בית הלוי/ג/לו
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה | עריכת קוד מקור]
בחו"מ סי' ק"מ סעי' א', ואם אין שם עדים לראובן שהי' שלו א"צ שמעון חזקה אלא נשבע ועומד בשלו אע"פ שלא החזיק בו, לכאורה דבר זה הוא פשוט בלא שום מחלוקת דנאמן לומר לקחתי ממך במיגו שלא הי' שלך מעולם והוא משנה ריש פרק ב' דכתובות שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והרי שם איירי בלא אכלה שני חזקה וכמבואר בגמ' שם, ודעת התוס' דאיירי שם גם שזה הבן תובעו ואפילו רש"י דפי' שם דאיירי באינו תובעו מ"מ לא כתב כן רק דמש"ה גם ר' יהושע דלית לי' מיגו מודה בה אבל לר"ג דאית לי' מיגו אפילו כשתובעו מהני גם לרש"י יעו"ש, וכל זה נראה פשוט וברור:
אמנם אחר העיון מצינו בה מחלוקת גדולה וצ"ע שלא הובא כן במחברים, דבב"ב דף למ"ד ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתיה דא"ל דזבנה מינך א"ל את לאו קמודית דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבנית מנאי זיל לאו בע"ד דידי את אמר רבא דינא קא"ל, וכתב שם הרשב"ם ואת מנאי לא זבנית דאפילו היתה אתה טוען מינך זבינתה הרי אין לך לא שטר ולא חזקה, ובודאי דברי הרשב"ם קשים טובא דהרי בהך עובדא לא היה לזה המערער עדים שהי' שלו וכמו שכתב הרשב"ם בעצמו להדי' דמדאמר ואת לאו קמודית דהאי ארעא דידי היא מוכרח דלא הי' למערער עדים רק ע"פ הודאתו לחודא והאיך כתב דגם אם הי' טוען מינך זבנא לא הי' נאמן מדאין לו שטר או חזקה והרי לכאורה דבריו הם נגד המשנה דכתובות ועיין לעיל בדף כ"ט ע"ב בעובדא דא"ל מינך זבנתי' ואכלתי' שני חזקה וא"ל אנא בשכוני גוואי הואי וא"ל רב נחמן זיל ברור אכילתך, וכתב שם הרשב"ם דלא מתוקם אלא כשהי' להמערער עדות דשלו הי' אבל בלא עדות גם רב נחמן מודה דהמחזיק נאמן בלא ראי' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמר שלי הי' מעולם וא"כ הא לכאורה דבריו סותרים זה את זה, והנראה לומר בדעתו כאן דכתב דכל שלא אכלה ג' שנים אינו נאמן לומר מינך זבינתי' ולא מהני לי' מיגו דלא הי' שלך משום דאיכא ריעותא דאין לו השטר דתוך ג' זהירי בשטרא וכל שאומר שאבד השטר תוך ג' לא מהני לי' מיגו דה"ה כמיגו במקום עדים, ובזה יהי' מדוקדק לשון הרשב"ם שהאריך בדבריו וכתב דאפי' אמרת מינך זבינתי' הרי אין לך לא שטר ולא חזקה ולמה הזכיר שטר בדבריו דפשיטא דאיירי באין לו שטר וכל הסכסוך שביניהם הוא עי"ז שאין לו שטר רק כוונתו כמש"כ דלא מהני לי' המיגו דלא הי' שלך משום הך ריעותא דאין לו שטר, אבל לעיל בעובדא דשכוני גוואי דהמחזיק מכחישו שלא הי' בשכוני גוואי ולפי דבריו החזיק בהבית ג' שנים כדין חזקה רק שאין לו עדים על זה שפיר כתב הרשב"ם דבליכא עדים שהי' שלו מקודם נאמן זה שהחזיק בה כדין במיגו ושוב ליכא ריעותא מה שאין לו שטר דטפי מג' שנים לא מזדהר בשטרא, והך דכתובות דתנן דנאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר ותנן שם ואם יש עדים שהי' של אביו אינו נאמן ומוקמינן שם בגמרא דף י"ז דאיירי באכלה שני שנים בחיי האב ושנה א' בפני הבן ואין מחזיקין בנכסי קטן מפרש לה הרשב"ם דאיירי דהמחזיק טוען דכבר אכלה ג' שנים בחיי האב רק שאין לו עדים רק על האכילה שבפני הבן ומש"ה מהני לי' מיגו כיון דלדבריו כבר החזיק בה, ולפי"ז צריך לדחוק קצת בלשון הגמ' דכתובות שם דקאמר ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דאין הפי' דבודאי לא אכלה שני חזקה רק פירושו דאין לו עדים על שני חזקה ושפיר קאמר פשיטא דשני הדינים בין הרישא דאין עדים שהיא של אביו ובין הסיפא דביש עדים אינו נאמן פשוטים הם, גם משכחת לה דליכא חזקה ומ"מ ליכא ריעותא מה דאין לו השטר וכגון במיחה המערער תוך ג' שלא בפני המחזיק דמבואר בדף ל"ט דהוי' מחאה וכ' הרשב"ם דאע"ג דהמחזיק לא ידע מהמחאה מ"מ הוא מחאה דהמערער עשה את שעליו ומיחה וכ"כ התוס' שם ע"ב בד"ה מחאה בפני שנים ובכה"ג גם הרשב"ם מודה דמהני לי' מיגו דהא ליכא ריעותא כיון דלא ידע וי"ל דעל כה"ג אמר הגמרא ואי דלא אכלה שני חזקה וכל זה דחוק קצת. אבל הכא בהך עובדא דאיירי דבודאי לא אכלה שני חזקה וכמו שכתב הרשב"ם מדלא נקט ואכלתי' שני חזקה מש"ה כ' דגם אם הי' אומר מינך זבינתי' לא הי' נאמן במיגו דלא הי' שלך מדאין לו שטר, והגם דהוא סברא חדשה ולא מצינו להראשונים שיאמרו כן מפורש מ"מ בדעת הרשב"ם נראים הדברים מוכרחים, ועיין בב"מ דף ק"י מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש אמר לי' אייתי שטרא א"ל שטרא אירכס לי אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ואמרי' שם דרב זביד ורב עוירא לא ס"ל הא דר"י מ"ט האי שטרא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר בי' ומכבש הוא דכבשי' לשטרא, וכתב שם רש"י דבשלמא שטר זביני אמרו רבנן עד תלת שנין מצי לאזדהורי אבל שטר משכנתא דלגוביינא קאי מזהר זהיר בי' כו' הרי דס"ל דאע"ג דיש לו מיגו דלקוחה אינו נאמן כיון שיש לו ריעותא שאין לו השטר, ולדידהו הא פשיטא דגם בשטר מכר תוך ג' שנים דלא מהני לי' מיגו באומר אבד השטר, ואפי' לר' יהודה דהמני' שם במיגו זהו רק שם כיון דכבר אכלה ג' שנים וס"ל דדמי לשטר זביני דלא הי' לו להזהר בשטרו כיון דיודע בעצמו שיהי' נאמן במיגו דלקוחה היא בידו, אבל תוך ג' שנים מנין לו שלא ימצא המערער עדים שהי' שלו ומש"ה אע"ג דעכשיו לא מצא עדים ס"ל להרשב"ם דאינו נאמן:
ובזה יבואר ג"כ דקדוק לשון הרשב"ם שכתב דאע"ג דבכל לוקח שהחזיק ג' שנים אם הביא עדים שדר בו המוכר יום א' סגי מ"מ הכא בהאי עובדא אפילו אם באו עדים שדר בו המוכר יום א' אינו מועיל מאחר שזה הלוקח ממנו לא החזיק בו ג' שנים וגם הראשון אין לו שטר מכירה מהבעלים דסיום דבריו שהראשון אין לו שטר מכירה מהבעלים הם מיותרים לגמרי דפשיטא הוא דזהו שגרם כל הסכסוכים שביניהם ועיקר חידושו של הרשב"ם דכל שהלוקח לא החזיק ג' שנים לא מהני דירת המוכר יום א', רק דלפי"ז באו בדקדוק רב דהתוס' בד"ה לאו קמודית כתבו דהרשב"א חולק על הרשב"ם בזה וס"ל דאפי' לא אכלה זה ג' שנים אם היו עדים שדר בה המוכר יום אחד סגי דהא טוענין ללוקח כל מה שהמוכר הי' יכול לטעון והמוכר הרי הי' נאמן לומר מינך זבינתי' במיגו דלא הי' שלך מעולם כיון דאין להמערער עדים והרשב"ם משום דס"ל כמש"כ דבתוך ג' גם מיגו לא מהני משום הך ריעותא דאין לו השטר מכירה וא"כ לא הי' המוכר נאמן כלל ומש"ה כ' דגם בהביא עדים שדר בה המוכר יום א' לא מהני ודקדק וכ' הטעם משום דזה לא החזיק בה ג' שנים וגם הראשון אין לו שטר כו' דמש"ה לא שייך סברת הרשב"א דטוענין ללוקח דגם הראשון לא הי' נאמן במיגו כיון דאין לו שטר:
ועוד יותר יש מקום לומר דגם מדברי הרשב"א שכתב דבידוע דדר בו המוכר טוענין ללוקח מה שהי' המוכר יכול לטעון זבינתה מינך במיגו דלא הי' שלך אין ראי' דחולק על עיקר סברתו של הרשב"ם דתוך ג' אינו נאמן גם במיגו והא דכתב דטוענין ללוקח כוונתו דשמא יש להמוכר שטר מכירה מהמערער, ואע"ג דאין טוענין ללוקח רק מה שהמוכר הי' יכול לטעון בלא שום ראי' אבל זה אין טוענין דילמא יש להמוכר שטר או עדים וכמש"כ התוס' לקמן דף נ"ב בד"ה ומודה יעו"ש, מ"מ זה אינו רק היכא דעצם הטענה של המוכר לא הי' מועיל בלא ראי' וכגון אם יש למערער עדים שהי' שלו ושמעון מחזיק בה בטענתו שקנה מראובן דכל שלא אכלה שמעון שני חזקה לא מהני אע"ג דדר בה ראובן חד יומא דלא טענינן לי' דילמא יש להמוכר שטר מכירה מהמערער, אבל היכא דליכא עדים למערער שהי' שלו רק המחזיק מודה לו א"כ הרי המוכר נאמן זבינתה מינך במיגו והוא בעצם טענה טובה וא"צ שטר או ראי' דבטענה זו עצמה זוכה בלא שום ראי' ורק מצד אחר לא מהני דמה דאין לו שטר הוא ריעותא ומגרע כח המיגו וא"כ שפיר יש לטעון ללוקח דילמא אין כאן הריעותא דהא אין צריך השטר לראי' לזכות על ידו רק לסלק הריעותא ואם הי' מסולק הריעותא באופן אחר וכגון שהי' ידוע לנו שנפלה דליקה פתאום בביתו שהיו מונחין כל שטרותיו וכדומה הרי שוב היה נאמן במיגו, וכיון דהמוכר אינו לפנינו טענינן שפיר ללוקח דלמא אין כאן הריעותא המגרע כחו של המיגו ויש לו שטר בידו או סיבה אחרת המסלק הריעותא ושפיר כ' הרשב"א דטוענין ללוקח מה שהמוכר הי' יכול לטעון קניתי ממך במיגו דלא הי' שלך דטענה זו שפיר טוענין ללוקח וכמש"כ, וגם אם נאמר דלא כמש"כ רק הרשב"א ס"ל כרוב הפוסקים דגם תוך ג' מהני מיגו מ"מ בדעת הרשב"ם בודאי נראה מוכרח דס"ל כן:
וכן נראה מוכרח מהא דאיתא בדף למ"ד בעובדא דאמר מפלני' זבינתא ואכלתי' שני חזקה וא"ל הא נקיטנא שטרא דאנא זבני' מני' הא ארבעה שנין וא"ל שני חזקה טובא קאמינא ומסיק וה"מ דאכלה שבע שנין דיש ג' שנים קודם זמן של השטר מכירה של המערער אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, וכתב שם הרשב"ם דיש מפרשים דא"צ להביא עדים רק על אכילת ג' שנים האחרונים וא"צ להביא עדים על כל השבעה, פי' דשוב נאמן לומר דאכלה שבעה במיגו דמינך זבנא, ובודאי דלכאורה קשה טובא עליהם דא"כ למה מצריך הגמרא שיהי' אכילה של שבעה שנים והרי גם אם יאכל רק שש או חמש שנים ג"כ מהני דכיון שיש לו מיגו דמינך זבני נאמן לומר דקנה אותה מיד הראשון עכ"פ יום אחד קודם הזמן של שטר המכירה, ומוכרח דס"ל להני מפרשים דכיון דהמכירה השני' הי' מחאה למכירה שלו תוך ג' שני חזקה שלו שוב אינו נאמן אח"כ במיגו וכדעת הרא"ש בדף מ' שכתב דהא דאמרינן מחאה בפני שנים הטעם משום דבלא שנים יכול המחזיק להכחיש המחאה אבל היכא דמודה המחזיק שמיחה בינו לבין עצמו שוב לא מהני לי' החזקה ואע"ג דיש לו מיגו שהי' מכחיש המחאה דהי' לו להיות נזהר בשטרו, דס"ל להרא"ש דאחר שמוחה בו אין להאמינו גם במיגו וחלק על הרמב"ן שכתב דנאמן במיגו דהי' מכחיש להמחאה. ומש"ה מצריך הגמרא שיטעון שאכלה שבעה כדי שיהי' לו ג' שנים קודם המכירה השני'. אמנם אכתי קשה האיך סתמה הגמרא לומר אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו דהניחא אם טוען שאבד השטר אחר זמנו של שטר ושפיר אינו נאמן במיגו דאחר שמיחה בו אינו נאמן שאבד גם במיגו אבל אכתי הרי יכול לטעון שאבד השטר קודם זמנו של שטר השני ויהי' נאמן במיגו דמינך זבינתי' ומוכרח ע"כ דהיש מפרשים ס"ל דתוך שלש לחזקתו אינו נאמן לומר שאבד ואפי' במיגו ואחר שלש הראשונים הא כבר הוא אחר זמנו של שטר השני ולאחר המחאה הא ג"כ לא מהני לי' מיגו ומש"ה מצריך שיטעון שאכלה שבעה שנים:
ובדברים אלו אינני מבין דברי הרא"ש שכתב בשם הרמב"ן דגם אם מיחה בפני המערער כל שאין עדים על המחאה נאמן לומר המחזיק קניתי ממך ואבדתי השטר במיגו דהי' מכחיש המחאה, וכ' ע"ז הרא"ש וליתא דלא שייך כאן מיגו דהי' לו להזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה פי' דס"ל דלומר שאבד השטר אחר המחאה לא מהני לי' מיגו ומאי הקשה דלמא כוונת הרמב"ן דנאמן לומר שאבד השטר קודם שמיחה בו ולכאורה מוכרח דס"ל דלומר דאבד השטר תוך ג' שנים להמכירה ג"כ לא מהני מיגו וכדעת הרשב"ם והרי מדברי הרא"ש ריש פרק חזקת הבתים משמע להדי' דס"ל כדעת רוב הפוסקים דבאין עדים למערער נאמן במיגו דלא הי' שלך גם תוך שלש יעו"ש. ולכאורה נראה מוכרח דס"ל להרא"ש דהך מיגו דלא הי' שלך עדיף משארי מיגו וכל מיגו דעלמא לא מהני תוך שלש וזהו רק כגון מיגו דהי' מכחיש המחאה וכדומה דעכ"פ יש להמערער חזקת מרא קמא אבל היכא דאין עדים להמערער שהי' שלו דאין למערער שום חזקה בהקרקע רק ע"י הודאתו של זה מהני מיגו גם תוך ג'. ועוד דהיכי דאין עדים למערער הרי אין המחזיק צריך להשיב לו שום טענה האיך מחזיק בהקרקע וכמבואר ברמב"ם פרק י"ד מהלכות טוען והובא בשו"ע סי' קמ"ו דכל שאין להמערער עדים שהי' שלו גם חזקה שאין עמה טענה מהני ואם המחזיק אומר שלא אמר לי אדם דבר ג"כ מהני דכל זמן שאין המערער מביא עדים א"צ המחזיק להשיב לו טענה באיזו זכות מחזיק בה, ועיי' במרדכי פ' חזקת הבתים [אות תקל"ד] דרבינו יקר נסתפק בזה ורשב"ט הכריע דאין להמחזיק לצאת וכהרמב"ם ומש"ה גם כשמודה לו שהי' שלו הוא בכלל מיגו דאי בעי שתיק והוא הפה שאסר הפה שהתיר ומשו"ה ס"ל להרא"ש דיכול לומר דאבד השטר גם תוך ג' בהך מיגו, ועיי' בתוס' ריש ב"מ ד"ה וזה דאפי' להריב"ם דס"ל מיגו להוציא לא אמרינן מ"מ מיגו דאי בעי שתיק אמרינן וכן ס"ל להרא"ש ויצא לי' כן מהך דכתובות שדה זו של אביך היתה דלא ניחא ליה לפרש כמש"כ להרשב"ם דהא דאמר שם ואי דלא אכלה שני חזקה היינו שאין לו עדים שאכלה אבל הוא טוען שאכלה ועיי' ברא"ש ר"פ חזקת הבתים במשנה שהביא הראיה דבאין עדים להמערער נאמן במיגו מהא דאמר ואי דלא אכלה שני חזקה וכו' וי"ל דכוונתו למש"כ. אבל בשארי מיגו וכגון שיכחיש המחאה וכדומה גם הרא"ש מודה דלא מהני תוך ג':
ועיי' בדף ל"ב בעובדא דא"ל מינך זבני והא שטרא א"ל שטרא זייפנא הוא וכ' הרשב"ם וגם שני חזקה לא החזקת [ובודאי נראה מוכרח כן מדהוצרך לעשות שטר מזויף] גחין לחוש לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעלי' הי' לי ואירכס אמינא אנקיט האי בידי ואמר שם רבה מה לו לשקר ופסקינן שם כרבה בארעא הרי דגם תוך שלש נאמן במיגו לומר שאבד השטר, ובשלמא להרא"ש לא קשה דהרי שם הוא ג"כ מיגו דאי בעי שתיק וכמש"כ התוס' בריש ב"מ ד"ה וזה דהך דב"ב דשטרא זייפא הוא מיגו דאי בעי שתיק ומשו"ה מהני גם תוך ג' ואדרבה בזה מיושב היטב דברי הרא"ש שם שכתב והלכתא כרבה בארעא דכיון דאמר שטרא מעליא הוא זכה בקרקע שהוא מחזיק בה ואע"ג דהדר אמר שטרא זייפא הוא דאמרינן מיגו להעמיד בידו ומבואר בדבריו דרק משום דכבר טען טענתו הראשונה והי' זוכה אמרינן מיגו דכשהודה אח"כ שהוא מזויף ה"ל מיגו דאי בעי שתיק, והוצרך הרא"ש כן לשיטתו דבלא"ה לא מהני מיגו לומר אבד השטר תוך ג', אבל להרשב"ם קשה. וצ"ל דהא דכ' ושני חזקה לא החזקת היינו דהמערער טוען דלא אכל עדיין אבל המחזיק אומר שאכל כבר ג' שנים רק שאין לו עדים עליהם וע"כ מכחישם המערער, גם י"ל דהא מבואר בסי' ק"מ סעי' ה' דבנמצא השטר מזויף לא מהני מה דיש עדים על אכילתו דחזקה מכח שטר קאתי והא דכ' ושני חזקה לא החזקת אין הכוונה שלא אכל ג' שנים דאפי' יש לו עדים שאכל אינו חזקה כיון דהשטר מזויף, ומשו"ה המני' רבה במיגו, אבל עדיין קשה מעובדא השני' דמביא שם דתבעו זוזי בשטר מזויף והמני' ג"כ רבה במיגו והרי שטר חוב לעולם הוא כשטר מכירה תוך ג' דבלעדיו לא יוכל לגבות ואפ"ה נאמן לומר שאבד במיגו לרבה ואע"ג דפסקינן בזוזי דלא כרבה הא כ' שם הרשב"ם טעם אחר אמאי לא הוי' מיגו, וצ"ע, ובדוחק יש לומר דהאי סוגי' איירי רק לאשמעינן הפלוגתא דרבה ור"י אם נאמן לגבות בשטר מזויף אם יש לו מיגו לומר עליו שטרא מעליא אם זה חשיבא מיגו ולא איירי כלל בדין הריעותא מה שאבד השטר ואיירי באופן דאינו ריעותא וכגון דידעינן דנפלה דליקה פתאום במקום שמונחים שם שטרותיו וכדומה:
היוצא מכל זה באבד השטר תוך ג' להרא"ש לא מהני לי' מיגו דעלמא ורק מיגו דאין עדים למערער דהוא דאי בעי שתיק מהני, ולהרשב"ם היכא דהמחזיק אומר שאכל ג' שנים אע"ג דאין עדים על אכילתו גם להרשב"ם נאמן במיגו דלא הי' שלך כלל. אבל בלא אכלה ג' שנים גם באין עדים למערער לא מהני לי' המיגו ויש להסתפק להרשב"ם היכא דאינו ידוע אם אכלה או לא רק המחזיק בעצמו הודה שלא אכלה אם נאמן במיגו שלא הי' שלך דיש מקום לומר דגם הרשב"ם לא קאמר רק בידוע שלא אכלה דאז מבואר הריעותא שאין לו שטר ומגרע כח המיגו אבל אם יש לו מיגו על עיקר הריעותא דאם הי' אומר שאכלה הי' מהני אפשר כיון דעיקר הריעותא אינו רק מדבריו גם הרשב"ם מודה דמהני מיגו וצ"ע:
ב[עריכה | עריכת קוד מקור]
דף למ"ד ע"ב. ברשב"ם ד"ה זיל מקרקעי שלי לאו בע"ד דידי את ואני מוחזק בה יותר ממך שאתה לא החזקת בה שלש שנים. לכאורה צע"ג מ"ש לא החזקת בה ג' שנים דמשמע דאם החזיק בה ג' שנים הי' המחזיק זוכה בה והרי לעיל בסמוך כ' הרשב"ם דאפילו אם הי' מחזיק בה ג' שנים ל"מ דהוא חזקה שאין עמה טענה שאינו יודע אם המוכר לא קנה אותו וגם אין עדים שדר בה יום א'. וכן תיכף אח"ז כתב הרשב"ם וז"ל אמר רבא דינא א"ל ואפילו החזיק בה ג' שנים ולכאורה הוא סתירה גדולה תכ"ד ממש וצ"ע. והנראה בדעתו דלעיל כ' הרשב"ם וז"ל א"ל מפלניא זבינתה דזבנה מינך כלומר שאמר לי בשעת מכירה שלקחה ממך וס"ל להרשב"ם דאלו אכלה שני חזקה מקרי חזקה שיש עמה טענה דאע"ג דהוא אינו יודע אם אמר המוכר אמת או לא מ"מ מקרי טענתו טענת ברי. ועיי' לקמן דף קל"ה בסוגי' דהאומר זה אחי ושאר האחים אומרים אין אנו יודעים אם הוא אחינו אינו נאמן ואמר שם רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור אביי אמר לעולם חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי הרי דס"ל לרבא דאע"ג דהתובע בעצמו אינו יודע מ"מ מקרי טענתו טענת ברי במה שזה אומר לו שאח הוא ומדמה לי' למנה לי בידך ואביי ס"ל כיון דהוא בעצמו אינו יודע רק על פי דיבורו של זה לא מקרי תביעתו טענת ברי וס"ל להרשב"ם דכיון דזה טוען שהמוכר אמר לו דזבנא מני' דלרבא מקרי טענת ברי והוא דומה לאומר קמי דידי זבנא מינך ואם היה מחזיק בה ג' שנים הי' מקרי חזקה שיש עמה טענה. וע"כ בעובדא זו דהי' קמי דרבא ורבא חייבי' הוצרך הרשב"ם לפרש דהמעשה הי' שלא החזיק בה ג' שנים והא דכ' הרשב"ם לעיל וכן מש"כ אחר זה כתב לדינא וכאביי דדחי שם דמה שטוען ע"י אחר לא מקרי טענת ברי, ועיי' בר"ן פ' שבועות הדיינים שכתב בשם הרמב"ן דבתובע ע"י אחר לא מקרי ברי לחייב שכנגדו שבועה והביא ראיה מדברי אביי דלקמן הרי להדי' דס"ל דהלכה בזה כאביי בעיקר הסברא דכה"ג לא מקרי ברי ומשו"ה כתב הרשב"ם דגם אם הי' מחזיק בה לא הי' מהני. ועיין לקמן דף ל"ה דישראל הבא מחמת עכו"ם אין לו חזקה ואמר רבא ואם אמר ישראל לדידי אמר לי עכו"ם דמינך זבין מהימן ופריך מי איכא מידי דאלו עכו"ם אמר לא מהימן ואלו אמר ישראל משמי' דעכו"ם מהימן אלא אמר רבא אם אמר ישראל קמי דידי זבין העכו"ם מינך מהימן הרי דלא הקשה הגמרא על רבא רק בישראל האומר מפי עכו"ם משום מי איכא מידי דהעכו"ם בעצמו אינו נאמן והאומר מפיו יהי' נאמן. ומשמע מלשון הגמרא דבמוכר ישראל והלוקח טוען שהמוכר אמר לו שקנאה ממנו הי' ניחא לי' שיאמר רבא שיהי' מועיל החזקה שהחזיק בה הלוקח וזהו כמש"כ:
ובזה נבין היטב דקדוק לשון הרשב"ם לקמן דף מ"א בעובדא דדר בקשתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתה דזבין מינך והצריכו ר"ח להביא עדים שדר בו המוכר יום אחד ואם הי' אומר קמי דידי זבנה מינך הי' נאמן ואיתא שם אמר רבא כוותי' דר"ח מסתברא פי' דצריך ראיה שדר המוכר יום א' יעו"ש ולדעת הרשב"ם הא לרבא לשיטתו הי' סגי שיאמר דהמוכר אמר לו דקנאה מני' כיון דזה כבר אכל שני חזקה. וצ"ל להרשב"ם דשם איירי שלא טען שהמוכר אמר לי' דקנאה מזה, וז"ל הרשב"ם שם דזבנא מינך בחזקת שהייתי סבור שקנאה מינך לקחתי ממנו הרי דקדק לפרש שהוא בעצמו הי' סבור כן ולא פי' כמו דאיתא כאן דהמוכר אמר לי' ובודאי דלכאורה דבריו שם אינם מובנים ונראים כמיותרים לגמרי דלאיזו כוונה כתב כן. ועיי' בש"ך סי' קמ"ו ס"ק יו"ד ולדבריו הוצרך הרשב"ם לפרש כן דלא נפרש דאמר לו סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך רק איירי שפירש דבריו דהוא אינו יודע בודאי דפלוני קנאה מני', רק עיקר דברי הש"ך צריכין ביאור יעוי"ש. ולפמש"כ ניחא דדחקו להרשב"ם מה דאמר רבא כוותי' דר"ח מסתברא דלרבא הוכרח לפרש דהמעשה הי' שלא אמר לו המוכר, אבל להלכה קיי"ל כאביי גם באמר לו המוכר וגם אכלה זה שני חזקה לא מהני:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |