בית הילל על התורה/פרשת ויקרא
|
< הקודם · הבא > |
בגמרא דפסחים דף צ"ו ע"ב אם כשב הוא מקריב לרבות הפסח לאליה (פי' רש"י אם כשב כו' כשב קדריש דבא כתיב לעיל מינה אם מן הצאן קרבנו והפרשה התחתונה אמר ואם עז קרבנו מכלל דעד השתא בכשב איירי דאין לך עוד בצאן אלא כשב) כשהוא אומר אם כשב לרבות פסח שעברו שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שטען סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק וכשהוא אומר ואם עז קרבנו הפסיק ענין לימוד על עז שאינו טעונה אליה (פי' רש"י ואם הפסק הוא להפסיק בין כבש לעז שבכשב נתפרשה האליה כדכתיב האליה תמימה כו') עכ"ל הגמרא:
ויש להקשות למה לתלמודא להביא כאן הלימוד דואם עז הלא עיקרו כאן לתרץ דקרא כבש אתא לרבות פסח לאליה. ונראה דע"כ הוכרח התלמודא להביא כאן הלימוד דואם עז כו' דאל"כ היה קשה מנא ליה דכבש אתא לרבות פסח לאליה, דלמא להכי איצטריך למכתב כבש כדי ללמוד על עז דאינו קרבה אליה והכא נילף מדכתיב ואם עז כו' וקשה למה לי למכתב עז דלא דהא לעיל מיניה כתיב ואם מן הצאן קרבנו כו' ואחר זה כתיב אם כשב כו' מכלל דבפרשה התחתונה מעז איירי דאין לך עוד בצאן אלא עז אלא ע"כ לכך כתיב עז כדי ללמוד על עז דאינה טעונה אליה נמצא ע"כ איצטריך למכתב כשב. לכך הביא הלימוד דואם עז כו' להורות דזה דעז אינה טעונה אליה נלמוד מתיבות ואם כו' כפירש"י ואם הפסק הוא להפסיק בין כשב לעז כו' דעל עז דאינה טעונה אליה נלמוד מואם ולפ"ז ע"כ צ"ל דכשב אתא לרבות הפסח לאליה ודוק:
ברש"י בחומש אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כשיקריב בקרבנות נדבה דיבר הענין עכ"ל רש"י. והקשה המזרחי מנא ליה לרש"י לפרש דאיירי בקרבנות נדבה דלמא בעולת חובה מיירי. ונראה בהקדם לבאר מדרש תמוה ששמעתי מפי מורי ז"ל דאיתא במדרש אדם כי יקריב מכם קרבן לה' אדם לא משה והוא תמוה ואמר לבאר בהקדם לבאר פסוק בתהלים נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו והנה הפסוק אין לו המשך כלל ואמר לבאר דאיתא בגמרא אסור לאדם שיאמר לה' קרבן משום שמא כשיאמר לה' ולא יספיק לומר קרבן עד שימות ונמצא הוציא שם שמים לבטלה אלא יאמר קרבן לה' ואיתא בגמרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אין צדיק מת עד שיגזור מיתה על עצמו שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ולפ"ז יבואר פי' הפסיק וכך אמר דוד נדרי לה' אשלם פי' כשאני נודר קרבן לה' אני אומר לה' קרבן נגדה נא לכל עמו נגד כל העם דאין רשאין לאמרו ברישא לה' קרבן והטעם הוא שאני רשאי לומר בתחילה לה' משום שיקר בעיני ה' המותה לחסידיו ואינו מת עד שיגזור על עצמו מיתה ואינו ירא ממיתה חטופה:
ולפ"ז יבואר גם המדרש אדם כי יקריב מכם קרבן לה' אדם ולא משה משום דמשה מותר לו לומר אף לה' קרבן משום דיקר בעיני ה' המותה לחסידיו ואינו ירא ממיתה חטופה כנ"ך ודוק ודפח"ח ומעתה לפ"ז יבואר גם רש"י דדק שפיר דקרא בעולת נדבה איירי מדכתיב קרבן לה' ורצה להשמיענו דאם ינדר קרבן אל יאמר לה' קרבן אלא קרבן לה' ואי בעולת חובה לא צריך לומר כלל לה' כיון דחובה עליו להביא אין צריך לנדר אלא להפריש ודוק: