בינת מקרא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
ספר
בינת מקרא

ע"ש הכתוב ויבינו במקרא. ודרשו חז"ל במגילה אלו פסקי הטעמים

שחברתי אני הדל באלפי מנשה במוהר"ר יוסף זללה"ה בן פורת מאילייא


(בדפו"ר נדפס: לא השגתי אצל המדפיסים רק אותיות מרובעים וגדולים, ואפשר הוא לטובת המעיין שירוץ הקורא בו. במהדורה הדיגיטלית של אוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל כל קורא להתאים את גודל האותיות כרצונו, ולכן הצגנו את טקסט הספר במתכונת המקובלת לתועלת הלומדים)


בדפוס של ה"ה המחוקק מהו' שמחה זימל במהו' יחזקאל זצ"ל מק"ק הוראדנא בשנת תקע"ח לפ"ק


הודעה

אין אני המחבר נותן רשות לשום אדם הן במדינה זו הן במדינה אחרת להדפיס שום דבר מחבורי. ולא יועיל שום אמתלא. ואף שכבר יומכרו אלו, כי כשיצטרך שוב שנית להדפיסו, אשים עיני עליו בעצמי להוסיף ולחדש בו כפי הצורך, ולעשות לו איזה מהדורא, בכדי שלא יהיה חסר כלום. ועוד טעמים הכמוסים עמדי ע"ז. כללא דמלתא לא יועיל שום הוראת היתר בעולם עד שאתירנו בעצמי. ודרך המחברים ליטול הסכמות ולהטיל איסור ע"ז, ואני לא חשיד שום בר ישראל בעיני ושארית ישראל וגו'. ובהודעת דעתי לבר, סגי.

הערה למהדורת אוצר הספרים היהודי השיתופי: מדברי הגהמ"ח מבואר שלא היה בדעתו להטיל קונם ואיסור רק במשפטי הממון שלא להשיג גבולו, וברי לן שיהו דבריו לעילוי נשמתו בהתאפשר לכל בר ישראל ללמוד בהם כרצונו, אחר עבור יותר ממאתים שנה מאז נדפסו, ומשלא דיבר להדיא על לאחר מו"ש שלו נראה שלא נגעו לזה הטעמים הכמוסים שזכר.


הקדמה

אמר הכותב, זה קרוב לשנתים ימים שיעדתי להביא על הדפוס ליקוטי חידושי. ובעוונותי נתעכב על ידי כמה סיבות וגלגולים והוכרחתי להיות מתון בדבר, בכדי שיצא הדבר יותר מתוקן לפי קט שכלי. וכעת ת"ל אני פנוי מכל טרדא, אך עסוק בענין סידור חיבורי, ומחמת שעל כרחו יתארך עוד איזה משך, עד שיהיה נעתק ומוגה מחברים המקשיבים לקולי, שלא יהיה בו יתור ונלעג לשון ולשנא דמשתמע לתרי אפי, אמרתי בתוך כך אדפיס ענין קצר ונצרך מאוד לכל מתחיל לקרוא בספר תורת ה', להרגיל עצמו בזה. והוא פתח עינים לכמה פירושי פסוקים עפ"י עומק פשוטם:

וזה הוא ענין החיבור, לבאר ערכי וסידור פסקי הטעמים וחיבוריהן, כדאמרינן במגילה ובנדרים ויבינו במקרא, אלו פסקי טעמים.

והנה אף שקשה עלי מאוד להעלות על ספר, ולדבר מטעותי ומגנות בני אדם שנבראו בצלם, ושמתי לנגד עיני תמיד המשנה (נגעים פ"ט משנה ג') אמר ר' יהודא בן בתירא אלמד בו, א"ל אם לקיים דברי חכמים אין. וגם מרגלא תמיד בפומי הפסוק (ירמיה ד כב) חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו, ואמרתי דראי על מי שסותר תמיד דברי שכנגדו, ואינו יודע לבנות רק לסתור. וגדרתי בעדי שלא להזכיר בחיבורי מטעות מי שקדמני, רק לכתוב דרך שקלא וטריא קושיא ותירוץ, והבוחר יבחר.

ואי"ה בחיבורי כשאדבר על ענין מדות ודעות לתועלת ההנהגה, אאריך בזה, איך להתנהג בתיקון איזה ענין, כשיצטרך הדבר לסתור דעת שכנגדו, איך להזהר שלא יהיה ח"ו קלקולו יתר על תיקונו. עכ"ז בזה הענין שהוא עיקר גדול נצרך מאוד, ונשכח זה כמה מחמת דמיון כוזב, שהוא כולל וגורם כמה טעותים ומכשולים בכל הענינים, אמרתי עת לעשות וגו', והתרתי לי קצת לכתוב הגרמא (בניזקין) [בנזיקין] לכמה טעותים ושומר נפשו ירחק מהם.

הנה ידוע ופשוט בתחילת העיון, שפסקי הטעמים, כל עיקר הכוונה בהם, לתת סימנים להפסק הענינים וחיבוריהם. ומחמת שרבו הפרטים והחילוקים שבין ההפסקים בין רב למעט, כפי שאבאר לקמן, הוצרכו לכמה חלקי סימנים, ולא ישמשו שני מלכים בכתר אחד, רק כל אחד הוא מדרגה זה למעלה מזה. ואם ימצאו שנים שוים בהפסקם, הוא מחמת שינוי התנועות במלה, שאם יש רבי תנועות במלה אחת צריך להפסיק קצת בנגון במלה ההוא באיזה תנועה שבו, בכדי שלא יובלע שום תנועה. וזה פשוט למי שירצה לפקוח עיניו קצת אף פתיחה כל דהוא. רק מחמת ההרגל בבני אדם, שכל אחד אוצה לעלות איזה מדריגה למעלה מערכו, על כן כל אחד רואה להשתדל ולהאמין שיש בכל דבר סוד נסתר, ויקטן בעיניו פשוטי הדברים, שאין בהם לפי דעתו שום חריפות, וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה, על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה, לבקש דרך הפשט.

וידוע הגמ' (שבת ס"ג א') אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק על פי עומק פשוטו, והדרשה תדרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ"ע מהר"ר אלי' מווילנא זללה"ה, שהרבה להסביר טעותי הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב. והביא לדוגמא, מה שדרשו בגמרא על הפסוק דאגה בלב איש ישחנה, חד אמר יסיחנה מדעתו, וחד אמר יסיחנה לאחרים. והנה אמרו על ימין שהוא שמאך, שהשין של ישחנה היא שין ימנית, רק הפירוש הפשוט הוא, ישחנה שהדאגה תשוח את הלב מלשון השתחויה, וסיפא דקרא מוכיח: ודבר טוב ישמחנה, שקאי ג"כ על הלב, שישמח את הלב. אלא שהוקשה לרבותינו זכרונם לברכה שהיה לו לכתוב תשחנה, שדאגה לשון נקבה כשמה, ואף שידוע לשון הראב"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו, עכ"ז הם דרשו על כל קוץ טעם לשבח.

והוסיף עוד אומץ שאף במשנה יש פשט ודרש, והביא דוגמא לזה. והאיר עיני בזה לתרץ כמה משניות, כמו שיבא אי"ה בליקוטי חידושי. וכן בנידון דידן אף שידוע לכל שטעמי המקרא סודן נשגב מאוד, וסדר מדרגתן טנת"א רומזים לד' עולמות אבי"ע, וטעמים הוא נגד עולם אצילות ושם ע"ב, עכ"ז צריך להשתדל להבין פשוטי הדברים.

הארכתי מה שיש בו די לעורר הלבבות לשום לב לפשוטי הדברים בכל הענינים, ויתעוררו רבים ותרבה הדעת, וידוע לכל שבכל מקום הפשט הוא יסוד והעיקר שעליו תסובנה כל הדרשות והסודות, ואף בהם צריך להתקרב הכל לדרך הפשט.

והנה קצת קדמני בזה המדקדק ר' זלמן הענא בשערי זמרה הגדול והקטן שחיבר, אך לא השלים כמה פרטים, מחמת שהקדים שרבו מאוד חלקיהן ופארותיהן עד אין חקר, והרבה לחלקן על מלכים ושרים ופקידים ומשרתים. ובאיזה פסוקים שנראה סותרים לכללו דרוש דרש בהם איזה דרש, בכדי שיהיה מסכים להכלל, וידוע שהטעמים נוסדו על עומק פשט המקרא, לא על שום דרש כלל וכלל. וגם באיזה דברים אני מחולק עמו אשר אזכיר בקיצור איזו מהם. גם מהטעמים שבספרי א.מ.ת. לא דיבר דיבר בהם כלל.

ע"כ אבאר בקיצור ובלשון קל שיובן לכל שיהיה נכלל בזה כל פרטיה וחלקיה ולא אשים להם שמות, רק מפסיקים ומחברים. שהוא קרא למחברים משרתים, על פי דרכו שקרא למפסיקים הקטנים שרים ופקידים, ועכ"ז אפריון נמטי', במה שהתחיל בזה לפרש רובן ככולן בדרך האמת והנכון, במה שנלאו בזה מחברים שלפניו להבין מהם אף אפס קצהו. ומקום הניחו לו להתגדר בו ובזה אשים קנצי למילין, ואתחיל בע"ה בגוף החיבור.


בינת מקרא

ענין פסקי הטעמים, הוא להכניס בלב הקורא פירוש הדברים על פי הפסק חבורי הענינים, כמה שהוא בטבע כל אדם ללשונותם, שמשתנה הענין לפי סדר הדברים וחיבורן. ומפני שאי אפשר להראותן בכתב, על כן שמו אותות וסימנים על זה כסימני המוסיקא על הניגון. וידוע שבענין קצר מאוד, היינו ענין מבי' תיבות לבד, אין לחטפם במהירות שיובלע הענין, אבל בענין שיש בו קצת אריכות צריך לחבר ב' תיבות, ולפעמים אף יותר כפי צורך הענין, בכדי שיוב כל הענים ולא יהיה נשכח מחמת ההפסקים שבין כל תיבה.

ואביא לדוגמא, בעשרת הדברות שלפי טעם העליון, שכל דבר הוא פסוק בפני עצמו, לבד אנכי ולא יהיה לך שפי הגבורה שמענום נכללו בפסוק אחד. עכ"פ לפי זה כל הדברות קטנות היינו לא תרצח לא תנאף לא תגנוב כל אחד מהם הוא פסוק בפני עצמו, ואי אפשר להבליעו במהירות, ע"כ בכל א' מלת לא בטפחא שהוא מפסיק. אבל לפי טעם התחתון שנחלקו הפסוקים, כפי ערך הסידור בכל המקרא, ואלו הד' דברות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ברעך עד שקר, כלם פסוק אחד, בכלם, תיבת לא בטעם מחבר. לא תרצח - לא במרכא שהוא המחבר שלפני הטפחא. לא תנאף - לא במונח, שהוא מחבר שלפני האתנח. לא תגנוב - לא ג"כ במונח שהוא מחבר שלפני הז"ק, כמו שיבא לקמן. מפני שאם היינו מפסיקים בין כל תיבה, לא היה מובן הענין בטוב, והיה כבד על השומע, ודרך כלל, רוב ההרגל, ודרך המקרא, שגי' תיבות לא יהיו מחוברים, רק יש טעם מפסיק ביניהם, כגון בראשית ברא אלהים, בראשית בטפחא, וברא אלקים מחוברים. ואם שנים הראשונים מחוברים כמו ויסגור בשר תחתנה, כ"ג ויסגור בשר הוא מרכא טפחא, להפריד ביניהם ובין תיבת תחתנה. וזה הוא רוב דרך המקרא.

רק בענין ארוך, שכשנפסיק בתיבות הראשונים, לא נוכל לחברם עם סוף הענין, זה הוא נקרא מהירות המבטא, ויוכרח לפעמים לחבר ג' או ד' תיבות, ואף בעתים רחוקים ה' או ו' תיבות בלי הפסק ביניהם כלל. כדי לשום לב לסוף הדברים.

ואביא לדוגמא, פסוק (בראשית מז יז) ויתן להם יוסף לחם, שאם היה זה ענין בפני עצמו, היה צריך לשום הפסק גדול בתיבת יוסף, ומפסיק פחות ממנו בתיבת להם, מפני שבאלו הג' תיבות ויתן להם יוסף, ויתן להם מחוברים, ומי נתן להם יוסף. ואח"כ צריך להפסיק יותר, ומה נתן להם יוסף ומפרש לחם. אבל מפני שענין הכתוב נמשך מאוד, ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמורים, ע"כ כל אלו הד' תיבות ויתן להם יוסף לחם אין ביניהם שום מפסיק, בכדי לרוץ מהרה לסוף הדברים. זהו שורש ענין חלקי ופרטי פסקי הטעמים למיניהם.

ועתה אבארם כסדר מדרגתם זה למטה מזה, ואעמידם שורה תחת שורה, ואשר יהיו בשורה אחת, הם שוים בהפסיקם, רק משתנים לפי ענין ריבוי התנועות, כמו שאבאר. ואחרי זה אביא דינים של כל אחד מהם כסדר. ואחרי זה אביא עוד דינים וכללים פרטיים. ואחרי זה אביא דוגמות ומקראות לראיה על ערך ההפסק של כל אחד נגד חבירו.


וזהו סידורן:

  • סוף פסוק
  • אתנחתא
  • סגול שלשלת
  • זקפין היינו ז"ק ז"ג. קדמא ז"ק. או מונח ז"ק במלה אחת
  • טפחא
  • רביע
  • זרקא פשט יתיב תביר
  • פזר
  • תלישא גדולה
  • קדמא ואזלא, אזלא גרש, גרשיים או תרין גרישין - ובכללם נקראו כולם גרישין
  • קרני פרה
  • לגרמי' - היינו פסק בין ב' תיבות כזה |


מחברים סימנם קדם תמים
  • קדמא
  • דרגא
  • מרכא או מרכא כפולה
  • תלישא קטנה
  • מהפך
  • ירח בן יומו
  • מונח


דיני מפסיקים כסידורם למעלה

ס"פ. מחבר שלפניו הוא מרכא. ומפסיק פחות ממנו שלפניו הוא טפחא:

אתנחתא. מחבר שלפניו הוא מונח. ומפסיק פחות שלפניו הוא ג"כ טפחא:

סגול. מחבר שלפניו הוא מונח או ב' מונחים. ומפסיק פחות שלפניו הוא זרקא. וכשהו במלה הראשונה מהפסוק שלא יוכל להיות לפניו שום מפסיק ישתנה לשלשלת.

זקפין. אם יש מונח לפניו, או בתיבה בפ"ע, או באותו תיבה, במקום הראוי להיות מתג, היינו בתנועה שלישית שלפני הנגינה, או קודם שוא נע או חטף, אזי יהיה ז"ק. ואם לא יהיה לפניו מונח, אזי ישתנה לז"ק בתיבה בת ג' תנועות, ובתיבה בת ד' תנועות או ג' תנועות ושוא נע, יהיה קדמא ז"ק בתיבה אחת. ואם יש לפניו מפסיק פשטא, יהיה לעולם ז"ק אף שלא יהיה לפניו מונח.

טפחא. מחבר שלפניו הוא מרכא. ומפסיק פחות שלפניו הוא תביר.

רביע. מחבר שלפניו הוא מונח, ואם נצרך לב' מחברים, יהיה דרגא לפני המונח. ואם לשלשה, יהיה עוד מונח לפני הדרגא. והמפסיק פחות שלפניו, הוא גרישין או לגרמי'.

זרקא. מחבר שלפניו הוא מונח, ואם נצרך לב' מחברים, יהיה לפני המונח קדמא. ואם לג', אזי יהיה לפני הקדמא תלישא קטנה. ולד', יהיה לפני התלישא קטנא ג"כ מונח. ומפסיק פחות שלפניו הוא גרישין.

פשטא. מחבר שלפניו הוא מהפך, אם יש ביניהם תנועה או שוא נע או חטף. ואם ביניהם שום מהנ"ל יהיה המחבר מרכא. וכשהפשטא בתנועה ראשונה מהמלה, גם אין לפניו משרת, ישתנה ליתיב. ואם יצטרך הפשטא לב' מחברים יהיה לפני המהפך או המרכא קדמא. ואם הוא בתנועה ראשונה מהמלה יהיה מונח. ואם יצטרך ליותר מחברים, אזי יהיה לפני המהפך או המרכא, קדמא דווקא. ולפני הקדמא תלישא קטנה, וכו' כמו בזרקא. ומפסיק פחות שלפניו הוא גרישין.

תביר. מחבר שלפניו הוא דרגא. וזה אם יהיה ביניהם ב' תנועות, או תנועה ושוא נע או חטף, אבל פחות. ומכ"ש כשאין ביניהם תנועה כלל יהיה המחבר מרכא. ואם יצטרך לעוד מחברים, דינו כמו בפשטא, ומפסיק פחות ממנו, הוא ג"כ גרישין.

פזר. מחבר שלפניו הוא מונח או כמה מונחים.

תלישא גדולה. מחבר שלפניו הוא מונח או ב' מונחים. ומפסיק פחות שלפניו הוא לגרמי'.

גרישין. אם הוא מלעיל, היינו בתנועה שלפני האחרונה, בין שיש לפניו קדמא בין שאין לפניו קדמא, הוא נקרא גרש. ואם הוא מלרע, היינו בתנועה האחרונה, אזי אם יש לפניו קדמא, הוא נקרא אזלא, ואם לאו הוא תרין גרישין היינו גרשיים, ואם יש לפניו מלה שהנגינה בה בתנועה הראשונה מהמלה והוא מחבר, הוא מונח, ואחריו גרשיים. ואם יצטרך לפני הגרישין עוד מחברים, דינו כמו בפשטא ותביר.

קרני פרה. מחבר שלפניו הוא ירח בן יומו, ומפסיק פחות שלפניו הוא לגרמי'.

לגרמי'. מחבר שלפניו הוא מרכא.


עוד דינים כסדר

ס"פ. אף שהוא יותר מפסיק מהאתנח, עכ"ז לפעמים, וביותר בסוף ענין לפעמים האתנח יותר מפסיק מכמה סופי פסוקים שלפניו. ולקמן אביא דוגמות לזה, ויתורצו בזה כמה פסוקים.

אתנחתא. לא יבאו ב' בפסוק אחד.

סגול ושלשלת. לא יבאו ב' בפסוק אחד. גם לא יבאו אחר האתנח. לכן לפעמים אף שהם מפסיקים יותר מהאתנח, לא ישנו בשביל זה מקומם ויהיו דווקא לפני האתנח, כמו שאביא לקמן דוגמא לזה.

לא יבאו לעולם אחר זקפים. ומה שנמצא בעשרת הדברות, לפי טעם העליון, שמלת אלקיך הוא בזקף, ואח"ז באותו פסוק ולא תעבדם הוא בסגול, הוא טעות דמוכח וממקומו מוכרע, דהאיך יהיה מלת אלקיך בזקף, ואחריו מבית עבדים רביע שהוא מפסיק פחות מזקף, ונראה לעין שתיבת עבדים הוא סוף ענין.

זקפין. אם יבאו ב' או ג' או יותר זה אחר זה, אזי ראשון ראשון מפסיק יותר משל אחריו, וזה הוא כלל לכל ב' או ג' מפסיקים שוים זאח"ז.

רביע. לא יבאו ב' זאח"ז, רק הב' יהיה פשטא, ואף שיהיה אחריו עוד פשטא, או זרקא ואחריו עוד זרקא, או תביר כנ"ל. והכלל כי לא יהיו שני זרקא או שני פשטא, או ב' תביר, ואח"ז, כי אם שיש לפניהם רביע, דאי לאו הכי למה לי שני זרקא וכו'. יהיה הראשון רביע, שהוא מפסיק יותר, ואם יצטרך לג' רביע, אזי ישתנה האמצע לפשטא, והוא נחשב לרביע, והוא מפסיק יותר מהרביע שאחריו, כדין שני מפסיקים שוים זאח"ז.

פשטא. מקומו בסוף התיבה, בכדי להבדיל בינו ובין הקדמא שהוא משרת, וצורתם שוה, ואם יהיה המלה מלעיל, אזי ישימו שני פשטא במלה, א' במקום הנגינה וא' בסוף לסימן שהוא פשטא.

פזר תלישא גדולה. גרישין אף שסדרתים מלמעלה למטה, עכ"ז כיון שדרך הנחתם פזר מקודם ואחריו תלישא גדולה ואחריו גרישין, ולא ישתנו מסידורם. ע"כ לפעמים הגרישין מפסיקים יותר מהפזר והת"ג שלפניהם.



דיני מחברים

מחברים כולם שוים בחיבורם. רק שכל אחד יהיה לפני המפסיק שלו כפי שסדרתים לעיל לכל מפסיק מחבר שלו.

מחברים. ב' או ג' או יותר זה אחר זה, אזי ראשון ראשון רהוט יותר למלה שלאחריו, רק מחמת סידורם מונח ת"ק קדמא, לפעמים ישתנו קצת, כמו שכתבתי בכמה מפסיקים שמחמת סידורם ישתנו בהפסקם.

מרכא כפולה. יבא במקום שהיה ראוי להיות תביר, אבל הוא מלה זעירא בת תנועה אחת. ואין להפסיק בה. ע"כ ישתנה למרכא כפולה. והמרכא שלפניו היינו, אם היתה תביר ואין ביניהם ב' תנועות, אבל כשנשתנה למרכא כפולה אזי המרכא שלפניו ישתנה לדרגא.

מה שנמצא תלישא גדולה וגרשיים במלה אחת, כגון זה ינחמנו (בראשית ה' כ"ט) קרבו (ויקרא י' ד'), וכתיב בצידו, הקורא יטעים הגרש קודם התלישא גדולה, לפי"ד כל זה הוא טעות מעיקרו, רק שנסתפקו באלו התיבות מה להעמיד שם, לפי ששניהם שייכים בה לפי הכללים שסדרתי לעיל, ע"כ העמידו שתיהם. אבל הנראה לפי הפסקם. יהי' מלת זה גרשיים, ובמלת קרבו שהוא קצת יותר מפסיק תלישא גדולה. אבל אין קפידא כלל הזה וכיוצא בו, דוגמא לזה בפרשת תרומה, כל מקום שנאמר, אורך היריעה האחת מלת אורך לגרמי', ובויקהל מלת אורך בגרש , והם שקולים ממש שוה בשוה, ואף שכשנצרך לשניהם יהיה סידורם גרש לפני הגרמי', והגרש מפסיק יותר, אבל בפ"ע שניהם נכונים, וכמעט אין לפשוט כלל, ע"כ שמו פעם כך ופעם כך.



עתה אביא דוגמות לכל המפסיקים והדינים שכתבתי כפי שיעדתי

אתנחתא א"צ לדוגמא, ומקומו כמעט ניכר לכל בתחלת העיון.

סגול. בפסוק שיש בו ג' חלקים, הראשון מסתיים בסגול, והב' באתנח. כגון בפסוק ויעש אלקים את הרקיע (בראשית א' ז') האתנח מפסיק יותר. ובפסוק וירח ה' את ריח הניחוח (שם ח' כ"א), נראה הסגול מפסיק יותר, ועכ"ז אין ראי' מחמת שאין דרך להפסיק הפסק גדול בתחלת הדבור רק באמצע הדיבור, וזה יהיה נראה לכל אחר עיון תמידי בתנ"ך ללמד עצמו דרך הרגל הפסוקים והפסקם. לא כמו שנראה בדרך לשונינו לשון חול. וכן השלשלת שבתורה: ויאמר, ויתמהמה, וימאן, וישחט, נראים מפסיקים יותר מהאתנח שאחריהם, והם ס"ה מתי מספר נמנו במסורת, ע"כ לא חששתי להביאם.

זקפין בפסוק ויבדל אלקים, ובפסוק ויקרא אלקים (שם א ד'- ה') נראה לכל בשניהם הזקף מפסיק יותר מהטפחא שלאחריו. ב' ז"ק זאח"ז (שם י"ד) יהי מאורות ברקיע השמים ז"ק, ולהבדיל ז"ג, נראה לכל, השמים יותר מפסיק ממלת להבדיל. ופסוק ישרצו המים (שם כ') ב' ז"ק זאח"ז הראשון מפסיק יותר.

מורגל בפי כל לקרא ז"ק, היינו המונח יקראו זקף והב' נקודות יקראו קטן, אבל הוא טעות, שהב' נקודות בעצמם הם הם הזקף קטון, ומונח שלפניו הוא המחבר שלו. וכן יקראו המלמדי תנוקות קדמא ז"ק במלה אחת, פשטא קטן, וטעו ב' טעיות לקרא לקדמא, פשטא שהוא מפסיק, ואיך יהיה מפסיק באמצע תיבה, וכן שמעתי לכמה קוראים שיאריכו בנגינתם בקדמא לעשותו כמו פשטא כמו בתיבת כמנחת הבקר וכנסכו, שעל כמנחת הוא קדמא שהוא משרת ויעשו אותו כמו פשטא להפרידו מתיבת הבוקר. ונראה בתחלת העיון שכמנחת הבוקר הם מחוברים. וצריך ליזהר בזה וכיוצא בו.

ואף שדבר זה הוא פשוט וידוע למתחילים עכ"ז לא מנעתי מלכתוב זה, לבקשת החברים, שאכתוב כל דבר מבואר. ויצאתי מדרכי בחבור קטן זה והארכתי בכל פרטיו, ועכ"ז א"א להעלות על הכתב כל החלקים הקטנים ויבואר לכל במעט עיון והרגל, כי אף שכתבתי הכל מבואר, עכ"ז העיקר הוא לעיין ולהרגיל עצמו בפסוק עם טעמים ואחר זה יהיה נרשם במוח בקל כמו אותיות אלפא ביתא.

טפחא. כשאין בפסוק זקף קטן לפניו, אזי כל המפסיקים שלפניו הם פחותים ממנו, ורהוטים לטפחא שאחריהם, כמו בפסוק ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר (דברים ט"ז י"ד) שאין אחר האתנח שבאותו פסוק זקף. וכלם רהוטים למלת הראשון. שמלת לבוקר קאי על לא ילין. וכך שיעור הכתוב, ולא ילין מן הבשר, ואיזה בשר אשר תזבח בערב של יום הראשון, זה הבשר לא יליד עד הבוקר, ועכ"ז צריך להיות שם מפסיקים קטנים, שא"א לחטפם, רק ישימו מפסיקים כפי סידורם שסדרתי לעיל מדרגתן. וזה פשוט כי דיני סדר הטעמים שלפני האתנחתא עד האתנחתא, שוים לסדר שבין האתנחתא לסוף-פסוק שאחריו. כי האתנחתא תחלוק את הפסוק לב' חלוקות. וצריך לעיין בכל חלק בפני עצמו סדר הטעמים שבשָׁם.

רביע. עי' פסוק וכל שיח השדה, טרם יהיה בארץ (בראשית ב' ה') בארץ ז"ק, השדה רביע, ובארץ מפסיק יותר גדול ממלת השדה. וכן פסוק וייצר (שם ד') האדם רביע, האדמה מונח זקף קטן במלה אחת.

זרקא ויעש אלקים (שם א' ז') מפסיק פחות מהסגול, ומחבר שלפניו מונח.

פשטא. המאור הגדול לממשלת היום וגו' (שם ט"ז), פשטא, מפסיק פחות מהז"ק שלאחריו. ומחבר שלפניו הוא מהפך. אבל ויעבר אלקים רוח, לפי שאין ביניהם תנועה, ע"כ אלקים מרכא.

יתיב. טרם יהיה בארץ שהבאתי לעיל, טרם הוא יתיב לפי שהוא בתנועה ראשונה מהמלה, אבל היתה תהו ובוהו (שם א' ב') אף שמלת תהו הוא על תנועה ראשונה, עכ"ז כיון שיש לפניו מחבר הוא פשטא, והיתה הוא מרכא לפי שאין ביניהם תנועה.

תביר. וירא אלקים את האור (שם ד') אלקים תביר. מפסיק פחות שלפני הטפחא ומחבר שלפניו הוא דרגא. לפי שיש ביניהם תנועה וחטף כמו שכתבתי לעיל, אבל, ויבא אותה אליו אל התיבה (שם ח' ט') ויבא מרכא לפי שאין ביניהם אלא תנועה אחת.

פזר. תלישא גדולה. אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם (שם ל' י"ז) אנא פזר, נא תלישא גדולה, וחטאתם פשטא. וכן פסוק ואיש אשר יקח וגו' (ויקרא כ' י"ז), שם פזר ות"ג וקדמא ואזלא, ואח"ז פשטא, והוא מפסיק יותר מכולם, ורהוטים כולם להפשטא, וכן ואיש אשר יקח וגו', עד ערותו חסד הוא, וגרשיים לפני תביר, הן נזבח את תועבת מצרים וגו' (שמות ח' כ"ב).


נתרשלתי להביא עוד דוגמות לדברים המצויים ובקל ימצאם המעיין. רק אביא דוגמא דבר שאינו מצוי כל כך:

רביע. מחברים שלפניו ע' (במדבר ד' י"ג) אשר ישרתו עליו בהם, כפי שסדרתי אותם מונח דרגא מונח.

עוד מה שכתבתי אם נצרף לג' רביעים ישתנה האמצעי לפשטא. עי' (בראשית ט' י"ב) ויאמר אלקים זאת אות הברית אשר אני נותן - הברית פשטא בין ב' רביע, והוא מפסיק יותר מהרביע שאחריו.

מה שכתבתי שלפעמים האתנח יותר מפסיק מהסופי פסוקים שלפניו, עי' (שמות ל"א י"א) ואת קטורת הסמים לקודש, הוא גמר הסיפור מה יעשו. והוא מפסיק יותר מד' סופי פסוקים שלפניו.

ובזה בארתי בבראשית וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל וגו'. פירש"י מדרשו ראה הקב"ה שאין העולם כדי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. ופשוטו שראה שאין נאה להשתמש האור עם החושך בערבוביה וכו'. ולפי מה שכתבתי אין צורך לזה, כי וירא אלקים את האור כי טוב, הוא סיום ענין להפסוק שלפניו, כמו בכל הימים וירא אלקים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. ויבדל הוא ענין בפ"ע, וכן מנחל בדרך ישתה, ע"כ ירים ראש. שמנחל בדרך ישתה, הוא סיום ענין של ידין בגוים וגו'. וע"כ שידין ירים ראש. ורבו כמו רבו הפסוקים שמתפרשים על ידי זה בקל.

עתה אזכיר מה שעלה על זכרוני ב' דברים שאני מחולק עם בעל המחבר ספר שערי זמרה שהזכרתיו. את השלשלת הוריד ד' מדרגות למטה, וכתב עליו שכחו כח רביע. ולבד שנראה לעין שהוא נראה מפסיק יותר מהאתנחתא שאחריו. עוד קשה א"כ כיון שהוא שוה לרביע, למה לי לשלשלת כלל, לכתוב רביע במקומו כמו (ויקרא ח' ט"ו) וישחט הוא רביע, (שם כ"ג) וישחט שלשלת, ומה נשתנה. והנכון כמו שכתבתי שהוא במקום סגול. רק מפני שהוא במלה ראשונה, שלא יוכל להיות לפניו זרקא, ע"כ נשתנה לשלשלת.

עוד האריך על תלישא קטנה שהוא כמו אמצעי בין מפסיק למחבר, ואינו כן, אלא הוא מחבר כשאר המחברים, עי' (בראשית מ"ז י"ז) ויתן להם יוסף לחם, שויתן יותר רהוט לתיבת להם, משרהוט להם למלת יוסף, ולהם יותר רהוט למלת יוסף, משרהוט יוסף למלת לחם. כמו הכלל שכתבתי במשרתים זאח"ז ראשון ראשון רהוט יותר. ועי' עוד (שמות ט"ז ח') בתת ה' לכם בערב, והרבה דומיהם.

זאת להוי ידוע שמחמת שכבר נשכח זכרם, ולא דיבר בהם איש, ע"כ עלו בהם קמשונים ושבושים שצריך תיקון, והרבה מצאתי כדברי, כמו במלת דשא (בראשית א' י"א) כתב הרד"ק שמצא בספר מוגה שצריך להיות רביע ולא זקף. ואני הגהתי כן מדעתי עפ"י הכלל שהוא מפסיק פחות מן הזקף שאחריו בתיבת זרע. ואלו היה ז"ק, הא קי"ל ב' מפסיקים שוים זאח"ז, ראשון ראשון מפסיק יותר. ותו שפשטא שלפניו הוא מפסיק יותר ממנו, וכשהוא רביע יבא על נכון. שהפשטא שעל הארץ הוא בין ב' רביע, ודינו כרביע. ומפסיק יותר מרביע שאחריו. וכן התנ"ך עם לטיין שלקטו מכ"ד מיני דפוסים מצאתי כמה פעמים שהביא כפי הגהתי. ומגמ' מוכח ג"כ שאין לסמוך בבירור על הפסקי טעמים שלפנינו, חדא מה' מקראות שאין להם הכרע, שאת משוקדים מחר ארור וקם, ולפי הטעמים שלפנינו שאת בז"ק, בוודאי קאי אדלעיל מיני'. גביעים שלפני משוקדים באתנחתא. וכן כולם מתבארים על פי הטעמים שלפנינו. ועוד בחגיגה (ו' ב') בעי רב חסדא האי קרא וכו'. עד א"ר אידי ואידי פרים, למאי נ"מ לפסוקי טעמי, ועי' רש"י שם. ואצלנו עולות אתנחתא. עכ"ז לא רציתי לשלוח ידי להגיה כלום, עד שיתעוררו רבים ויהיו ברבים עמדי, כי צריך רב הישוב לזה, כי יש כמה, שבתחלת העיון נראים זרים מאוד, ואח"ז מוצאים בו טעם לפרש הפסוק עפ"י עומק פשוטו, כמו שיבואו כמה בליקוטי חידושי.


טעמי ספרי אמת ר"ת איוב משלי תהלים

טעמי ספרי אמת נשתנו, מחמת שהם ענינים קצרים על משקלי השירים, וע"כ באיוב בתחלת הספר ובסופו, כמשדבר בספור המעשה עמד טעמו בו ולא נמר, והנה אף שלא נודעו לי בשמותם כל המחברים, כי רבו מאוד, וגם עלו בהם קמשונים, עכ"ז כיון שנודעו לי עיקרי המפסיקים כולם וסידורם, כפי שנצרך לפירוש הפסוקים, וגם קצת מחברים, וזאת ידוע ג"כ שהמחברים כחם שוה, כמו שכתבתי בשאר הספרים, ואין בהם נ"מ לפירוש הפסוק כלל, רק ישתנו לצורך הנגינה, כפי חכמת המוסיקא והראשונים קראו בשמותם לפסקי טעמים מוסיקא אלקית. ע"כ אמרתי ויהי מה ארוצה לברר מה שעלה בידי שיספיק לביאור הפסוק שזה הוא עיקר כוונת הטעמים:

מפסיקים כסדרן זה למטה מזה:
  • ס"פ.
  • עולה ויורד.
  • היינו מהפך על התיבה בראשה. ומרכא תחת התיבה בסופה.
  • אתנחתא.
  • תרסא והוא גרש רביע במלה אחת.
  • נעימה הסמוכה לאסף - ר"ת אתנחתא סוף פסוק.
  • רביע.
  • זרקא מאוחר, והוא הזרקא שבסוף התיבה, אבל שבאמצע התיבה הוא מחבר.
  • טפחא מוקדם, היינו הטפחא שבראש התיבה, אבל שבאמצע התיבה הוא מחבר.
  • פשטא שאחריו פסק כזה.
  • פזר. בין שאחריו פסק בין בלא פסק, וכן שלשלת.
  • לגרמי'.
  • נעימה הסמוכה לאסף, שהעלה המדקדק רז"ה, אף שרבו החולקים עליו בזה, ואף גדולי עולם, עכ"ז המעיין, כשיעיין בהפסק המלות, יראה תיכף שהוא מפסיק גדול, כמו טפחא בשאר ספרים. והיינ וכשאין לפני האס"ף התרסא והטפחא מוקדמ', מחמת חשבון התנועות שצריך להיות ביניהם, שא"א לי לבררם מפני רובי הטעיות שבהם, אזי יהיה הנעימה הסמוכה לאס"ף תחתם, ויהיה מפסיק כמוהם.


דיניהם כסדר

סוף פסוק. מחבר שלפניו הוא מרכא או מונח ומפסיק פחות שלפניו, הוא תרסא, או נעימה הסמוכה לה.

עולה ויורד. מחבר שלפניו הוא ירח בן יומו, ואז המפסיק פחות שלפניו יהיה זרקא מאוחר, ואם אין לפניו המחבר יב"י, אזי המפסיק פחות שלפניו הוא רביע. ולפעמים יבאו שניהם זאח"ז, והראשון הוא מפסיק יותר משלאחריו, וכן סדרם, אם יש יב"י לפני העולה ויורד, אזי יהיה הראשון רביע, והב' זרקא מאוחר, ואם אין לפניו היב"י, יהיה הראשון זרקא מאוחר, והב' רביע. בין כך ובין כך הראשון הוא מפסיק יותר.

אתנחתא. מחבר שלפניו הוא מונח, ומפסיק פחות ממנו הוא טפחא מוקדם או נעימה הסמוכה לה, ובפסוק שאין בו אתנחתא, יהיה לפעמים ב' מפסיקים לפני הס"פ, הראשון טפחא מוקדם, והב' תרסא, והתרסא מפסיק יותר.

רביע. מפסיק פחות ממנו הוא פשטא עם פסק.

נעימה הסמוכה לאסף. הוא מונח אם יש לפניו עוד מחבר, ואם אין לפני הנעימה אלא מחבר א' הוא מרכא.

לעולם לא יבא עולה ויורד אחר האתנח, וע"כ לפרקים האתנח נראה יותר מפסיק ממנו.

לא יבאו ב' עולה ויורד וב' אתנחתות בפסוק אחד.


בקשה מהמעיין להשתדל לגמור כל חלקיה ופרטיה, אחר העיון היטב בכל הספרי א.מ.ת. ויהיה נקראת על שמו.



מה שהדפיסו איזה מדפיסים, ספר תהלים עם אתנחתות, כוונתם רצויה, אבל מעשיהם אינם רצוים. כי בספרי א'מ'ת', האתנחתא, אינו רק כמו זקף בשאר הספרים, ובמקום האתנחתא שבשארי הספרים, הוא העולה ויורד. ורשמתי לדוגמא, במזמור שיר חנוכת הבית לדוד, שאומרים בכל יום לפני ברוך שאמר, פסוק י' האתנחתא במלת עפר, והעולה ויורד במלת שחת. ופסוק י"ב האתנחתא במלת שקי, והעולה ויורד בתיבת למחול לי, ע"כ לא ישים האומר תהלים עינו על האתנחתות כלל.



לתועלת המעיין, אביא לדוגמא איזה פסוקים המתפרשים לפי פסקי הטעמים, עפ"י עומק פשוטם, בכדי להלהיב המעיין הישר לזרז עצמו לזה להיות בקי בהם ובשמותיהם:

תהילים פ"ד ד': גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיךָ וגו'. ופירש"י והרד"ק, שמקונן ע"ז שבחרבנו קננו צפורים על המזבח, ע"ד על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו. והוא דרך דרש. גם על (אפרוחים) [אפרוחיה] הוא עולה ויורד. ע"כ נתעוררתי לכוין לפירוש הפשוט של הראב"ע, והוא שקאי אדלעיל מיניה, נכספה וגם כלתה נפשי וגו', והתחיל לקונן, גם צפור מצאה בית, פי' יש לה בית, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה לשם, ואנו נדודים, ע"כ נכספתי את מזבחותיךָ וגו'.

ישעיה ו' א': ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא. פי' הראב"ע רם ונשא שב אל הכסא, ולפי דבריו היה צריך להיות סידור הטעמים, ואראה פשטא, את ה' זקף קטן, שהוא מפסיק גדול, יושב זקף קטן, בכדי שיהיה מפסיק יותר מהטפחא שתחת הכסא, אבל השתא שה' תחתיו תביר, ויושב תחתיו מרכא משרת, ואין זקף קטן לפני הטפחא וכולם רהוטים אל הטפחא, מוכח שרם ונשא קאי על ה', וכן נראה בלא"ה פשטיה דקרא.

בתהלים סוף הללא מצראה: ברוך הבא בשם ה', מורכל לפרש שמברכין למי שבא בשם ה', היינו שמביא קרבנות, וכן נראה מפירש"י, ומבואר בלשון לע"ז הנדפס שהוא תמיד לפי פירש"י כידוע. ולפ"ז היה צריך להיות תיבת ברוך יותר מפסיק מתיבת הבא, אבל השתא שתיבת ברוך הוא במחבר רהוט לתיבת הבא, כך פירושו שמברך את הבא, ובמה מברכו בשם ה', וכן פשטיה דקרא כדכתיב ברכנו אתכם בשם ה'.

אסיים בברכה בשם ה' שיאיר עינינו בתורתו לתכלית עבודתו ורצונו ית"ש, לטוב לנו כל הימים.



אחלה פני המעיינים, שישימו עינם ולבם לדבר קל ונצרך כזה, והנה טמון באהלי כמה חיבורים שאקוה שיהיו ערבים על אוזן שומעת, וביותר במדות ודעות והנהגות, אני מחבר כסדר בלשון שו"ת, ליתן פשר דבר ולילך במצוע המדות, ומתחיל כסדר בדברים קלים, עד שאגיע לבאר כמה דברים נצרכים, וביותר בדרכי הלימוד על פי פשוטו. ואח"ז אביא לדוגמא כמה ליקוטי חידושי, שמתורץ כמה חומרות בדרך פשוט וקל. גם מעניני חכמה בטבע ולימודיות, חדשים ועמוקים הנמצאים בתרמילי, ודפסתי מועט לדוגמא, ואם ח"ו לא אראה תועלת מזה, ירא אנכי שיתרשלו ידי, ולא אדפיס רק ההכרחי כפי שיעדתי, אך בה' אשען, שיעורר לבות בני אדם, לבקש ולחפש חכמה ככסף וכמטמונים, ויגעת ומצאת תאמין וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ת.ו.ש.ל.ב.ע.

·
מעבר לתחילת הדף