בית הלוי/ג/לד

בית הלוי ג לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן לד

יבאר דעת הראשונים בנאמנות המוכר למי מכר

א

ענף א

ב"מ דף ב' ע"ב, מקח וממכר ולחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו. הנה לפי הס"ד דאיירי בנקט מחדא נחלקו בה השיטות ונבארם הנה, לדעת ר"ת שהובא בתוס' איירי שהויכוח שבין שניהם שכל אחד אומר אני הוא שנתתי המעות וע"ז מקשה דיהי' המוכר עד המסייע דמקחו בידו לאחד מהם ויפטרו מן השבועה וחבירו יתחייב שבועה דאורייתא, ולשיטה זו צ"ל הא דאמר בגמרא לעיל וצריכא דאי תני מקח וממכר משום דמורי ואמר חבראי קיהיב דמי ואנא דמי קיהיבנא הוא רק לפי המסקנא דאיירי בנקט מתרווייהו, ובשם ר"י כתבו התוס' לפרש דנשאל להם מי נתן מעות דבזה אינם חלוקים דמודים שא' נתן והשני אומר דמ"מ נתרצה לו המוכר ומכרם לו בהקפה וע"ז פריך דנשאל להם וזה שלא נתן מעות לא יהי' נאמן. ולכאורה קשה מנ"ל להמקשה דאיירי בכה"ג שאין הכחשה. בנתינת המעות. והנראה דמשמע לי' דאיירי בכה"ג שאין הכחשה בהנתינה הוא מהך וצריכא דאמרי' ואנא במי קיהיבנא ואתי' הך וצריכא גם בהס"ד ומשו"ה פריך ונצרך לפרש דהא דאמר חבראי דמי קיהיב ואנא דמי קיהיבנא פי' רוצה אני ליתן וכמו שפרש"י:

אמנם בשיטת רש"י יש להבין דלפרש כפשוטו דלהס"ד הויכוח שביניהם שכל א' אומר אני הוא שנתתי. זוזי א"כ לכאורה למה הקשה דנשאל למוכר דזה הרי יכולין לתרץ שאין המוכר בפנינו טפי ה"ל להקשות על עיקר הדין דאמאי יחלוקו דהרי הוא כאומר אני ארגתי'. דאחד מהם ודאי רמאי וצריך להיות הדין דיהי' מונח עד שיבא אלי' לפרש"י עצמו ובהכרח לומר דבזה מפרש רש"י כהר"י דגם להס"ד אין הויכוח בהנתינה כלל והוכחה ברורה לזה דלעיל דאמרינן דבמו"מ מורי ואמר ואנא דמי קיהיבנא וכ' רש"י דמים אני רוצה ליתן והרי להמסקנא דאיירי בנק מתרוייהו כבר נתן המעות ובע"כ דרש"י מפרש דקאי להס"ד דאיירי בנקט מחד רק השני אומר שרוצה ליתן זוזי וכל זה מוכרח, וא"כ הרי תיקשה דבשלמא הר"י מפרש דנשאל להם מי נתן דמים ונפירושו ניחא שפיר דס"ל להגמרא דאין מקום כלל להאמין לזה שאומר שנתרצה לו אע"פ שחבירו נתן דמים ולא הוא. אבל רש"י מפרש דנשאל למוכר וקושי' הגמרא הוא מכח סוגי' דקידושין דבנקט מחד נאמן המוכר גם באין מקחו בידו, וטעמו של רש"י בזה הוא דלשון הגמ' דחקו דאמר וליחזי זוזי ממאן נקט דהרי קשה דלמה הזכיר הגמרא להמוכר וה"ל לומר וליחזי זוזי מאן יהיב [ועיין ברא"ש שכ' דלהר"י הי' מצי הגמ' לומר כן] ולהכי פרש"י דנשאל למוכר, ועכ"פ הא מוכח מפרש"י דבלא הגדת המוכר הי' נאמן לומר שלו נתרצה המוכר וחבירו נתן המעות בע"כ של המוכר, ופריך דנשאל למוכר וא"כ קשה מאי קאמר ולחזי זוזי ממאן נקט כיון דנתינת המעות אינו הוכחה כלל וה"ל להגמ' להקשות דנשאל למי נתרצה המוכר כיון דבהנתינה אין בהם ויכוח כלל וגם מהנתינה אין ראי' כלל ולמה הזכיר הגמרא בקושי' זוזי ממאן נקט, ולכאורה צ"ל דרק היכא דאינו ידוע לנו מי נתן רק על פי עצמם ובידו הי' לכפור לומר שהוא נתן המעות מש"ה גם כשמודה שחבירו נתן נאמן לומר שהנתינה היה בע"כ של המוכר ושנתרצה רק לו, אבל אם ידוע לנו מהמוכר מי שנתן שוב אין זה נאמן כלל לומר שנתרצה לו, ואע"ג דהמוכר בעצמו נאמן לומר שנתרצה למי שלא נתן המעות וכמש"כ הרא"ש דלדעת רש"י נאמן גם בכה"ג בנקט מחד זהו רק משום דלהמוכר האמינו חכמים מצד התקנה וכמו שהסביר הרשב"א והר"ן בקידושין שם, אבל הבע"ד בעצמו אינו נאמן כל שידוע לנו מפי המוכר מי הנותן, וניחא הלשון דאמרה הגמרא ממאן נקט דגם שלא אמר המוכר למי נתרצה כיון שאמר מי לתן שוב אין השני נאמן בעצמו:

ושיטת התוס' דפריך ונחזי זוזי ממאן נקט דהמוכר יהי' עד המסייע וזהו שיטת ר"ת כדאיתא ברא"ש כאן ובתוס' קידושין דר"ת כ' בקידושין דהא דפריך שם ונחזי זוזי ממאן נקט הוא ארישא דבמקחו בידו דס"ל דאע"ג דמקחו בידו ויש להמוכר מיגו לומר לא מכרתי כלל מ"מ אינו נאמן לומר שמכר להשני שלא נתן, וא"כ הכא דפריך ונחזי זוזי ממאן נקט וס"ד דאיירי בנקט מחד הא ע"כ איירי דהם מחולקים בהנתינה כל א' אומר אני נתתי דאם בא' מודה שחבירו נתן א"צ לשאול למוכר דגם מיגו מהני בזה וממילא מוכרח דגם באני ארגתי' חולקים והא דאמרי' לעיל וצריהא כו' דמורי ואמר חבראי דמי קיהיב בע"כ הוא רק להמסקנא וזהו דהתוס' בד"ה אי תני מציאה נקטו הני שני דברים בדיבור א' וכ' דהך וצריכא הוא רק להמסקנא וגם הוסיפו לכתוב דגם בארגתי' יחלקו דזה תלוי בזה וכמו שכתבנו:

ומשני דאיירי בנקט מתרווייהו ולא ידע כן', ולכאורה יש לעיין אמאי לא משני בקוצר דהמוכר לא ידע ולעולם בנקט מחד ולשיטת רש"י דכיון דכל עיקר הקושי' הוא דבנקט מחד נאמן המוכר גם באין מקחו בידו והרי הטעם דנאמן כ' רש"י בקידושין משום דמדכר דכיר מש"ה דחוק לומר דאיירי בשכח ולא ידע ומש"ה משני יותר דאיירי בנקט מתרויהו ואז לא דכיר וגם אם אומר דדכיר אינו נאמן, אבל להתוס' הרי הי' יכול לתרץ בפשיטות דלא ידע המוכר ולא איצטריך לאוקים בנקט משניהם וצ"ל דבאמת הי' יכול לתרץ כן רק הא בלא"ה מוכרח לאוקמא בנקט משניהם דבנקט מחד ושניהם מודים מי הנותן הרי אין השני נאמן כלל גם במיגו ובאומר כל א' אני, הנותן א"כ הא בבא דמציאה מיותר דלתני רק מו"מ דהא ליכא הוראת היתר:

ב

ענף ב

לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתו ומחד בע"כ, והנה יש לעיין בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי באיזו אופן איירי דודאי דחוק לומר דאיירי דשניהם נתנו דמי כולה וזה האומר חצי' שלי מודה דחצי הא' נתן בע"כ ורק חציה השני אומר שנתן מדעתו וחבירו נתן ג"כ חציו מדעתו וחצי בע"כ. והאומר כולה שלי אומר שהוא נתן כולה מדעתו וחבירו נתן כולו בע"כ. בודאי דחוק לאוקמא כן שזה מודה על עצמו שנתן חציו בע"כ, ובודאי דיותר נראה לפרש דאיירי דהאומר חציו שלי לא נתן רק דמי חציו וטוען דחבירו שנתן דמי כולה נתן חצי בע"כ דהמוכר נתרצה למכור לשניהם ולפי"ז קשה הא דלקמן דף ח' דייקינן מהך בבא דחצי שלי דמגביה מציאה לחבירו קנאה חבירו ודחי ממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר סד"א האי דאמר חצי' שלי להוי' כמשיב אבידה וליפטר משבועה קמ"ל דאערומי קמערים, והרי בחצי השני לא נקט המוכר זוזי רק מחד ונאמן המוכר לשיטת רש"י כשנים אע"ג דאין מקחו בידו וא"כ הא אין לו מיגו דכולה שלי דעל החצי הרי יכחישו המוכר, וצ"ל לפרש"י דאע"ג דהרישא איירי אפי' כשהמוכר לפנינו ויודע דמ"מ אינו נאמן, מ"מ הגמרא דחי דלמא המשנה יתירה אתי לאשמעינן דלא אמרי בו מיגו ואיירי כשהמוכר אינו יודע או אינו לפנינו ועוד דהא בלא"ה יש ספרים דלא גרסי לקמן האי ממאי במציאה דלמא במו"מ וכמבואר בחידושי הריטב"א. ואיירי הסיפא במציאה ועיי' לקמן דף ח' בתוס' ד"ה אלא מסיפא דהם גורסים דלמא במו"מ רק לשיטתם הא ניחא דהם מפרשים גם הרישא דאין המוכר יודע. ועיי' בחו"מ סי' קל"ג שכ' הש"ך שם דאע"ג דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ היכא דנותן מעות ובא להוציא רק גוף החפץ זהו מחלוקת בתוס' אם זה מקרי מיגו להוציא או לא יעו"ש. וכבר התעוררו רבים מהא דכאן במשנה הקשו התוס' דזה האומר חצי' שלי יטול חצי במיגו דכולה שלי ותי' בשם הריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וא"כ להני פוסקים דבנותן מעות לא מקרי מיגו להוציא תשאר לדידהו קושי' התוס' גבי מקח וממכר דיטול החצי, והגם דאין זה קושי' דבלא"ה כתבו הראשונים עוד תירוצים על קושי' התוס' במשנה וכמו דאיתא בנמוק"י ובמרדכי, ולדברינו הא לפרש"י במו"מ ליכא מיגו כלל דהמוכר הי' מכחישו וכל קושי' התוס' לפרש"י לא שייך רק במציאה ושפיר הוא מיגו להוציא לכ"ע ונאמר דהני פוסקים יסברו כפרש"י בהא:

ג

ענף ג

קידושין דף ע"ג נאמן בעל מקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן, ופריך ולחזי זוזי ממאן נקט ופרש"י דקאי על אין מקחו בידו דכיון דנקט זוזי מחד בודאי דכיר שפיר וצריך להיות נאמן ומשני ל"צ דנקט מתרווייהו כו', והתוס' הקשו עליו דגם בנקט מחד נהי דדכיר מ"מ למה יהי' עדיף מע"א ועיי' בר"ן שהסביר דעתו דכשם שהאמינו חכמים לחי' וכן האמינו לדיין משום דלפעמים דאי אפשר בלא"ה כמו כן האמינו חכמים לבעל המקח. וסיים עוד הר"ן ומיהו מסתברא דדוקא כשהלוקחים עומדים לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרי' גבי דיין כשאין בע"ד עומדים לפניו אינו נאמן, ולכאורה צע"ג דהאיך כ' כן לדעת רש"י דהא בריש ב"מ גבי שנים אוחזין דמוקים לה במקח וממכר ופריך ולחזי זוזי ממאן נקט ופרש"י שם דנשאל למוכר דאמרי' בקידושין נאמן בעל המקח ואע"ג דאין מקחו בידו מ"מ בנקט מחד נאמן ומאי פריך נימא דאיירי בשכבר הלכו מלפני המוכר והרי סתמא דמילתא לא הי' המכירה באותו מעמד בפני ב"ד וכבר הלכו מלפני המוכר ובאו לב"ד. שוב מצאתי במקנה שהקשה כן, ועוד יותר קשה דברש"י בב"מ מבואר להיפוך. דז"ל שם נשאל למוכר ממי קיבל הדמים דתני' נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ואע"ג דמסיים שם בד"א בזמן שמקחו בידו הא אוקמינא התם בנקיט זוזי משניהם דכיון דלא עלי' רמיא לאסהודי לא דק כולי האי להיות נזהר משהלכו לפניו הי מדעתו והי בע"כ אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד מדכר דכיר, הרי מבואר להדי' דבנקט מחד ס"ל דנאמן גם כשהלכו מלפניו וצע"ג. והנראה מוכרח דס"ל להר"ן בדעת רש"י דגם הוא מפרש הא דפריך בב"מ ולחזי זוזי ממאן נקט לא שיהי' המוכר נאמן לגמרי כשני עדים דכיון דכבר הלכו מלפניו הא ליכא לתקנת חכמים כלל ורק דכיון דנקיט מחד הא מדכר דכיר שפיר וא"כ הרי גם בלא התקנה הוא נאמן כע"א לחייב לא' שבועה דאורייתא ולפטור לזה שמעיד כדבריו וכמו שמפרשים התוס', וס"ל דבנקט משניהם דאינו נאמן כשאין מקחו בידו אין עליו גם דין דע"א דכיון דאמרינן דלא דכיר ממילא גם כע"א אינו, וכן מורים דברי חידושי הרשב"א בקידושין וז"ל ל"צ דנקט משניהם ולא ידעינן ולא גרסינן ולא ידע דאפי' אמר נמי דידע ומידכר לא מהימן דכיון דשקיל מתרווייהו אנן סהדי דמתבלבל הוא בכך ולא מדכר שפיר ומשמע להדי' מדבריו דאינו גם כע"א, ורק בנקט מחד דשפיר דכיר משו"ה כל שעומדים לפניו נאמן לגמרי כשנים מפני התקנה וכשהלכו מלפניו אינו נאמן כשנים דליכא התקנה מ"מ הוי כע"א כיון דדכיר, ועיין בחו"מ סימן כ"ג בש"ך ס"ק ז' שהביא דברי הב"ח דס"ל דהא דאמרי' בסמוך דאין הדיין נאמן כשאין בע"ד עומדים לפניו דגם כע"א אינו ודקדק כן מדברי רש"י שכ' הטעם דלא דכיר וא"כ גם כע"א אינו והש"ך חלק עליו יעו"ש, אבל דברי הר"ן לכאורה אינם מתפרשים רק כשיטת הב"ח:

אמנם לפי"ז קשה על רש"י מדברי התוספתא שהובא באלפס ריש ב"מ נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' אבל אין המקח יוצא מתחת ידו ה"ה ככל אדם הרי דלא גרע מע"א דעלמא והרי בע"כ גם התוספתא איירי בנקט משניהם דבנקט מחד הא נאמן לגמרי לרש"י גם כשאין המקח יוצא מתחת ידו ומוכח דגם בנקט משניהם מ"מ הרי הוא כע"א, וא"כ שוב מוכרח מדברי רש"י בב"מ דמפרש דקושי' הגמרא שם דנשאל למוכר ויהי' נאמן לגמרי ומוכרח דגם כשהלכו מלפניו ס"ל דנאמן, וא"כ צ"ע דברי הר"ן:

ד

ענף ד

הרא"ש בריש ב"מ כתב דלהאלפס ורש"י דמפרשים ולחזי זוזי ממאן נקט אאין מקחו דלדידהו בזמן שמקחו בידו נאמן בנקט מחד גם לומר שהמכירה הי' להשני שלא נתן המעות וזה שנתן המעות הי' בע"כ דמוכר שהשליך לפניו, ויצא לי' זה מדדחקו לפרש הקושי' על הסיפא מכלל דרישא הי' ניחא גם להס"ד דנקט זוזי מחד וגם לומר שנתרצה להשני דהרי סתמא נקט נאמן לומר לזה מכרתי דמשמע דלכל מי שיאמר שמכר לו נאמן, וצ"ע טובא דהרי ז"ל רש"י נאמן בעל המקח לומר אם שנים מעוררים על המקח ולקמן מוקים לה ששניהם נתנו הדמים, הרי מבואר להדיא להיפוך דגם בבא דרישא דמקחו בידו איירי להמסקנא רק בששניהם נתנו אבל אם אחד נתן לא הי' נאמן שמכר להשני, ולכאורה ההכרח לומר בדעת רש"י דלהמסקנא דמוקים להסיפא בנקט משניהם א"כ גם הרישא הא ע"כ איירי בכה"ג וא"כ הא אין לנו ראי' דיהיה נאמן נגד הוכחת נתינת הדמים גם בעוד מקחו בידו וא"כ דברי הרא"ש צ"ע, וצריך לומר דס"ל להרא"ש דהא דכ' רש"י ולקמן מוקמינן לה בנקט מתרויהו לאו משום דינא קאמר ולעולם גם להמסקנא איירי הרישא בכל האופנים ורק דלשון הברייתא קשה פירושו דתני לזה מכרתי ובנקט מחד הא עיקר הסכסוך או שכל א' אומר אני נתתי ונאמנותו של מוכר הוא מי נתן המעות וא"כ ה"ל למינקט דנאמן לומר זה נתן מעות כיון דבזה הוא עיקר הויכוח שביניהם ובע"כ מוכרח דקמ"ל דנאמן שזה נתן מעות ומכר להשני, או דכל הויכוח הוא דשניהם מודים שהנתינה הוא מא' מהם ורק שהשני אמר דהנתינה הי' בע"כ של המוכר והמוכר נתרצה רק לו ועכ"פ הא מוכרח מלשון הברייתא דנאמן לומר למי נתרצה וגם למי שלא נתן וא"כ הא קשה הא דאמר לזה מכרתי מכירה זו מה טיבה כיון שלא נתן דמים וגם משיכה הא לא עשה בה כיון שהמקח ביד המוכר עדיין וכדמוקמינן לי' בנקט מחד נצטרך לאוקים באופן רחוק שאומר שהקנה לו החפץ בקנין סודר ומש"ה הביא רש"י המסקנא דאיירי בנקט מתרויהו ושפיר נקט לזה מכרתי וקנה בהדמים שקבלתי מרצוני לענין מי שפרע, ולעולם לענין דינא מצי איירי בנקט מחד ובאותו אופן שהזכרנו שאומר שהקנה לו בקנין סודר:

ה

ענף ה

ב"ב דף כ"ט רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבני ההיא אמתא מר אשתמש בה ראשונה שלישית וחמישית ומר אשתמיש בה שני' רביעית וששית מ"ט עבדיתו הכי כי היכא דלא תחזקו אהדדי כו' וכתבו התוס' ואע"ג דתנן השותפין אין להם חזקה פרש"י שלא הי' להם עידי שותפות וקשה לר"י דא"כ זה שהחזיק בשנה ראשונה יכול לומר שהוא שלו כיון דליכא עדים שיש לחבירו חלק בו, ולכאורה יש להבין דהא רש"י לא כתב רק דלא היה להם עידי שותפות אבל מ"מ המוכר עצמו הי' יודע שמכרה לשניהם, והא לקמן דף ל"ו מבואר דעבדים אין להם חזקה לאלתר דגודרות אין להם חזקה אבל יש להם חזקה אחר ג' שנים וא"כ כל זמן שלא עשו חזקה של ג' שנים הרי יכול המוכר להכחיש המכירה לגמרי ולומר לא מכרתי כלל וא"כ הרי הוא כאלו הי' מקחו בידו ונאמן לומר למי מכרה במיגו דלא מכרתי' ויהי' נאמן לומר ג"כ שמכרה לשניהם אבל אלו יחזיק בה א' ג' בנים הרי שוב אין המוכר נאמן כלל דהרי אין מקחו בידו ויהי' נאמן המחזיק לומר אני לבד קניתי, וי"ל בדעת התוס' דס"ל להתוס' דהשתא לבתר דתיקנו היסת שוב אין המוכר נאמן רק כשמקחו בידו ממש דאז נאמן כמו שנאמן הדיין אבל היכא דכבר אין המקח בידו ממש ורק דנאמן מטעם מיגו דלא מכרתיו והרי אם יבא להוציאה מיד המוחזק יצטרך לכל הפחות לישבע לו היסת שלא מכר ושוב אינו עד כלל וכמבואר בקדושין דף מ"ג ע"ב דבתר דתיקנו היסת אין השליח עד כלל והקשו התוס' שפיר והרשב"ם לשיטתו דס"ל לקמן בדף ל"ג ודף קכ"ח דגם היסת אין נשבעין על הקרקע וה"ה על העבדים ושוב נוכל לומר כמש"כ דהמוכר יהי' עד תוך ג' שנים, שוב אמר לי א' מידידיי כי כ"ז כ' בחי' המהרשש"ך ואין בידי לעיין וב"ה שכוונתי לדבריו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף