בית הלוי/ב/מט

בית הלוי ב מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן מט

ביאור סוגיא במס' נדרים דף כ"ט

א

[א] מס' נדרים (דף כ"ט), לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות תפשוט הא דבעי אושעי' כו', עיי' בפירוש הרא"ש שכתב דלאו דוקא נקט לבר פדא דהרי בזה כ"ע מודים דאחר שפדאן חוזרות וקודשות ומדברי הכל מצינן למפשט הך איבעי' דר' אושעי', וכן כתבו התוס'. אמנם בפרש"י כתב וז"ל דבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות ואפי' לאחר שקצצן חוזר ופודאן כו' הרי דאיהו מפרש דדוקא נקט בר פדא, ואינו מובן כלל דמאי שייך הא דס"ל לבר פדא דגם לאחר קציצה צריך פדי' להך איבעי' דר' אושעי' במקדשה לאחר שיגרשה. והנה אין לומר דהרי האיבעי' דר' אושעי' הוא רק אליבא דמאן דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולדידי' בעודה אשת איש אי אפשר לה להתקדש לאחר שתתגרש וקמבעי' לי' אם בעודה פנוי' נתן לה שני פרוטות ואמר באחת התקדשי לי מיד ובאחת התקדשי לאחר שאגרשך מי אמרינן מיגו דחלה הראשון חל גם קידושין השנים כיון דגם השנים היו בעודה פנוי' או לא חלין וכמו דמבואר כל זה במס' קידושין (דף ס"ב). והרי בקידושין שם איתא דאם אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו דלכ"ע דבריו קיימין משום דבידו לתולשה ובמקדש האשה לאחר שאגרשך לא מקרי בידו משום דנהי דבידו לגרשה מ"מ אין בידו לקדשה יעו"ש, וא"כ לעולא דס"ל דאינם קדוש רק עד שיקציצו אבל כשקצצן פקע קדושתן מנייהו א"כ הרי מקרי בידו לקוצצן ומש"ה אפי' אם כבר נתקדשו עד שיקצצו מ"מ יכול לקדשן שנית וליכא למפשט מני' הך דר' אושעי' דאינו בידו ורק לבר פדא דס"ל דאחר קציצה ג"כ צריך פדי' וא"כ לא מקרי בידו ומ"מ חזינן דחלה הקדושה השני' ובע"כ הטעם משום דבשעה שהיו עדיין חולין אמר לכולם שיתקדשו ויחזרו ויתקדשו לאחר פדי' מש"ה הוא חל וא"כ נפשוט מני' הך דר"א דאם בעודה פנוי מקדשה לאחר שיגרשה דמהני, זה אינו מספיק דזה הי' ניחא אם ההקדש השני הי' סתם הקדש לעולם ושפיר הינו יכולין לומר דלעולא מש"ה חל השני דבידו לקוצצו ולהפקיע מהם הקדש הראשון אבל הכא הרי גם ההקדש השני לעולא אינו רק עד שיקצצן וא"כ לא מהני לי' כלל מה דבידו לקוצצן דהרי אם יקצצן גם ההקדש השני יהי' נפקע ואין לו מקום רק עד שיקצצו וא"כ גם אליבא דעולא הי' מצי למפשט הך דר"א:

ב

[ב] והנראה לומר דהנה לכאורה קשה מאי מדמה הגמ' הך דהקדש לקידושי אשה והרי בקידושין שם איתא דהאומר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תקדש דחל ההקדש משום דבידו לפדותה ולפי"ז הרי מי שהקדיש חפץ שלו ואח"כ חזר ואמר עליו שיתקדש לאחר שיפדנו דחל ההקדש השני משום האי סברא דבידו לפדותו וא"כ הא י"ל דמש"ה מהני אם אמר בתחילת הקדישו דתתקדש שנית לאחר שיפדם דהא לא גרע יותר מאם אמרו אח"כ אבל בהך דר' אושעי' דאם כבר נתקדשה לו הרי לא יוכל לקדשה שנית אחר שיגרשנה י"ל דגם אם בתחילה נתן לה שני פרוטות ביחד דלא מהני, ואין לומר דס"ל להגמ' דהקדש לא מקרי בידו לפדותו משום דהרי בהקדש צריך שלשה לפדותו ואמרינן מי יאמר דמזדקקי לי תלתא וכמו דאיתא בכתובות (דף נ"ב) דבאומר הרי את מקודשת לאחר שאתגייר דלא מהני דלא מקרי בידו להתגייר כיון דגר צריך שלשה מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא וכמו כן בהקדש לא הי' חל השני אם הי' אמרו אחר הקדש הראשון ובע"כ הא דחל הכא הוא רק משום דאמר בתחילת ההקדש לשניהם ביחד ומדמה לי' שפיר להך דר' אושעי' אמנם זה אינו מספיק דהרי מבואר במס' תמורה דף כ"ז) דבעה"ב הפודה הקדש שלו גם שלא בפני שלשה הרי הוא פדוי וע"ש בתוס' בד"ה לא אמרו, ואע"ג דלא מהני רק בדיעבד ולכתחילה צריך שלשה מ"מ כיון דאם יעבור ויפדה בעצמו יהי' פדוי הרי ודאי נראה דמקרי שפיר בידו וראי' לזה דבקידושין (דף ס"ב) דאמר דלאחר שאתגייר לא מהני דלא מקרי בידו דמי יאמר דמזדקקי ליה תלתא וכתבו התוס' בד"ה גר צריך ג' נראה דוקא בקבלת המצות אבל בטבילה בחד סגי וע"ש שכתבו דלכתחילה למצוה ודאי דצריך שלשה גם לטבילה ורק דאינו מעכב, ומוכרח מזה דס"ל להתוס' דכל היכא דאינו מעכב מקרי שפיר בידו דאל"כ למה דחקו התוס' בתחילה לומר דהגמ' קאי רק על קבלות המצות כיון דלכתחילה צריך שלשה גם בטבילה, וכן מוכח עוד שם דפריך מהא דהנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי מקודשת לאחר שאשחרריך דיחולו הקידושין משום דבידו לשחררה וכתבו התוס' בד"ה אלא דאמאי לא משני מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא ותירצו דאתי' כמ"ד דעבד אין צריך קבלות מצות לאחר שיחרור וטבילה דלאחר שיחרור היינו טבילת גר וההוא לא בעי שלשה והרי בדיבור הקודם כתבו דלכתחילה צריך גם בטבילה ומוכרח להדי' דס"ל דכל שאינו מוכב בדעיבד מקרי שפיר בידו, ועיין עוד באלפ"ס בפרק ד' דיבמות דמשמע שם דדעתו דהא דגר צריך שלשה אינו רק לכתחילה ולא בדיעבד והקשו על זה בחידושי הרמב"ן ובחידושי הרשב"א שם דא"כ אמאי לא מקרי בידו להתגייר ומשום קושי' זו פירשו דעת האלפ"ס דהקבלה שמקבל עליו למול ולטבול צריך שלשה לעכב יעו"ש בדבריהם, וא"כ כיון דאם פדה בינו לבין עצמו הרי הוא פדוי הרי מקרי שפיר בידו וא"כ קשה מאי קאמר תפשוט הא דר' אושעי', ואין לחלק ולומר דהא דתמורה לא איירי רק במטלטלים ורק בהו לא מעכב השלשה אבל בקרקע דתנן בריש סנהדרין דצריכה עשרה לפדותן ונאמר דבהו מעכב העשרה והני נטיעות דהכא הרי הוא קרקע זה אינו דודאי דלפי הסברא נראה דאין לחלק ביניהם דכמו דיליף בסנהדרין (דף יד) דקרקע צריך עשרה כמו כן יליף שם מקרא במטלטלים דצריך שלשה ובודאי נראה דחד דינא להו, ועוד דהרי בתמורה שם בתוס' הוכיחו דבדעיבד בלא שלשה דפדוי מהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה דמחולל, והרי הך דשמואל הא איירי גם בקרקע וכדאיתא במס' ערכין (דף כ"ט) גבי מעשה דפומבדיתא יעו"ש בסוף הסוגי' דקאמר והא מעשה דפומבדיתא קרקע הי', ומוכח מהתוס' דגם בקרקע לא מעכב, ועוד דהרי אדם מבואר בסנהדרין שם דהוא כקרקע וצריך עשרה ואפי"ה מבואר בתוס' במס' מגילה (דף כ"ח) בתוס' בשם הירושלמי דמוכרין אותם בשלשה כדי שלו יברחו ומוכרח דהעשרה שנאמרו בקרקע לא לעכב נאמרו וכיון דחזינן בתמורה דגם שלשה אינו מעכב הרי ודאי דגם בקרקע אפי' שלשה לא מעכבי דלענין שלשה הרי אין לנו שום לימוד להצריך בקרקע יותר מבמטלטלים ועכ"פ קשה הך סוגי':

וע"כ נראה דעיקר הסברא דבידו לא אמרינן לי' רק דומי' דפירות ערוגה זו יהיו תרומה לכשיתלשו, דגם עתה הפירות הם שלו ורק דאי אפשר לחול עליהם שם תרומה משום דהם מחוברין בזה אמרינן הך סברא דבידו לתולשן אבל דבר דעתה אינם שלו כלל אע"ג דבידו לעשות תחבולה ועצה שיהיו שלו בזה לא מהני כלל הסברא דבידו ולא אמרינן דיחול עתה ההקדש משום דבידו לעשותו שלו כיון דמ"מ השתא לא הוי' הוא הבעלים של החפץ והאיך יחול דיבורו מה שאומר עתה דכי יקדיש את ביתו אמר רחמנא שלו דוקא ולא דמי להך דכתובות דשדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדש דקדשה משום דבידו לפדותה דבמשכון גם השתא הוא הבעלים של השדה ורק דבעודה משועבדת לבע"ח אינו יכול להקדישה משום שיעבודו הקדים מש"ה מהני מה דבידו לסלק המונע והשיעבוד אבל מה דהשתא אינו שלו כלל לא שייך סברא דבידו, וראי' לסברא זו דבמס' נדרים (דף ל"ד) איתא הי' לפניו כיכר של הפקר ואמר כיכר זה הקדש נטלו לאכלו מעל לפי כולה ודחקו שם הרא"ש והר"ן דאיירי במונח תוך ארבע אמותיו ומש"ה יכול להקדישה ובשם הרבינו יצחק כתב הרא"ש דכיון דליכא אדם אחר סמוך לו ואיהו אמר דלכשיזכה בו יהי' הקדש אל שפיר משום דהא בידו לזכות בו, וא"כ הרי מדברי הרא"ש והר"ן שדחקו בזה הרי מוכרח כמו שכתבנו דס"ל דכיון דאינו שלו עדיין לא מהני מה דבידו לעשות שיהי' שלו, וזה לשון חידושי הרשב"א בנדרים שם נ"ל דהי' הכיכר תוך ארבע אמותי' וד' אמות קונות לו לפיכך תופס ההקדש גם קודם שנטלה הא בלא"ה אין ההקדש תופס ואפי' נטלה לבסוף דבשעת ההקדש בעינן ביתו שלו ופירושים אחרים ראיתי ולא נראו לי, הרי להדי' כמו שכתבנו, וא"כ גבי נטיעות דהכא דהם של הקדש לגמרי ויצאו מרשותו של של המקדיש אם הי' חוזר אח"כ להקדישו שנית אחר שיפדה אותן לא הי' מהני מה דבידו לפדותן ובע"כ הטעם הא דחל ההקדש השני הוא רק משום דאמרו ביחד עם ההקדש הראשון ומשום הכא פריך שפיר דתפשוט מני' הך אבעי' דר' אושעי':

וא"כ הרי מיושב היטב הא דפריך כאן רק לבר פדא, דהרי בתמורה (דף ל"ב) אמרינן דקדשי מזבח יכול להקדישו הקדש עילוי לבדק הבית אבל קדשי בדק הבית אין מקדיש אותו כלל וכתבו התוס' בד"ה מקדישן דבקדשי מזבח יכול להקדיש הטובת הנאה שבה שיש לו בה ואומדין כמה אדם רוצה ליתן עבור שור זה לעולה אע"פ שאינו חייב עולה ואע"ג דגם בקדשי בה"ב איכא טובת הנאה זו ואפ"ה לא יוכל לקדשם משום דאין להבעלים בהם זכות יותר משארי בני אדם ולא מקרי בעלים כלל אבל קדשי מזבח יש עליהם שם בעלים לפדותם כשהוממו מש"ה יכול להקדישם, וא"כ הרי ודאי דנטיעות דהכא אע"ג דהם קדשי בה"ב מ"מ לעולא דס"ל דכיון שנקצצו אין צריך פדי' והם שלו הא ודאי דגם עתה מקרי בעלים שלהם והרי הדברים ק"ו' אם בקדשים מזבח מקרי שם בעלים עליהם משום הך זכות שיכול לפדותן כשיפול בהם מום ואע"ג דאין בידו להטיל בו מום מ"מ מקרי בעלים ויכול להקדישם ק"ו הכא דבניקצצו הם שלו בלא שום פדיון וגם רשות בידו לקוצצן בכל זמן שירצה ודאי דהוא נקרא הבעלים שלהם ויש לו כח להקדישם הקדש עילוי לפי טובת ההנאה שבהם ורק הקדש גמור אין בידו להקדישם שנית כיון דכבר הם הקדש מעיקרא ועכ"פ אם יאמר שיוקדשו הקדש גמור אחר שיפדו צריך להיות חל השני משום דבידו לפדותן וכמו דמהני בפירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו ומש"ה לעולא לא מצינן למפשט מכאן הך דר' אושעי' דהרי גם אם אמרם זה אחר זה הי' חל ההקדש ומש"ה חלים כשאמרם בבת אחת ורק לבר פדא דס"ל דגם אחר שנקצצו צריכין פדי' א"כ הרי המה ככל קדשי בדה"ב דלא מקרי הוא בעלים שלהם כלל כדמוכח בתמורה דאינו יכול להקדישם אפילו הקדש עילוי ואם הי' מקדישם בזה אחר זה לא הי' מהני כלל אפי' אם הי' אומר שהקדש השני יחול לכשיפדה דכיון דאינם שלו לא מהני מה דבידו לפדותו ואפ"ה חזינן דבבת אחת חלים שפיר מש"ה שפיר תיפשוט מני גם הך דר' אושעי' דגם שם מקודשת, ומיושב הסוגי' היטב:

אמנם לדעת רבינו יצחק שהביא הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) שכ' דאע"ג דעדין לא זכה בהככר מ"מ יכול להקדישו לאחר שיזכה בו משום דבידו לזכות בו הרי דס"ל דגם מה שאינו שלו אמרינן הך סברא דבידו הרי לדידי' קשה מאי פריך הכא בנטיעות והרי גם בזה אחר זה יש לו לחול משום דבידו לפדותו, וצ"ל דס"ל דהכא לא מקרי בידו כיון דלכתחילה צריך שלשה אע"ג דבדעיבד פדוי מ"מ לא מקרי בידו ולכאורה חולק על התוס' דקידושין דהבאנו לעיל וכן על דברי חידושי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דס"ל דאם לא הי' צריך בגר ג' רק לכתחילה הי' מקרי שפיר בידו, ולהר' יצחק צ"ל דהא דקאמר הכא לבר פדא הוא לאו דוקא רק לכ"ע פריך וכמו שכתבו כאן התוס' והרא"ש:

עוד י"ל דגם התוס' דקידושין והרמב"ן והרשב"א הנ"ל מצי ס"ל כשיטתו של ר' יצחק דכאן לא מקרי בידו כיון דלכתחילה צריך ג', ולא דמי כלל לגר דשם הרי אם לא יזדקקו לי' תלתא לא קעביד שום איסורא אם יתגייר בינו לבין עצמו כיון דהשלשה אינם רוצים להזדקק לי' ומש"ה הקשו שפיר דאם נאמר דהשלשה אינם מעכבים אמאי לא מקרי בידו משום מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא כיון דאם לא יזדקקו לי' הרשות בידו לגייר בינו לבין עצמו משא"כ גבי פדיות הקדש הרי כל זמן דלא מזדקקי לי' שלשה אסור לו לכתחילה לפדותו כלל דהא מדאורייתא צריך לכתחילה שלשה ורק דאם עבר ופדאו הוי' פדוי ומש"ה אע"ג דאינו מעכב לא מקרי בידו כלל ומש"ה פריך הגמ' שפיר:

ג

[ג] עוד שם, תפשוט הא דבעי ר' אושעי' לכאורה צ"ע דהרי כל אבעי' דר' אושעי' אינו רק למ"ד דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והרי כאן במשנה כ' הר"ן דיש מפרשים דהמשנה איירי בקונם ואתי' כר"מ דס"ל דיש מעילה בקונמות ור"מ הא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומאי פריך נימא דר"מ לטעמו. ולכאורה מכאן ראי' להפירוש שכתב הר"ן דהך משנה איירי בקרבן גמור, ולהיש מפרשים צ"ל דהך סוגי' אזל אליבא דרבינא דקאמר בשבועות (דף כ"ב) איפוך, דרבנן דר"מ הוא דס"ל יש מעילה בקונם ואתי' הך משנה רק כרבנן דר"מ:

ד

[ד] עוד שם בתוס' בד"ה אמר לך בר פדא, וכי תימא תרתי למה לי לא זו אף זו קתני לא זו דקדושת הגוף אלא אף זו דקדושת דמים ביאור דבריהם דלפי מה דאוקים רב פפא הרי קמ"ל הברייתא גם בסיפא דלא פקע וכמש"כ הר"ן דאינו משבש הברייתא, , וא"ל דלמה דחקו התוס' לאוקמא רישא וסיפא בשני גווני חדא בקה"ג וחדא בקדושת דמים והרי בלא"ה צריכא טובא דברישא הרי הקדים לומר הקדושה הראשונה ואח"כ קדושה השני' וגם הוא מחמור על קל וקמ"ל הסיפא דגם בהקדים השני' וגם מקל לחמור לא פקע, זה אינו מספיק דתיקשה דלתני רק הסיפא לחודא ומש"ה תירצו דחדא בקדושת דמים וזה לא ידעינן רק מיתורא דבחד בבא הי' מוקמינן רק בקה"ג, גם עוד נראה דבלא"ה איירי הסיפא בע"כ בקדושת דמים דהרי השתא לפי תירוצו של ר"פ הרי עוד קמ"ל דאם לא אמר מעכשיו חלה הקדושה דאחר למ"ד ולפי מש"כ התוס' גם הרישא מוקמינן לה כן והרי גם על הך דיוקא תיקשה תרתי' למה לי ועל זה הא מוכרח לומר כתי' התוס' דקמ"ל דגם בק"ד אחר למ"ד אם לא אמר ומעכשיו ומש"ה נקטו התוס' הך רבותא:

ה

[ה] בא"ד לכן נראה לר' אלחנן כו' לכאורה קשה לדעת רבינו אלחנן דבאומר מעכשיו פקע בכדי א"כ למה דחק ר"פ בסיפא נימא דאיירי ג"כ באמר מעכשיו ומש"ה פקע קדושת שלמים והא דתני תרתי משום דחדא בקה"ג וחדא בק"ד וכמו דניחא לעולא כן נימא לב"פ רק דלב"פ איירי באמר מעכשיו והניחא לשני תירוצים של התוס' דבאומר מעכשיו ולאחר למ"ד אי אפשר להקריבה תוך למ"ד א"כ הא לא מצי לומר דסיפא איירי במעכשיו דתרתי למה לי כיון דקה"ג לא משכחת לה כלל ולעולם הוא ק"ד אבל לתי' השלישי דיכול להקריבו בתוך למ"ד קשה, וי"ל דהא דיכול להקריבו תוך למ"ד זהו רק ברישא דאמר תוך למ"ד עולה ומש"ה אע"פ שאמר אח"כ שלמים מ"מ אין כוונתו שמיד יתחיל קצת שלמים אבל בסיפא דבתחילה אמר הא דלאחר למ"ד עולה אם נאמר דאיירי במעכשיו גם תי' הג' של התוספות מודה דא"א להקריבו תוך למ"ד דמיד שאמר מעכשיו ולאחר למ"ד עולה התחיל בה קצת קדושת עולה וא"כ ע"כ הסיפא איירי בק"ד ותרתי למה לי דאם נאמר חדא בקה"ג וחדא בק"ד בע"כ הרישא איירי בקה"ג והוו זו ואצ"ל זו ומש"ה דחק ר"פ וזה אין להקשות לרבינו אלחנן דלמה דחק בה ר"פ דהרי לדידי' ס"ל בע"כ דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמעכשיו דמי וכמו שהוכיח הר"ן בד"ה הכא מדאינו יכול לחזור בו וא"כ הא ניחא הסיפא דמעכשיו הא פקע די"ל דאע"ג דלענין חזרה הוא כמעכשיו מ"מ לענין שיופקע לא מהני, ועוד דעיין ברשב"א בחידושין שכ' דלא כהר"ן והא דלא יכול לחזור בו תי' באופן אחר יעו"ש ונאמר דרבינו אלחנן סבירא ליה ג"כ כהרשב"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף