בית הלוי/ג/יא

בית הלוי ג יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן יא

יבאר דין קצת במים שאין להם סוף ולא שהו עליו כשת"נ

א

ענף א

דעת הרשב"א בתשובות המיוחסות דהא דקיי"ל דבמים שאין להם סוף לא תנשא ואם ניסת לא תצא הוא רק כששהו עליו עד כדי שתצא נפשו אבל בלא שהו עליו גם אם ניסת תצא וכן תפסו רוב הפוסקים, ועיי' בקו"ע שהביא דברי תשובת ר' בצלאל אשכנזי שהוכיח מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק ג' דגיטין על הא דתנן העיד ר"א בן פרטא כו' וספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דדעת הרשב"א דהיינו שכבר נשברה הספינה וכן הוא דעת רש"י מדכתב על הא דאמר ספינה המטורפת בים ועדיין לא טבעה דהם בחזקת חיים ומוכח דאבדה בים היינו שכבר טבעה אבל הרמב"ם בפי' המשנה כתב ספינה שאבדה בים היינו שאבדה המשיטין שמנהיגין אותה בהם ונשארה להילוך המים אבל הספינה לא נשברה עדיין וכן הובא בשם רבינו חננאל שפירש כן והוכיח מדבריהם מכלל דס"ל דאם כבר נשברה הספינה כבר יצאה מידי ספק דאורייתא וא"כ אם ניסת לא תצא לדידהו, ומהרח"ש דחה זה וכ' דהרמב"ם ור"ח נקטו כן לרבותא דגם כשאבדה המשוטין היא בספק מתים מה"ת ומ"מ י"ל דגם הם מודים דגם בנשברה הם גם בספק חיים מן התורה:

והנראה דכבר הקשו על הני דר"א בן פרטא דנותנין עליהם חומרי חיים ומוכח מסוגי' הגמרא דהוא ספיקא דאורייתא והקשו דאמאי והרי בב"ב דף קנ"ג ע"ב אמר דספינה הוה רובן לאבד וא"כ מה"ת צריכין להיות בחזקת מתים לגמרי ועיי' בריב"ש סי' שע"ט שכתב לתרץ משום דאיכא שני חזקות חזקת חיים דבעל וחזקת איסור של האשה ורובא לא עדיף משני חזקות מה"ת והוי' ספק השקול והא דבמשאל"ס אם ניסת לא תצא היינו במעיד שטבע ושהה עליו כדי שת"נ דהצלתו ע"י ששט למרחוק או ע"י מחילה והוא מיעוטא דמיעוטא ורוב כזה עדיף גם משני חזקות וכבר האריכו האחרונים והראו מכמה דוכתא בדברי הראשונים שחולקין עליו בזה וס"ל דרוב עדיף גם משני חזקות ולדידהו בע"כ ההכרח לומר כמו שכתב מרן זקני הגאון מוהר"ח זצ"ל דהך רובן לאבד דספינה אינו רוב גמור וכיון דאיכא חזקת איסור נגדו הוא פלגא ופלגא יעו"ש בדבריו וא"כ הך דינא תלוי בשני הטעמים דאם נאמר כריב"ש דרובא לא עדיף משני חזקות אם לא היכא דהמיעוט לא שכיח כלל שפיר י"ל כמהרח"ש דבין שהספינה נשברה ובין שאבדה המשוטין הכל הוא בכלל ספק דאורייתא אבל אם נאמר כטעם השני דאינו רוב גמור אי אפשר לומר כן דהרי מדקרי הגמרא לספינה רובא לאבד הרי מוכרח ע"כ דעכ"פ בספינה האבודין אינו פחות מפלגא דלמיעוט ודאי דלא היה קורא הגמרא ליה רובא והרי זהו דבר שא"צ לראיה והחוש יעיד עליו דמי שהוא בספינה שלמה וכל חשש סכנה שלו הוא משום דאין לו משוט ונשארה הספינה להילוך המים וקשה לו להגיע ליבשה וסופה להיות נשבר דאינו בגדר ודמיון לסכנה של זה שכבר נשברה וכבר נפל למים וכל הצלתו הוא רק מספק שמא יזדמן לו דף להחזיק בו או גל יהיה טורדו לחבירו דגם אם יזדמן לו דף יהי' נשאר להילוך המים ואם זה שיושב בספינה שלמה הוא בגדר פלגא ופלגא מן התורה א"כ זה שכבר נטבע במים הגם דלא שהו עליו דרוב גמור הוא לאבד וא"כ הרי יצאה מן התורה מידי חזקת איסור דידה וברור דלרבנן והר"ח הוא רק דרבנן:

והנה מ"מ אין מזה הכרח דהר"ח והרמב"ם חולקים על עיקר דינו של הרשב"א דאי לא שהו עליו תצא והגם דמרוב גדולי רבותינו האחרונים שראיתי ס"ל בהחלט דהני שני דברים תלוים זה בזה ולא כתב הרשב"א דתצא רק משום דס"ל דבלא שהו הוא אסורה מדאורייתא ואם נאמר דגם בלא שהו הוא רק מדרבנן פשיטא להו דלא תצא אמנם לא ידעתי מנ"ל זה ובודאי די"ל דגם בחששה דרבנן תצא והרי במס' בכורות דף כ' בתוס' ד"ה חלב כתבו דאע"ג דלא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוטא חיישינן מדרבנן כו' והא דבמשאל"ס לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוט דניצולים לחזקת איסור דידה משום דלא שכיח כלל ומה שהחמירו שם לכתחילה הוא משום חומרא דא"א וכן כתב שם הרא"ש הרי מבואר בדבריהם להדי' דבמיעוט טוב אם הוא באופן דבמיעוט כזה היינו חוששין לו מיהא בשארי איסורים מדרבנן גם בעיגונא צריך להיות תצא ורק במיעוט דלא שכיח כלל דבכה"ג בשארי איסורים לא חיישינן לי' כלל ורק בא"א החמירו בו לכתחילה בזה הוא דלא תצא, ועיי' עוד במרדכי פרק האשה בתרא שכתב ג"כ דבחזקה המסייע למיעוט חוששין לחומרא וכתב עוד דא"כ קשה אמאי במשאל"ס לא תצא ושמא משום עיגונא אקילו בה בדעיבד אי נמי התם הוא מיעוט דלא שכיח כלל ולכתחילה לא תנשא משום חומר א"א, הרי דבתי' קמא ס"ל דגם באופן דבשארי איסורים חוששין מדרבנן מ"מ הקילו בעיגונא דבדעיבד ובתירוץ השני ס"ל כהתוס' והרא"ש דבכה"ג לא הקילו בעיגונא. ועכ"פ גם מדברי ר"ח ורמב"ם הגם דלדידהו מוכח דגם בלא שהו הוא דרבנן מ"מ י"ל דמודים דתצא אם לא בשהו עליו דאז הוא לא שכיח כלל:

ומדברים האלו נלמוד ג"כ להיפוך קולא דגם הפוסקים הראשונים שכתבו דכל שלא שהו. עליו תצא מ"מ אין שום הכרח מדבריהם דס"ל דבכה"ג הוא ספיקא דאורייתא, והנה יסוד של הך דינא דבלא שהו תצא הוא מדברי הרשב"א הובאו בב"י וז"ל צריך לחקור אם ראוהו שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראוהו, או ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או ראה נשברה הספינה כי רוב העולם קורים לדברים האלו טביעה ואין מדקדקים בדבר בין נשברה כו' ובין ראוהו טובע ממש וכסהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בין זה לזה כי המעיד שטבע ממש ושהה עליו אם ניסת לא תצא כו' ואם נשברה הספינה נותנין עליו חומרי חיים, הרי דכתב בתנאי דלא תצא שראה טבע ממש כוונתו שירד למצולה תחת המים ושהה עליו פירוש שלא עלה על פני המים ובסוף דבריו תפס לו שני הקצוות דבראה שטבע ממש וכסהו המים וגם שהה עליו לא תצא ובראה רק דנשברה הספינה הוא מהשלשה דר"א ב"פ דנותנין עליו חומרי חיים והרי איכא גם אופן שלישי אמצעי שראה להאדם עצמו שטבע ממש שירד למצולה כדרך הנטבעים רק לא שהה עליו כשיעור הרי לא הזכירו הרשב"א כלל, והגם דמוכרח דס"ל דתצא אבל מ"מ גם זה מוכרח מדבריו להדיא דזה אינו בכלל מה דתני במשנה דנותנין עליו חומרי חיים והוא ספק מדאורייתא דהרי במשנה תנן ספינה שאבדה בים דכל העדות הוא רק על הספינה ולא על האדם דאפילו אם נפרש כהרשב"א דהיינו שנשברה הספינה מ"מ הרי על גוף האדם ליכא עדות כלל ולא ידענו מה נעשה בו ואפשר נשארו שטין על פני המים והרי זה הוא יותר קרוב להנצל ע"י שישוט למרחוק ויגיע ליבשה או לדף של ספינה השבורה ממי שכבר ירד לתהום כדרך הנטבעים רק לא שהו עליו כדי שת"נ ואם נאמר דזה הוא בכלל ספק דאורייתא בע"כ הטעם משום חששה שמא אח"כ עלה למעלה על פני המים ושאף רוח חיים ועי"ז יוכל לשוט למרחוק ואם בשביל זה הוא ספק השקול מה"ת א"כ מי שלא ירד כלל למצולה ושט ע"פ המים צ"ל רובא לחיים והרי הגמרא קרי גם לספינה שנשברה רובא לאבד והגם דאינו רוב גמור מ"מ הא מוכח דזה שכבר נטבע ממש הוא רוב גמור מן התורה ואינו בכלל של המשנה ומ"מ ס"ל להרשב"א דתצא:

ואי דקשה דכיון דגם להרשב"א אין זה בכלל השנוי במשנה א"כ מנ"ל להרשב"א עיקר סברתו דבכה"ג תצא הפשוט דזה משמע ליה דבברייתא הא תני נפל למשאל"ס אשתו אסורה למשיל"ס מותרת והברייתא הא בע"כ איירי בשהו עליו דבלא שהו עליו הא גם ביש להם סוף אסורה וא"כ הא דאמר רב אשי הא דאמרי רבנן משאל"ס אסורה אם ניסת לא תצא הרי קאי על הא דאמרו בברייתא וא"כ הרי לא שמענו מדבריו של רב אשי דלא תצא רק בשהו עליו וגם מדברי ר"א עצמו דאמר הא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה הרי מוכח דקאי על אופן דבכה"ג ביש להם סוף מותרת לכתחילה וא"כ בלא שהה לא אמר רב אשי דלא תצא וצריך להחמיר דתצא והרי עדיפא מזה כתב המרדכי דכיון דר' אשי אמר דבריו על עובדא דחסא שניסת ע"פ טעות מדיבורו דרב נחמן דרק בכה"ג לא תצא אבל ניסת שלא ע"פ חכם תצא היוצא ממה שכתבנו דגם הר"ח ורמב"ם הגם דלדידהו מוכרח דהוא דרבנן מ"מ מצי ס"ל דתצא וכן להיפוך גם הרשב"א מצי ס"ל דהוא רק מדרבנן רק בזה ודאי דפליגא דלהרמב"ם והר"ח כשאבדה המשוטין קרי לה רובן לאבד וכשנשברה ודאי הוא דרבנן ולהרשב"א כשנשברה הוא דנותנין עליהם חומרי חיים מדאורייתא ולדידי' כשאבדה המשוטין הרי הם מן התורה בחזקת חיים והוא בכלל ספינה המטורפת בים דתני במשנה שהם בחזקת קיימים:

גם דעת הראב"ד נראה דס"ל כהרשב"א דבכה"ג תצא דהרא"ש הביא בשם הרחב"ד דע"א במלחמה מהני ולא חיישינן דאמר בדדמי וראייתו מהא דטבע חסא דלא אפקה רב נחמן במשאל"ס אלמא דבמשיל"ס שרי גם לכתחילה ומדבריו מוכח דזהו פשוט אצלו דלא אמרו במשאל"ס דלא תצא רק אם הוא באופן כזה במשיל"ס מותרת לכתחילה וכן הובא ראיות הראב"ד בחידושי הרמב"ן והרי ביש להם סוף מבואר להדיא במשנה דרק בשהו עליו השיאו את אשתו גם הרמב"ן בחידושיו כתב בסוגי' דע"א במלחמה דבמשאל"ס בדיעבד עשוהו כמשיל"ס ומדברי כולם מוכח כהרשב"א אמנם ראיתי בכמה ספרי האחרונים שהביאו כמה פוסקים דמשמע מדבריהם דבאנל"ס גם בלא שהו עליו לא תצא:

והנה יש לעיין להפוסקים המקילים וס"ל דבאל"ס גם בלא שהו עלי' לא תצא האיך ס"ל ביש להם סוף ולא שהו עליו דלכתחילה הא ודאי דאסורה דבמשנה לא התירוה רק בשהו עליהם מה דינה אם ניסת אם תצא או לא, ולפום רהיטא נראה דבזה כו"ע מודים דתצא ולא ראיתי נזכר בשום דוכתא דבמשיל"ס לא תנשא ואם ניסת לא תצא, ונראה דביל"ס או דשרי לכתחילה או דתצא ג"כ, וכן ראיתי הובא דברי הרד"ך שכתב וז"ל אם נודע שנטבע במים שאל"ס אין מוציאין האשה מתחת בעלה אבל אם הי' נטבע במשיל"ס כל היכא שלא עמד הרואה כשיעור שת"נ כו' אף אם ניסת תצא דשמא עלה והוי ספיקא דאורייתא עכ"ל ואינו בידי לעיין בו אבל מדברים אלו משמע דבאל"ס ס"ל דלא תצא גם בלא שהו עליו דביל"ס תצא, ולהבין החילוק ביניהם הנראה דביל"ס שהוא קרוב ליבשה והצלתו קרוב משו"ה בלא שהו הוא ספיקא דאורייתא אבל באל"ס דגם אם הוא שט על פני המים או על דף מ"מ הצלתו רחוקה ואם כן הוא הרי נראה דגם המקילים לא אמרו רק בנטבע בים הגדול דהוא רחוק מן השפה מכל הצד אבל הנטבע בנהר המושך דלארכו אין לו סוף ולרחבו הא יש לו סוף והוא לשפת הנהר לרחבו דיש בו שני חומרות חומר משאל"ס דגם בשהו עליו לא תנשא שמא שט למרחוק ועלה שם וגם חומר משיל"ס דאם לא שהו עליו לכו"ע תצא אמנם בכל ספרי שו"ת רבותינו האחרונים שראיתי מעשה שהיה בנטבע בנהר ומפלפלים להלכה אם כהרשב"א דבעינן דוקא שהו עליו או כהחולקים עליו ולא ראיתי שיכתבו לחלק בין נטבע בים רחוק מן השפה לכל צד או נטבע בנהר קרוב . להשפה וצ"ע:

ולפי"ז יש עוד לומר דאע"ג דכבר הוכחנו דלהרמב"ם ור"ח דמפרשים ספינה שאבדה בים היינו אבדה המשוטין דלדידהו מוכרח דאם כבר נשברה הספינה והאנשים שבה כבר הם במים דודאי אינו רק איסור דרבנן מ"מ י"ל דזהו רק בים שרחוקים מן השפה מכל צד אבל בנהר אפילו אם הם כבר במים יש מקום לומר דהוא ספק דאורייתא אם לא ראו בהם שנטבעו ונצללו תחת המים דאחרי דהם על פני המים וגם קרובים ליבשה, ובזה מיושב מה דראיתי מקשים על רבינו בצלאל אשכנזי שכ' דבנשברה הספינה הוא דרבנן מהא דאיתא בתוספתא דגיטין על המשנה דר"א ב"פ הוסיפו עליהם שגררתו חי' ושנפלה עליו מפולת וששטפו נהר הרי דאע"ג דכבר נפל להמים ג"כ נותנין עליו חומרי חיים, ומלבד דאין זה קושי' די"ל דהך הוסיפו הוא מדרבנן ורק המשנה דמוכח בב"ב דהוא דאורייתא דמייתי לה לענין דיני ממון כתב הרמב"ם דהיינו אבדה המשוטין, ולפי דברינו ניחא דבנהר דהצלתו קרובה גם בנפל למים יש מקום לומר דהוא דאורייתא, והרי בלא"ה מוכרח לומר חילוק זה דהא בתוספתא קתני דוקא ששטפו נהר דפירושו דכבר נעזב הוא להילוך המים ואינו שט על פני המים לדעתו מוכרח דבשט ע"פ המים הוא בחזקת חיים לגמרי בנהר, והרי ספינה שאבדה בים אפילו אם נפרש כהרשב"א דכבר נשברה מ"מ הא מוכח דאפי' אם הוא שט בכחו ע"פ המים מ"מ כבר הוא בגדר ספק מה"ת והטעם דבנהר הוא קרוב ליבשה, וגם בלא"ה יש לדחות הקושי' באופנים אחרים:

עוד יש מקום להסתפק לדעת הרשב"א אם מצריך דהעד השוהה עליו יסתכל בכל משך אורך שליטת העין שלו, ורק כיון דלא עלה על המים כל משך אורך של שליטת העין אז הניצולים הוא מיעוטא דמיעוטא ולא תצא, ויש מקום לומר דגם הרשב"א לא מצריך רק שישגיח עליו שלא עלה במקום הטביעה או סמוך לו ממש ואפילו לא נסתכל בכל משך אורך שליטת העין מ"מ כיון שכבר הוליכוהו המים למרחוק ממקום הטביעה שוב לא תצא, ובודאי דהכי מסתבר דמאי הוא שיעור ליתן דבתוך שליטת עין אינו מיעוטא דמיעוטא ואח"כ הוא מיעוטא דמיעוטא, וגם דהרי שליטת עין אינו שוה בכל אדם יש אדם שיכול לראות למרחוק ויש שעיניו כהות ואינו רואה רק בקרוב הרי ישתנה הדין בזה א"ו דא"צ לראות רק בקרוב למקום הטביעה דכל שלא עלה שם וכבר נעזב להולכת המים שוב לא תצא, וא"כ גם במים שיש להם סוף נמצא אופן דלכתחילה אסורה ואם ניסת לא תצא, דלכתחילה הא אסורה כל שאינו שוהה עלי' ורואה לכל סביבות המערה ובדיעבד גם אם לא השגיח לכל קצות המערה עד שפתה רק קרוב למקום הטביעה ראה שלא עלה יש לו דין משאל"ס דלא תצא. והא דלא אשתמיט בשום דוכתא שיאמרו במשיל"ס לא תנשא ולא תצא גם זה ניחא דבכה"ג שלא נסתכל עד שפת המים מקרי משאל"ס דמשאל"ס ויש להם סוף הנזכר בכל דוכתא לא קאי על אורך הנהר או קצהו רק קאי על העד הרואה ומעיד עליו דיש להם סוף פירושו דהעד ראה סופו של הנהר ואין להם סוף היינו דהעד כששהה עליו לא ראה שפת הנהר וכמו שכתבנו גבי עובדא דר' שילא יעו"ש:

ב

ענף ב

דף קכ"א אנא סברא כו' דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי, ולא היא, כיון דאיכא גלא אימא גלא טרדהו, עיין בחידושי הריטב"א שהקשה דאכתי אמאי לא חשש למחילה של דגים דשכיח במשאל"ס ותירץ דרב שילא לא שמיע לי' הך ברייתא דמחילה וצ"ע דלמה דחק בזה דהרי כל חשש של מחילה הוא רק בשפת הנהר דהא באמצע הנהר גם אם יהי' מחילה תתמלא מים ורק בשפת הנהר שהוא גבוה מן המים וכשיש שם מחילה וחלל של המחילה גבוה מגבהן של המים יוכל להכניס ראשו שם וינצל וכ"כ רש"י להדי' וי"ל דעובדא הי' שנטבע באמצע הנהר רחוק מן השפה מכל צד וכמו שלא חשש ר' שילא שמא שט עד שהגיע לשפת המים ועלה ליבשה משום דס"ל דבקוו וקיימי לא יוכל לשוט תחת המים הרי כמו כן אין לחוש בו שמא הגיע למחילה שבהשפה, וצ"ל דס"ל לריטב"א לדוחק לאוקמא כן רק נטבע סמוך לשפה והעד שהה עליו כדי שת"נ והוקשה לי' דנהי דלא חשש לשמא שט תחת המים עד רחוק משליטת העין של העד מ"מ הי' לו לחוש למחילה הקרובה למקום טביעתו שיכול להגיע לה גם בקוו וקיימי, ועדיין צ"ע דמנ"ל לומר כן, ועיין בב"ש ס"ק צ"ה שהביא מעשה שהי' בנטבע במשאל"ס והמים היו מכוסים בקרח והתירוה גדולי הדור דלפי השערתם לא הי' יכול לשוט תחת הקרח,. וראיתי מקשים עליהם דאמאי לא חששו למחילה וי"ל דהעובדא הי' כמש"כ דנטבע רחוק מן השפה מכל צד וכיון דתחת הקרח אינו יכול לשוט הא לא יגיע ג"כ למחילה:

אמנם זה קשה לי דהרי כל מים שיש להם סוף הרי בעל כרחך הם קוו וקיימי דהרי מוקפים הם ביבשה מכל צד ואין להם מקום להיכר להיות נמשכים וא"כ לס"ד דר' שילא דכל היכא דקוו וקיימי דין מים שיש להם סוף להם א"כ למה תני בברייתא דבאל"ס אשתו אסורה וביש להם סוף מותרת והרי בקוו וקיימי אין שום חילוק ובכה"ג הא גם באין להם סוף מותרת, ובודאי דוחק לומר דלהס"ד הי' סבור דכל הברייתא איירי בנטבע סמוך לשפת המים קרוב ליבשה דבאין להם סוף אסורה דחיישינן למחילה גם בקוו וקיימי וביש להם סוף מותרת דלא שכיח מחילה ועובדא דר' שילא הי' כמו שכתבנו שנטבע באמצע הנהר דמלבד דהוא דוחק קצת, ועוד דא"כ לא ידענו מהברייתא שום דבר דמי יפרש לנו השיעור כמה נקרא אל"ס דיהי' שכיח מחילה וכמה נקרא יש להם סוף דלא שכיח מחילה דבשלמא לגבי חשש שמא שט תחת המים רחוק יותר מכדי שליטת העין של העד הוא דבר התלוי בסברא וכמו דאמר אביי כל שעומד ורואה כל סביבותיו אבל לענין חשש מחילה מה שיעור יוגבל לי' ועוד דאכתי לדעת הריטב"א דר' שילא לא הי' סבר חשש דמחילה כלל הא ודאי קשה, ובודאי אין מקום לומר דהי' סבור דקוו וקיימי קרי הברייתא מים שיש להם סוף גם אם הם גדולים הרבה חדא דבלשון יש להם סוף אינו סובל לפרש דהכוונה קוו וקיימי וגם מדברי, ר' שילא עצמו דקאמר אנא סבר כיון דקוו וקיימי כמו שיש להם סוף דמי הרי מוכרח דעיקר פירושו של מים סוף גם הוא סבור כאביי דהיינו שעומד ורואה כל סביבותיו,. ולכאורה צ"ל דגם בקוו וקיימא וליכא גלא יכול לשוט תחת המים רק ס"ל דאין לחוש שמא שט למרחוק יותר מכדי שליטת עין העד ולא יהי' בו עדיין שיעור שתצא נפשו דבשלמא במים הנמשכים דחיישינן דהמים הוליכוהו למרחוק ותלוי במהירות הילוכן של המים ולפעמים יוליכוהו במהירות גם יותר מגמלי פרחי אבל בקוו וקיימי דליכא הולכת המים רק כפי מה שבכחו לשוט ואינו יכול לשוט יותר מכדי שליטת העין קודם שת"נ, ואפשר עוד דגם ר' שילא לא הי' סובר זה לכלל גמור על כל האנשים שלא יהיו יכולים לשוט תחת המים קודם שת"נ רק אפשר דר' שילא הכיר בהנטבע ושיער כמה כחו לשוט אם לא יוליכוהו המים וגם שיער בו כמה יוכל לשהות תחת המים ולא תצא נפשו דשניהם תלוי בכחו של האדם וגבורתו וידע שלא יכול לשוט יותר מכדי שליטת עין קודם שת"נ ומשו"ה התירה והא דאמר כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי אין הכוונה דבכל מקום ובכל האנשים דינו כיש להם סוף רק הכוונה דבהאי עובדא דן אותו כיש להם סוף, דלפי ידיעתו לא יכול הנטבע לשוט יותר מכדי שליטת עין אבל בסתם אנשים שאין יכולים לשער בהם כל זאת אסור באל"ס גם בקוו וקיימי דילמא שט יותר משליטת עין ובזה איירי הברייתא דתני דאסורה:

גם עוד י"ל דר' שמלאי הי' ס"ל לכלל גמור על כל האנשים שאינם יכולים לשוט למרחוק תחת המים במקום שאין המים הולכים ומסייעים להם, והא דמחלק הברייתא בין יש להם סוף לאין להם סוף נפרש דלא קאי על אורך הנהר וקצרו אם יש לארכו סוף או לא, רק קאי על עינו של הרואה היינו דאם יש להרואה סוף בהמים דהיינו שרואה כל סביביו מותרת ואם אין להם סוף הכוונה שזה הרואה אינו יכול לראות סוף הנהר וכגון שהנהר הולך ומתעקם לצד אחר דהעומד כאן אינו רואה סופו ומ"מ קרוב הוא וגם בקוו וקיימי יכול לשוט לשם אסורה ובעובדא דר' שילא הי' המים מגולים לכל צד וראה כל סביבנו ולשמא שט יותר מכדי שליטת עין לא חשש לו ומשו"ה התירה, ונ"מ בזה דינא בין אם נאמר כך ובין אם נאמר דר"ש שיער רק באדם זה שהי' מכירו הוא בנטבע בנהר הנמשך ואין לו סוף דדעת רוב הפוסקים דאם לא שהו עליו כדי שת"נ תצא ורק אם שהו עליו הוא דלא תצא ולפום רהיטא הי' נראה דא"צ שיהי' העד רואה שלא עלה ע"פ המים רק לאותו צד שהמים הולכים ונמשכים אבל להצד שכנגד הילוך המים הרי לא גרע מקוו וקיימי וגם ליכא גלי דמבואר כאן דכשיש להם סוף דמי ולא חיישינן דשט לשם ולפי מה שכתבנו אין בזה כלל ויכול להיות ששט למרחוק גם להצד שכנגד הילוך המים אחרי שאין אנו יכולים לשער כמה כחו לשוט:

ג

ענף ג

בגמרא האלקים אכלו כוורא לחסא, עיי' בהגהות מרדכי שהקשה האיך נשבע ר"נ על זה ותירץ דבכל האיסורים אזלינן בתר רובא ורק גבי ערוה החמירו, ותירוץ זה צריך עיון קצת דהרי בכל איסורא דאורייתא אינו נאמן כלל מסיח לפי תומו לבד בעדות אשה משום עיגונא וא"כ האיך נשבע רב נחמן, וי"ל, ואפשר עוד דהמרדכי מפרש דהאי גברא דאמר טבע חסא לא הי' ישמעאל עסלפ"ת רק הי' ע"א כשר ובכל האיסורין הרי ע"א נאמן מן התורה, ועכ"פ מוכח מכאן דמיעוט כזה המיעוט של משאל"ס לא חיישינן ליה בשארי איסורים ורק גבי ערוה לחודא, ויש להסתפק ביבמה שנפל היבם למים שאין להם סוף אם אסורה או לא דבגמרא לא מצינו הך חומרא דמשאל"ס רק גבי איסור דאשת איש דהוא איסור כרת ואפשר דביבמה דהוא לאו לא חששו לו ואפשר דגם ביבמה חששו לו דבכל איסורי אישות החמירו בו חכמים. ועיי' ברמב"ם פרק ז' מה' נחלות שכתב ובטור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ד כתב מי שטבע במשאל"ס כו' היורשים יורדים לנחלה על פיהם כו' או נהרג ולא הכירו פניו אלא הי' בו סימנים מובהקים כו' שלא החמירו בדברים אלו אלא באיסור כרת לא לענין ממון ומדבריהם הא משמע דרק באיסור כרת לחודא החמירו, שוב ראיתי בנו"ב מהדורא תנינא סי' ס"ז שחקר השואל אם סמכינן על סימנים באיסור יבמה והוכיח מדברי הרמב"ם הללו דרק באיסור כרת לא סמכינן אסימנים והנו"ב דחה דבריו וכתב דלאו בדוקא נקט הרמב"ם איסור כרת ועיקר כוונתו לחלק בין איסורים לממון דלא החמירו רק באיסורין ולא בממון אבל באיסורין החמירו בכל האיסורין ומלבד דהדבר דחוק לומר כן עוד זאת דהרי כללו בדבריהם גם משאל"ס ובזה הא ודאי לא החמירו בשארי איסורים מדנשבע ר"נ ובע"כ עיקר החילוק של הרמב"ם הוא בין איסור כרת לשארי דברים וגם איסורי יבמה יצאה מן הכלל שלא החמירו בה דאל"כ ה"ל לומר שלא החמירו בדברים הללו רק באיסורי אישות, ועיי' עוד ברא"ש פרק האיש מקדש בסוגי' דסבלונות שכתב וז"ל דאין לתמוה אמאי חיישינן למיעוט. דכה"ג מצינו דחששו למיעוט לענין איסור אשת איש כו' וכן משאל"ס דאשתו אסורה וכלשון הזה ממש כתבו התוס' ישנים במס' קידושין דף נ' וכ"כ הרא"ש בבכורות דף ך', ומדבריהם משמע ג"כ דרק באשת איש החמירו בזה. אמנם עיי' ביבמות דף ל"ו דקאמר שם רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם ושמונה ימים בבהמה אינו נופל הא לא שהה ספיקא הוי' והקשו התוס' דאמאי לא אזלינן בתר רובא ורוב נשים וולד מעליא קיילדן ואומר ר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה וכמו במשאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ"מ כיון דמיעוט נפלים מצוי מחמירין בו, והרי חששה דנפלים הוא לענין אם פוטר אשת אביו מיבום ומ"מ כתבו התוס' דחיישינן למיעוט כזה כמו דחיישינן למיעוט דמשאל"ס הרי דמדמין הני שני שמיעוטין והביאו ראיה מזה לזה רק דאח"כ דחו זה ונסתפקו דלמא משאל"ס שאני דמשום ערוה החמירו ועכ"פ חזינן דהתוס' נסתפקו בהך דמשאל"ס אם חוששין לו גם גבי יבום ודעתם נראה נוטה יותר דחוששין דלא כתבו לדחות רק בלשון ספק שמא משום ערוה החמירו. הן אמת דלכאורה דברי התוס' צ"ע לי דאיך ניחא להו בתחילה בתירוצם דהך דנפלים דומה להך דמשאל"ס והרי רשב"ג קאמר גם כן וכל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נופל וגם בזה בלא שהה ספיקא הוי והרי גם על בהמה קשה קושי' התוס' דנימא הלך אחר רוב בהמות וולד מעליא קיילדן והרי גם אם נאמר דמיעוט נפלים דומה למיעוט דמשאל"ס מ"ט קשה דהא בשארי איסורים הא פשיטא. דלא חששו במשאל"ס מדחזינן דנשבע רב נחמן וגבי בהמה הרי הוא איסור נבלה ולא איסור אשות, ולכאורה היה אפשר לומר דהתוס' ביבמות כוונתם על משאל"ס שלא שהו עליו כדי שת"נ דדעת רוב הפוסקים דגם אם ניסת תצא וכבר כתבנו לעיל דמודה הרשב"א דהוא דרבנן דאינו רק מיעוטא ובזה הוא דס"ל להתוס' דבכה"ג גם בשארי איסורים אסור וידוקדק לשון התוס' שכ' דמשאל"ס דאשתו אסורה וכוונתם דגם אם ניסת תצא. וכן הא דכתבו וגוסס דאין מעידין ס"ל להתוס' כהריב"ש דאין מעידין פירושו דאינו עדות כלל ואם ניסת תצא אבל בהך דחסא הרי בדברי העד מוכח דגם שהה עליו מדלא הוציאוה ושפיר נשבע ר"נ. אמנם דחוק מאד לומר כן דהרי האי חומרא דבלא שהו תצא לא נזכר בגמרא כלל והאיך יביאו התוס' ראיה מזה, ולכאורה צריך לומר דהתוס' חולקים על ההגהות מרדכי הנ"ל וס"ל דר"נ לא נשבע כלל רק אמרו בלשון צער ה' אכלו כוורא לחסא וכן משמע מלשון רש"י שכתב מדיבורא דר"נ אזלה איתתי דחסא ואינסבא וכתב רש"י וז"ל מדיבורי דר"נ דאמר אכלו כוורי ולא אמר מיתתן שיעלה וינצל כו' והרי יותר היה לו לרש"י לפרש כפשוטו מדנשבע רב נחמן ומוכרח דמפרש דלא הי' שם שבועה כלל ודברי הרא"ש לכאורה צע"ג שכתב ביבמות ולא אזלינן בתר רוב ולדות שהם בני קיימא משום דמיעוט דנפלים שכיח וחיישינן למיעוט דשכיחא כמו גבי משאל"ס הרי דמדמה ג"כ להדדי וקשה חדא דסותר למה דמשמע מלשונו בקידושין ובבכורות הנ"ל דרק בא"א החמירו במשאל"ס וגם אם נדחוק דלאו דוקא נקט איסור אשת איש וכוונתו איסור אישות וגם ביבמה כן מ"מ הרי זה מוכרח מדבריו דבשארי איסורים שאינם שייכים לאישות לא אסרו במשאל"ס והרי הרא"ש פסק במס' שבת דף קל"ו דעגל שנשחט תוך ז' ימים אסורה משום ספק נופל וא"כ הרי בע"כ דספק נופל שכיח יותר ממשאל"ס ומאי מדמה להו אהדדי, וצ"ל דכוונת הרא"ש דלא הביא ממשאל"ס ראיה דכמו כן יש לחוש בנופל רק הביאו לראיה דאין זה כלל גמור דלא נחוש למיעוט בשום אופן והיכא דהמיעוט שכיח חיישינן וכמו דחזינן דחששו במיעוט במשאל"ס משום האי טעמא באיסור א"א וכמו כן במיעוט בנפלים דהוא עוד יותר שכיח חששו גם בשארי איסורים, אבל בדברי התוס' דיבמות הא מבואר להדי' דנסתפקו במיעוט דמשאל"ס אם הוא רק משום חומר ערוה או גם בשארי איסורים חוששין כמו כן, ולכאורה נראה להוכיח עוד מדברי התוס' בב"מ דף כ' גבי גיטא דאשתכח דאמר ר"ה דחוששין לשני שערי ורבה פשט דלא חיישינן מדתנן כל מעשה ב"ד פי' שטר מקויים ר"ז יחזיר א"ל רב עמרם היכי פשוט מר איסורא מממונא וא"ל רבה שטרי חליצה ומיאונין תנן הרי דפשט ליה רבה מדלא חיישינן גבי שטרי חליצה כמו כן לא חיישינן בגט אשה וכתבו שם התוס' בד"ה איסורא מממונא וא"ת טפי אנו מחמירין בממון מבאיסור דבממון אין הולכין אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דאיכא חזקת איסור ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט וי"ל דמ"מ באשת איש החמירו דבמשאל"ס לא תנשא לכתחילה אע"פ שרובם מתים עכ"ל. הרי דמפרשים התוס' דהא דפריך היכא פשט מר איסורא מממונא הוא רק לענין איסור דהוא חמור יותר מממון כדחזינן בדין משאל"ס אבל שארי איסור וכמו נבלה קיל ומוכח חדא מדברי התוס' דמיעוט אחר אשר מציאותו הוא דומה למיעוט דמשאל"ס אין חוששין לו באיסור נבלה וחולקים בזה על התוס' דיבמות עוד יש להוכיח מהא דתי' לו רבה שטרי חליצה ומיאונים תנן ועיקר תשובתו בע"כ הוא משטרי חליצה דמיאונים הא אינו רק מדרבנן הרי דמוכיח מחליצה לגט וכיון דהסבירו התוס' דכל קושי' של רב עמרם הוא מדחזינן דא"א חמור דהחמירו בה במשאל"ס א"כ הא מוכרח דס"ל להתוס' דאיסור דמשאל"ס גם ביבמה חששו לו דאל"כ הדר קשה האיך מדמה גט לחליצה ומוכרח דס"ל להתוס' דכל איסורי נשים שוים הם וכל מה שהחמירו חכמים באיסור אשת איש יש להחמיר בו גם באיסור יבמה לשוק אמנם זה אינו דודאי דאדרבה דלשון התוס' שכתבו דמ"מ באשת איש החמירו דבמשאל"ס לא תנשא דהרי ודאי משמע להדי' דס"ל כהרמב"ם דבאשת איש לחודא החמירו בו, וסוגי' דגמרא נפרש דרבה לא הוכיח כלל מחליצה לגט דודאי חליצה הקיל יותר ומשו"ה בתחילה לא הביא רבה הך בבא דשטרי חליצה והביא רק רישא דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר והרי טפי ה"ל לאתוי' בבא דשטרי חליצה אם נאמר דמזה הוא עיקר הראי' שלו. רק הפ' דרבה פשט מדתנן כל מעשה ב"ד יחזיר מדסתמה המשנה ונתנה כלל כל מעשה ב"ד בודאי גם על גט אשה ורב עמרם הקשה לי' היכא פשיט איסורא ממונא דנאמר איירי רק בשטרי ממון דהרי בסדר נזיקין קיימא ומדברים רק בדיני ממון ולא בשטרי נשים ודחי לי' רבה שטרי חליצה ומיאונים תנן הרי דאיירי המשנה גם בשטרי נשים ומדתני שטרי חליצה וכל מעשה ב"ד הא בודאי דגם גט אשה הוא בכלל הזה. אבל גט מחליצה לא פשט רבה כלל. נתבאר דמלשון הרמב"ם והתוס' והרא"ש משמע דרק בא"א חששו ולא ביבמה, והתוס' דיבמות נסתפקו בזה דלמא גם ביבמה וגם באיסור נבלה חששו בכה"ג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף