגם למ"ד פטור צריך קרא לפוטרו משבועה:
ואגב אזכיר מה דצע"ק דברי התוס' דשבועות שכתבו דס"ל דפרכינן תורת הזמה ועוד יותר סיימו בדבריהם דאפשר דגם להלכה לא קיי"ל כר' חייא בהעדאת עדים דפרכינן תורת הזמה והאיך אפשר לומר כן והא בש"ס דידן לא אשכחן מאן דחולק על ר"ח רק ברייתא דאבוה דר' אפוטרוקי והרי גם מהך ברייתא מוכח בסברא זו כר"ח דלא פרכינן תורת הזמה מדאמר יכול ישבע על השאר ת"ל כי הוא זה ומדצריך קרא למעטו מוכרח דבלא"ה היה מחייבין אותו ובע"כ הוא מלימוד דפיו וע"א ומוכרח דלא פרכינן תורת הזמה וצ"ע:
ועכ"פ לפי זה הא ע"כ מוכרח דהא דמשני דר"ח מוקים לקרא דכי הוא זה להצריך הודאה ממין הטענה בע"כ פירושו או דס"ל דלא כרבה ב"ר נתן וצריך מיעוט למעט לתובעו חיטים והודה בשעורים ואם ס"ל כרבה ופטור בזה מסברא בע"כ מוקים למעט תבעו חיטים ושעוריה וא"כ הא ודאי קשה גירסא דידן דקאמר דר' אפוטרוקי ל"ל מן הטענה וסבר לה כר"ג ומביא המשנה דתבעו חיטים והרי במה דאיירי המשנה לא הי' צריך לומר שיחלוק די"ל דס"ל כרבה דפטור בזה מהסברא ואייתור לי' המיעוט לעדים ובודאי דלפי"ז נראה דלא גרסינן כלל הך וסבר לה כר"ג רק גרסינן מודה ממין הטענה ל"ל ופירושו דס"ל דטענו חיטים ושעורים חייב ועל טענו חיטים לחודא ס"ל דלא צריך קרא ופוטרו מסברא, והנה לא אכחד דשני הפירושים הלזו דחוקים קצת במה דאמר לר"ח חדא למודה ממין הטענה שהכוונה טענו חיטים ושעורים דוקא, וגם לומר דר"ח חולק על רבה בר נתן ג"כ דחוק קצת לחדש מחלוקת בזה מה דלא נזכר בגמרא להדיא מי שחולק על רבה:
והנה עוד סברא אחת יש מקום לומר דגם תי' הראשון של התוס' מודה בעיקר הסברא לתי' השני דגם אם נאמר דפטור משעורין מ"מ יש לומר דמ"מ חייב שבועה על החיטים ובפרט כיון דעיקר חיובו של מודה במקצת הוא משום דעי"ז יכול להעיז ואפשר כיון דמודה לו קצת הגם דב"ד פוטרין אותו מליתן הודאתו מ"מ, שוב ליכא העזה כמו בכוה"כ וחייב שבועה, והא דפשיטא להו להתי' הראשון דע"כ ר"ג מחייב בשעורים מדמחייב שבועה על החיטים י"ל דלא כתבו כן רק לפי ההלכה דקיי"ל דהילך פטור הרי דאע"ג דהודה לו קצת מ"מ כיון דנותן לו תיכף ואין לב"ד לפסוק לו שום חיוב על הודאתו משו"ה פטור ומשו"ה ס"ל להתוס' דאין סברא לומר דיהי' פטור משעורים ויתחייב שבועה דהא לא עדיף מהילך דהרי גם בזה אין ב"ד פוסקין לו שום חיוב על הודאתו, ועיין בכתובות דף י"ח שהסבירו דלכך מודה במקצת חייב דכיון שחייב ליתן לו מה שהודה ועי"כ מגלגל שבועה והוא כעין גלגול משא"כ כופר הכל נסתלק הימנו לגמרי ומשו"ה הוכיחו דלר"ג ע"כ חייב בשעורים, והגם דלתי' השני של התוס' הא ע"כ מוכרח דזה לא דמי להילך דהרי לר"ג דפטור משעורים וחייב שבועה והרי בהילך לא מצינו שיחלוק ר"ג ואדרבה בב"מ דף ק' מוכח דמודה בהילך דפטור גבי טענו עבד גדול והוא מודה לו בקטן דישבע דמקשה הגמ' הא מה שהודה לו לא טענו ומשני ר"ג היא דלא בעי ממין הטענה ופריך שוב והא הילך הוא הרי דגם לר"ג הילך פטור ומוכרח דהודה בשעורים עדיף מהילך מ"מ על תי' הראשון הא בפשיטות י"ל דלא כתבו כן רק לפי האמת דהילך פטור אבל לר"ח דס"ל הילך חייב גם תי' הראשון מודה דיש לומר דאפילו היכא דפטור מלשלם הודאתו וכמו הודה בשעורים מ"מ יש מקום לומר דיתחייב שבועה וצריך קרא למעטו וא"כ הא יתפרש כפשטי' הא דאמרינן דר"ח מוקים לקרא למודה ממין הטענה כפשוטו דצריך מיעוט גם לתבעו חיטים לחודא, ולעולם מצי סבר ר"ח כרבה בר"נ וגם מצי סבר דתבעו חיטים ושעורים חייב דזה מקרי ממין הטענה ור' אפוטריקי לית לי' ממין הטענה דס"ל דגם בהודה בשעורים חייב או משום דס"ל כר"ח דהילך חייב או דלא ס"ל כרבה בר נתן, ועכ"פ אתי' הסוגי' כפשטה ברווחה וכהגהות הגר"א, ובזה יש לישב ג"כ הברייתא דר"ח קמייתא דאמר דהעדאת עדים מחייב שבועה ותנא תונא שנים אוחזין בטלית ומקשה כי היכי דאנן סהדי למר אנן סהדי למר ומשני כי איתמר ותנא תונא אאידך דר"ח דהילך חייב ולכאורה נראה דהקמייתא נשנית בשיבוש שהביא ותנא תונא לראי' על עדים ולפי"ז ניחא שפיר דהראי' משנים אוחזין הוא על הילך דחייב ורק דאין מקום לחייב בהעדאת עדים אם לא דנוקים המיעוט דכי הוא זה על תבעו חיטים והודה בשעורים דנאמר דר"ח סובר טענו חיטים ושעורים חייב וגם ס"ל לר"ח כרבה בר נתן ולא צריך הפסוק רק משום דהילך חייב וזהו שאמר ותנא תונא דהילך חייב ומשו"ה חייב בהעדאת עדים מק"ו:
בשבועות דף מ' הביאו התוס' דהר"ח פסק בכתובות דטענו חיטים ושעורים והודה לו בשעורים פטור ובודאי דצע"ג דהרי ר"פ דהוא בתרא פסק להדי' כשמואל דחייב ולפי המבואר לעיל יש מקום לישב דס"ל להר"ח כתי' הא' של התוס' דלרבה בר נתן א"צ פסוק כלל למעט הודה בשעורים דמסברא פטור וכיון דאנן קיי"ל כר"ח דהעדאת עדים חייב א"כ בע"כ לא אתי' המיעוט רק למעט טענו חיטים ושעורים ור"פ דאמר דחייב בע"כ לא ס"ל כרבה בר נתן וכיון דלהלכה קיי"ל כרבה בר"נ משו"ה פוסק דלא כר"פ בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |