בית אפרים/אורח חיים/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בית אפרים אורח חיים כא

שאלה ך"א

שאלה בדבר קאווי מבושלת צוננת שהעמידה המשרתת בשבת על תנור בית החורף קודם שהסיק העכו"ם אם מותר לשתותה:

תשובה הנה בשולחן ערוך (סי' רס"ג) איתא דאסור לישראל להעמיד אף קודם היסק וכתב במג"א (ס"ק מ"א) הטעם משום דהוי כאחד נותן הקדרה ואחד נותן האור דפטור אבל אסור ומקור הדין מדברי תרומת הדשן (סימן ס"ו). ולענ"ד הדבר צ"ע דאפילו תימא דשם פטור אבל אסור ע"כ דמיירי בגוונא שזה שנותן את הקדרה יודע שזה יבא אח"כ ויצית האור לבשלה וע"מ כן הוא עושה דאל"כ פשיטא שאין כאן מקום איסור כלל במה שלקח קדרה צוננת והעמיד במקום זה וכי יודע האדם מה שיהיה אחריו שזה יעשה בו איסור הא ודאי דמיירי בגוונא שהיו כולם בעצה אחת וקודם העמדה אז נדברו איש אל רעהו שזה יביא הקדרה וזה העצים כו' והלכך א"ש דפטור אבל אסור כיון שזה הנותן העצים הוא ישראל ועביד איסורא דאורייתא אם כן זה הנותן הקדרה הוא מסייע ידי עוברי עבירה ולכך אסור לכתחלה עכ"פ מה שאין כן בנדון דנן דהנכרי הוא המסיק ונותן האור וברשות קעביד דהכל חולין אצל הצינה ואם כן ישראל זה שמעמיד הקדרה במקום היתר אף על פי שיודע שהנכרי יבא ויסיק ויהיה כאן בישול מכל מקום בשעת העמדה לאו מידי קעביד ולא שייך כאן לומר דפטור אבל אסור משום דמסייע כו' ואפילו לכתחלה שפיר דמי אלא דהיא גופא קשיא מ"ש בתה"ד שם מדברי הרמב"ם וש"ס דביצה (דף ל"ד) דאיתא האחרונים חייבים וכולן פטורין היינו פטור ואסור דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור וזה תימא דאדרבא אמרינן להדיא בריש שבת דבבא דרישא דהיינו נטל העני מתוכה והוציא שבעל הבית פטור כו' היינו פטור ומותר ופטור ומותר איכא טובי ושמואל דקאמר כל פטורי דשבת פטור ואסור לבר מהני תלת דפטור ומותר לא חשיב אלא פטורי דעביד מעשה אבל דלא קעביד מעשה איכא טובא דפטור ומותר ואם כן בזה שנותן הקדרה קודם האור נראה דמיקרי לא קעביד מעשה וכמ"ש רש"י בביצה שם אייתי אור לבסוף איהו הוא דעבד והני לא עבדי מידי ואין זה דומה לעושה עקירה או הנחה שיש כאן מקצת מעשה עכ"פ משא"כ בזה שאין כאן מעשה של כלום ופטור ומותר הוא וגם התוספות שם בשבת בשם רבי אברהם כתבו דשמואל לא קאמר רק במשנה אבל בברייתא איכא דמותר לכתחלה והך דאחד מביא את הקדרה כו' ברייתא הוא ואף שלכאורה נראה דבכה"ג שכתבתי שכולם היו בעצה אחת לא מסתבר שיהיה מותר לכתחלה וכמ"ש דהוי מסייע כו'. וא"ל דמנ"ל דבכה"ג מיירי ז"א דא"כ פשיטא דבכה"ג הם פטורים ולא קמ"ל בהך ברייתא מידי אלא ודאי דקמ"ל אף על גב שהיה דעתם כך מתחלה אף על פי כן הראשונים פטורים. אך עדיין יש לומר דפטור ומותר מטעם איסור שבת אף על גב שיש קצת איסור משום מסייע כו' וכ"כ האשר"י בריש שבת דאף על גב דאכתי איכא איסורא משום לפני עור כו' מכל מקום שפיר קאמר דמשום איסור שבת פטור ומותר הוא ואיך שיהיה עכ"פ אין משם ראיה לכאן דכאן פטור ומותר הוא כיון שהנכרי הוא הבא להסיק אחריו ובהיתר הוא מצוה לו להסיק וחימום הקדרה נעשה מאליה:

ומ"ש עוד בתרומת הדשן שיש לדמותו למ"ש המרדכי דאם נותן לפני העכו"ם ויודע שיוציאנה אסור וה"נ כיון דיודע דהשפחה מבערת התנור בודאי הוי כנותן ע"מ לבשלו ואב מלאכה הוא כמו ההוצאה ולכך צריך להניח השפחה שתושיב היא החמין על התנור כו'. ואני תמה דא"כ אף אנו נאמר דאם נותן התבשילין לשפחה להושיב על התנור הרי הוא כנותן לה על מנת לבשלה ואדרבא כשהשפחה מושיבה גרע טפי שאז דעתה בהיסק זה גם על התבשיל כמ"ש הט"ז משא"כ אם ישראל מושיב הקדרה ואין השפחה יודעת כלום בדבר והיא מסקת כדרכה והתבשיל ממילא מתבשל והתם שנותן לפני העכו"ם ויודע שיוציאנו פשיטא שאין הטעם משום שיעשה העכו"ם אב מלאכה על ידו דמה איכפת ליה לישראל בעשיית העכו"ם אדעתא דנפשיה רק התם משום מראית העין נגעו בה שהרואה יסבור שהישראל צווהו להוציא חפץ זה בשבילו לרשות הרבים ועבר אאמירה לכותי שבות כמ"ש סה"ת והביאו הבית יוסף (סימן רמ"ו) והרמב"ם נתן טעם לפי שיאמרו שהכותי לוה או משכנו או מכר לו בשבת וכאן בהושבת הישראל הקדרה על התנור והעכו"ם מסיק בית החורף נראה דלא שייך זה דאפילו חשדא דבני בית ליכא דהכל יודעין שמה שמצוה להסיק הוא בשביל חולי הצינה וגם השפחה המסקת אין כוונתה רק לזה ואדרבא אם היא הנותנת על גבי התנור גרע טפי וכמ"ש. ומכ"ש דטעם הרמב"ם לא שייך הכא:

ולפ"ז למאי דמשמע מתרומת הדשן דאין איסור מה שהוחם התבשיל בשבת על ידי האור כיון שלא נעבדה עבירה בשבילו שעיקר ההיסק הי' לצורך הבית וכמו המבשל לחולה דמותר לבריא אי לאו משום שמא ירבה בשבילו וכאן אין מרבה ההיסק בשביל התבשיל אלא דלכאורה צ"ע דמה בכך שאין מרבה ההיסק בשביל התבשיל מכל מקום הא קי"ל כל לרבויי בשיעורא בשבת אסור ולדעת הר"ן אפילו איסור דאורייתא הוא וי"א דאינו רק דרבנן והמג"א הביא זה בקצרה בריש סימן שי"ח באם מרבה בשביל הבריא קודם נתינת הקדירה על האש וההיא דעירובין (סח.) אי צריכא ניחום ליה אגב אימיה פירשו דעל ידי עכו"ם קאמר אבל על ידי ישראל אסור להרבות בשביל הבריא. ולכאורה הדעת נותנת כן כיון דכל חתיכה וחתיכה יש בה בישול בפני עצמה והישראל הוא העושה הבישול הרי יש כאן איסור בישול בשביל החולה בפני עצמו ובשביל הבריא בפני עצמו ומה יועיל מה שהותר איסור הבישול בשביל החולה להתיר הבישול לבריא. ולפי"ז אפשר לומר דדוקא במרבה בקדרה כמה חתיכות ונותנה על האש שפיר אמרינן דבנתינה זו שנותנה על האש יש כאן בישול לבריא ואסור משא"כ אם הקדרה עומדת מלאה כמה חתיכות והוצרך להבעיר אש סביבה בשביל החולה ואינו צריך להרבות ולהגדיל המדורה בשביל ריבוי החתיכות, כהאי גוונא לא מיקרי רבוי בשיעורא כלל דאינו רק שב ואל תעשה במה שאינו מוציא החתיכות שאינם צריכים לחולה. ולפי זה נידון דנן שהתבשיל עומד על התנור נמי להא דמי, והא דמייתי הפוסקים ראיה ממנחות דאמדוהו לב', ב' מייתינן ג' לא מייתינן, דלרבויי בשיעורא אסור נמי א"ש, אף על גב דאין כאן מלאכה בפני עצמה רק מלאכה אחת היא, משום דמכל מקום כיון שהוא עומד וקוצר בשביל החולה אותו הג' שהוא נקצר בשביל הבריא קצירה בפני עצמו קרינן ליה ורואין את השתים כאילו אינן ועושה מלאכה בשביל הבריא שהרי יש בידו לקצור העוקץ שיש בה ב' בשביל החולה אבל אם לא היה שם רק ג' לבד והחולה אמדוהו לב' ויש בידו להסיר הג' שלא באיסור שבת ולא ישארו רק ב' אפשר דבכה"ג אין חיוב עליו להסיר הג' משם כיון שע"כ הוא צריך לעשות המלאכה בעוקץ זה ומה שנקצר הג' על ידי שהיה שב ואל תעשה לאו רבוי בשיעורא מיקרי.

אלא שלפי"ז צ"ע דלמה הוצרכו לפרש הך דניחום ליה אגב אמיה דמיירי על ידי עכו"ם וכמ"ש הרשב"א בחולין והרא"ש בתשובה (כלל כ"ו) הביאם הב"י (סימן שכ"ח) נראה דמיירי שהיתה קדירה של מים מליאה עומדת ואין חסר רק החימום ובכה"ג שאין שופך המותר שאין צריך לאמו לאו רבוי בשיעורא מיקרי. ומזה משמע דודאי מה שאסרו להרבות בשיעור בכל גווני אסור ומכל מקום י"ל דשפיר דמי בנ"ד, דעד כאן לא כתבו הפוסקים התם אלא משום דהמלאכה נעשית ע"י ישראל וכמ"ש הר"ן פ"ב דביצה דה"ט שהשבת דחיק הוא אצל חולה ולא הותרה לפיכך כל שעיקר המלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומיתסר מדאורייתא כו' ע"ש משא"כ היכא שהמלאכה נעשית על ידי עכו"ם שאינו רק שבות והותרה לחולה שאין בו סכנה אף לרבויי בשיעורא אין כאן איסור כיון שאין כאן רבוי מלאכה על ידי זה וכן מוכח ממ"ש הפוסקים לפרש הך דניחום ליה אגב אימיה על ידי נכרי מיירי.

אלא שצ"ע לפי מה שכתבו התוספות בגיטין (דף ח' ע"ב) דשמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו על ידי נכרי אסור להרבות ע"ש ואם כן יש לומר דדוקא לענין מילה דאיהו גופיה דחי שבת יש להתיר להרבות אבל לצורך אחר אפילו לכבוד עונג שבת אסור וכ"כ התוספות במנחות דאפילו אם נפרש דניחום ליה אגב אימיה היינו ע"י ישראל יש לומר דלהרבות ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דאיהו גופא דחי שבת לא גזור ע"ש דף ס"ד ואם כן יש לומר חילוק זה גם לענין נכרי.

אך התוספות בגיטין שם כתבו דהא דתנן לא יחם אדם חמין לרגליו כו' ואמרינן נמי ממלאה אשה קדרה בשר כו' משום שמחת יו"ט התירו חכמים להרבות ע"ש (מיהו בא"ח סימן תק"ב איתא הטעם לפי שהתבשיל מתוקן יותר וגם מ"ש מהא דלא יחם צ"ע ואין הזמן מסכים כעת) ולפי"ז יש לומר דגם בגוונא דנדון דנן שהוא משום עונג שבת שרי להרבות.

אלא שעדיין יש לפקפק דעד כאן לא שרינן התם להרבות אלא משום דאין כאן ריבוי במלאכה, דאין כאן רק מלאכת בישול לחוד, משא"כ בנ"ד דיש כאן שני מלאכות, מלאכת הבערה ומלאכת בישול. ונהי דהבערה הותרה לצורך לעשותה על ידי אינו יהודי משום דהכל חולין כו' מכל מקום אין מותר להרבות לעשות מלאכת בישול שהיא מלאכה אחרת ואם צריך לעשות אש בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה אעפ"כ אסור להניח האש במקום שעומדת שם קדירה עם תבשיל שיתבשל עי"ז ואפילו אם צריך להניח האש במקום זה דוקא מכל מקום צריך לסלק הקדרה משם תחלה ואפילו אם היה מותר לרבות בשיעורא מכל מקום זה הוי רבויא במלאכה, שהרי הבערה ובישול שני מלאכות הם, ואם כן ה"ה על ידי עכו"ם בכה"ג הוה מלאכת הבישול ענין בפני עצמו ולכן הוצרך לומר בתרומת הדשן הטעם דמותר בכהאי גוונא, לפי שאין כוונת העכו"ם על הבישול רק להסקת בית החורף. ואף על גב דהוה פסיק רישיה אין איסור אלא מדרבנן.

ולכן היה נלענ"ד דגרע אם מעמידין על ידי עכו"ם זה שמסיק דאף על גב שכוונתו על היסק בית החורף מכל מקום כוונתו גם על התבשיל ובישראל כה"ג פשיטא דחייב משום בישול גם כן אף בלא טעמא דפסיק רישיה. אך לענ"ד יש לומר דאף על גב שהעכו"ם יודע שהכוונה גם על התבשיל מכל מקום אין הכוונה רק על חמום לבד ואטו צריך חימום הרבה שיהיה היד סולדת בו ויגיע לשיעור בישול הלא כל דמחממו ליה ואחים אף שלא הגיע לשיעור בישול שפיר ראוי לאכילה על ידי זה ואם כן ממילא אין כוונתו לעשות מלאכת בישול רק מלאכת הבערה בלבד ולפי"ז לא היה התרומת הדשן צריך לומר דפסיק רישיה אינו אלא מדרבנן כו' דאפשר דבכה"ג לא הוה פסיק רישיה כלל דאף על גב דהתבשיל עומד על התנור בשעת היסק מכל מקום הרי בידו לסלקו משם טרם יגיע לשיעור בישול וע"כ לא מיקרי פסיק רישיה אלא היכא שע"כ המלאכה נעשית על ידי זה שעושה בלא מתכוין וגם נראה דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה דהא לא ניחא ליה שירתיח כל כך שיבא לידי בישול דהא אדרבא מקירין אותו מחומו ועל כל פנים הוה פסיק רישיה דלא איכפת ליה דמה איכפת ליה אם יהיה נעשה כאן מלאכת הבישול או לא דהא אין צריך רק שיהיה חם במקצת אבל לא חם כולו כשיעור בישול:

ועוד נראה דהא אפילו על ידי ישראל שרי להעמיד אצל האש מרחוק כדי לחמם קצת אלא שאסור להעמיד במקום שאפשר שיבא לידי בישול וכמ"ש בסימן שי"ח ובעכו"ם כה"ג אם נותן לו להעמיד לחמם קצת והרי הוא יכול לסלקו בשעת חימום קודם שיתבשל ומה שנשאר עומד שם אח"כ עד שבא לידי בישול זה אינו מדעת הישראל ולא ניחא ליה. וכעין זה כתב הד"מ בשם א"ז לענין עבדים המחממין התבשיל כיון שאם היה מתקרר לגמרי לא היינו מניחים אותם לחמם לאו כל כמינייהו לאסור עלינו בעל כרחינו והביאו המג"א ע"ש:

ולדינא היה נלע"ד דאין איסור בישראל המעמיד על התנור קודם הסקה דהא לא איתעביד ביה איסורא דשבת כלל שהישראל המעמיד בשעה שאין שם אש אף על פי שדעתו שיסיק הנכרי ויחומם התבשיל מכל מקום אין דעתו שיבא לידי בישול והנכרי המסיק שאינו יודע כלל מן התבשיל אין דעתו רק על ההיסק והבישול ממילא נעשה שלא במתכוין כלל וגם בישראל כה"ג נראה דאין כאן איסור כלל אם הסיק בשביל חולה שיש בו סכנה ועל ידי זה נתבשל איזה תבשיל שהיה עומד שם בלא מתכוין ועד כאן לא פליגי במנחות שם אלא בשמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק וס"ל לרבה דאפילו בכה"ג פטור ולאידך לישנא אפילו לא שמע שטבע תינוק ופרש להעלות דגים והעלה דגים ותינוק ס"ל דפטור דאזלינן בתר מעשיו וקי"ל כוותיה ורבא דס"ל חייב משום דאזלינן בתר מחשבתו אבל היכא דמחשבתו היה גם לתינוק ומכ"ש אם מחשבתו רק לתינוק והעלה דגים עמו דפשיטא דאפילו איסורא אין כאן וא"כ כיון דבישראל כה"ג ליכא איסורא פשיטא שאין בזה משום שבות כשנעשה על ידי נכרי שאינו מתכוין לבישול כלל.

ומכ"ש שדעת הרשב"א והרבה פוסקים דאפילו בנצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול כמבואר בסימן שי"ח ואם כן היה ראוי להתיר על ידי ישראל אף לכתחלה וכבר כתבתי דראיית התרומת הדשן מאחד מביא הקדרה כו' תמוה. ומכל מקום איני כדאי לפקפק בדבר אשר יצא מפי גאון כמותו ז"ל ואחריו החזיק רמ"א ושאר אחרונים.

ומכל מקום בדיעבד נ"ל דשפיר דמי לשתות הקאווי בלי גמגום ופקפוק כלל רק להזהיר על העתיד שלא יעשו כן.

כל זה כתבתי בחפזי דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

· מעבר לתחילת הדף