בית הלוי/ב/לז

בית הלוי ב לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן לז

יברר בנאמנות ע"א באיסורין ובדבר שבערוה אינו נאמן, אם הוא רק היכא דאיכא חזקת איסור או גם בליכא חזקת איסור

א

[א] בהא דאמרינן בכמה דוכתין דאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד אין נאמן בה ויליף לה בג"ש דבר דבר מממון יש לחקור אם זהו רק כשהעד מעיד נגד החזקה ובא להוציאה מחזקתה הראשונה וכמו בהך דמס' קידושין (דף ס"ו) באשתו זינתה דעד אחד אינו נאמן משום דיש לה חזקת היתר וכדומה לזה אבל אם אין עידותו סותר להחזקה שפיר נאמן או דכללא הוא דבכל מקום שצריכין אנו לעדותו ובלא עדותו הדבר אצלנו בספק אז אין עד אחד נאמן להכריע אותו ספק בדבר שבערוה ונשאר הדבר בספק כמקודם ואפילו אם ליכא חזקה דמעיקרא המנגד לעדותו, והנה בשו"ת מהר"י קולין שורש ע"ב כתב בפשיטות דהיכא דליכא חזקה נאמן ע"א וכן כתב בשו"ת מהרש"ל סימן כ"א להדי' יעו"ש. אמנם אחר העיון מצינו בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים ודעת רוב הראשונים הידועים לנו נוטים להחמיר ונביא דבריהם כדי שיתבאר לנו דעתם בזה כי ענין זה הוא נ"מ גדולה לדינא בהלכה למעשה, והנה בתשובת מיימוני בהלכות אישות סימן ג' איתא בראובן שעשה שליח לקדש לו אשה וכשקידשה טעה השליח ואמר הרי את מקודשת לי ואח"כ נשבע השליח שטעה ובדעתו היה לומר מקודשת לראובן והשיב דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא הרי מבואר להדיא כמהרי"ק, וכן משמע דברי חידושי הרשב"א במס' יבמות (דף פ"ח) בד"ה ולענין פסק שכתב וז"ל ומיהו היכא דלא איתחזק איסורא בגוף זה ממש כאשת איש, א"נ טבל והקדש דאינהו גופייהו איתחזק באיסורא ע"א נאמן בהו, ומלשונו משמע דגם בדבר שבערוה הדין כן דבעינן שיתחזק איסורא בגוף זה ממש דאע"ג דדברי הרשב"א שם קאי לענין שארי איסורים ולא לענין דבר שבערוה וכמו שיראה המעיין בדבריו שם מ"מ הרי מדנקט בלשונו גם אשת איש מוכח להדיא דבזה שוה דשב"ע לשארי איסורים דבלא איתחזק ע"א נאמן וכהתשובת מיימוני, וכן משמע לשון המרדכי פרק מצות חליצה שכתב וז"ל וכללא הוא כל היכא דאיתחזק איסורא כגון טבל וא"א וכגון נער וקטן דהוחזק בקטן לא שרינן לחלוץ אלא בעדים, אמנם מצינו הרבה חולקי' על זה דבגיטין (דף ב') דפריך הגמר' על שליח המביא גט אמאי נאמן לומר בפני נכתב לשמה ונבעי תרי ומשני ע"א נאמן באיסורין ופריך אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ומשני רוב בקיאין הם ואפילו לרבי מאיר דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא גמירי ורבנן הוא דאצריכו ומשום עיגונא אקילו בה רבנן, וכתב שם בחידושי הרמב"ן וז"ל קשה לי כיון דאיתחזיק איסורא אפילו שארי איסורין נמי כדאמרינן בהאשה רבה דהקדש וקונמות דאיתחזק איסורא לא מהימן ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי אין פחות משנים ואפילו לאיסור נמי אין פחות, משנים כדאמרינן בפרק האיש מקדש, ואית נוסחא דלא גרס אלא אבל הכא איתחזיק איסור' ותו לא ואי גרסינן הכי גרסינן והוי' דבר שבערוה וחדא ועוד קאמר עכ"ד, הרי, דמפרש דמקשה שני קושיות חדא דאיתחזיק איסורא ועוד אפילו לא היה כאן איתחזיק איסורא אינו נאמן משום דהוה דבר שבערוה ועכ"פ הרי כת' להדיא דגם בלא איתחזיק אינו נאמן, וכן נראה להוכיח מדברי חידושי הריטב"א בגיטין שם שהקשה על הא דמשני הגמר' רוב בקיאים הם דאכתי נימא סמוך מיעוטא לחזקת אשת איש וכל היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט הרי גם לרבנן דר"מ חוששין לו ותירץ בשם רבו דמש"ה סיימו הגמר' ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני גמירי פי' וכ"ש דלרבנן לא אמרינן בו סמוך מיעוט כזה לחזקה וכדאיתא במס' יבמות (דף קי"ט) ובודאי דלכאורה צ"ע טובא דמאי הקשה דלרבנן הא ניחא בפשיטות כיון דלדידהו לא חיישינן כלל למיעוטא גרידא ורק משום דאיכא חזקה המסייע למיעוט הוא דיש לנו לחוש לדידהו ומ"מ הרי שוב אינו רק כפלגא ופלגא בלא שום חזקה דהרי כבר שקלינן להחזקה לצרפה למיעוטא לשוי' כפלגא נגד הרוב ומש"ה ממילא נאמן בו ע"א כיון דליכא חזקה ומש"ה לא הקשה הגמר' רק לר"מ דאיהו חושש למיעוט גרידא והוי' כספק השקול דלדידי' צריך להיות אינו נאמן משום החזקה ומה הקשה הריטב"א, שוב מצאתי בשו"ת הגאון רבינו עקיבא איגר זללה"ה זיע"א סימן קכ"ד שהקשה בעצמו קושייתו של הריטב"א ומתרץ לה כמש"כ, ומוכרח ע"כ דהריטב"א ורבו ס"ל כחידושי הרמב"ן הנ"ל ומפרשים דהגמר' פריך שני קושיות דהוי' דשב"ע וגם בלא איתחזק אינו נאמן ומש"ה הוקשה להם דלרבנן מי ניחא דנימא סמוך מיעוטא לחזקה:

ב

[ב] והנה לכאורה גם מן הגמרא עצמו יש להוכיח כן דקאמר ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני גמירי ורבנן הוא דאצרכו ומשום עיגונא אקילו בה רבנן ולכאורה קשה דהרי כתבו התוס' בכמה דוכתין דגם ר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן וא"כ מאי פריך לר"מ נימא כיון דהוא רק מדרבנן אקילו בה משום עיגונא וצ"ל דפריך משום דהיכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט חושש ליה ר"מ מן התורה וכדאי' בחולין (דף פ"ו) גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דר"מ אזל לקולא ומטהר משום הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה ואכתי קשה דהרי לענין חששא דאורייתא הא הוה כספק השקול בלא חזקה וכמו שכתבנו כיון דכבר שקלינן להחזקה לצרפה בהדי מיעוטא לשוי' ספק דאורייתא וממילא ע"א נאמן בו ולמה הוצרך הגמר' לדחוק דהוא מיעוטא דמיעוטא ומוכרח מזה דגם בספק השקול בלא שום חזקה אין ע"א נאמן בדשב"ע, ובזה הרי יתיישב שפיר קושיות הריטב"א דמש"ה פריך הגמר' רק לר"מ משום דלדידי' בחזקה בהדי מיעוט הוא ספק דאורייתא אבל לרבנן אע"ג דמודים דבחזקה מסייע למיעוט חוששין לו מ"מ לדידהו הא אינו רק מדרבנן דמה"ת הא אמרי בכמה דוכתי רובא וחזקה רובא עדיף וא"כ לדידהו ניחא דמשום עיגונא אקילו בה רבנן ורק לר"מ הוצרך הגמר' לחדש דסתם ספרי גמירי, ועכ"פ להתשובת מיימוני קשה מאי פריך הגמר' לר"מ, אמנם גם זה ניחא חדא די"ל דהתשובת מיימוני חולק על התוס' בזה וס"ל דר"מ חושש גם למיעוט גרידא מן התורה וכמו דס"ל לרבינו ברוך הובא במרדכי בחולין פ' הזרוע דר"מ חושש למיעוט גרידא מדאורייתא וא"כ הרי פריך הגמר' שפיר כיון דלר"מ בלא חזקה הוא ספק דאורייתא שוב אין ע"א נאמן בו משום החזקה, גם י"ל דהתשובת מיימוני ס"ל דזה אין סברא כלל לומר דהקילו בו חכמים באיסור אשת איש משום עיגונא בדבר דבכה"ג חששו בו גם בשארי איסורים ומש"ה פריך כיון דר"מ חושש למיעוט גרידא בכל האיסורים ממילא כאן ג"כ אין ע"א צ"ל נאמן משום החזקה ולא שייך להקל כאן יותר מבכל האיסורים ורק בדבר דבכה"ג בכל האיסורים לא חיישינן ליה כלל וכמו דמשני דסתם ספרי גמירי ובמיעוטא דמיעוטא הא גם ר"מ אינו חושש כדאיתא ביבמות (דף קי"ט) ורק הכא משום חומר איסור א"א אצרכוה רבנן וחששו גם למיעוטא דמיעוטא ומשום עיגונא אקילו בו להאמין לע"א וזהו ג"כ סברתו של הריטב"א שדחק אליבא דרבנן דס"ל כמש"כ כיון דבחזקה המסייע גם לרבנן חוששין בכל דוכתי אין סברא כלל להקל כאן יותר, וניחא סוגי' הגמר' גם להתשובת מיימוני, ועכ"פ דעת הרמב"ן וריטב"א ורבו דגם בלא איתחזק אינו נאמן בדשב"ע:

ג

[ג] גם בדעת רש"י נראה להוכיח כן דבגטין שם דמשני ע"א נאמן באיסורין ודחי אימור דאמרינן נאמן היכא דלא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דא"א וכתב רש"י ע"א נאמן באיסורין שהרי האמינה תורה לכל אחד על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב ועיי' בחולין (דף יו"ד) דאמרי' ע"א נאמן באיסורין ופרש"י דכל יחיד האמינתו תורה וזבחת ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים על דבר, וכתבו שם התוס' דלא ה"ל לרש"י להביא להוכיח כאן שחיטה דהרי בשחיטה איתחזק איסורא והא דע"א נאמן בו הוא מטעם אחר משום דבידו לשוחטו. ובודאי דקושי' גדולה הוא על רש"י דמפרש דעיקר מה דמשני ע"א נאמן הוא משום דחזינן דנאמן על השחיטה א"כ מאי דחי משום דלא איתחזק וה"ל להגמר' לומר גם סברא משום דבידו. והנראה מוכרח דס"ל לרש"י דהני שני סברות אחת הם דהא דנאמן היכא דלא איתחזק וגם הא דנאמן היכא דבידו תלוים זה בזה דהרי הך טעם דבידו בע"כ אין הסברא משום מיגו לחודא דזהו ניחא בדבר דגם עתה בעת שמעיד עלי' לפנינו הוא בידו לתקנו וכמו הקדש וקונם דגם עתה יכול לשאול עלי' ושייך לומר סברא דמיגו אבל בשחיטה הרי בעת שמעיד על הבשר שהיא שחוטה הרי אין בידו לתקנו כלל דאם בתחילה לא נשחטה כהוגן הרי אין בידו עתה לסלק ממנה האיסור ועיקר נאמנותו הוא משום דמקודם הי' ביד לשוחטו וכמש"ש התוס' בגיטין להדי' כן, ובכה"ג הרי ע"כ אין נאמנתו משום מיגו דהוא מיגו למפרע, וס"ל לרש"י דהטעם בזה הוא משום דכיון דכל שעה שהבהמה היא בחיים הי' בידו לסלק ממנה הך איסורא הרי הוא כמו לא איתחזק איסורא לענין האי דינא דנאמנות דלא מקרי איתחזק רק אם בעת האיסור היה מוכרח להיות אסור אבל דבר דגם בתחילה הי' תלוי הכל ברצונו ובידו לסלק האיסור הרי הוא כמו לא איתחזק לענין זה גופי' שהוא בעצמו נאמן לומר שסילק האיסור שוב מצאתי בחידושי הר"ן בגיטין שם שכתב וז"ל פרש"י שהרי האמינה תורה על השחיטה ולא הי' לו לומר כן דבשחיטה הא איתחזק איסורא וכ"ת משום דבידו לתקנו אינו נוח לישנא דגמרא דקאמר משום דלא איתחזק אלא א"כ תאמר דאיתחזק איסורא ובידו לתקנו שוה ללא איתחזק ואין בידו לתקנו הרי דכתב להדיא בדעת רש"י כן, ועכ"פ הרי זה ודאי מוכרח בדעת רש"י דשחיטה לענין דינא דנאמנות דומה ממש ללא איתחזק ואין שום סברא להחמיר בשחיטה יותר מהיכא דלא איתחזק מדחזינן דדחי הגמרא הראי' דשחיטה בהך סברא דלא, איתחזק, והנה בדבר שבערוה בכה"ג כשחיטה הרי בודאי דכ"ע מודים דאינו נאמן דאע"ג דמה שהוא גם עתה בידו נאמן גם בדשב"ע וכדאיתא במס' ב"ב דף קל"ד דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן משום דבידו לגרשה אבל דבר דעתה אינו בידו אע"ג דמקודם הי' בידו הא ודאי דאינו נאמן וכמו שהעלה כל זה בספר שב שמעתתא שמעתתא ו' ומקורו ברוך מהך סוגי' דב"ב גופה דבעל שאמר גרשתי את אשתי דעל למפרע לכ"ע אינו נאמן ולא פליגי שם אמוראי רק באם אמר גרשתי' למפרע אם נאמן על להבא או לא אבל על למפרע ודאי דאינו נאמן וא"כ הרי ממילא מוכרח בדעת רש"י דבדבר שבערוה גם בלא איתחזק איסורא אינו נאמן:

ד

[ד] עוד נראה להוכיח כן מהא דבמס' עירובין (דף נ"ח) תנן ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים לומר עד תחום שבת שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל ומפרשינן בגמרא הטעם משום דתחומין דרבנן, וכתבו שם התוס' משמע דאם היה דאורייתא לא מהמני' ואע"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים על השחיטה וניקור ולתרום חלה הוא משום דבידה דבשחיטה מקודם הי' בידה לשחוט אבל תחומין לא הי' כלל בידה עכ"ד, וא"כ נחזי אנן הרי בתחומין ליכא שום חזקת איסור כלל ונשים אינם נאמנים ומוכח דדבר שאינו בידו כלל אע"ג דאין לו חזקת איסור חמירא מדבר שהי' מקודם בידו ויש לו חזקת איסור דבשחיטה אשה נאמנת ובדבר דהוא דומיא דתחומין אינה נאמנת בדבר דאורייתא וא"כ כיון דכתבנו דבדבר ערוה אין ע"א נאמן גם בדבר דהי' בידו מעיקרא דאינו נאמן לומר גרשתי למפרע א"כ ק"ו הוא דאינו נאמן בדבר דלא היה בידו כלל אע"ג דלא איתחזק איסורא, ולכאורה הא ראיה היא נכונה וברורה בדעת התוס' וגם מדברי התוס' בריש גטין במקומם מוכרח כן וכמו שמובא במהרי"ק שורש ע"ב אחר שכתב דבלא איתחזק נאמן גם בדבר ערוה והקשה בעצמו מהא דכתבו התוס' בריש גיטין בד"ה ע"א דהא דקיי"ל בכל דוכתא דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה דכתיב וספרה לה ודרשינן לה לעצמה. וא"ת א"כ נילף דאפי' באיתחזק איסורא נמי נאמן ובמס' יבמות (דף פ"ח) הא מסתפקא הגמרא אי נאמן בשארי איסורין גם באיתחזק או לא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, ביאור דבריהם דבנדה לא איתחזק דלענין חששה דלמא חזרה וראתה שנית וסתרה מניינה הרי לא נתחזקה שתהא רואה כל שעה ובמה שמאמינים לה שטבלה דלגבי זה הא מקרי שפיר איתחזיק איסורא מ"מ נאמנת דהרי בידה לטבול ושוב הקשו התוס' שם בדיבור שאחר זה דמאי מספקא להגמר' ביבמות אי נאמן בשארי איסורין גם באיתחזק דא"כ למה לי קרא דוספרה לה לעצמה גבי נדה וקושי' זו אזלי לפמש"ש מקודם דנדה מקרי לא איתחזק וא"כ אם נאמר דגם באיתחזק נאמן בשארי איסורין בע"כ לא מנדה יליף לה א"כ קרא בנדה למה נאמר וי"ל דס"ד דהוא כמו דבר שבערוה, ומוכרח להדיא דס"ל להתוס' דבדשב"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן, ומהרי"ק דחק לישב דברי התוס' גם לדעתו וכתב דכוונת התוס' הוא דהי' ס"ד דנדה הוא כמו דשב"ע ולא תהא נאמנת לומר שטבלה, ותי' זה דחוק טובא מכמה טעמים חדא דקשה לומר כן דעיקר קרא דוספרה לה לעצמה לא איצטריך כלל לאשמעינן דנאמנת על הספירה רק קמ"ל דנאמנת על הטבילה והרי בפסוק זה לא נזכר כלל טבילה ואיירי רק לענין ספירה, ועוד דא"כ מאי תירצו התוס' דהי' ס"ד דהוא כמו דשב"ע דהוא ודאי דגם בדשב"ע נאמן היכא דהוא עתה בידו אפי' באיתחזק דבעל שאמר גרשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ואע"ג דלבסוף מסקינן בב"ב (דף קל"ד) דאין נאמן לומר גרשתי הוא מטעם אחר משום דאי איתא דגרשה קלא אית לה אבל בלא"ה נאמן וכן כתב להדי' בתשובת מיימוני ה' אישות סי' ג' יעו"ש, ובודאי מוכרח דהתוס' ס"ל דבדשב"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן, ודברי מהרי"ק שם נפלאו ממני ולא ידעתי להבינם שכתב לתרץ דברי התוס' לדעתו וז"ל דאי לאו וספרה לה הוי ילפינן נדה מאיסור ערוה דלא מהימנא שטבלה דאיכא חזקת איסור דודאי גבי איסור ערוה לא מהימני כה"ג כיון דאיתחזק איסורא ואע"ג דבידו (וזה צ"ע דהרי גם בדשב"ע נאמן לומר גרשתי משום דבידו לגרשה) וכ"ת כיון דנדה מקרי איתחזק אלא שבידו א"כ היכי ילפינן מינה דע"א נאמן היכא דלא אתחזק אע"ג דאין בידו וכחתיכת ספק חלב ספק שומן (גם זה צ"ע דהרי זה נוכל ללמוד מהא דנדה נאמנת לומר שלא סתרה מניינה דלענין זה הרי אינו בידה ורק דלא איתחזקה ברואה כל שעה) וי"ל דכ"ש הוא כיון דידעינן מנדה דאפי' איתחזק נאמן משום דבידה לטבול כ"ש לא איתחזק אפי' אין בידה דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שלה וכ"ש כשאין חזקת איסור כלל דנאמן, וצ"ע דהוא סותר את עצמו כיון דכתב דעיקר הדבר דבשארי איסורין נאמן ילפינן מק"ו דנאמנת על הטבילה ואיהו גופו כתב דבדשב"ע כה"ג דומי' דטבילת נדה ודאי דאינו נאמן וא"כ מנ"ל להאמינו בדשב"ע בלא איתחזק ובע"כ דיש איזה חסרון בדברי מהרי"ק ונשמט קצת מדבריו בדפוס וצ"ע:

ה

[ה] והנה לדעת התשובת מיימוני והרשב"א דס"ל להדי' כמהרי"ק הרי תשאר קושי' התוס' דאי נאמר דבשארי איסורין ע"א נאמן ואפילו היכא דאיתחזק א"כ קרא דוספרה לה בנדה למה לי דבנדה הרי לא איתחזק איסורא וכמו שהסבירו התוס' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ובשלמא על התשובת מיימוני י"ל דחולק על עיקר סברת התוס' וס"ל דגם לענין הך חששה דלמא חזרה וראתה וסתרה מניינה ג"כ מקרי איתחזק דהרי בחידושי הרמב"ן על גיטין וכן הוא בחידושי הריטב"א שהביא דעת התוס' דעיקר נאמנות דע"א ילפינן לה מנדה והקשו עליהם דא"כ נילף מני' גם באיתחזק איסורא וע"כ כתבו דמנדה אי אפשר ללמוד דשאני שם דגם היא שייכה באיסור זה ועוד דאי אפשר לה להביא עדים על זה ומש"ה. האמינתה תורה ועכ"פ הרי ס"ל להדיא דמקרי איתחזק וא"כ שפיר צריך קרא להאמינה, דאפילו אם נאמר דבשארי איסורין נאמן גם באיתחזק מ"מ היה ס"ד דנדה הוא כדשב"ע, אמנם בזה ניחא רק דברי התשובת מיימוני אבל דברי הרשב"א עדיין צ"ע דבחידושו ביבמות דף פ"ח כתב וז"ל ולענין פסק משמע מהכא דבשארי איסורין אין ע"א נאמן באיתחזק איסורא ואין בידו כו' וא"ת ותיפשוט מנדה דאע"ג דאיתחזקה נדה נאמנת ותי' דכיון שדרכה להיות רואה ופוסקת וההיתר בא מאליו נאמנת כו' ומיהו ודאי היכא דלא איתחזק איסורא בגוף זה ממש כאשת איש ע"א נאמן בו עכ"ד, הרי דס"ל דגם בדשב"ע בעינן דוקא איתחזק וגם כ' דנדה לא מקרי איתחזק משום דרגילה להשתנות וההיתר בא מאלי' ולדידי' הא תשאר קושי' התוס' דמאי מספקא להגמר' דאי נאמר דבשארי איסורין נאמן גם באיתחזק קרא בנדה למה לי ולדידי' לא שייך תי' התוס' דס"ד דהוא כדשב"ע כיון דגם בדבש"ע בלא איתחזק נאמן, וצ"ל דהרשב"א חולק על עיקר סברת התוס' וס"ל דנדה לפי האמת מקרי דשב"ע ועיי' בחידושי הרשב"א בחולין דף יו"ד שכתב להדי' כן דנדה הוא דשב"ע ונאמר דהא דבדשב"ע נאמן בלא איתחזק מנדה הוא דילפינן לה ושפיר צריך קרא דוספרה לה, ועיי' בחידושי הרשב"א בחולין (דף יו"ד) ודבריו סותרים לדבריו ביבמות וצ"ע:

ו

[ו] גם עוד נראה לישב קושי' זו להרשב"א ולהתשובת מיימוני באופן אחר וגם מהתוס' דגטין אין הכרח דחולקים עליהם בעיקר ההלכה וגם הם מצו ס"ל דגם בדשב"ע נאמן בלא איתחזק ומ"מ שפיר תירצו דס"ד דנדה הוא כדשב"ע, דהנה בסדרי טהרה סימן קצ"ב הביא דברי תשובת מעיל צדקה באשה שמצאה כתם בימי ליבונה ופסקה לערב בטהרה והתחילה למנות מחדש ולמחר אמרו לה שכנותי' שצריכה להמתין חמשה ימים קודם שתתחיל למנות שבעה נקיים ואחר שעברו שני ימים נודע לה הדין שא"צ להמתין הני חמשה ימים ופסק דאינה יכולה לחשוב הנקיים שלה מיום שפסקה בטהרה בתחילה כיון דאח"כ לא נתכוונה למנות השני ימים בתוך ז' נקיים שלה אינם עולים למניינה דאפי' למ"ד דסגי בתחילתן לחודא או בסופן לחודא ואפילו לא בדקה עד יום שביעי סגי מ"מ זה בעינן לכ"ע שתחזק כל השבעה ימים שלה בסופרת וכפשטי' דקרא דוספר' לה שבעת ימים דבעינן ספורין דוקא, ועי' בסדרי טהרה סי' קצ"ו דהביא משמעות כמה מהראשונים דס"ל כן, ולדידהו כל שלא נתכוונה שיעלו לה לספירת שבעה אינם עולים לה גם בלא חששה דלמא ראתה דם דאפי' אם יבא אליהו ויאמר דודאי לא ראתה מ"מ אינם עולים לה לספירה ועדיין טמאה היא מחמת ראייה ראשונה שקודם שבעה, ולפי"ז בנדה דנאמנת איכא שלשה סברות הא דנאמנת על הטבילה הוא משום דבידה לטבול והא דנאמנת שלא חזרה וראתה וסתרה מניינה דזה אין בידה כלל הוא כסברת התוס' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה או כמש"ש הרשב"א דרגילה להשתנות וההיתר בא מאליו ומקרי לא איתחזק והא דנאמנת השתא לומר שפסקה בטהרה ומנתה שבעה נקיים דלגבי חשש זה הא מקרי שפיר איתחזק דהא אם לא נתכוונה למנות טמאה משום ראי' ראשונה עצמו צ"ל משום דבידה למנות ואע"ג דהשתא אחר שעברו השבעה ואומרת טהורה אני אין בידה למנות למפרע מ"מ הרי מעיקרא היה בידה למנותן ומש"ה נאמנת שמנתה אותן וכמש"ש התוס' דנאמן על השחיטה משום דמעיקרא היה בידו אע"ג דהשתא אינו בידו, והרי כבר כתבנו לעיל דבדשב"ע בעינן דוקא שיהי' עתה בידו אבל מה שהי' בידו מקודם לכ"ע לא מהני וכמו בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע דעל למפרע לכ"ע אינו נאמן, וא"כ הרי אתי שפיר תי' התוס' דאיצטריך וספרה לה דס"ד דהוא כדשב"ע פי' ולא נאמינה שפסקה בטהרה וספרה שבעה נקיים, ובמקום אחר כתבנו סברא אחרת דנדה מקרי איתחזיק ואכמ"ק:

ז

[ז] גם דעת הר"ן הוא להדיא כן דבמס' גיטין דף ס"ד גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח דהמשלח אסור בכל הנשים שיש להם קרובות דחיישינן שמא קידש לו אחותה וכ' שם הר"ן בשם הרמב"ן דאם באו הקרובות ואמרו שלא קידש אותם השליח דמותרת והקשה ע"ז הר"ן דאם ע"פ דין אסורה מה מועיל עידות הקרובות הרי אין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דלא איתחזק איסורא שהרי אפי' לאיסור אמרו כן גבי אשתו זינתה בע"א דלרבא אינו נאמן והרי דכ' מפורש כן, ועיי' בקידושין דף ס' דתנן ע"מ שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו ופריך וניחוש שמא יש לו ומשני כאן בקידושי ודאי כאן בקידושי ספק,, ולכאורה קשה מכאן דאמאי לא יהיה נאמן בעצמו דאין לו דלפי דבריו הא לא חלו הקידושין וליכא חזקת איסור רק זה ניחא וכמו שכתבו הר"ן שם וז"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקדיש אדעתא דהכי רגלים לדבר דיש לו דאל"כ למה קידשה והשתא הוא דרוצה לחזור בו עכ"ד, וזה אין להקשות דהר"ן לשיטתו למה הוצרך לזה דאיהו הא ס"ל דגם בלא איתחזק אינו נאמן די"ל דהר"ן בא לישב אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי מגרשה ועיי' בב"ב (דף קל"ה) דפליגא באומר גרשתי למפרע אם נאמן על להבא או לא, גם י"ל דעד כאן לא ס"ל להר"ן דאינו נאמן רק היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אבל באומר שאין לו הרי לדבריו לא חלו הקידושין כלל ויש לה חזקת פנוי' וצ"ל נאמן אי לאו משום רגלים לדבר ולא דמי להך דהאומר לשלוחו דשם חיישינן שמא קידש אחת מהקרובות ולא שייך חזקת פנוי' וכמש"כ הר"ן בגיטין שם בשם הרמב"ן דאין חזקת פנויה דקרובות שאין באין לפנינו לדין מועיל לה ומה דלא מוקמינן אותה על חזקת היתר להמשלח מבואר במקום אחר משום דהספק לא נולד בה רק בהקרובות וס"ל דאין לדון חזקה רק בדבר שהספק נולד בה משא"כ במקדש על תנאי הרי יש לה חזקת פנוי', רק עדיין הא קשה לי דהרא"ש שם בפ"ג דקידושין סימן ג' הביא תוספתא ה"א מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשילטון ואעשה עמך כפועל ונתן לה ש"פ ה"ז מקודשת מיד עד שיאמר לא דברתי ולא עשיתי דברי ר"מ וחכ"א נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת והקשה הרא"ש אמאי לא חיישינן שמא קיים התנאי רק אח"כ רוצה לחזור בו ואומר שלא קיים וכמו דחיישינן בגמר' שמא יש. לו ותי' דה"ק אם נתקיים התנאי הם קידושי ודאי ואם לאו קידושי ספק, ומאי מדמה להו דבמשנה הא איכא רגלים, לדבר דיש לו מדקידשה אבל בהך דתוספתא הא ליכא שום רגלים לדבר דקיים אח"כ התנאי דלמא תיכף נתחרט ולא קיים ומוכרח דס"ל להרא"ש דגם בכה"ג אין ע"א נאמן בדשב"ע אמנם צע"ק דברא"ש פרק הנזקין כתב י"ד כללים בדיני נאמנות ע"א וכתב שם דנגד חזקה אינו נאמן והיכא דליכא חזקה דמעיקרא נאמן ולא כתב כלל לחלק דבדשב"ע גם בדליכא חזקה אינו נאמן ומשמע קצת דס"ל כהתשובת מיימוני דגם בדשב"ע נאמן וצ"ע:

ח

[ח] והנה בדעת הרמב"ן והר"ן יש לעיין וכמו שיתבאר דהנה כבר הבאנו לעיל דברי הרמב"ן בחידושיו ריש גיטין שכתב להדי' דבדשב"ע אינו נאמן גם בלא איתחזק איסור וע"כ הקשה על הא דאמרי שם אימור דאמרי' ע"א נאמן כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא איתחזק איסורא דא"א וה"ל דשב"ע דלמה צריך הגמר' להני ב' הסברות ודחק דהגמר' פריך שתי קושיות, ולכאורה סותר דברי עצמו בגיטין (דף ס"ד) באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים וכ' שם הר"ן בשם הרמב"ן דהאיסור הוא ע"פ דין דודאי כל הנשים שבעולם שריין להנשא לאחר ואפילו קטנות שמת אביהן ולא חיישינן לה שמא היא נתקדשה לפי שבחזקת פנויות הן ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציא אותן מחזקתן אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להם קרובות האוסרות אותה בקידושין וחיישינן שמא אחת מהקרובות נתקדשה לו לפי שאין חזקת פנויות של הקרובות שאין באין לפנינו לדין מועיל להם הא אם באו כל הקרובות שלה ואמרו שלא קידש אותם השליח ודאי מותר בה דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששה בעלמא הוא, והר"ן הקשה עלי' דאם ע"פ דין אסורות מה מועיל עדות הקרובות הא אין דשב"ע פחות משנים ואפילו בדלא איתחזק איסורא וא"כ דברי הרמב"ן לכאורה סותרים זה את זה, וזה כמה שנים שראיתי קושי' זו בספר מקור מים חיים סי' קכ"ג ונשאר בצ"ע, והנראה ברור דודאי ס"ל להרמב"ן דגם בלא איתחזק אינו נאמן רק זהו בכל ספק שנולד לו באשה אחת וכמו הך דריש גיטין דהספק באשה זו אם גיטה נכתב לשמה או לא ואז אין ע"א נאמן להכריע לנו הספק אבל בהך דהאומר לשלוחו דגם בלא עידותו ידעינן שיש הרבה נשים בעולם המותרות לו רק לא ידענו מי המה המותרות ומי המה האסורות ולא בא העד רק לברר שזאת מן המותרות מש"ה ס"ל דבכה"ג שפיר נאמן, ותדע דהרי כתב הרמב"ן הא אם באו הקרובות כו' דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששה בעלמא הוא, וחזינן להדיא מדבריו דאפילו אם היה כאן איתחזק איסורא ג"כ היה נאמן והרי זהו דבר שהכל מודים דבאיתחזק איסורא ודשב"ע דאינו נאמן רק כוונתו הוא כמש"כ דאפילו אלו היינו יודעים דבודאי קידש לו השליח אשה אחת שיש לה קרובת רק לא ידענו אותה והיה כאן איתחזק איסורא פי' דודאי יש כאן איסורא ג"כ היה נאמן ע"א לברר לנו איזהו שרי ליה וכ"ש דאינו רק חששה בעלמא פי' דלא ידעינן אם יש כאן איסור כלל דשמא לא קידש לו כלל דחזקה שליח עושה שליחותו אינו חזקה גמורה דהא לא סמכינן עלה להקל בדאורייתא ובפרט בכה"ג דאין הדבר תלוי בו דלמא לא תתרצה להתקדש לו ואפי' אם קידש דלמא קידש לו אשה שאין לה קרובות בודאי דנאמן, וטעמו של הרמב"ן בחילוק זה נראה דיצא ליה מהא דתנן בקידושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן ובודאי דלהני פוסקים דס"ל דבדבש"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן קשה לכאורה אמאי נאמן ומוכרח כמש"כ כיון דגם בלא עידותו ידעינן דיש אדם אחד בעולם שהיא מותרת לו רק לא ידענו מי הוא והעד בא רק לברר לנו מי הוא ההיתר נאמן, והר"ן חולק עלי' וס"ל דאפי' בכה"ג דלא בא רק לברר ג"כ אין ע"א נאמן בדשב"ע ומש"ה כתב דאם הי' האיסור ע"פ דין לא היו הקרובות נאמנים, ולכאורה הרי תיקשה על הר"ן מהך משנה דנאמן לומר אני קידשתי הרי דגם הוא בעצמו נאמן וכ"ש ע"א ועיין בר"ן בקידושין שם שכ' על הך משנה וז"ל ואע"ג דאין דשב"ע פחות משנים כו' התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן, ועיי' בתשובת הגאון רבינו עקיבא איגר זלצ"ה זיע"א בסי' קכ"ג שהקשה דדברי הר"ן הללו סותרים דברי עצמו בגיטין שכתב דאין הקרובות נאמנים דגם בלא איתחזק אינו נאמן בדשב"ע ובודאי דיש להבין להר"ן דמה בין האי דקרובות דאינן נאמנים לבין הך דאני קדשתי דנאמן:

ט

[ט] והנראה ביאור דברי' דהא דכתב בקידושין דרק להוציאה מחזקתה אינו נאמן אין כוונתו דוקא שיהי' לה חזקת איסורא דמעיקרא דודאי דגם בדליכא חזקה דמעיקרא אינו נאמן להר"ן רק כוונתו היכא דבא העד להוציאה ממה שהיינו מחזיקין אותו בב"ד מעיקרא קודם שהעיד וכמו בהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דקודם שבאו הקרובות אסרנו עליו אשה זו והוחזקה בספק איסור שמא קידש השליח אחת מהקרובות שלה ושוב אינו מועיל עידותן להכריע ולהוציאה מידי ספק איסור זה שהחזקנוה אבל בהך דהאומר קידשתי את בתי הרי קודם שהעיד לפנינו החזקנו להבת שאסורה לכל העולם ומותרת לאדם אחד וגם עכשיו כשבא העד ואמר אני קידשתי הרי אינה מוציאה כלל ממה שהוחזקנה אותה בלא עדותו דגם לדבריו אסורה לכל העולם ושרי לאחד רק אומר לנו מי הוא האחד וכיון דעידותו הוא ממש כמו שהחזקנו אותה מקודם ואינו מחדש באשה זו לא איסור ולא היתר מש"ה נאמן וזהו שכתב הר"ן ואע"ג דאין דשב"ע פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה פי' ממה שהחזקנו אותה באיסור קודם עידותו והעד בא להתירה או להיפוך אבל זה שמעמידה על חזקתו אלא שאמר שנתקדשה לו פי' דעידותו הוא ממש כמו שהחזקנו אותה וזה ברור בכוונת הר"ן ולא נתכוין כלל לחזקת איסור דמעיקרא התשובת מיימוני בעובדא דידיה דהשליח אמר הרי את מקודשת לי ואמר שטעה וכוונתו היה לקדשה לראובן והשיב דע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא ואף על גב דכאן איתחזק איסורא כל כמה דלא אמר דאטעי לדבוריה הא לא מיקרי איתחזק איסורא אלא היכא דגם לדברי העד הבא להתיר מעיקרא הי' אסורה וכהך דריש גיטין דבפני נכתב עכ"ד הרי כתב דאע"ג דאיתחזק איסורא בב"ד קודם עידותו מ"מ נאמן כיון דאין לה חזקת איסור דמעיקרא, והר"ן אע"ג דחולק על סברתו זו וס"ל דגם בלא חזקה דמעיקרא אינו נאמן מ"מ לסברה הראשונה מודה דבעינן דוקא שיעיד נגד מה שהחזקנו אותה קודם עידותו אז הוא דאינו נאמן. והנה נ"מ טובא לדינא בין הרמב"ן והר"ן דלהרמב"ן דטעמו של המשנה דנאמן לומר אני קדשתי משום דאינו רק מברר א"כ ה"ה באב שיש לו שתי בנות קטנות ואמר קידשתי אחת מהן לפלוני ואין אנו יודעין איזו נתקדשה דשתיהן אסורות ובא ע"א והעיד שזו היא שנתקדשה דלהרמב"ן נאמן כיון דאינו רק מברר לנו איזה אסורה ואיזה מותרת וכמו דס"ל דהקרובות נאמנים על אשה זו להעיד שמותרת להמשלח ומבואר בדבריו להדיא דאפילו אם היינו יודעין דודאי קידש לו השליח אשה אחת ג"כ הי' מועיל עידותן, ולהר"ן אינו נאמן כיון דכל אחת הוחזק לנו בספק מקודשת אין ע"א נאמן להתירה ולהוציאה מידי ספק זה ורק בדינו של המשנה דאין הספק על הבת כלל דאינו מחדש בעידותו על האשה שום דבר לא איסור ולא היתר מש"ה נאמן, ואין להקשות דגם בהך דינא של המשנה דאני קדשתי דאע"ג דלגבי הבת אינו מחדש בעידותו מ"מ אמאי לא נדון עליו ונאמר דקודם עידותו היתה אשה זו אסורה לכל א' מספק וגם זה האיש היה בספק איסור ועכשיו בא להתירה לו ואמאי נאמן, ז"א דלגבי עצמו דאומר ברי לי שאני קדשתי הא ודאי דנאמן בעצמו והרי יותר מזה מבואר בכתובות (דף כ"ד) בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאם ניסת לא תצא ופריך תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי ומשני בשניסת לא' מעידי', וכל הקושי' הוא אמאי נאמן לגבי דידה להתירה דהיא אינה יודעת וע"ז שפיר מתרץ לה הר"ן דבה אינו מחדש בעידותו לא איסור ולא היתר וכמש"נ:

י

[י] והנה בירושלמי איתא על הך משנה דבא אחד ואמר אני קדשתי' דנאמן מהו נאמן שמואל אמר נאמן ליתן גט כו' ר"י אומר נאמן לכנוס ואין למדין הימנו לדבר אחר מהו אין למדין הימנו לדבר אחר אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתי לא כל הימנו אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי לא כל הימנו, והנה לדעת הר"ן אתיין דברי הירושלמי כפשטן כיון דהספק הוא על איזה בת קידש ושניהם נאסרו מקודם בספק מקודשת מש"ה אינו נאמן אבל להרמב"ן דכל היכא דבא רק לברר נאמן צ"ע דברי הירושלמי, אמנם גם להרמב"ן ניחא דלדידי' נאמר דלשמואל דאמר דנאמן ליתן גט באמת גם בכה"ג והא דקאמר אין למדין הימנו לדבר אחר הוא רק דברי ר"י דקאמר דנאמן גם לכנוס וקאמר דבכה"ג אינו נאמן לכנוס, וטעמא דהא מילתא הוא משום דבגמר' דידן איתא להא פלוגתא דרב קאמר דנאמן רק ליתן גט ולא לכנוס חיישינן שמא יצרו תוקפו פי' דמדרבנן חיישינן שלא להתירה לו ור"א קאמר דנאמן גם לכנוס דמירתת שמא אח"כ יזכור האב ויכירנו דאינו הוא רק אחר ומודה ר"א באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי דאינו נאמן לכנוס דלא מירתת דהיא תחפה עליו, הרי דהא דנאמן לכנוס הוא רק משום סברא דמירתת ובלא"ה היינו חוששין לו מדרבנן שמא יצרו תוקפו וס"ל להירושלמי דסברא דמירתת הוא רק אם הספק הוא על המקדש שאין האב יודע למי נתקדשה ושפיר מירתת לשקר דלמא אח"כ יכירנו האב ויתגלה קלונו שיתברר שרצה לעבור במזיד ובשאט נפש על איסור אשת איש דהרי בודאי שיקר במזיד אבל באם אין האב יודע איזו בת קידש לא מירתת כלל לומר שקידש לזו אפי' אם האמת אינו כן דהרי גם אם יזכור אח"כ האב דלא זו היא שקידש רק לאחותה יתרץ עצמו גם אנכי טעיתי בזה וכמו דאתה שכחת כן שכחתי גם אני ונדמה לי שזו היא ומש"ה אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תוקפו אבל לענין ליתן גט דלא בעינן לסברא דמירתת יסבור הרמב"ן דגם כשהספק הוא על הבת נאמן ולהר"ן אינו נאמן בכה"ג גם ליתן גט כן היה נראה לכאורה, אמנם עדיין קשה לי על לשון הירושלמי דנקט באומר אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי דאינו נאמן דלפי מש"כ בין להרמב"ן ובין להר"ן עיקר הטעם דאינו נאמן הוא משום דהספק הוא על הבנות וא"כ למה נקטה הירושלמי באופן דיש ספק על הבנות וגם על המקדש והרי גם בידוע מי הוא המקדש רק הספק איזו בת קידש ובא המקדש ואמר לזו קידשתי אינו נאמן וגם לשון של הירושלמי אינו מדוקדק דנקט ואמר אני קדשתי לא כל הימנו והרי מה שאומר שהוא המקדש היינו מאמינין לו ועיקר החיסרון הוא שאין מאמינים לו שלזו קידש וה"ל למינקט ובא א' ואמר לזו קידשתי לא כל הימנו, שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א בחדושיו לקידושין פ"א שהביא לדברי הירושלמי הלז וכתב בו ביאור יותר נכון דטעמו של הירושלמי דמרתת לא שייך רק באם שכשיוכר שיקרו יתברר שעבר ודאי עבירה וכמו בקידשתי את בתי דהיא ודאי נתקדשה והיא א"א מש"ה נאמן לומר אני קדשתי דכשיכירנו אח"כ האב יתברר שעבר עבירה ודאית אבל כשנסתפק האב על שניהם דאינו יודע איזו בת נתקדשה וגם אינו יודע למי קידשה אינו נאמן לומר אני קדשתי ולזו קדשתי דכשיכירנו דאחר הוא הרי לא עבר רק על ספק איסור דלמא זו שנשאה לא נתקדשה מעולם ופנוי' היתה ומש"ה אינו נאמן לכנוס וכל זה ניחא לדעת הרמב"ן דלדידי' ע"פ דין נאמן כיון דלא בא רק לברר מי הוא האיסור ומי הוא ההיתר ורק משום חששה דרבנן שמא יצרו תוקפו החמירו עליו לאסור לכנוס אם לא היכא דמירתת, ושפיר ניחא הא דנקט הירושלמי רק באופן זה דאיכא שני ספיקות אבל אם היה רק ספק אחד איזו בת נתקדשה ס"ל להירושלמי דנאמן דהרי אם יוכר שיקרו דלא קידש אותה רק אחותה הרי עבר בודאי על איסור אחות אשה ולא ס"ל הסברא שכתבנו למעלה דיכול לתרץ עצמו כמו ששכחת אתה כן שכחתי גם אני דהרי אינם דומים זה לזה כלל דהאב כששכח אמר איני יודע אבל הוא אם שכח לא היה לו לומר ברי שלזו קידשתי ושפיר מירתת לומר ברי ומש"ה נאמן ועיקר מה שאינו נאמן הוא מה שאומר שהוא המקדש ומדוקדקין דברי הירושלמי, אבל להר"ן הרי גם אם אין הספק רק על הבנות לחוד איזו נתקדשה הא ע"פ דין אין ע"א נאמן בה וגם בלא הך סברא דשמא יצרו תוקפו וכמו דס"ל להר"ן באומר לשלוחו דאין הקרובות נאמנים לומר שזו מותרת להמשלח ולדידיה הא קשה דברי הירושלמי כנ"ל דלמה נקט באופן דאיכא גם ספק על המקדש וגם נקט אני קדשתי ומוכח דבלא"ה היה נאמן וכהרמב"ן, ונהדר לדידן דדעת הרמב"ן והר"ן שקולים הם דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן גם בליכא חזקת איסור דמעיקרא ואע"ג דלדברי העד לא הי' מעולם כאן איסור וחולקים על התשובת מיימוני וכל זה הוא רק היכא דעידותן הוא נגד מה שהחזקנו אותה בב"ד קודם עידותן אבל אם מעיד ממש כמו שהחזקנו אותה לכ"ע נאמן והיכא דמעיד נגד מה שהחזקנו אותה ואינו בא רק לברר מי האיסור ומי ההיתר בזה פליגי דלהרמב"ן נאמן ולהר"ן אינו נאמן, ונ"מ באומר אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע איזו ובא ע"א ואמר זו היא שנתקדשה דלהרמב"ן נאמן לכל הפחות ליתן גט ולהר"ן אינו נאמן, וצ"ע שלא הובא בשו"ע אה"ע דברי הירושלמי וחילוקי הדינים שבזה וכמו שיתבאר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף