בית אל/א/ליקוטים על התורה

אבי זצלה"ה עשה חיבור על התורה כרכא דכולא ביה רק חבל על דאבדין ולא משחכחין וכמלקט שבלים מבין עמרים נפזרים לקטתי אורים יקרים מת ששמעתי מפיו ומה שמצאתי בין הכתובים (והמה כטיפה מן הים) ואדפיסם פה שלא להניח נייר חלק וזה החלי בעזהשי"ת שוכן מרום. ואת דכא ושפל רוח מרים.

פ' בשלח וישב הים לפנות בוקר לאיתנו (שמות יד כז) פירש"י לתקפו הראשון. נראה ביאורו כי רואים אנחנו בהעצר שטף מים ע"י מונע מה אז בסור המונע ישובו המים לשטוף ביתר תוקף ועוז מכפי טבע שטפתם פעם בפעם והוא כי באמת גם בעת העצרם וחדלם משטוף לא הוסר מהם כח הטבעי המסוך בקרבם לשטוף ורק כי המונע עמד כגד כח הטבעי ביתר שאת ויתר עז מכפי דרכם מקדם לא כן בקריעת ים סוף כי אז חדל הכח הטבעי אשר למים לשטוף וכעדות הכתוב קפאו תהמות בלב ים כדבר הנקפא ונקרש אשר אין בכוחו כלל לשטוף וע"כ גם בהוסר מהם המונע כאשר צוה ד' את משה רע"ה לנטות ידו על הים וישובו המים למרוצתם לא שטפו ביתרון כח כי אם בתקפם הראשון וכדרכם בפעם בפעם והבן:

יתרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט). נראה ביאורו עפ"י מאמר חז"ל (שמות רבה פ' כי תשא מג ה; דברים רבה פ' עקב ג יא) למה ד' יחרה אפך בעמך לי אמרת בסיני אנכי ד' אלקיך ולא להם. והנה משרע"ה כרועה נאמן עמד בפרץ להציל צאנו ולמצוא להם זכות וצדקה במלת אלקיך הנאמר בלשון יחיד ואמנם להבין הדבר לאמתו מדוע באה הצווי באמת בלשון יחיד ולא בלשון רבים. ונראה עפ"י מאמר הכתוב במחלוקת קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'. ופירש"י כולם שמעו בסיני אנכי ד' אלקיך ובאורו נראה עפ"י מאמר משה רבנו ע"ה אנכי עומד ביניכם ובין אלקיכם והיינו כי מה שזכו ישראל בסיני לשמוע מפי הקב"ה בעצמו ולהשיג מדרגת הנבואה כמ"ש הרמב"ם ז"ל זה היה הכל באמצעות משרע"ה וכאשר המליצו ע"ז מאמר חז"ל וכולן ממשה כי הוא היה אספקלריא המאירה אשר על ידו נשפע אור הנבואה על כל הקרבים אליו וז"ש אנכי עומד בין ד' וביניכם להגיד לכם וכו' ולולא הייתי אני הממוצע לא היו לאל ידכם לקבל אור השפעת הנבואה מפי הקב"ה וע"כ נאמר אנכי ד' אלקיך בלשון יחיד כי באמת לא בא אור שפע הנבואה דרך ישר כ"א למשה רבנו ע"ה וכל ישראל השיגו אותה באמצעותו וע"כ ראוי היו לכל ישראל לכבדו ולנשאו ולהאמין בו כי באורו להם אור ועל ידו זכו לכל טוב רוחני וגשמי וע"כ קרח הרשע ברצותו להסית את ישראל למרוד במשה רבנו ע"ה אמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד', ירצה כי הוא כפר בזה אשר רק על יד משרע"ה השיגו ישראל הנבואה וגזר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. ואמנם מלת אלקיך יוכיח על פניו להכזיבו כי מזה ידענו אשר רק למשרע"ה נאמר בעצם וראשונה וזה ביאור הכתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך (ר"ל עמך לנוכח ולא להם) ועי"ז גם בך יאמינו לעולם, ומה נמלצו דברי רש"י בזה גם בך בנביאים הבאים אחריך והיינו כי בראותם איך השיגו הם מדריגת הנבואה ע"י משה רבנו ע"ה ובאמצעותו אז יאמינו כי גם הנביאים הבאים אחריו כולם המה השתלשלות כח נבואתו ז"ל וענפים מגזע קודש מצבתו והבן:

בפסוק דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר וכו' לבעבור נסות אתכם (ופירש"י לשון הגבהה ורוממות) ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. באור הכתובים נראה כי לא כאשר ידבר האדון אל עבדו הנרצה לעבדותו ידבר אל בנו האהוב והיקר לו ובשתים יבדלו זה מזה כי אל הבן יקירו ידבר בכבודו ובעצמו פא"פ לא כן אל העבד כי ע"י האמצעי ידבר בו, והשנית כי אל בנו ידיד נפשו ידבר בפנים שוחקות מלא אהבה ורצון כי ממנו אך אהבה מבקש, לא כן אל העבד כי בזעף (אפו) יגיד לו את פקודתו כמצוה ומזהיר ואת אימתו ישלח על רמזי דבריו. כי אך ליראה אותו יבקש מעבדו לא לאהבו כי מה לו ולאהבתו וכל זה מבואר ומושכל. והנה ישראל ראו בזה שני דברים הפכיים כי פא"פ דיבר ד' עמהם בלי אמצעי והבינו מזה כי בנים המה לו אהובים וידידים ואמנם מצד אחד הבינו כי הם במדריגה אחרת יען באו דבריו יתעלה בזעף ושפעת המון קולות וברקים נוראים וחשבו מזה כי הם במדריגת עבדים וא"כ מה יתרון להם בשמעם מפיו יתעלה כל דבריו הלא טוב להם כי ישמעו זאת מפי אדם יליד אשה כמוהם ואימתו לא תבעתם, והשיב להם משרע"ה כי מבוקש הקב"ה שתים הנה, אהבתם ויראתם, כי ע"י האהבה יעלו אל מדריגה גדולה מאוד וע"י היראה ישמרו מלחטוא כמ"ש הרע"ב בפ"א וז"ש אל תיראו שתחשבו עבדים רק לבעבור נסות אתכם לרומם אתכם למדרגת אהבה וגם להיות יראתו על פניכם לבלתי תחטאו אבל באמת אתם בנים אהובים לה' אלקיכם, כן נהיה תמיד. ועוד יש להעמיס כוונה בזה כי בש"ס רמי ומתרץ כשישראל חוטאין נקראין עבדים למקום וכשהם צדיקים נקראים בניס וזה מאמר הכתוב לבעבור נסות אתכם בבחינת בנים יהיו אך כשתהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והבן כי עמקו הדברים:

משפטים כי תקנה עבד עברי במדרש הה"ד יראת ד' טהורה עומדת לעד. נראה ביאורו כי הנה הכתוב ביאר טעם מצות שלוח עבדים כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם לא ימכרו ממכרת עבד והכוונה לדעתי כי כבר אמר החסיד ע"ה בחובות הלבבות בושתי מהבורא שאירא מזולתו ולא יאות לאדם השלם לירא מבן אדם בשגם הוא חומר ויציר עפר כמוהו כאשר הוכיח הנביא ע"ה את ישראל באמרו (ישעיה נא יב-יג) מי את ותיראי מאנוש ימות ובן אדם חציר ינתן ותשכח ד' עושיך כו' ולזאת כאשר יזדמן כי יהיה לאיש מורא בשר ודם הנה המורא ההוא יהיה רק זמני יען היראוי בעצמו אינו נצחי כ"א עובר לשעתו ולכן אמרה תורה עבדי הם לא ימכרו ממכרת עבד כי לאשר יראים הם אותי בושת וכלימה הם להם ליראות מזולתי ואם בהזדמן הסיבה ימכר איש ישראל לעבד לא תהיה העבדות ההיא נצח כי אם זמני שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי כי לא תתכן יראה נצחי ועומדת לעד בלתי לד' לבדו ואשר הוא חי וקים לנצח והוא לדעתי המכווין להדורש האלקי הזה באמרו הה"ד יראת ד' טהורה עומדת לעד. עוד יש לבאר דברי האלקי הזה עפ"י המדרש:

קיסר שאל לריב"ח משה רבכם גזר גזירות ואתם מקיימים אותם גם אני גוזר גזירות ובני מדיניתי מקיימים אותה, א"ל ריב"ח גזור שלא ידליקו נר כל היום וכל הלילה ויעש כן ויצא דת בכל העיר, ויהי לעתותי ערב הלך ריב"ח עם הקיסר לטייל ויבואו אל קצה העיר ויראיהו ריב"ח בית קטן בשפל מערה שם נר דולק. ויאמר לו ריב"ח זה ההבדל אשר בין דת משה רבנו ע"ה לדת מלך בשר ודם כי פקודת משה רבנו ע"ה יקיים כל איש גם בחדר קטן ובמשכבו באין רואה כי פחד אלקים לנגד עיניו לא כן דת המלך לא יקיימנה עבדיו כי אם מיראת העונש ויהי בהיותם בשדה או בסתר בשאט נפש יעברו עליה. והנה להאלקי הדורש הנ"ל הוקשה למה הוא צריך לשום לפניהם המשפטים האלה עפ"י ד' כמאמר חז"ל מה הראשונים מסיני וכו' אמנם להורות שנאמרו מפי הגבורה כהראשונים בפרשת יתרו אשר הם מצות תוריות בין אדם למקום אף אלו שגם בהיותם משפטים בין איש לרעהו בכל זאת בסיני נאמרו בכללות ובפרטות וכל המקיימם מקיים מצות ד' וכל המפירם מצות ד' הפר וכמאמרם ז"ל האי מאן דבעי למיהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין באו להורות ע"ז ברמיזתם ז"ל כדרכם והוקשה להדורש כו' למה באמת באו המשפטים סדורים מיד ד' הלא כמו אלה היה די בדת נמוסיית כמו שיש לכל האומות וכבר העיר בכיוצא בו בעל העיקרים ז"ל ולזה השיב הה"ד יראת ד' טהורה עומדת לעד ירצה כי גם בהסתר איש במסתרים לא תמיש יראת ד' מנגד עיניו ומקיים מצותו לא כדת האנושית וזה אחד מהמעלות אשר לדת האלקית על הדת האנושית והבן:

בפסוק (שמות כד יד) ואל הזקנים אמר וכו' מי בעל דברים יגש אליהם, מזה דרשו חז"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ויפלא מדוע נאמרה הלכה זו עכשיו בשעה שעלה משה להר והניח אהרן וחור והזקנים במקומו לשפוט את העם. ואמנם יבנו הדברים כמין חומר בהזכיר את אשר כתבתי על פסוק ושפטתי בין איש לרעהו כי יתרון מרע"ה על כל האדם היה כי הוציא כל משפט לאור בלי צורך לחקירת עדים ולחקירת בעלי דינים כ"א ברוח קדשו הגבוה מעל גבוה ידע כל מצפוני לבבם הבאים למשפט לפניו לא כן בשופטים זולתו. ומעתה יבוא על נכון כי בעלות משה רבנו ע"ה ההרה והניח אהרן והזקנים תחתיו למשפט הוצרך להורותם ואמר להם המוציא מחבירו עליו הראיה למען ידעו על מי ישיתו להביא עדים וראיה לדבריו כי המה צריכין לעדים והבן.

בהפטורה פ' תרומה. (מלכים א ו יב) הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחוקותי וכו' ושכנתי בתוך בנ"י. נראה ביאורו כי מה הבית הזה אשר יבנה בן האדם לד' שוכן ערבות אשר שמים ושמי שמים לא יכלכלוהו, ובכל זאת אם תלך בחקותי ושכנתי בתוך בנ"י כי אצמצם שכינתי בקרבו כמ"ש חז"ל במדרש וזה ביאור הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם והבן. והנה עיקר כוונת המשכן היה למען יתקדש האדם בבואו אל בית ד' ויטהר מחשבותיו מכל גלולי הבלי העולם ויכין לבו ונפשו אל אביו שבשמים כמ"ש שלמה המלך ע"ה וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, והקרבנות הם רק הכנה אל קדושת האדם ועל שם זה נקרא מקדש וז"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואף אם בעת התפלה יתקדש האדם ויטהר רעיוניו ואמנם בשובו לביתו ישוב להתגאל בפת בגי המלך היצר הרע וביין חמודותיו הלא לשוא היו תפלתו וזבחיו והעיקר הוא שיקבע בלבו הטהרה והקדושה וכאשר הטהרו מחשבותיו מדי שבתו בבית ד' ישארו בקרב לבו כל הימים וז"ש למען ילמדו ליראה את ד' כל הימים וז"ש ועשו לי מקדש אך לא לפי שעה כ"א ושכנתי בתוכם שכינה תמידית והבן:

פ' תשא מלאו ידכם היום לד' וגו' נראה ביאורו דהנה קיי"ל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו וא"כ איך יעבדו הלוים את עבודת הקדש ודם בידיהם ע"כ אמר להם משה רבנו ע"ה אל תיראו בל תפסלו מעבודת המקדש בשפככם דם אחיכם לא כן אדרבא מלאו ידכם היום לד' בשלחכם יד איש בבנו ובאחיו, בזה תתחנכו לעבודה כפירש"י, ועוד תבא אליכם ברכה בקנאת ד', והנה מצאנו בדוד המלך עליו השלום שנאמר לו אתה לא תבנה הבית כי דם רב שפכת ואף כי מלחמת ד' היה נלחם בכל זאת אולי מדי הלחמו את העמים חשב גם לנקום באויביו או לשלול שללם וכדאמרינן בפסחים (ח.) שמא תאבד לו מחט, וע"כ לא ידיו תבנינה את הבית ד' לא כן בני לוי אשר שלחו יד איש בבנו ובאחיו. וכל הרואה יגיד כי אך קנאת ד' צבאות תעשה זאת כי מי שלח ידו בבנו האהוב לו או באחיו אם לא למען ד' וז"ש כי איש בבנו ובאחיו והבן:

העשיר לא ירבה וכו' לכפר על נפשותיכם. כאומר יען היות מחצית השקל הזה לכפרה על הנפש הנה כנפש העשיר כנפש העני לד' אחת הנה. ולמה ידב העשיר לתת מהונו יותר מעני ולא כן נדבת תרומת המשכן הוא היתה לפי מסת השגת יד איש כברכת ד' אשר נתן לו. ובזה יובן דברי חז"ל במדרש שאמרו במה ישאו בנ"י ראש בכי תשא, והכוונה כי אם לפי החומר יערכו ישראל, הלא הם המעט מכל העמים כי חמרם חלוש ההרכבה ורפוי המזג בערך העמים לא כן אם לפי זכות הנפש ושלימותה יהיה ערכם כי אז יהיה לראש ולסגולה בין המון העמים אשר סביבותם פחותי המדריגה בסולם המעלות והשלימות כאשר דבר ע"ז הרב מהרמ"ע בספרו. וממה שקצבה התורה לכ"א מהם מחצית השקל יוקח מופת כי לפי הנפש ומעלתו יעורך איש לא לפי השלימות הגופני החיצון, ובזה ישאו עם קדוש בני ישראל את ראשם מעל למדריגת העמים זולתם והבן. ועפי"ז יובן מ"ש חז"ל במגילה (יג:) שהקדים שקליהם לשקלי המן כי הרואה בדברי הנרגן הזה ימצא כי הגיד למלך יען היות עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים וערך מספרם למספר העמים מעט ונקל מאוד, לא תגיע הפסד ונזק למדינה בכללה אם יחסרו מתי מספר אלה מקרבם, ואמנם בהיות ערך איש לפי שלמות נפשו כאשר הראה ד' במצות מחצית השקל תאלמנה שפתי שקר ושוא יהיה משפטו כי יתכן שתגיע למדינה נזק רב בהמית איש צדיק אחד יותר מאבוד פושעים ופחותים רבים והיא מליצת חז"ל הטהורה הנאמרים בהשכל והבן:

במדרש רבה על מגילת אסתר, כדת מה לעשות, לחזירתא כדת ולאומה שלימה שלא כדת. נראה ביאורו, דהנה יש שני מיני דת המלך האחר אשר יעשה המלך אחרי התיעצו את שריו וחכמיו יודעי דש ודין כמ"ש כי כן דבר המלך לפני וגו' והשני אשר יעשה בעצמו לפי דעתו ומשפט לבבו בלי שאול את פי חכמי המשפט, והוא לדעתי הסיבה אשר נאמר פה ויכתב בדתי פרס ומדי וגו' ולא נאמר כן בגזירת המן רק יכתב לאבדם, והטעם כי בדתי פרס לא נכתב כ"א הדת הנפסק ע"פ שאלת היושבים ראשונה במלכות אבל הנעשה בדבר המלך שלטון לבד בלי הסכמת שרי המלך אף שהרשות ביד המלך בכל זאת אין לו תוקף ועוז להכתב בדתי פרס כי הרשות ביד המלך עדיין לבטל הדת ההוא כי פיהו צוה ופיהו יפירנו. והנה עפ"י משפט השכל הדת הנוגע לאומה כללית יצטרך לשאלת פי היועצים יותר מהנוגע לאיש פרטי, להיות הענין הכללי יותר יקר ונכבד מפרטי והטעות בו יותר מסוכן ורב הנזק מפרטי יצטרך יותר לחקירה וישוב הדעת וזה מושכל פשוט ואמנם פה נהפוך הוא, כי דבר ושתי המלכה הנוגע אך [לה] לבדה שם המלך לפני יודעי דת וביקש מה לעשות כדת ר"ל לפסוק הדין על פי חוקי המשפט, ובדבר המן להשמיד אומה גדולה כזו יצא הדבר מהמלך לבדו ולא שאל עצה מזולתו אתמהה הוא הדבר אשר דברתי כי מאת ד' היתה זאת כ"א היתה גזירת המן עפ"י שרי פרס ומדי היתה נכתבת בדתיהם ולא יעבור ולא היה באפשרי אח"כ לבטלה ע"כ נתן ד' בלב המלך לעשות בעצמו כדי שיוכל לבטל, ובדבר ושתי היה ההיפך כי גלוי וידוע לפני ה' שהמלך תיכף יתנחם עליה, ולמען לא יוכל לחזור כי היא היתה מחויבת מיתה מדה כנגד מדה וכמאמר חז"ל ע"כ נתן בלבו לשים דינה לפני יודעי דת ודין, וזה היא כוונת המדרש לחזירתא כדת ראה דבר חדש אין זה כ"א אצבע אלקים והשגחתו פרטית עליהם וד' שומרם וד' צילם לנצח:

מנחות ד' ל"ו השח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. יש להבין דברי חכמים וחדותם עפמ"ש הרב חובות הלבבות דעת האומרים כי אחרי היות עיקר תכלית המצות המחשבות והכוונה לזכור איזה אמונה או יראת ד' א"כ אין צורך לפעולות גופניות ע"ש שהאריך וסתר דעותם. ונוכל המשיל הענין לשר צבא העורך מלחמה נגד אויביו ונודע כי אך בתחבולות ומועצות ודעת תעשה מלחמה ובכל זאת אם לא יתיצבו אנשי חיל להלחם בקרב לא יועיל כל העצה ומזמה לנצח האויב. והנה תפלה של ראש רומז למחשבה כי היא נגד המוח ושל יד רומז למעשה ועפי"ז מליצת חז"ל נמרצת למבין: